קטגוריה: ספרים מומלצים בהסתיגות

"מבחינה סטטיסטית, זה שיום אחד מגדל הבבל המדעי-טכנולוגי שהקמנו יקרוס על עצמו ויקבור את כולנו – מבחינה סטטיסטית אני יכול לומר לכם שזה נראה לי ודאי. השאלה היחידה שנותרה לנו היא: כיצד ניתן לצמצם את הסיכון על מנת לדחות את הקץ"

בשנת 2037 נשלח מסר מאחד מכוכבי הלכת של פרוקסימה קנטאורי לכדור הארץ. במהרה מתגלה כי המסר מכיל תכנית לבניית מאיץ חלקיקים רב עוצמה. ווגמן, מנהל מרכז המחקר בסרן, שחזה כי תקשורת בין-פלנטרית תתנהל באמצעות מאיצי חלקיקים, מתמנה לעמוד בראש משלחת שתצא אל הכוכב המרוחק מכדור הארץ מרחק כארבע שנות אור. מכיוון שהטכנולוגיה כבר מאפשרת מסעות במהירות הקרובה למהירות האור, המשלחת, שמתכננת לשהות שבועיים ביעד, עתידה לשוב כעבור מעט יותר משמונה שנים על פי מנין כדור הארץ. אנשי המשלחת, בשל מהירותם הגבוהה, יחוו למעשה מסע של מספר חודשים בלבד. בזמן היעדרותם ייבנה ליד סרן מאיץ חדש על פי ההנחיות החוצניות, במטרה לפתוח בתקשורת יעילה עם עולמות חדשים.

ההתרחשויות האלה מציבות בפני האנושות שורה של שאלות קיומיות. האם ניתן לסמוך על מסר חוצני? כיצד ניתן לדעת אם פני הזרים לשלום, או שמא לחילופין הם חורשים רע? האם יש להשיב למסר או להתעלם ולבחור בהסתגרות? מה עדיף, לפגוש את החוצנים על הכוכב שלהם או להמתין שיפתחו טכנולוגיה של מסעות בחלל ויגיעו לכאן? כל הפחדים שליוו את הקמת המאיץ בסרן קמים לתחיה נוכח התכנית להקים מאיץ שאפתני הרבה יותר. האלימות משתוללת, פיזית וסייברית, תיאוריות קונספירציה נרקמות, והמדע הופך לשק חבטות שנוא.

כל זה נשמע מעניין, ועשוי, כפי שהטקסט על הכריכה מצהיר, לעורר מחשבה עמוקה. הבעיה היא שכל מה שחשוב ומעניין חבוי בתוך סיפור שמובילות דמויות פלקטיות, שטחיות למרות המומחיות שלהן, בסגנון שמנסה לשלב קמצוץ מדע וחופן פילוסופיה עם הומור שלא ממש עובד. הדיון המשמעותי היחיד מופיע רק לקראת הסיום, אחרי הבלחים קצרים מדי לאורך העלילה. הפריעה לי במיוחד אי סבירות קיצונית בעלילה, שלפיה הפעלת המאיץ החדש נקבעה להתרחש שבוע לפני שובה המיועד של המשלחת. אף אחד, טיפש ככל שיהיה – וכאן אנו מדברים על אנשים בלתי טפשים בעליל – לא יעלה על דעתו שלא להמתין שבוע נוסף כדי לשמוע את רשמיה של המשלחת לפני הפעלת טכנולוגיה חוצנית. מיובל שטייניץ, שכתב את "הזמנה לפילוסופיה" הזכור לטוב, ציפיתי ליותר, להרבה יותר.

בהמשך לציטטה שבפתיחה, חברי המשלחת מנסים לגבש המלצות לגבי אמנות בינלאומיות שתטפלנה בהערכת סיכויים וסיכונים של מחקרים חדשים. הדיון בנושא זה הוא, בעיני, החשוב והמעניין ביותר בספר. בשלו, למרות כל ההסתייגויות הספרותיות, אסיים בהמלצה מסויגת.

כנרת זמורה

2023

בעיירה הנידחת סטיי מור שבהרי האוזרק בארקנסו מלחמת העולם השניה מתחוללת במלוא עוזה. ילדי העיירה נחלקים לבעלות הברית ולציר, כשאלה האחרונים נחלקים ליפנואידים ולנאצים, ואיבת עולם שוררת ביניהם. רק על דבר אחד הם מסכימים: אסור לספר למבוגרים על המתרחש ביניהם (אם כי אלה מודעים למתרחש ורוב הזמן מעלימים עין). דוני, המספר בגוף ראשון, היה כבן שתים-עשרה באותה תקופה, ילד סקרן, אינטליגנטי, עצמאי, שהקדיש את רוב זמנו לכתיבת עתון מקומי ולהפצתו, וקיווה להיות עתונאי כגיבורו ארני פייל. דוני נמנה עם היפנואידים. "לא שמישהו מאתנו בציר נולד יפנואיד או נאצי, אבל נולדנו אאוטסיידרים, נולדנו חברים בקבוצה-של-אתם בניגוד למתנשאים מהקבוצה-של-אנחנו".

בניגוד למצופה מילדים אמריקאים, בוודאי בתקופת המלחמה שבה בעלות הברית ייצגו את כל מה שטוב ומדינות הציר את כל מה שמרושע, ילדי בעלות הברית הם הצד הרע בסיפור. המלחמה בעיירה היא בין קבוצה מיוחסת יחסית, בטוחה בזכויותיה, נוטלת אותן באלימות ומידרדרת לאכזריות נטולת טעם ופשר, ובין קבוצה נחותה יחסית שכוחה בחוכמתם של חבריה ובאחדותם. "כשהמלאכים נחים" הוא אמנם עוד ספר בשרשרת יצירותיו של דונלד הרינגטון, שתיעד את חיי העיירה הדמיונית המשקפת את נוף ילדותו, אבל נדמה שלמרות שהיומיום הוא לב הספר, לבו האמיתי הוא המסר האנטי-מלחמתי. "אנחנו הכלים האנונימיים של המוות", אומר לדוני מפקדם של חיילים שהשתכנו ליד העיירה במסגרת תרגיל לקראת קרבות הכרעה ביפן. לא במקרה, חיילים אלה, שנפשם של הילדים נקשרה בהם, מייצגים אף הם את הצד היפני בקרב.

לצד המלחמה, זהו גם סיפור על אהבה. אהבתו של דוני לאלה ג'ין, אהבתו של נער מהעיירה שנפל בקרב לנערה שהותיר מאחור, אהבתו של מפקדם של החיילים ליפיפיה מקומית מסתורית, אהבתה של המורה לאחד החיילים. "אבל מה, בסופו של דבר, יותר מרגש, אהבה או מלחמה?" תוהה דוני. "האם מלחמה היא תחליף לאהבה? או תשובה כנגדה? או תרופה בשבילה? או מה?".

הרינגטון מיטיב לתאר את פרטי הפרטים המרכיבים את היקום הסגור של סטיי מור, ודוני, כמו מספר דמויות בחייו, הוא דמות כובשת שהלב יוצא אליה. למרות הזאת הספר מעט מתמסמס בנסיון לשלב בין סיפור לאמירות, סובל מחזרות מרובות, ואינו מתעלה לרמתו של "הארכיטקטורה בחבל האוזרק בארקנסו".

קשה לתרגם ניב אמריקאי מקומי, אבל אסף גברון עשה, לטעמי, עבודה מוצלחת.

דוני מפנה את דבריו אל "הקורא", אותה דמות אנונימית ש"התגלתה" לו כשבעלות הברית שברו את זרועו. אסיים באחת הפניות של הילד אליו: "קורא שלי, דבר אחד שאני יודע עליך, אולי היחיד, זה שאתה מחזיק בכוחות מסוימים, אפילו בסוג של קסם: אתה יכול לסגור את הספר הזה בהרף-עין ולמחוק אותי, בדיוק כפי שפתחת אותו בהתחלה כדי ליצור אותי".

When Angles Rest – Donald Harington

טובי הוצאה לאור

2008 (1998)

תרגום מאנגלית: אסף גברון

"האשה בעלת הרגליים הארוכות והצורך הבלתי פוסק שישימו לב אליה. הילדה עם התלתלים הפרועים והמבטא הפראי. והגבר הגדול והידידותי, שהלך בעקבותיהן כמו כלב ציד מכוער, נאמן ואופטימי ללא תקנה, שנחוש כל הזמן לראות את הטוב בכל דבר", כך מתאר מכר את משפחת סקאלי. ג'ניפר ופרד סקאלי האוסטרלים, היא בת למשפחה בורגנית מבוססת והוא עובד צווארון כחול, נישאו למורת רוחם של הוריה, ילדו את בילי, כעת בת שבע וחצי, ויצאו לשוטט באירופה. הם שנאו את פריז, אהבו את יוון, ואחרי שהות בלונדון החליטו לחזור הביתה. מכיוון שהזדמנו להם כמה ימים פנויים לפני הטיסה, נסעו לטייל באירלנד. שם, בצפון הכפרי הקפוא, ביקשה ג'ניפר בגחמה של רגע לרכוש בית נטוש, ולהמיר את השיבה הביתה בהשתקעות במקום חדש. סקאלי, שהיה תמיד מוכן לזוז הצדה למענה, לחכות שתמצא את אותו דבר שיניח לה סוף סוף להרגע ולהיות היא-עצמה, נענה בחיוב. ג'ניפר ובילי טסו לפרת' למכור את ביתם ולארוז את חפציהם, וסקאלי התגייס להפוך במו ידיו חורבה עבשה לקן משפחתי. כשהגיע לאסוף את אשתו ואת בתו משדה התעופה גילה שרק בילי הגיעה. השתיים טסו יחד מפרת' להית'רו, אבל בילי לבדה עלתה על טיסת ההמשך לאירלנד. ג'ניפר, שהיתה בהריון מתקדם, נעלמה ללא מילת הסבר. בילי, שללא ספק חוותה טראומה, הפכה לילדה עצובה ואילמת.

"הרוכבים" הוא סיפור מסעו של סקאלי בעקבות אשתו האבודה. הוא מנסה להכנס לתוך ראשה, לנסות לנחש לאן יכלה לפנות ומדוע. הוא מוכן לקבל כל הסבר, החל ממתיחה וכלה בבגידה, ולשכוח את מסע העינויים שנכפה עליו, ובלבד שיוכל לרַצות אותה ולזכות להגשים את חלום המשפחה הקטנה והמאושרת, ולא משנה היכן. בכל מקום שאליו הוא מגיע, ובילי הקטנה נגררת אתו, נדמה שכולם יודעים משהו הוא אינו יודע ומסרבים לשתף אותו. אין ספק שהוא אוהב את בילי אהבה עזה, אבל ככל שהוא הולך ונסחף אל מסעו ההזוי, הוא הולך ויורד מהפסים, עד שהילדה, שיוצאת מן הארועים בשן ועין, נאלצת ליטול על עצמה את תפקיד המבוגר האחראי. אי-שם במעמקי תודעתו הוא אולי יודע שעליו לוותר, להרים ידים, אבל הוא עייף מדי, מפוחד מדי ומעוצבן מדי מכדי להכנע.

טים ווינטון, סופר מוכשר שאת ספרו "נשימה" אהבתי, בורא דמות נאהבת בקלות. אי אפשר שלא לחבב את סקאלי, את מסירותו ואת תמימותו, ואי אפשר שלא להזדהות עם כאבו, עם יסורי חוסר הוודאות.

אבל… (ומכאן קלקלנים):

מה קרה לג'ניפר? סקאלי אינו יודע, וגם אנחנו לעולם לא נדע. למה בילי טראומטית כל-כך? טיסה קצרה ללא אמה ובליווי דיילת אין בה כדי להסביר זאת. מה ארע בטיסה להית'רו? לא ידוע. הספר, שהתנהל באופן משכנע ומותח כל כך, נופח בסופו של דבר את נשמתו ללא פתרון. סיפור של אהבה בלתי מאוזנת עד כדי התעללות, על מה ולמה? חבל שהסופר בחר להותיר את קוראיו ללא תשובות.

לא ברור גם מה תפקידם של הרוכבים. סקאלי רואה את רוחותיהם של הציידים רוכבי הסוסים בטירה החרבה שליד ביתו. בילי רואה אותם רוכבים רכיבה מאומצת לצדה של הרכבת באיטליה. מן הסתם הם מייצגים את מאמציהם של האב ובתו "לצוד" את האם החמקמקה, אבל שילובם ההזוי בספר ריאליסטי אינו עולה יפה, לטעמי.

בשל הכתיבה היפה והאפיון של דמותו של סקאלי, שבשלהם מן הסתם נכלל הספר ברשימה הקצרה לפרס בוקר 1995, אני ממליצה על הספר. בשל הסיום הבלתי מספק אני נוטה להסתייג ממנו.

The Riders – Tim Winton

עם עובד

1999 (1994)

תרגום מאנגלית: איילת גורנר

"התשוקה שיבינו אותנו היא קמאית. אנחנו מסמנים סימנים על הדף, מברברים רצפים של צלילים, ואז, באורח פלא, מסכימים בינינו שלשרבוטים ולהברות האלה יש משמעות, וכל זאת כדי שנוכל לגעת זה בזה באופן מדויק"

ואל, חוקרת ומרצה בתחום הבלשנות, חיה לבדה במסצ'וסטס, אחרי שבעלה עזב אותה, אביה עבר לבית אבות, ואחיה התאום אנדי התאבד בזמן ששהה בתחנת מחקר בגרינלנד. ואל סובלת מאגורפוביה, או במילותיה "חרדה: מהזן המשתק. אני כבולה לַמוּכר, לַבטוח, למה שנתפס בעיני כבטוח. אני מתפקדת כמו אדם נורמלי רק בקומץ מקומות: בדירה שלי, ברוב אתרי הקמפוס – חוץ מאצטדיון הפוטבול, יותר מדי שטח פתוח – במכולת, בבית האבות של אבי", ומייצבת את עצמה בקושי באמצעות כדורים ואלכוהול. מייל מווייאט, המנחה ושותף המחקר של אנדי, מספק לה את ההזדמנות, שבה היא מעוניינת בסתר לבה, וממנה היא חרדה עד כדי שיתוק, לחרוג מן המחנק של חייה. וייאט מספר לה סיפור בלתי ייאמן על ילדה שנמצאה קפואה בתוך קרחון, הופשרה ושבה לחיים, אבל לא ניתן לתקשר איתה משום ששפתה אינה מוכרת. כישורי הבלשנות של ואל נדרשים כדי להבין מיהי הילדה, ומבחינתו של ווייאט גם ובעיקר כדי להבין כיצד הפשרתה הפלאית עשויה לתרום לחקר האקלים שלו. אביה של ואל, שמשוכנע שווייאט אשם במותו של אנדי, וחושד אפילו שמדובר ברצח ולא בהתאבדות, דוחף בכל זאת את הבת היחידה שנותרה לו לצאת אל תחנת המחקר המבודדת, אולי מתוך תקווה שיעלה בידה לגלות מה באמת ארע שם. וואל, שחיה בצילם של האב המדען בעל השם, ושל אחיה המאני-דפרסיבי התוסס והמועדף, נענית.

אריקה פרנזיק מבקשת מהקורא להאמין שאשה עכברית, שמעולם לא עזבה את מסצ'וסטס, ושניחנה באפס כישורי הישרדות, מסוגלת למעשי הגבורה וההקרבה שאליהן מתגלגלת העלילה. בכך היא אינה חורגת בהרבה מן המתכונת של ספרי האדם האפור שנקלע לנסיבות קיצוניות ומתגלה כווריאציה של סופרמן. אני מאמינה שהיא לא מבקשת מהקורא להאמין שניתן להשיב לחיים אדם שקפא בקרח לאורך ימים ושנים, אלא בוחרת להשתמש בסיפור הפנטסטי הזה כדי להניע את העלילה. בהתעלם מאי הסבירויות הללו ומכמה קצוות פרומים לקראת הסיום, הספר סביר לסוגו. יש בו כמה אלמנטים מדעיים (כמו רוחות קטבטיות ופיטראקים שמניעים את המחקר של ווייאט), הווי דחוס ויוצא דופן של תחנת מחקר מבודדת, תיאורי נוף יפיפיים, מידע מעניין על שפות, מעט מידע על גרינלנד (למרות הבחירה של הסופרת בתיאוריה ספקולטיבית לשם המקום על פני תיאוריה מבוססת יותר), ילדה נוגעת ללב, מדען מרושע או שלא, התגברות על מגבלות של האישיות, וקצת מתח. תערובת נוחה לקריאה נטולת מאמץ.

Girl in Ice – Erica Ferencik

הכורסא

2023 (2022)

תרגום מאנגלית: תומר בן אהרון

כיצד יגיבו בני האדם אם השמש תכבה במפתיע? אור שהם מציג את תגובותיהם של אנשים שונים במקומות שונים לתרחיש הבלתי סביר הזה. יש לציין שאין המדובר בספר מד"ב, המבקש לשכנע שארוע כזה עשוי לקרות לפני שתחלופנה השנים, מיליארדי השנים, שבמהלכן השמש אמורה להמשיך לבעור. זהו בפירוש מקרה קצה המייצג אסון גלובלי המתרחש ללא התראה, ובעצם כל התרחשות דרמטית השומטת מידי האדם את השליטה.

הארוע מתניע תהליכים ברמה הגלובלית, נסיונות השתקה והדחקה, שנועדו להסתיר את העובדה שלאיש אין מושג מה קרה. התהליכים הללו כוללים, בין השאר, גמגומים של נאס"א, ושינוי האלגוריתם של גוגל שמונע הצגת תוצאות חיפוש "שמש". עיתונאים מנסים לנכס את הסיפור, פרשנים מגמגמים, מדענים מנסים להסביר מה ארע ומה עתיד לקרות. הבלבול גדול.

בין האנשים המתוארים בספר נמצא עיוור המתכונן לפגישה עיוורת, רוצח שכיר השוכב במארב, חולה סופני המבלה עם אחיו בהרי שווייץ, אסטרופיזיקאי שמחפש הסבר הגיוני, שדרן טלויזיה שמנסה לארגן משדר קוהרנטי, אם שמנסה להרדים את בנה, חמור שמחפש את הירח, וארבעה צעירים ישראלים שנוסעים להופעת זריחה על מצדה.

למען האמת, למעט הקטע הישראלי, אין לי מלים טובות לומר על הספר. הקטעים תלושים למדי, מרחפים בחוסר משמעות, לא משכנעים בהיתכנותם, ונשכחים בקלות. הנגיעה שלהם לשמש הכבויה שולית, והנסיון לדחוס סיפורים משמעותיים לסד הצר של החשכה אינו עולה יפה. הקטע הישראלי הוא האמין היחיד, אולי מפני שאין בו יומרה לספר סיפור חיים מקוצר, או להציג מהפך מהותי פתאומי. נמצא פה את חסיד הקונספירציות המוכר כל-כך מכל משבר או שמץ של משבר, את היפוכו, הבחור החרד מן השינוי ומאובדן השליטה, ובאופן כללי את התחושה של "זה מה יש, אז בואו ניהנה מההופעה ולא נשבור את הראש". כמו בחיים.

לאור שהם יש כושר ביטוי, אבל אין בו די כדי שאוכל להמליץ על הספר.

שתים בית הוצאה לאור

2023

רוני אף פעם לא מרוצה. היא מוצאת שלווה רק בעבודתה כצורפת, מבצעת עבודות הלחמה עדינות וסבוכות, אבל בכל מקום אחר ובכל סיטואציה אחרת היא עצובה, לא מסופקת, נטולת אנרגיה. היא נשואה, מהסיבות הלא נכונות, לעופר שאוהב אותה באמת, ואֵם לשקד המקסים, אבל את שניהם היא מאמללת ברמה כזו או אחרת. היא לא אדם רע: היא משתדלת להעמיד פנים של אם טובה, היא נכדה מסורה לסבה. אבל היא כנראה לא מסוגלת לאושר.

למה? לא ברור, וזהו בעיני אחד מליקויי הספר. גם אחרי שסיימתי אותו אין לי יכולת לומר שאני מכירה את רוני. ונניח שהלמה אינו חשוב. נניח שהדכאון של רוני הוא פשוט נתון. אז מה עושים אתו? לאן הוא הולך? מה נבין ממנו? הספר, שלא סיפק את נקודת ההתחלה, אינו מספק גם איזשהו סיום – לא, הרגע היחיד של ספק אושר בסוף אינו משכנע – משהו שאפשר לקחת ממנו ולהרהר בו. רק עוד ועוד מאותו הדבר. שוב העיניים הגדולות של שקד, שוב ליטוף היד של הסבא. נכון, דכאון הוא כזה, בור שחור של שגרה מייאשת, עם אפשרויות למוצא אך בלי יכולת לנצל אותן. אבל בספר צריך להיות יותר מזה.

בצד החיוב, בשונה מדמות בלתי מוסברת, מתקרבנת ותלושה כמו גיבורת "מחר ניסע ללונה פארק", הגיבורה שבראה ציפי בן שלום מודעת לעצמה. אם במהלך יותר מדי זמן נוצר הרושם שהסופרת מבקשת להצביע על הטרגדיה שארעה לרוני ולעופר כעל נקודת שבר שהרסה אותם, רוני עצמה מבינה שהיא לא יכולה להטיל את האשמה על הטרגדיה, ששורשי הבעיות שלה מצויים הרבה מעבר לאותו ארוע נורא. "אבל זה היה ככה גם קודם, רוני, בואי נהיה כנים, זה היה ככה גם קודם", היא אומרת לעצמה ברגע קשה של כנות, והקטע הזה, שבו היא מודה שהיא לא מסוגלת לחוש דבר מבלי לסובב אותו סביב הרחמים העצמיים שלה הוא החזק ביותר בספר. לטעמי, הוא יכול היה להגיע מוקדם הרבה יותר, והספר היה יוצא נשכר מצמצום החזרתיות.

לציפי בן שלום יש כושר ביטוי ויכולת לתאר דמויות ומצבים, אבל כושר ביטוי בלי סיפור אין בו די מבחינתי.

שתים בית הוצאה לאור

2023

מיהי מילדרד בוול? תלוי את מי שואלים. הרול ואנר כתב אודותיה ואודות בעלה אנדרו את הספר "ביטחונות", שבו הוא מוצג כאשף השקעות דורסני שזמנו עבר, והיא מוצגת כאשה שאיבדה את שפיותה. אנדרו בוול כתב טיוטה ל"חיי" הביוגרפי, שבו תיאר אותה כאשה שכל מעייניה במוזיקה קלאסית, ואת עצמו כבעל נאמן שסעד אותה עד מותה מסרטן. איידה פרטנצה, שסייעה לאנדרו כסופרת צללים, שאלה את עצמה בזמן הכתיבה מדוע אנדרו מצמצם את דמותה של אשתו, ושנים אחר-כך יצאה לנבור בארכיונים כדי לגלות מי היתה מילדרד באמת. ומילדרד עצמה, כך מתגלה, כתבה יומנים בכתב בלתי קריא, שהופכים את כל מה שסופר עד כה על ראשו. למי מאמינים?

נטיית הלב היא להאמין למילדרד, אבל האמת היא שאין לכך שום סיבה משכנעת. והבעיה מבחינתי כקוראת היא שגם לא היה ממש אכפת לי. חציו הראשון של הספר, הווה אומר הספרים של ואנר ושל בוול, עוסק בהרחבה, ובחזרות מתישות, בהתנהלות העסקית של אנדרו, וגם של אבותיו, באופן בו ניצל הזדמנויות, מוסריות או לא, כדי להגדיל את הונו, ובשכנוע העצמי שלו שמה שטוב בשבילו טוב גם בשביל המדינה והציבור. עד שהגעתי לסיפורה של איידה, שהוא בעיני המעניין והמורכב מכולם, כבר די איבדתי סבלנות, ואילולא ההבטחה הגלומה בידיעה שהספר זכה בפרס פוליצר לספרות (הוא חלק בו ב-2023 עם ספר של ברברה קינגסולבר שטרם תורגם) יתכן שלא הייתי מגיעה עד שם.

איידה, בתו של אנרכיסט ומתנגד נמרץ לקפיטליזם, נקלעת לדילמה כשהיא מתקבלת לעבודה אצל אנדרו בוול, סמל הקפיטליזם. הפער בין ביתה לעבודתה אינו היחיד שאתו היא מתמודדת. היא מתמרנת בין זהותה כאשה לשוביניזם הבוטה של מעסיקה, בין תשוקתה לעצמאות לציפיות הסביבה, בין תשוקת הכתיבה שלה וכשרונה למגבלות שמוצבות לה בתפקידה, בין בדיית הספרות למציאות הנבראת מן המילה הכתובה. בניגוד לדמויות המקובעות שסביבה, איידה היא דמות מתלבטת, מתפתחת, שואלת שאלות ומעזה להתנסות.

לשמו של הספר – Trust – משמעות כפולה, מן הסתם במתכוון. הוא מעורר אסוציאציות פיננסיות (Trust fund), והוא נוגע בשאלת האמון שניתן, או לא, לתת במְספרים השונים של חיי הזוג בוול. הרנן דיאז ניחן בכשרון לשלב את ארבעת המספרים, כל אחד וקולו היחודי, לכלל עלילה מקורית, אבל לטעמי ההתמקדות, על החזרתיות המרובה שבה, בשוק ההון, משתררת על העלילה, והשילוב בינה ובין "תעלומת" מילדרד מקרטע.

בזכות איידה, ובגלל ההתשה של המחצית הראשונה, זו המלצה למחצה.

Trust – Hernan Diaz

ידיעות ספרים

2023 (2022)

תרגום מאנגלית: שרון פרמינגר

"גלגול בפארק אווניו", ספרו הראשון של נתן אנגלנדר, הוא קובץ בן תשעה סיפורים, העוסקים מזויות שונות בגורל היהודי. בין הדמויות והארועים נמצא עשרים ושבעה סופרים יידיים שנגזר עליהם מוות בהוראתו הקפריזית של סטלין; קבוצת יהודים מחלם שבהנהגת אחד מחכמי העיר חומקת מרכבות המוות דווקא משום נטייתו להחמיר; רב שמתאמץ להשכין שלום בית בין אשה לבעלה המאושפז תכופות בבית חולים פסיכיאטרי, עד שהתמודדות אישית עם קרוב חולה נכפית עליו; יוצרת פיאות דתית אובססיבית להשיב לעצמה את תפארת ראשה; נוצרי שמתגלגל ברגע מפתיע אחד להיות יהודי; רב שנאלץ להפרד מתלמודו למשך חודש בשנה כדי להתפרנס כסנטה קלאוס; אשה שתעשה הכל כדי להשתחרר מעגינותה; גבר שאשתו מאסה בו, היוצא בעצת הרב למצוא לו זונה; וצעיר יהודי-אמריקאי, בן דמותו של הסופר, השוהה בירושלים מוכת האוטובוסים המתפוצצים.

את הספר קראתי לראשונה סמוך להוצאתו לאור בעברית, והתרשמתי עמוקות. הזכרתי אותו בהתפעמות כשכתבתי על "המשרד למקרים מיוחדים" המיוחד, ושוב אחרי שקראתי את "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק", שנראה לי צל חיוור שלו. כעת, בקריאה חוזרת למעלה מעשרים שנה אחרי הראשונה, לא מצאתי בו את מה שהפעים אותי. הוא נראה לי יותר מדי אוֹבֶּר-חוּכֶעם, כזה ששם דגש חזק על הטכניקה, על ההתחכמות, ופחות על התוכן. קשה לשחזר לאחור, אבל אני מניחה שבזמנו הוא היה בעיני חדשני, שונה, ומאז נכתבו עוד סיפורים כאלו, כולל סיפוריו שלו, סיפורים שהכלי העיקרי שלהם הוא אירוניה המכסה על סבל, כך שהחידוש פג. הכשרון של אנגלנדר ללכוד דקויות, ליצור דרמה, לאפיין דמויות, אינו מוטל בספק, והתרגום של יערית טאובר בן-יעקב נאה וזורם, אבל נותרתי עם טעם תפל מעט בשל היעדר אמירה משמעותית שתשאר איתי.

אסכם בהמלצה מסויגת.

For the Relief of Unbearable Urges – Nathan Englander

עם עובד

2003 (1999)

תרגום מאנגלית: יערית טאובר בן-יעקב

ארבעה אנשים צעירים חולי סרטן סופני הם גיבורי הספר. שתי נשים ושני גברים; שני ישראלים, בריטית וצרפתי; אקדמאית, זמרת מתחילה, כדורסלן עבר ועורך-דין. שום דבר אינו מקשר בין קורותיהם, עד שגורלם המשותף, בעקבות בשורת האיוב שהונחתה עליהם, מוביל אותם אל מרפאה מיוחדת בבוסטון שמעניקה למטופליה סיכוי של עשרים וחמישה אחוז לשרוד. מצטרפת אליהם דמות מרכזית נוספת, אשה אוסטרלית, שמלווה חולים סופניים.

כל אחד מן הארבעה מתמודד עם המחלה בדרכו, והמלווה מתמודדת עם המשימה המייסרת שנטלה על עצמה. שאלות של אמונה מתעוררות ונענות באופנים שונים, יחסים עם בני משפחה מקבלים מימד חדש, רצון להנצחה עצמית, להישארות אחרי המוות, בא לידי ביטוי כך או אחרת. כשהם מתכנסים יחדיו במרפאה נוצרת מעין קהילה, שהתמיכה שלה, כך הם רוצים להאמין, תתרום לסיכויי ההחלמה.

יוסי סוכרי כתב על דמויותיו בסגנון יבש משהו, דיווחי יותר מרגשי, שנותן תחושה של תיאור מקרים יותר מאשר נסיון של ממש להכנס לנפשם של החולים. עוצמת הכאב שהוא מנחית על קוראיו גדולה וחונקת, אבל החיבור של הסיפורים הנפרדים הוא מצד אחד יותר מדי, ומצד שני מקטין את הסיפור האישי של כל אחד מהם. אחרי המקרה השני שקלתי לנטוש את הספר – אני לא נהנית מחבטות מכוונות וחשופות כאלה – אבל דילגתי אל הפרק האחרון, זה שבו כולם מכונסים יחדיו, כדי למצוא מדוע חוברו הסיפורים השונים למסכת אחת. משלמדתי מה צפוי לחולים, שבתי לקרוא את הפרקים שהשמטתי.

מעבר למודעות להלם ולכאב שבסרטן, לא מצאתי בספר אמירה שתעניק לו משמעות יתרה. ואולי דווקא חוסר האמירה היא הענין כאן: אסון יכול להגיע במפתיע, וכולנו נמות, עם משמעות ובלעדיה.

ספר מדכא.

זהו הספר השלישי של יוסי סוכרי שאני קוראת, ומפתיע עד כמה הם שונים זה מזה. "בנגאזי-ברגן־בלזן" תיאר את שואת יהודי לוב בחיות רבה, ו"אמזלג", הטוב בעיני מן השלושה, הציג דמות מורכבת של גבר באמצע שנותיו.

עם עובד

2023

דני כהן, עורכת-דין יהודיה, חיה חיים אינטנסיבים ומתוכננים. כשכירה בפירמה נחשבת היא משקיעה ימים ולילות בעבודה שהיא אוהבת, ונמצאת על המסלול לשותפות. בבית היא חולקת את חייה עם דייויד, בן זוג מושלם שמתאים לה בדיוק. מילדות היא חברתה של בלה, טיפוס בוהמי הופכי ממנה, והן מסורות זו לזו כאחיות. לילה אחד, מיד אחרי שדייויד הציע לה נישואים, היא חווה הצצה אל העתיד, ומגלה שבתוך חמש שנים תחיה בבית שאינו מוכר לה עם גבר מרשים שאינה מכירה. למרות שהיא מדחיקה את החוויה, משהו בבטחון שלה במסלול חייה מתערער. ארבע שנים וחצי אחר-כך הגבר הזר יצוץ בחייה, כשהוא מאוהב בבלה, ובלה, שידעה עד אז רק מערכות יחסים בלתי מוצלחות, מאוהבת בו בכל לבה. האם העתיד שדני חזתה חייב להתגשם? ובאיזה מחיר?

שני נושאים עיקריים שלובים בספר. האחד הוא סיפור החברות בין שתי הנשים, חברות שתידרש לעמוד במבחנים כואבים ותשרוד. השני הוא הבחירות שאנו עושים בחיינו, לפעמים יותר מתוך נוחות ופחות בשל הסיבות הנכונות. למרות שעל פניו מדובר ברומן פחות או יותר שגרתי, ולמרות שמן הסתם לא יישמר בזכרוני לאורך זמן, במפתיע הוא אינו נחווה כבזבוז זמן או כעוד מאותו הדבר, בזכות הכתיבה הרזה והמדויקת של רבקה סרל שעושה אותו נעים לקריאה, מושך, ומעורר הזדהות ומחשבה.

In Five Years – Rebecca Serle

אריה ניר ומודן

2023 (2020)

תרגום מאנגלית: נעה בן פורת