כותרת משנה: איך הוא שולט בנו וכיצד נביס אותו?
מצבים שליליים משפיעים על רגשותינו ועל מחשבותינו במידה רבה יותר ממצבים חיוביים. זהו אפקט השליליות, כפי שתיאר אותו הפסיכולוג החברתי רוי באומייסטר.יחד עם העיתונאי ג'ון טירני הוא מסביר בספר זה ממה נובע האפקט, כיצד הוא בא לידי ביטוי, ואיך אפשר לרסן אותו.
חלקיו הראשונים של הספר עוררו בי התנגדות, בגלל קביעות נחרצות מדי (שאחרות מסוגן הופיעו גם בהמשך), ובגלל היומרה לכמת דברים שאינם ניתנים לכימות. לדוגמא, לקבוע שאפקט השליליות מסביר מלחמות זו הפשטה כל-כך מרחיקת לכת עד שאין בה ממש. להגיע מהיעדרה של מילה הופכית לרוצח למסקנה שלפעמים הרע חזק עד כדי כך שאנשים אפילו לא מנסים למצוא את ניגודו הטוב, זו קפיצה גדולה מדי. כך גם המשפט "המוח ממש נהיה עיוור לטוּב" שמסתמך על ניסוי לא משכנע. לפי כלל הארבעה שניסחו הכותבים, כדי לגבור על דבר רע אחד נחוצים ארבעה דברים טובים. נובע מכאן משקל שווה לכל אחד מן החמישה, אבל איך בדיוק, או אפילו בערך, נקבע משקל כזה?
הכוונה ברורה: יש להיות מודעים לעוצמת ההשפעה של ארועים שליליים, ולאזן אותם במחשבה עם מניית ארועים חיוביים. לא להתפס למשהו רע שקרה במהלך היום ולאפשר לו לצבוע את החיים בשחור, אלא לתת את הדעת על דברים טובים שארעו באותו היום ולאפשר להם להוסיף צבע שמח. לפעמים זה קשה, לפעמים הרע רע ממש, אבל בחיי השגרה האיזון אפשרי. הכנסתם של כל הארועים לתוך סד של מדידה מיותרת בעיני.
מצאתי בספר כמה פרקים מעניינים, ביניהם זה שעוסק בכוחם של עונשים. מסתבר שיש יחס הופכי בין אמונה בגיהינום או בגן עדן לרמת הפשיעה. הכותבים מצטטים את המשפט "אלים חסרי רחמים עושים בני אדם טובים", שמצביע על העובדה שכשאדם מאמין בקיומו של גיהינום יש סיכוי נמוך יותר שיפשע בהשוואה למי שמאמין בגן עדן. כלומר, הפחד מעונש הוא גורם מרתיע, והבטחה לגמול אינה מהווה פיתוי.
עוד בעניין עונשים, הכותבים טוענים שהתעלמות מערכם של עונשים יש בה תוצאות הרסניות עבור תלמידים רבים. הם אינם ממליצים, כמובן, לחזור אל שיטת העונשים הדרקונית של פעם, אלא להשתמש בתבונה ובמתינות הן בעונש והן בתגמול, ולא להסתפק בתגמולים בלבד. יתרה מזו: "זה אחד היתרונות שיש לעונשים: הם כל כך חזקים שלעתים קרובות כלל אין צורך להשתמש בהם. פרסים צריך לחלק באופן בלתי פוסק, אבל לעצם האיום בעונש יכולות להיות תוצאות שלא מתפוגגות במהרה".
בפרק אחר הם עוסקים בתופעת פוליאנה, וטוענים כי "הפוליאניזם אוניברסלי בקרב בני אדם". לא לגמרי הבנתי כיצד הם מיישבים את הקביעה הזו עם אפקט השליליות, אלא אם כן מתייחסים לפוליאנה כאל מנגנון מפצה ומתקן. "הרע תמיד משפיע עלינו בעוצמה רבה יותר מאשר הטוב, אבל פיתחנו גרסאות מודעוֹת ובלתי מודעוֹת של "משחק השמחה" כדי לעמעם את הכאב". בהקשר זה הם מתייחסים אל המדיה החברתית, וכותבים את הדברים המפתיעים הבאים, העומדים בסתירה לכל מה שנהוג לומר בגנותה:
"חוקרים דיווחו שלמשתמשי מדיה חברתית יש דווקא קשרים אישיים קרובים יותר מאשר למשתמשי אינטרנט אחרים, שרבים נהנים מיתרונות פסיכולוגיים, וששימוש מוגבר במדיה החברתית אינו מוביל ליותר דיכאון, או לבעיות פסיכולוגיות והתנהגותיות אחרות".
"המסקנה היא לא שכדאי להימנע מהמדיה החברתית אלא שצריך להשתמש בה בחוכמה. אנשים שמפרסמים מסרים חיוביים יותר נחשבים למושכים יותר, אנשים גומלים להם ביותר תמיכה חברתית, וכתוצאה מכך הרגשתם טובה יותר. לעומתם, אלה שמפרסמים מסרים מדכדכים מקבלים פחות עידוד ועלולים בסופו של דבר להרגיש רע יותר".
מסתבר, כך לדבריהם, שלמרות שאנו נמשכים אל השלילי ומעניקים לו משנה חשיבות ועוצמה, ולמרות שהרע מושך תשומת לב רבה יחסית לטוב, אנשים משתפים יותר תמונות חביבות של פלאי טבע מאשר תמונות קשות של מעשי טבח.
עוד בענין פיצוי ותיקון, הנה נתון מעניין. יותר מ-60% מהאנשים שעברו טראומה צומחים ממנה ולא חווים דחק פוסט טראומתי.
למה אנחנו נוטים להיות כל כך פסימיים בקשר לשאלות קיומיות? "החזון הקודר של עולם בהידרדרות נראה לנו נכון אינטואיטיבית מפני שאנו מגיבים בעוצמה יתרה לאירועים שליליים, אך מסתכלים על ההיסטוריה מבעד למשקפיים שונים". אנחנו מוצפים חדשות רעות, כי תקשורת המונים, בשונה ממדיה חברתית, מתחרה על תשומת לב לצורכי רווח, ולהוטה להפיץ ידיעות שמושכות קוראים ותגובות מעוררות. הכותבים ממליצים על "דיאטה דלת רע", באותו אופן בו אנו מנסים להסתגל לדיאטה דלת ג'אנק פוד. "אי־אפשר למנוע ממחרחרי פחדים מקצועיים לעשות את עבודתם, ואי־אפשר למנוע מהמסרים שלהם לעורר את החלקים העתיקים של המוח. אבל אין שום חובה לצפות בהם".
אלה הן רק כמה דוגמאות לנושאי הספר. לטעמי, הוא דברני יותר מדי, מנסה לשכנע במקום שאין צורך בשכנוע, ומרבה לעייפה בסיפורים להמחשה. היה לי קשה לדוג את דברי הערך, ויש בו כאלה, מתוך ים המלל.
בשולי הדברים, לידיעת כותבי סקירות וביקורות המחפשים את הערכת הקוראים, הנה תוצאות מחקר שבדק יחס של קוראים לביקורות: "אנשים שראו את הגרסה השלילית של הביקורת העריכו שהמבקר אינטליגנטי הרבה יותר מאלה שקראו את הביקורת החיובית. המבקר השלילי קיבל ניקוד נמוך יותר בהתייחס לנדיבותו, להגינותו ולחביבותו, אך מומחיותו הספרותית הוערכה כרבה יותר"...
לקריאת פרק ראשון
The Power of Bad – John Tierney and Roy F. Baumeister
מטר
2024 (2019)
תרגום מאנגלית: עפר קובר
סקירות ספרים 