קטגוריה: ספרים מומלצים בהסתיגות

כותרת משנה: זרעי הקרע: מאלטלנה ועד היום

גיל סמסונוב הוא בן למשפחה הלוחמת. אביו היה מפקד לח"י בזכרון יעקב, ובין בני משפחתו היו לוחמים נוספים באצ"ל ובלח"י שהתפצלה ממנו. המחלוקת והשנאה בין המחתרות הללו להנהגת הישוב ידועות, ובגינן במשך שנים רבות הושתק חלקן של הראשונות במאבק להקמת המדינה. עיוות זה של ההיסטוריה תוקן עם עליית הליכוד לשלטון, אך הקרע בין המחנות לא התאחה, ונדמה שהטינה שהגיעה לשיאה בסזון ובפרשת אלטלנה עדיין מלבה יצרים גם היום. סמסונוב מספר בספר זה את ההיסטוריה כפי שחווים אותה צאצאי אנשי המחתרות. "אינני מתיימר להיות אובייקטיבי", הוא מצהיר בהקדמה, ובאותה נשימה מבטיח לספר את הסיפור האמיתי. די דבר והיפוכו.

"הבֶּגינים" יכול היה להיות ספר היסטורי מרתק, אילולא היה כה חד צדדי. "מי יתן וספרי שעורך חשבון היסטורי יביא אותנו לסגירת מעגל האיבה שהחל לפני קרוב ל-100 שנה ושנדע להתעלות. לדבר. לגשר. להבין. לסלוח. להיות ראויים ליוסף טרומפלדור ולשלמה בן-יוסף, לחנה סנש ולדב גרונר", כך מייחל הסופר במוטו הפותח את הספר, אבל הכרה בתרומתו של צד אחד, והתעלמות כמעט גורפת מתרומתו של הצד השני, אינן הדרך לגישור. פעמים ספורות בלבד, נדמה לי שרק פעמיים, הוא מביע את הרעיון ששילוב שתי הגישות המתנגשות יחדיו הביא לתוצאות המיוחלות – "הקרדיט העצום לעצמאות ישראל מגיע לשני המחנות ששנאו והשמיצו זה את זה ובעטו זה בזה במשך שני עשורים, עד שהקימו יחד מדינה". בשאר הזמן ניצב צד אחד טהור וצודק מול רשעות ועוינות של הצד השני הטועה תדיר.

מאז ומתמיד הוקסמתי מסיפורי המחתרות. את "גבורה באדום", סיפורו של דב גרונר, קראתי שוב ושוב כילדה. בגין היה ועודנו בעיני דמות מופת. אבל כמוהו גם בן-גוריון. ועלילות ההגנה והפלמ"ח מפעימות אף הן. חבל על כל הדם הרע שזרם בין הצדדים. אני סבורה שהפעילות המקבילה במישורים השונים – המדיני והמיליטנטי – היתה חיונית, ואין האחד מייתר את השני. העובדה שצ'רצ'יל אמר פעם "אצ"ל הוא שגרם לאנגלים לעזוב את פלשתינה", אין פירושה שאצ"ל אכן גרם לאנגלים לעזוב את פלשתינה, כטענתו הנחרצת של סמסונוב בפתח הספר וגם בסיומו. אצ"ל הטריד אותם, אולי המאיס עליהם את שהותם כאן, אבל הוא לא פעל בחלל ריק, ולבטח לא היה גורם יחיד.

ככל שהספר הולך ומתקדם, הנחרצות של קביעותיו הולכת ומקצינה. לשיא היא מגיעה בפרק העוסק בתקופת מלחמת ששת הימים, שבה בגין צורף כשר בלי תיק לממשלת אחדות. אין עוררין על כך שהיה שר פעיל ומשפיע בימים שלפני המלחמה ובמהלכה, אבל מכאן ועד למשפט "בגין הביא להגשמת החלום שטווה ז'בוטינסקי ושיוצג בסמל אצ"ל, הרובה שמונף מעל מפת ארץ ישראל השלמה" ארוכה מאוד הדרך. היו שם ראש ממשלה, רמטכ"ל, מפקד חיל אויר, שר בטחון. לא שר אחד בלי תיק שהביא להגשמת החלום. בפרק האחרון קובע סמסונוב שבגין הוא ראש הממשלה האהוב ביותר בתולדות ישראל. גם אם לבי נוטה אליו, לא מצאתי שום סימוכין לקביעה הזו.

הספר כולל סיפורים היסטוריים מוכרים ברובם, וגם כמה שפחות, כך שרכשתי ממנו ידע חדש. אפשר לומר גם שמעניין לקרוא על הארועים מנקודת מבט סובייקטיבית. הבעיה היא שיש לזכור כל הזמן שזוהי נקודת המבט, ולא לקבל את הקביעות שבספר כפי שהן. בעיני, יותר מכפי שמדובר בקריאה היסטורית, מדובר בקריאה אנתרופולוגית, היכרות עם נקודת מבט של ציבור שצמח מתוך המשפחה הלוחמת. אבי המשפחה הזו עמד כל חייו איתן נגד מלחמת אחים, גם כשחש שנגרם לאנשיו עוול קשה, ולוואי ונלמד ממנו.

גם ספרו הקודם של סמסונוב, "הנסיכים", נטה בפירוש חיבה למשפחה הלוחמת ולצאצאיה, אבל שם הוא הצליח לשמור על מידה רבה יותר של אובייקטיביות עובדתית. מכיוון שקיימת חפיפה חלקית בין שני הספרים, אמליץ על הקודם כעדיף על הנוכחי.

דביר

2023

"מיין הארט", סיפורה של בטי, מתחיל במקום בו הסתיים "גלבי" (שמם של הספרים בעברית זהה, "לִבִּי"). הספר הקודם תיאר את מסע החיפושים של זוהרה אחרי אחותה התאומה בתיה שנעלמה שלושים שנה קודם לכן, וליתר דיוק נחטפה בעילות שווא מידי אמה בעת שגרו במעברה. הספר החדש הוא סיפור חייה של בטי-בתיה, הילדה שנעלמה. שיחת הטלפון מזוהרה מערערת את כל מה שידעה על עצמה, כולל גילה האמיתי, ועל משפחתה המאמצת, והיא מכינה עצמה לעימות עם אביה.

בטי גדלה בארצות-הברית כבת הדור השני לשואה. אמה שרדה את אושוויץ ובחרה לא לדבר על שעברה. אביה, יליד אבאויסאנטו (סאנטוב בפי היהודים), שחווה עבודות כפיה בהונגריה, אינו שותק לרגע. רגשותיו מבעבעים, הוא קולני, אינטנסיבי, בוכה בקלות, מספר שוב ושוב את שארע לו ולבני ביתו. הסיפורים שבטי שומעת לפני השינה עתירי פרטים מזוויעים, לילותיה טרופים בשל צעקות הוריה הסובלים מסיוטים. הופעתה הפלאית כתינוקת בת יומה על מדרגות בית הכנסת, שם מצא אותה אביה לדבריו, היא התיקון שלהם, נס שהתרחש אחרי כל העינויים והאסונות, נחמה אחרי האובדן שחוו, אובדנם של הורים, של אחיות, של בני זוג ושל ילדים. בטי אינה מתעייפת מלשמוע את הסיפור הזה, גם אם היא שמה לב שהוא נשמע מעט שונה מדי פעם.

המשפחה המורחבת, מה שנשאר ממנה, כוללת את הדוד הדומיננטי מיקלוש, שהחליט לשים את השואה מאחוריו, בנה בארצות-הברית חיים חדשים ועסק משגשג, וניהל ביד רמה את המשפחה כולה; את הדודה פרלה, אחותה המנוכרת של אמה של בטי, שתחשוף את הסיבה לניכור לקראת סיום הספר (סיפורן קורע הלב של האחיות זהה לזה של הלנה ציטרון ושושנה אורנשטיין); ואת המורה של בטי לכינור, שהקשר שלו למשפחה נחשף אף הוא בסיום (אני תוהה איך אביה של בטי, שלא חסך בפרטי-פרטים, השמיט את המידע הזה). הספר שופע אזכורים היסטוריים ודמויות היסטוריות, ביניהן חסידת אומות עולם הנזירה שארה שאלקאהאזי.

משפחתה המאמצת של בטי חוותה סבל שאף בן אנוש אינו צריך לחוות. אבל התיקון שהגיע באמצעות אימוצה של בטי גרם סבל למשפחה שאליה נולדה. למותר לציין שאין האחד מצדיק את השני. את מה שארע שלושים שנה קודם לכן לא ניתן לתקן, אין דרך חזרה. בטי חושבת שאולי אפשר לבקש סליחה ולסלוח.

איריס אליה כהן מיטיבה להביא לידי ביטוי את אינטנסיביות הרגשות של הנפשות הפועלות. לשונה יפה, ביטוייה ציוריים, מדויקים ומקוריים. בתוך כל הכאב היא אפילו מצליחה להיות משעשעת. יחד עם זאת, לטעמי, הספר היה צריך להתקצר בשליש. יש ערך סיפורי לחזרתיות בסיפוריו של האב, שמוסיף פרטים עד שאי אפשר להבחין בין אמת ל"קישוט", והדברנות הכפייתית שלו היא ראי לסערה המסתחררת בתוכו. אבל לצד דיבוריו יש אינספור חזרות – כמה פעמים אפשר לשמוע על הסרחון שמפיץ המורה – שגרמו לי פה ושם לקרוא בקוצר רוח, למרות שהספר נגע ללבי.

לקריאת פרק ראשון

ידיעות ספרים

2024

כותרת משנה: איך להשאיר מאחור כאב כרוני ולחיות חיים מלאי עשיה ומשמעות

עדי דוידוביץ היא פיזיותרפיסטית בעלת ותק. באתר שלה היא מצהירה כי "טיפול בכאב בעיניי הוא לא חיפוש אחר אבחנה או בדיקה שתוכיח מה הבעיה, אני בוחרת בדרך אחרת, חיפוש אחר הפתרון", ובכך עוסק הספר.

שליש מהאוכלוסיה הבוגרת בישראל סובלים מכאב כרוני. כאב עלול להגרם כתוצאה מנזק, כמובן, אבל הדיון בספר מרחיב את מושג הכאב לבעיות שאינן מציגות נזק. המוח, הבנוי להישרדות, יוצר תחושת כאב כשהוא חוזה פוטנציאל לנזק, ומוחק את התחושה הזו כשהוא מקבל מידע שהגוף תקין. בעית הכאב הכרוני נוצרת כשהמוח אינו מפסיק לחזות נזק צפוי. למה זה קורה לכל כך הרבה אנשים? לכך אין תשובה ברורה.

חלקו הראשון של הספר עוסק באופן בו המוח פועל, בדרכים בהן הוא מפרש את המסרים שהוא מקבל ומתרגם אותם למציאות שהוא יוצר עבור הגוף המאכסן אותו. חלק זה של הספר כולל מחקרים מעניינים, וגם טיפולים הנגזרים מהם, כמו תרפיית המַראה שפותחה כדי לטפל בכאבי פנטום. חלק זה כולל גם רשימה של מיתוסים שהכותבת מבקשת להפריך, ביניהם האמונה בבדיקות דימות (כאלה שלדברי הרופא אינן נחוצות אבל האנשים הכאובים מתעקשים לעבור), והקשר בין ישיבה או יציבה לכאב כרוני. לעניות דעתי הבלתי מקצועית בעליל, הכותבת נחרצת מדי לשלילה, ויש מקום לבחון גורמים פיזיים לצד עיקשותו של המוח.

את האופן בו המוח יוצר קשרים, לומד, ומפרש את המסרים שהוא מקבל, אין לנו כנראה אפשרות לשנות. מה כן ניתן לשינוי? "בשלושה מקומות יש לנו היכולת להשפיע. הראשון – אנחנו יכולים לשנות את המשמעות שאנחנו נותנים לכאב. השני – אנחנו יכולים לשנות את החיזוקים שאנחנו נותנים לכאב. והשלישי – אנחנו יכולים לנהל חשיפה חוזרת ומדורגת לגירוי ולהוביל להתרגלות של המוח". חלקו השני של הספר מציע שורה של תרגילים, בעיקר מחשבתיים, שיהפכו את הכאב להיסטוריה. אם לתמצת את הספר למשפט אחד, הרעיון, כפי שהבנתי אותו, הוא לא לתת לכאב לנהל אותנו, אלא לשנות את הגישה שלנו כלפיו עד שיידחק וייעלם. "עכשו הכאב הוא כל מה שהמוח שלכם מתרכז בו, הוא כל עולמכם. כאשר תמלאו את העולם שלכם בתוכן, הכאב יזוז הצידה ומתוך כך יקטן". זה לא נשמע קל, וזה אכן לא קל. נדרשים לכך אומץ, החלטיות, ובעיקר היכולת לשנות הרגלים.

למרות התרגילים, אני לא בטוחה שהספר מתאים לתרגול עצמי שמניב תוצאות. גם משום שנדרשת נחישות שליווי מקצועי יכול לספק, וגם משום שהתרגילים טובעים בים של חזרות על דברים שנאמרו קודם ובסיפורי הצלחה. מכל מקום, אני מניחה שעבור מי שסובלים מכאב כרוני, המחשבה שיש מוצא יכולה להביא לשינוי, או למצער לנחם.

כנרת זמורה

2024

בעיצומו של טקס הביכורים בקיבוץ מתגלה גופתו של שרולקה, אחד התושבים הותיקים, שככל הנראה נפטר בשל התקף לב. ימים אחדים מאוחר יותר מורעלת למוות אסנת, מזכירת הקיבוץ. כשמתברר שאסנת ניהלה רומן חשאי עם חבר כנסת, נכנסת לתמונה היחידה לחקירת פשעים חמורים, וחקירת מקרה הרצח – או אולי היה אלה שני מקרים – מופקדת בידיו של מיכאל אוחיון, בלש מנוסה שהצטרף לאחרונה ליחידה.

שני פנים לספר – חקירה בלשית והתבוננות בחברה הקיבוצית בשלהי המאה העשרים. סיפור החקירה לא משכנע, בעיני, לא ההתנהלות שלו ולא הפתרון בסיום. אוחיון פועל תחת דחף כמעט היסטרי, מייחס דמוניות מופרזת לאנשים שהוא פוגש, משליך מהרהורי לבו על סביבתו, ומנהל בתוך היחידה מאבקים מאבקים סטראוטיפיים למדי ולכן משמימים.

לעומת זאת, הפן הקיבוצי מעורר ענין. זה מול זה ניצבים מקימי הקיבוץ, הכמהים לשמר את אורחותיו ואת ערכיו הראשונים, ובני דור ההמשך החפצים בשינויים. את מגמת השינוי מגלמת אסנת שכותבת, "על הקיבוץ לבנות את עצמו כחברה בה הפרט הוא המטרה והעיקר, והחברה השיתופית-שוויונית אינה אלא מכשיר (טוב יותר מאחרים) להתפתחותו והגשמת מאוויו. קיבוץ כזה יהיה בעל כושר תחרות ועמידה בתחרות המתרחשת על מגרש 'החיים הטובים', שנותר למעשה רלוונטי יותר לאחר ירידת האטרקטיביות של האידיאולוגיה והעשיה ההתישבותית-ציונית-לאומית". אסנת מבקשת לקדם שני מפעלים מרכזיים – לשים קץ ללינה המשותפת ולהקים בית לתושבים ותיקים, שבו יוכלו לחיות יחד בערוב ימיהם. דבורקה, אחת הותיקות, הניצבת בחזית המאבק נגד המגמות הללו, סבורה כי דור ההמשך נהנה מחיי נוחות, אך גם סובל בגינם – "קשה לחיות בלי אתגר, וצריך לעזור להם למצוא אותו" – ולכן מושך לתהליךש"הוא האלהת הפרט לעומת החברה, העמדת טובת היחיד לפני טובת הכלל".

הקיבוץ, כך על פי המצטייר מן הספר, הוא מקום אומלל למדי, והרצח מציף ביתר שאת את בעיותיו. הוא מטופח, שלוו, מספק רווחה, אבל האנשים בודדים. מויש, בן דורה של אסנת, טוען שהחברים מאוגדים בקבוצות קטנות, קליקות, אך גם בתוכן לא מתקיימות  שיחות אינטימיות בין האנשים, ולמרות זאת אין פרטיות וכולם יודעים הכל על כולם. הקיבוץ, כך על פי מויש, אינו מאפשר השתלבות אמיתית של חריגים: "בעיקרון לא מקבלים את החריגוּת […] אבל את האדם עצמו, אם הוא תורם לחברה, אם הוא עובד כמו שצריך, מקבלים ודואגים לו, וגם משאירים אותו מבודד". קיימת הבחנה ברורה בין מקימי הקיבוץ וצאצאיהם, ובין אנשים שהצטרפו מאוחר יותר, גם אם התקבלו לחברות לפני עשורים. אסנת עצמה היתה ילדת חוץ, אבל למרות שהתקבלה לחברות מלאה, נישאה לאחד הבנים המועדפים, בנה של דבורקה, ילדה ארבעה ילדים והתאלמנה באחת המלחמות, עדיין זוכרים לה את חטאי הוריה, וחמותה עדיין אומרת עליה, "זה מתחיל בכך שאסנת לא נולדה כאן, לא זכתה ליתרונות החינוך המשותף, לא ישנה עם התינוקות בבית הילדים, וכיוון שלא קיבלה יסודות חזקים…"

בתיה גור ניחנה בכשרון להעמיד תמונות חיות, אמינות ומשכנעות. באורח משונה דווקא מיכאל אוחיון, שכיכב גם בספרים אחרים שלה, הוא המקלקל את השורה. אם לסכם, כספר מתח אפשר לוותר, כספר חברתי – מעניין.

כתר

1991

חבריו של מישל, ששוהה בתוניס, נענים לקריאתו לסייע לו בעת מצוקה. "חלצו אותי מפה עכשו ותנו לי תכלית לחיי. אני כבר לא מסוגל למצוא", הוא שוטח בפניהם את תחינתו, אחרי שסיפר להם מה עבר עליו בשנים שבהן לא התראו.

מישל היה כבן עשרים וארבע כשחווה משבר ששינה את חייו. במהלך ירח דבש התגלה כי חלה בשחפת. יסורי המחלה וההחלמה הממושכת שינו את תפיסת עולמו, והביאו לידי ביטוי, רוחני בלבד, את נטייתו המינית. קודם לכן היה מישל היסטוריון מוערך למדי, כעת החתירה לידע נראית בעיניו מטופשת. את התרבות שהקסימה אותו הוא מתאר כעת כחונקת את הרוח. מן החינוך הדתי שהעניקה לו אמו, שנפטרה כשהיה בן חמש-עשרה, השתחרר מזמן, וביתר שאת אחרי מחלתו. שלא כבעבר הוא מוצא עצמו נמשך לטבע ומוקסם מכוחו. באלג'יריה, שם הוא מחלים, הוא מקיף עצמו בילדים מקומיים בריאים, לכאורה כסגולה להחלמה, כשהוא מעדיף את הפראיים והנוכלים מביניהם על פני הכחושים והחלשים שבהם מטפלת אשתו.

את מרסלין נשא מישל לאשה כדי לשמח את אביו ששכב על ערש דווי. לא היו אלה נישואי אהבה וגם לא נישואי תשוקה, אבל מישל מרגיש נוח עם הבחירה, משום שמרסלין מוכרת לו מילדות, ומשום שאינו מאוהב באף אשה אחרת. נדמה לו כי הנישואים לכשעצמם מעידים כי מסר עצמו בידי אשתו, כיאה וכיאות, ודי לו בכך. להפתעתו הוא מגלה, זמן קצר אחרי שיצאו למסע ירח הדבש הממושך, כי מרסלין היא אדם מעניין, ואחרי טיפולה המסור בו עד להחלמתו הם מגיעים למצב שהוא מתאר כאושר. את האושר הזה הוא מצליח להרוס, ומשום כך נקלע למצוקה שבגינה הזעיק את חבריו.

הספר נקרא "חסר המוסר", אולי משום המשיכה אל נערים צעירים. בעיני חוסר המוסר מתבטא ביחסו של מישל לאשתו, ולאו דווקא בשני המקרים שהוא מתאר, שבהם אירעו מאורעות טרגיים שבשלהם הוא מרגיש אשם, אלא משום האופן בו הוא בז לכל מה שבה ששונה ממנו. אבל אולי מדויק יותר היה לקרוא לספר "חסר הנחת". "אם אי-אלה נפשות נעלות לא היו מוכנות לראות בדרמה הזאת אלא הצגה של מקרה משונה, ובגיבורה אדם חולה ותו לא; אם לא הבחינו שבכל זאת עשויים להיות בה כמה רעיונות נחוצים ביותר ובעלי ענין כללי רב, הרי שהאשמה אינה ברעיונות וגם לא בדרמה, אלא במחבר – כלומר, בחוסר כשרונו – אף שהשקיע בספר את כל להטו, דמעותיו וחריצותו", כותב אנדרה ז'יד, שהעניק לגיבורו כמה מאפיינים ביוגרפיים, בהקדמה לספר. לא אחשוד בכשרונו של הסופר, והעלילה אינה מקרה משונה, אבל רעיונותיו של מישל אינם נראים לי נחוצים ביותר או בעלי ענין כללי רב, והערת הסופר משקפת במידה רבה את עמדתו המתנשאת של גיבורו. מישל הוא גבר צעיר עשיר, אינו חייב לעבוד לפרנסתו, אינו מסוגל ליצור קשר נפשי בר-קיימא עם אדם אחר, מביט מלמעלה על בריות אחרות, וזמנו בידו לשוטט בין תפיסות עולם משתנות. שום דבר אינו באמת מספק אותו לאורך זמן, ולמרות שהאושר מצוי בהישג ידו הוא מפספס אותו. ככל שהזמן עובר, תחושת חוסר הנחת הופכת למערבולת שמריצה אותו באמוק ממקום למקום.

זו הבעיה של מישל – אין לו מושג מי הוא. "האם הכרתי את עצמי? זה עתה נולדתי, ועוד לא יכולתי לדעת מי נולדתי. זה מה שהיה עלי ללמוד". הוא חותר לאינדיבידואליות, ליחוד – "מה שהפריד, מה שהבדיל ביני לבין השאר היה בעל חשיבות; מה שאיש חוץ ממני לא אמר ולא היה מסוגל לומר, הוא שהיה עלי לאומרו" – ואינו מוצא אותם. באנוכיותו הוא גורם לכך שמרסלין היא שמשלמת את המחיר, והוא עצמו נזכר בחבריו מן העבר וזועק לעזרה. אולי חוסר המוסר האמיתי בא לידי ביטוי בכך שגם בעת השבר הגדול הוא אינו מבין היכן שגה, ואינו מכה על חטא.

"חסר המוסר" כתוב בכשרון, ומתורגם יפה על יד ניר רצ'קובסקי. רעיונית לא התרשמתי ממנו, אך הוא ממחיש היטב את דמותו המכעיסה אך אמינה של גיבורו.

L’immoraliste – André Gide

אחוזת בית

2024 (1902)

תרגום מצרפתית: ניר רצ'קובסקי

למגדלנה, אשה במחצית השניה של שנות הארבעים לחייה, יש חיים יציבים עם בעל שהיא אוהבת ושאוהב אותה, ועם שני ילדים שיחסיה איתם תקינים, גם אם היא לא תמיד שלמה עם בחירותיהם. פעם בשנה היא יוצאת לבדה לאי מרוחק, שם בחרה אמה להקבר. היא מגיעה בצהרי יום, נרשמת במלון קבוע, קונה זר סייפנים, תמיד מאותה מוכרת, עולה על קבר האם, ומדווחת לה על שארע בשנה האחרונה. למחרת היא ממהרת אל המעבורת, היוצאת מהאי פעם ביום, וחוזרת הביתה.

משהו השתנה בביקור השנתי המתואר בפתח הספר. בארוחת הערב במלון, אחרי ששבה מבית הקברות, היא מפתה גבר בודד לעלות לחדרה, ומבלה אתו לילה של תשוקה. בבוקר היא מגלה שעזב, אך השאיר, למרבה העלבון, שטר של כסף.

שום דבר לא ישוב להיות כשהיה. "נדרשו לה כמה ימים כדי לתפוס שהשינויים לא חלו בעולם אלא בה עצמה, שתמיד התהלכה בחיים בלי להביט בהם, ורק בשנה ההיא בשובה מן האי החלה לראותם בעיניים של הפקת לקח". איך תוכל לקיים את שגרת חייה עם בעלה, כשהיא חוששת שהוא חושד בה? ומכיוון שבגדה, איך תוכל שלא לחשוד שאולי גם הוא כמוה? איך תוכל להטיף מוסר לבתה, כשהיא עצמה חשה כמי שהוטל בו קלון?

למרות השיבוש בחייה, על שגרת הנסיעות אל האי היא ממשיכה לשמור, אבל שגרת היממה על האי גם היא לא תשוב להיות כשהיתה. באחת השנים הבאות תחשוף סוד מן העבר שישפוך אור על התנהלותה שלה בהווה.

הסופר בנה דמות משכנעת בתוך יצירה אפויה למחצה. הספרים שמגדלנה מביאה לקרוא באי, לדוגמא (דרקולה, יומו של השלושרגל, רשימות מן המאדים, יומן שנת המגיפה), היו אמורים, כך אני מניחה, לספר סיפור משל עצמם, אבל נסיון להסביר אותם בשלמותם ייצא מאולץ. סיפורו של הבעל, וביתר שאת סיפורה של הבת, לא לגמרי "נדבקים" לעלילה. יש בספר אמירה, אבל היא אינה נוקבת דיה, ואינה עטופה בכתיבה השוטפת מלאת החן של מארקס.

הטקסט שעל הכריכה משבח את בניו של הסופר, שבזכותם הספר ראה אור עשור אחרי מותו. חיטוט קצר ברשת מעלה עובדות שונות. מסתבר שהסופר הורה במפורש להשמיד את היצירה. הוא החל לכתוב אותה ב-1997, הניח בצד, שב אליה ב-2004, לא היה מרוצה, ומעולם לא חזר לעבוד עליה. לדעתי, למרות האיכויות שביצירה, מן הדין היה לכבד את רצון היוצר. למצער, היה מקום לציין שמדובר ביצירה שלא הושלמה.

En Agosto Nos Vemos – Gabriel García Márquez

עם עובד

2024 (2004, 2024)

תרגום מספרדית: משה רון

שלוש נובלות וסיפור קצר אחד מרכיבים את "טורפים של קיץ".

הנובלה הראשונה, ששמה כשם הקובץ, היא סיפורו של מורה שכלבו נהרג בפיגוע. אין לנו היכרות מוקדמת עם אישיותו, אבל נראה סביר להניח שמשהו יסודי התערער בו. בבית הספר, וגם בבית בשיעורים פרטיים, הוא מוקף תלמידים, שמולם הוא חש זר ומאוים.

"כמעט כאן", הסיפור הקצר, מפגיש משוררת מזדקנת שעתידה כבר מאחוריה עם עובד זר, המועסק על ידה בעבודות נקיון. את כל חששותיה ופחדיה היא מעמיסה עליו, וכשהוא נכשל בנסיונו לבחור נתיב אחר לחייו הקשר ביניהם מקבל תפנית נוראה.

הנובלה השניה, "מתחת לחולצה המגוהצת", מציג את התמודדותה של ילדה, הסובלת מעקמת, עם המגבלות המוטלות עליה והבאות לידי ביטוי פיזי בסד הכולא את גופה. קשר בלתי בריא נקשר בינה ובין שכן ניצול שואה אלכוהוליסט.

"ומי באש", הנובלה החותמת את הקובץ, שנשאה חן בעיני יותר מכולן, היא סיפורה של אשה הפוסעת על התפר בין מקובלות לאאוטסיידריות, וכשהיא נלחצת על ידי חמותה ועל ידי אמה להכנס להריון, היא בוחרת בחירה שמציבה אותה שוב בין שני עולמות.

מצד אחד, הצד של איכות הכתיבה, הערכתי מאוד את כל ארבע היצירות. ענת עינהר משרטטת היטב את דמויותיה, ומצרפת פרט אל פרט כדי לאפשר לקוראים לעקוב אחר המתרחש בתוך תוכם. לא בכדי זכה הספר בפרס ספיר לספר ביכורים. מצד שני, הצד של העלילות, היה לי קשה להקשר אפילו אל אחת מהן. משהו הזוי ותלוש אופף את כל הדמויות ואת קורותיהן ומותיר אותן מרוחקות. גם הטרגיות המכה בכולן, וממיטה עליהן עונש בלתי מידתי, הקשתה, מבחינתי, על ההזדהות. מצד שלישי, למרות התלישות המשכתי להרהר בעלילות גם לאחר סיומן. לפיכך, בשורה התחתונה, מומלץ.

עם עובד

2008

כותרת משנה: יריבותן של שתי השושלות היהודיות שסייעו לעצב את סין המודרנית

בשנות העשרים של המאה התשע-עשרה הורע מצבם של יהודי בגדד בשל התנכלויות מצד המושל המקומי. דוד ששון, בן למשפחה שאחזה בהנהגת הקהילה והיתה גם בעלת מעמד נכבד במדינה, נאלץ למצוא לעצמו חיים חדשים הרחק משם. דוד, שהוכשר מילדות לחיים של יזמות ושל עשיה כדי לרשת את מקומו של אביו, הפך תוך עשור לאחר שהיגר להודו לאחד האנשים העשירים בבומביי. המפעלים שהקים הציעו לעובדים רשת סוציאלית, החל משלב ההכשרה בבתי ספר, ועד קצבת קיום אחרי הפרישה ותשלום עבור קבורה. ארבעה מבני משפחת כדורי, קרובים-רחוקים של משפחת ששון, אף הם מקהילת בגדד, השתלבו בבתי הספר של הששונים. אלי כדורי, אחד מן הארבעה, אמנם לא יועד לגדולות בדומה לדוד ששון, אבל ניחן באותה רוח ובאותו דחף להצלחה. דוד ואלי, כל אחד ושיטותיו, ייסדו שתי שושלות שהשפיעו השפעה מכרעת על עיצוב דמותן ועתידן של שנגחאי ושל הונג קונג.

חוזה נאנקינג פתח ב-1842 בפני סוחרים בריטים את האפשרות להשקיע בסין. הונג קונג נמסרה לשליטתה המוחלטת של בריטניה, וחמש ערים נפתחו לסחר מערבי, ביניהן שנגחאי. הסוחרים הבריטים, והזרים האחרים שבאו בעקבותיהם, נהנו ממעמד אקסטריטוריאלי. הם לא היו כפופים לחוק הבריטי, והיו פטורים ממס על עסקיהם. סין החלה לִמְנות את מה שכונה "מאה שנות השפלה", המשפיעות עד היום על תפיסתה הלאומית ועל יחסה אל העולם המערבי. בשנגחאי התיישבו הבריטים באזור שכונה "ההתישבות הבינלאומית", אזור שנוהל בלעדית על ידם. הסינים שהורשו להתגורר בו היו נתונים למגבלות, כמו איסור כניסה לפארקים מסוימים, ועבור מרבית הסינים האחרים בעיר ובסביבותיה המגורים בו היו אסורים.

בני משפחת ששון, שעסקו עד אז בעיקר בטקסטיל, השתלבו בסחר האופיום, שהעשיר מאוד את האירופאים, והוביל מליוני סינים מכורים אל עברי פי פחת. הם השקיעו, בין השאר, בבנקאות ובנדל"ן, ופתחו בתי מלון מפוארים. דוד ששון חילק את שמונת בניו בין הודו וסין, ואלפי מכתבים שהחליפו ביניהם מהווים מקור מידע מעניין על קורותיהם כיחידים ועל עולם העסקים של התקופה במדינות אלה. אלי כדורי, שלא היה מבוסס דיו כדי ליטול חלק במסחר ימי, החל את דרכו, אחרי שפוטר ממפעל של משפחת ששון, כבעליה של חברת ברוקרים, ועד מהרה הפך למשקיע בעל משקל ועתיר נכסים.

ג'ונתן קאופמן עוקב בספר אחר קורותיהן של שתי השושלות לאורך השנים, דרך כל התהפוכות שחוותה סין, ביניהן הכיבוש היפני, מלחמת העולם השניה, שלטון הלאומנים, והמעבר לקומוניזם. בעקבות המהפך האחרון עזב ויקטור ששון את סין, שלא על מנת לשוב. לורנס והוראס כדורי שמו פעמיהם אל הונג קונג, שם הקימו בין השאר תחנת כוח שהשפיעה על התפתחותה של המושבה, והיו המיליארדרים הראשונים במקום (לורנס הוכתר ב-1981 כברון כדורי מקאולון שבהונג קונג ושל העיר וסטמינסטר). יתכן שהבחירות השונות נבעו מן האופן השונה בו התיחסו שתי המשפחות לסין. עבור הששונים סין היתה מקום השקעה. הם אמנם תרמו רבות לעיצובה של שנגחאי, מרכז העסקים התוסס, אבל היו מרוחקים מהסינים. אלי כדורי, לעומתם, חצה את הקווים וחבר אל איש עסקים סיני, והוראס כדורי, שנים אחר כך, הפנה את מרצו ואת הונו לסייע לפליטי השיטה הקומוניסטית.

בין הדמויות שקאופמן מתאר ניתן מקום של כבוד לכמה מנשות המשפחה, שהיו יזמות ונדבניות ופורצות דרך בזכות עצמן, ביניהן לורה מוקאטה, פלורה ששון ורחל ששון בר.

ויקטור ששון התנער מן הרקע היהודי שלו, והרעיון הציוני לא דיבר אל לבו. בני כדורי, לעומתו, התלהבו מן הציונות (בית ספר כדורי הוא תוצאה של נדיבותם), והיו הנדבנים הגדולים של הקהילה היהודית בשנגחאי ומנהיגיה בפועל. הפער הזה לא הפריע לשתי השושלות לשלב כוחות כדי לתמוך בפליטים יהודים שנמלטו מגרמניה ומאוסטריה. שמונה-עשר אלף פליטים זכו למקלט בשנגחאי בזכות שני דיפלומטים חסידי אומות עולם, פנג-שאן הו וצ'יאונה סוגיהארה. קרן שיקום שייסדו המשפחות אפשרה לרופאים פליטי לפתוח מרפאות ולאחרים להקים בתי מלאכה ובתי חרושת. באחד מבנייני משפחת ששון נוסד מרכז פליטים, והותקן מטבח שיכול היה להכין אלף ושמונה-מאות ארוחות ביום. הוקמו מחנות הכשרה לפליטים, הוצעה להם עבודה, ויוזמות שונות אפשרו להם להתקיים בכבוד.

הסינים מעולם לא הפגינו אנטישמיות, אבל מצבם של יהודי שנגחאי הורע מאוד כשהיפנים חברו לנאצים. לורנס כדורי ומשפחתו חוו מעצר בתנאים קשים במחנה סטנלי, ובין פברואר 1943 לספטמבר 1945 נאלצו כל הפליטים שהגיעו אחרי 1937 להתגורר באזור מוגבל וצפוף, מעין גטו.

שנגחאי היום היא עיר פתוחה, מגוונת וקוסמופוליטית. אזור הגטו הוסב לדיסנילנד יהודי, ובו בין השאר מוזיאון פליטים. שתי המשפחות, כמו נציגי האימפריה והקולוניאליזם האחרים, אמנם ניצלו את העיר, אבל הציתו פריחה כלכלית והצעידו את סין קדימה. סין הכירה בכך כשהציבה את תמונתו של ויקטור ששון באחד מבנייני המשרדים שלו בשנגחאי כמחוות כבוד.

הכתיבה של קאופמן מעט מבלבלת. הספר, שמתנהל רוב הזמן כרונולוגית, סובל מדי פעם מדהירה קדימה וחזרה אחורה ללא אבחנה מספקת בין הזמנים. לטעמי, כשהסופר נוטל מדי פעם את תפקיד הפרשן והמעריך, הוא שטחי למדי (אגב, לא ברור למה כותרת המשנה מאזכרת יריבות, כשמן הספר נראה שמדובר בשושלות מקבילות ולא מתעמתות זו עם זו). פרט לכך, הספר פורש לפרטיהם פרקי חיים מרתקים, ומעשיר בידע על ההיסטוריה של סין מזווית שונה ופחות מוכרת.

The Last Kings of Shanghai – Jonathan Kaufman

מטר

2024 (2020)

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר

כותרת משנה: מסע אל נפשם של מרגלים שבגדו במדינתם

מה גורם לאדם לבגוד? או אולי צריך להקדים ולשאול מהי בגידה? האם כל אדם שפועל נגד מדינתו יוגדר כבוגד (והדוגמא הבולטת היא, כמובן, גרמנים שפעלו נגד המשטר הנאצי)? הסופר ג'וזף קונרד, בהגדרה מרחיבה, קבע כי "אדם לא יכול לבגוד במדינתו או בדתו או בקהילתו. אדם יכול לבגוד רק במצפונו",אבל נדמה לי שרובנו תופסים אינטואיטיבית את המונח, בין אם מדובר בבגידה במדינה או בבגידה בחבר. הספר "בגידה בממלכת הסוד" מתמקד בבוגדים שהתנדבו לבגוד, בשונה מכאלה שנסחטו ואולצו לכך, בעת שהיו עובדי ארגונים חשאיים במאה העשרים ואילך, ומנסה לפצח מנקודת המבט הפסיכולוגית את התהליך שהוביל לבגידה. ד"ר אילן דיאמנט הוא פסיכולוג קליני, שעסק, בין שאר עיסוקיו, באבחון ובטיפול בעובדים במערכת הביטחון, ושלמה פלד הוא פסיכולוג ארגוני, ששירת בעבר במסלול המבצעי והניהולי במשרד ראש הממשלה בארץ ובחו"ל.

הספר נפתח בדיון כללי מעניין, ובו היבטים מחקריים שונים של התופעה. בסיום הספר מקיימים הכותבים דיאלוג ביניהם, המסכם את מסקנותיהם ומציע הצעות אופרטיביות. ביניהם מקובצים בחמישה שערים סיפוריהם של בוגדים מפורסמים, כשהם מאוגדים על פי מאפיין יחיד, מוטיב מרכזי במניעיהם. תחת "הזדהות עם המקופחים" מצויים ג'ונתן פולארד, בפרק מאיר עיניים שחידש לי רבות על אישיותו, אודי אדיב, ואנה מונטס, היחידה שלא הכרתי קודם (אולי משום רק חמישה אחוזים מן הבוגדים הן נשים). "המדענים" כולל את קורותיהם של מרקוס קלינגברג וקלאוס פוקס. ב"סטיות חברתיות" מככבים אברי אלעד, מרדכי קידר, ויקטור אוסטרובסקי, אולדריץ' איימס ורוברט הנסן. "אידיאולוגים לכאורה – מרגלי המלחמה הקרה" מספר על שישה בוגדים מפורסמים – קים פילבי, גאי ברג'ס, אנתוני בלאנט, אולג גורדייבסקי, זאב אבני וישראל בר. האחרון, "זכות הציבור לדעת", מתאר את פרשת מרדכי ואנונו, ומספר את הסיפור היחיד שעדיין לא בא אל סיומו, זה של אדוארד סנודן. בכל אחד מן הפרקים הנפרדים מתוארים הרקע שבו גדלו האנשים ופעולותיהם בהמשך חייהם עד שנתפסו, ומוצע דיון פסיכולוגי המבקש להבין מה הוביל אותם אל המסלול בו בחרו.

כאמור, את כל הדמויות, למעט אנה מונטס, כבר הכרתי, בעיקר בזכות ספרים מצוינים, וביניהם אלה שכתב בן מקנטייר, "ריגול – כרוניקה של בגידה" מאת פיט ארלי, ולאחרונה "המרגלים" יוסי מלמן ואיתן הבר. כך שמבחינתי לא היה כאן חידוש בהיבט הביוגרפי. המייחד את הספר הוא ההיבט הפסיכולוגי.

בכל בן אדם מסתתר פוטנציאל לבגידה, כך מסכימים שני הכותבים, ובכך, לפחות מבחינתי כקוראת בלתי מקצועית, חולשתו של הספר, שכן לא למדתי ממנו משהו מועיל. הסיפורים הנפרדים בספר אינם מצליחים (אולי גם אינם מבקשים), ליצור פרופיל של בוגד. אין מסלול ישיר ומובהק שמוביל, נניח, בין אב מזניח לבן בוגד. בין הדמויות בספר אנשים שסבלו מהורה מתעלל, כאלה שנהנו מהורה תומך מעודד, וכל הקשת שבאמצע. אין גם נתיב חד משמעי בין רמת ההערכה והסובלנות שאדם זוכה לה כבוגר לבחירה ב"קריירה" של בגידה בהמשך. אבל מתוך סך הארועים ניתן בכל זאת להצביע על מאפיינים שעשויים להדליק נורות אזהרה כשבאים לגייס אדם לארגון חשאי, ואפשר להתוות קווים מנחים להתיחסות אליו כשהוא מתלמד. לדוגמא, בשלב האבחון יש לבדוק בין השאר יכולת לווסת דחפים ולבלום אותם. בשלב ההכשרה יש להקפיד על תמיכה, סובלנות, התיחסות הוגנת לביקורת. בוגדים ימשיכו לצוץ במפתיע, אבל התיחסות מוקדמת אל גורמי סיכון יכולה להפחית את הסיכוי להשתלבותם בארגון.

הכתיבה של פלד ודיאמנט רהוטה ונהירה, סיפוריהם של הבוגדים מרתקים, ומי שמתעניין בפסיכולוגיה ימצא בספר דיונים מעניינים.

מטר

2024

בריס דיג'יי פנקייק התאבד כשהיה בן עשרים ושש. במהלך חייו התפרסמו שישה סיפורים שכתב, שישה נוספים התפרסמו אחרי מותו. כולם כלולים בקובץ זה. הסיפורים מתרחשים במערב וירג'יניה, המקום בו נולד פנקייק וגדל, באזור הכפרי העני, הבור, המיואש, השואף לרווחה ולהקלה ואינו יודע כיצד לפלס את דרכו אליה.

מחמאות רבות הורעפו על כתיבתו של פנקייק, והוא הועמד בשורה אחת עם סופרים כמו המינגוויי ופוקנר. הכתיבה שלו קשוחה ורכה גם יחד, ממוקדת מאוד בחיי הרגש של גיבוריו, ועושה שימוש מדויק ועוצמתי בתיאור פרטים בסביבה כדי להצביע על הלכי רוח. למרות זאת הסיפורים לא מצאו מסילות אל לבי. יש בהם, מבחינתי, משהו מאוד מנותק ומרוחק, בלתי מוסבר ולכן רוב הזמן גם בלתי מפוענח. כל הסיפורים מתחילים בנקודת זמן שנדמית אקראית, וכאילו מניחים שכל מה שידוע לדמויות ידוע גם לקורא, ולכן בפועל נוצר, לפחות כך אני חוויתי זו, מעין מחסום בלתי עביר ביני ובינן. יכולתי לנסות להבין לוגית את מה שהדמויות חשות, אבל לא חשתי זאת כפי שמן הסתם הסופר ביקש שאחוש. חרדה נואשת ותחושת רדיפה אופפות את העלילות, ולא תמיד ברור מדוע. מתוך שנים-עשר הסיפורים נגע ללבי האחרון, "יום חורף ראשון", אודות אדם הכבול למקומו יחד עם הוריו החולים והתלותיים, אבל גם במקרה הזה אין לי אפשרות לומר שבאמת הבנתי למה הדמויות מתנהלות כפי שהסופר בחר לנהל אותן. בויקיפדיה מצאתי דברים שנאמרו על כתיבתו, ולפיהם לכל סיפוריו של פנקייק יש איכות חלומית – הם לא מסבירים את עצמם והם אף פעם לא חד משמעיים. אולי יש בכך כדי להסביר את תחושת הריחוק שחשתי.

לספר מצורפת אחרית דבר נלהבת מאת ג'יימס אלן מקפרסון, זוכה פוליצר.

למרות החוויה האישית שלי, אני מעריכה את עוצמת הכתיבה (שתורגמה יפה על ידי ארז וולק), ולכן אמליץ על הספר בהסתיגות.

The Stories of Breece DJ Pancake

עם עובד

2023 (1977 – 1983)

תרגום מאנגלית: ארז וולק