קטגוריה: ספרים מומלצים במיוחד

נחום גבירץ, צעיר ירושלמי מבית דתי, מוצא עצמו משובץ לשירות ברבנות הצבאית. בראש היחידה עומד הרב הפיקודי שובין, שהתגייס במצוות רבו, והוא מרבה לעשות לביתו ולחצרו, או בלשונו, "הרבנות הצבאית היא האווז שלי", אווז שאת נוצותיו הוא מורט. ממש לפני הגעתו של נחום, הדיח שובין את סגנו, נוסקה מבצר, אותו נחום מכיר מנוער. נוסקה, שרכש את מעמד הסגן באמצעות חנופה והלשנות תוך שהוא מתעמר בפקודיו, מפגין את אותו יחס מתנשא ומבזה כלפי החייל החדש, וזה מוצא לעצמו מקלט בחדרם של הקברנים. בהמשך יצליח נוסקה להדיח את שובין, ויתפוס את מקומו. נחום, שיטול חלק במזימה, יהפוך לראש לשכתו.

חיים באר, ששירת ברבנות הצבאית בתקופה המתוארת הספר, מחצית שנות הששים, מתאר בסאטירה מרירה את ההתנהלות בגוף, שרבים קיוו כי יהיה מורה רוחני של הצבא. אביו של נחום מאוכזב מאוד משיבוצו של בנו, משום שהרבנות לא עמדה בציפיות: ככל שנקפו השנים, התפוגגו התקוות שתלו אנשים כגבירץ ביהודה שובין וברעיו, ולגודל אכזבתם נוכחו כי הללו ויתרו על היעוד […] ונשארו מאחור, שומרי סף נרפים ורודפי הנאות של בתי כנסת מרוקנים, מטבחים וחדרי מתים. מכיוון ששובין סולק מתפקידו בשל הפיכת הרבנות לקרדום לחפור בו לטובת חצר האדמו"ר שלו, אפשר היה לקוות שהחלפתו תבשר שינוי לטובה. אבל נוסקה, שהיה בצעירותו פורק עול, שבאבניק, מעצב את תפקידו בצלמו. כל מי ששירת ביחידה עורפית תחת מפקד מתוסכל, יזהה היטב את הגיחוך שבאימוץ מלאכותי של גינוני שדה, ונוסקה, המלא מעצמו, הקפריזי והשש אלי קרב, מנסה להטמיע סטנדרטים קרביים ביחידה מנומנמת, מאמץ תפיסת עולם לוחמנית, וכמו קודמו מנצל את היחידה לצרכיו.

סיפורו הפרטי של נחום גבירץ הוא סיפור התבגרות. נחום הוא נער תמים ורגיש, הנופל בקלות ברשת הכריזמה של נוסקה. את משקל הנגד להשפעתו המזיקה מהווים הקברנים רובי וזיסר, בעיקר האחרון, שהוא ידען מפוכח וציני. נחום מנסה להרבות בקריאה, עושה נסיונות ראשונים בכתיבה, מייחל לאהבת אשה. הוא מיטלטל בין ספקנות להתפכחות, פתוח לבחינת דעות שונות משלו, עדיין לא מגובש.

חיים באר מעביר תחת שבטו את הרבנות הצבאית, את פולחן קברי הצדיקים, את האובססיות של דמויות בחייו של נחום, ויותר מכל את הציונות המשיחית. הספר מתאר דמויות רבות, שלהן עמדות מגוונות, אך נדמה שבמוקד ניצבת דמות, שרוב הזמן אינה מן המרכזיות בעלילה. בנימין ברימר, נח"לאי דתי, מייצג בלהט בלתי מתפשר את התשוקה לארץ ישראל השלמה ולהקמת בית המקדש, ויהא המחיר אשר יהא. מפיו אנו מקבלים הסבר לשמו של הספר. "הניצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע, וקול התור נשמע בארצנו", מתפייט משורר שיר השירים, והמשפט התקבל ברבים כמתאר את בואו המבורך והענוג של האביב. לא כך על פי ברימר. זמן קצר לפני מלחמת ששת הימים הוא אומר: "האמנם זמיר הוא מלשון זמר או שמא מלשון זמירה, בבחינת לא יזמר ולא יעדר, לשון כיסוח וכריתה? האמנם עת הזמיר הוא זמן שירתן של הציפורים או שמא עת המיתה? […] עת הזמיר הגיע, זמיר עריצים, הרשעים נכחדים מן העולם והעולם מתבסם וקול התור נשמע בארצנו". ברוחו של הרב קוק הוא מבחין בינו ובין שומרי מצוות אחרים: "האחד ראה באבנים אבן זכרון לבית המקדש שחרב, והאחר ראה בו אבן פינה לבית המקדש שייבנה". נחום גבירץ, המאזין לדברים, נזכר, כמשקל נגד, בדברים שאמר רכלבסקי, אביו של חברו, כשליווה את הילדים לטקס שירת הים שחידש תלמידו של הרב קוק: "תחשבו על זה, ילדים, גם למצרים היו נשים וילדים וגם הם בניו של הקדוש-ברוך-הוא, לא רק אנחנו".

"עת הזמיר", כדרכו של חיים באר, גדוש ידע, עובדות היסטוריות, שאלות של דת ומדינה, ודיונים יצריים וסוערים בענייני אמונה. למרות שהוא מצהיר שמדובר בדמויות בדויות, הקישורים למציאות ברורים, וגם אם אין מדובר ברומן מפתח עדיין יש בו שפע של מידע מרתק ומרחיב אופקים, ומגוון הסיפורים מרשים כמו ב"קשר לאחד". אם כי העניק את תפקיד הדמות הראשית לדמות בדויה, הוא מקשר אותה אל עצמו, הן באמצעות בני משפחת רכלבסקי, כשמו המקורי, המתגוררים בשכנות למשפחת גבירץ, והן באמצעות אזכור שלו עצמו בהקשר לשאיפותיו הספרותיות של נחום. כך, זיסר מציע לנחום להקדיש זמן לכתיבה, ואז יפים יהיו סיכוייו שהכנענים הללו ידפיסו את ביכורי יצירתו בעתונם הספרותי, כשם שהדפיסו את שירי הבוסר של חיים'לה באר, ששירת גם הוא ברבנות הצבאית. "אתה מכיר אותו?" שאל גבירץ, והוסיף בידענות כי הלה התחיל באחרונה לפרסם ביקורות ושירים גם במדורים הספרותיים של "הארץ" ו"למרחב". "איזו שאלה? אנחנו ידידים טובים," השיב הקברן, ואמר כי באר, אשר כרבים מצאצאי הישוב הישן נמשך אל מחוזות המתים, והסתגר לא ערב אחד בחדרם אחרי שהוא ורובי הלכו הביתה, וכתב בקדחתנות את שיריו. כמו ב"נוצות", גם כאן יש נוכחות משמעותית לדמויותיה היחודיות של ירושלים ולאובססיות השולטות בהם. הוריו של נחום הם מאותו הדגם של ההורים ב"נוצות", האם מעשית והאב מזניח הכל כדי לרדוף אחר חלומו, שם מיפוי הקברים בהר הזיתים, כאן כתיבת "ספר המאמינים והלוחמים" שיוכיח את השתתפותם של חרדי הישוב היהודי בהגנה פעילה.

"עת הזמיר" הוא ספר מעמיק, מרתק בכל היבטיו, מסעיר, מרחיב אופקים ומומלץ מאוד.

עם עובד

1987

רגטיים הוא סגנון מוסיקלי בעל שורשים בקהילות האפרו-אמריקאיות, שהיה פופולרי בין השנים 1895 ו-1919. הספר "רגטיים" מתרחש באותה תקופה, ומתאר את החברה אמריקאית של תחילת המאה העשרים.

דוקטורוב כתב יצירה קליידוסקופית, שתמונותיה מתחלפות ומציגות כל אחת בנפרד מבט על החברה מזוית יחודית. התמונות שוזרות יחדיו לבלי הפרד דמויות היסטוריות עם דמויות בדויות, ונעות בין עשירי החברה לנדכאיה, בין שחורים ללבנים, בין תעשיינים לאנרכיסטים, בין גברים לנשים. קורותיה של משפחה אחת מובילות את העלילה – אם ניתן בכלל לדבר על עלילה מסורתית ברובו של הספר – וכל סיפורי המשנה לכאורה משתלבים בזה שלה לכלל סיפור כלל-אמריקאי.

זיגמונד פרויד, שביקר בארצות הברית ב-1909, אמר כי, "אמריקה היא טעות, טעות ענקית", והסופר מוסיף, "לא מעטים בחופים אלה [היו] מוכנים להסכים עמו". אמריקה שדוקטורוב מתאר סובלת מאבטלה עמוקה, הפועלים משתכרים משכורת רעב, ילדים יוצאים לעבוד, נסיונות התאגדות נתקלים בהתנגדות ברוטלית, והפערים בין עשירים לעניים בלתי נסבלים. הנרי פורד ממציא את פס היצור, כך ש"לא רק שחלקי המוצר המוגמר יוכלו להחליף זה את זה, אלא שגם אנשים המייצרים את המוצרים יהיו בעצמם חלקים היכולים להחליף זה את זה". נשים הן "יצור מעשה ידיהם" של גברים, כפי שאומרת אמה גולדמן – "אמה האדומה" האנרכיסטית והפמיניסטית – כשהיא מנסה לשכנע את אוולין נסביט – דוגמנית ושחקנית שהתפרסמה כשבעלה רצח את מאהבה, האדריכל סטנפורד וייט – להסיר את המחוך החונק. ובתוך כל אלה מבעבעת גזענות מכוערת, שהארוע הנובע ממנה מאחד יחדיו את כל התמונות הקליידוסקפיות ליצירה מגובשת.

"רגטיים" אמנם נטוע בתקופה מוגדרת, כחצי מאה לפני כתיבת הספר (וכמעט מאה שנים לפני זמננו), ויש עניין רב במבט ההיסטורי-חברתי שהוא מציע, אך הוא רלוונטי גם עשרות שנים אחרי תקופתו, שכן כמה וכמה מן התופעות המטרידות של היום שורשיהן כבר אז. דוגמא בולטת אחת מוצגת בעת סיקור משפטו של הארי קנדל תוֹ, בעלה של אוולין נסביט. העתונים עקבו בדקדקנות אחר עדותה של אוולין, אולי אלת המין הראשונה של הזמנים המודרנים, ואנשים ממולחים הבינו כי יש תהליך שבכוחו מצטיירת בתודעת הציבור דמותם של אנשים מסוימים, המוזכרים תכופות בחדשות, כאילו היתה רבת מימדים מכפי שהינה במציאות […] תמהו אם יוכלו לייצר אנשים כאלה לא מתוך המקריות של מאורעות שבחדשות. לידתן של תרבות הידוענים ושל שימוש מניפולטיבי בכוחה של העיתונות.

רשימת האישים והארועים המשולבים בספר היא אינסופית ומגוונת – בוקר ט. וושינגטון, הודיני, צ'רלס ויקטור פאוסט, פרנץ פון פאפן, הארכידוכס פרדיננד, אנשי הראינוע, שחקני בייסבול, ועוד ועוד. לעתים הם ממלאים תפקידי מפתח, כמו ג'יי פי מורגן, איש הכספים הכל יכול. לעתים הם משמשים להרחבת יריעת הסיפור, כמו רוברט פירי מגלה הארצות, שהגיע לקוטב ב-1909, אך בדיעבד התברר שהחמיץ אותו בארבעים קילומטר. דוקטורוב מרמז לכך כשהוא מתאר כיצד פירי סובב סביב עצמו שוב ושוב, מנסה לאתר את המיקום המדויק של הקוטב (תיאור זה מהדהד תיאור אחר, כעשרים עמודים קודם, שבו הסופר תיאודור דרייזר, המתוסכל מביקורת שלילית, משנה את כיוון ישיבתו לילה שלם ואינו מוצא לו מקום). בין אם הם נוטלים חלק אקטיבי בעלילה, ובין אם הם משחקים תפקיד צדדי או מוזכרים באמרת אגב, כולם יחד משקפים את פני החברה האמריקאית בתקופתם. אמרת אגב שכזו, כדוגמא, מופיעה לקראת סיומו של הספר: כשמסתיימת הפרשה שבמרכז שלישו האחרון של הספר, פרשה ששורשיה בגזענות כלפי נגן רגטיים שחור העור, נוסע אחד מגיבוריה דרומה, ועובר בעיירות בג'ורג'יה, מקום שם דברו אזרחים בצלם הדל של האילנות בכיכרות על תלית היהודי ליאו פראנק בשל מה שעולל לנערה נוצריה בת ארבע-עשרה, מרי פייגן. ללמדך שלגזענות פנים רבות (ליאו פראנק היה קורבן לעלילה, והקו-קלוקס-קלאן ביצעו בו לינץ').

מפתה מאוד לבדוק ללא הרף את כל הפרטים שבספר, לאמת או לשלול את תקפותם. אמנם פניתי שוב ושוב לרשת, אבל עד מהרה הגעתי למסקנה שגם במקומות בהם דוקטורוב בדה ארועים ודמויות, הם מבוססים במידה משמעותית ומניחה את הדעת על המציאות. באחד מחיפושי מצאתי כי דוקטורוב עצמו אמר, בהתייחס לדברים שכתב על מורגן ועל פורד: “I’m satisfied that everything I made up about Morgan and Ford is true, whether it happened or not.”

"רגטיים" הוא ספר מרהיב, המצטיין במלאכת הרכבה מושלמת, ברוחב יריעה, ובתיאורים חיים ויפיפיים שתורגמו לעברית עשירה ומענגת בידי אהרן אמיר.

Ragtime – E.L. Doctorov

זמורה ביתן מודן

1976 (1974)

תרגום מאנגלית: אהרן אמיר

שלוש מיצירותיו של המלחין והפסנתרן סקוט ג'ופלין, המזוהה עם סגנון הרגטיים

The Entertainer

Wall Street Rag

Maple Leaf Rag

יולנדה מוסקוביץ', מורה בגמלאות מבוגרת כבדת משקל, המתגוררת בגפה בקומה הרביעית בבית נטול מעלית, נפלה ושברה רגל כשנסתה לרדת במדרגות כדי לגשת לספרית. מזה תשעה חודשים היא מאושפזת במחלקה שיקומית-גריאטרית, מהלכת בקושי, אינה מסוגלת לקום ללא עזרה. נישואיה קצרי הימים הסתיימו לפני שנים רבות, ילדים אין לה, איש אינו בא לבקר אותה. הגברת מוסקוביץ' אינה מתחבבת בקלות, ורוב הזמן אינה מנסה להתחבב. את הקשרים הנחוצים לה היא קונה בכסף, משלמת לחולה אחרת כדי שתכבס עבורה, משלמת לאנשי סגל כדי שיערכו עבורה קניות.

חוסר האונים של הזיקנה הוא נושאו של "בדרך אל החתולים". אלגרה, אשה עניה שמגוריה הם דירת חדר מתחת למדרגות, "מרגלת" אחר חברותיה לחדר ו"מלשינה" עליהן לאחות הראשית כי "הייתי מוכרחה. מה אני יכולה לתת לה כדי שהיא תשתדל שישאירו אותי פה? מה עוד יכולתי לתת לה? אין לי איפה להיות". פרידה, אשה תקיפה שבתה ומשפחתה באים לבקרה מדי יום, מתחננת שיתנו לה לצאת מבית החולים, ובפרץ נדיר של גילוי לב מודה שהיא יודעת כי אינה רצויה: "הם לא רוצים אותי בבית. הם רמאים […] והם חושבים שאני לא מבינה […] לא אכפת להם איך אני מרגישה […] חבל להם על הכסף. פה זה יותר בזול, ולא צריכים לראות אותי כל הזמן על ידם […] כל הזמן ידעתי, רק עשיתי הצגה. בשביל הכבוד שלנו, בשביל הכבוד שלהם. שאנשים לא ידעו מה הם באמת". וולף, שקולו הפך ללחישה, מקונן: "תגידי לי, גברת, איזה עולם זה? אנשים רואים יהודי נחנק מרוב סבל וצער ובדידות, ואף אחד לא אכפת לו? להפך, עוד בורחים ממי שרע לו, כאילו יש לו נגע צרעת. מה אנחנו, חיות?". הגברת מוסקוביץ', שתחילה טרחה להתלבש יפה ולהתייפות כדי להפגין שאינה ככל שאר החולות, מבינה שלאיש לא אכפת.

נדמה שהמכה הקשה שהגברת מוסקוביץ' סופגת באה לה דווקא מלזר כגן, הנוהג בה כמחזר וכלפיו היא מפגינה התחנחנות של בת-עשרה, מייחלת לקשר. כגן, המרבה לצטט את "פרחי הרע" של בודלר, הוא צייר, וכשהוא מציג בפניה את הפורטרט שלה, היא קולטת לפתע את הפער בין תפיסתה את עצמה לבין מי שהיא באמת, או מי שהיא נראית כלפי חוץ: "בזמן האחרון, שאני מסתכלת בראי, אני רואה את האשה הזאת עם השערות האלה שנופלים אחד על השני, והפנים האלה, עם הקמטים. כמו שעשית אותה בציור ההוא. אתה מכיר אותה. אני לא. היא לא נורמלית. ולאט לאט היא מכניסה לראש שלי את המחשבות שלה, מה שהיא זוכרת שהיה לה פעם. וזה לא מהחיים שלי בכלל". כשהיא פוגשת במועדון המחלקה אנשים שלמראם עולה בה ההרהור, "אנשים מעולם נורמלי", היא נעשית מודעת בחריפות לעלבון שהיא, והאחרים, חווים יום-יום, ומתעוררים בה געגועים לחייה הקודמים, למרות שרעיון השיבה אל הכלא הבודד בקומה הרביעית מפחיד אותה.

המצוקה והבדידות והעלבון הם המצע שעליו משגשגים עופות הטרף הסובבים את חסרי האונים. בדברי חלקות ובאיומים הם מנסים לפלס את דרכם אל הרכוש שיותירו אחריהם הזקנים. שניים מתחרים על ירושתה של הגברת מוסקוביץ' – ליאון, הנמנה עם כוח העזר במחלקה, ואדלה, שזכתה בירושתה של חולה שנפטרה וכעת לוטשת עיניה אל הטרף הקל הבא. גברת מוסקוביץ', שאינה רפת-שכל, יודעת היטב כי הם מבקשים לנצל אותה, אבל איזו ברירה יש לה כשהיא תלויה בסיוען של הבריות? כפי שהשלימה עם הידיעה שמי שהתנדבו לעזור לה בבית החולים נטלו לעצמם חלק מכספה, כך היא נאלצת להשלים כעת עם הידיעה שבאופן פרדוקסלי הנפשות הקרובות אליה ביותר הן של אלה שמבקשים לנצל את תלותה כשהיא לבדה בביתה.

יהושע קנז, ברגישות ובכשרון גדול, מתאר את הקוסמוס הסגור שבמחלקה ובדירות הבודדות, עולם יצרי, מפוחד ונואש. הסגל שחוק וממלא את תפקידו במיכניות נטולת רגש. המבקרים מבחוץ מבקשים לצאת ידי חובה ולשוב "לעולם נורמלי". במחלקה ומחוצה לה אנשים נכנעים לדמנציה. ובין אלה לאלה הולך ומעמיק חוסר האונים.

לבדה נותרה בעולם כולו, יחידה על פני האדמה החולה הזאת, העזובה, המבכה על נפשה.

עם עובד

1991

בודלר – הזמנה למסע

תרגום: דליה רביקוביץ

אֲחוֹתִי, אֲהוּבָה,
חִשְׁבִי עַל הַחֶדְוָה
שָׁם לִחְיוֹת בְּיַחַד
לֶאֱהֹב בִּנְעִימוּת,
לֶאֱהֹב וְלָמוּת,
בְּאֶרֶץ אֲשֶׁר דּוֹמָה לָךְ.
הַשְּׁמָשׁוֹת הַטּוֹבְלִים
בִּשְׁמֵי עַרְפִלִּים
שָׁפְכוּ עַל רוּחִי קִסְמֵי־חֶמֶד,
כֻּלָּם הֵם חִידָה
כְּעֵינֵךְ בּוֹגֵדָה
הַזּוֹהֶרֶת מֵעֵבֶר לַדֶּמַע.

שָׁם הַכֹּל בָּנוּי יָפֶה וּמְלֵא פְּלִיאָה;
עֹנֶג, וּשְׂמָחוֹת מֵאָה.

מַעֲשֵׂי אָמָּניִם
עַתִּיקִים בַּשָּׁנִים
הֵן יִמָּלֵא בֵּיתֵנוּ בָּאֵלֶּה.
פִּרְחֵי סִין וַעֲרָב,
רֵיחָם יִתְעָרַב
בְּרֵיחַ שְׂרָף וְגַחֶלֶת.
מַשְׁקוֹף וְתִקְרָה
וּמַרְאָה מְאִירָה,
יְפִי הַמִּזְרָח הַשּׁוֹפֵעַ
יֹאמְרוּ לְנַפְשֵׁךְ
סוֹד נִסְתָּר וְחָשֵׁךְ
בִּשְׂפַת אֲבוֹת־אֲבוֹתֶיהָ.

שָׁם הַכֹּל בָּנוּי יָפֶה וּמְלֵא פְּלִיאָה;
עֹנֶג, וּשְׂמָחוֹת מֵאָה.

בְּמַיִם הוֹמִים
יָנוּחוּ הַצִּיִּים
וְלַדֶּרֶךְ הִיא תְּשׁוּקָתָם.
לְמַעַן שַׂמְּחֵךְ
תָּמִיד בְּחִשְׁקֵךְ
בָּאוּ מִקְּצֵה הָעוֹלָם
הַשְּׁמָשׁוֹת בְּרִדְתָּן
עָטוּ עַל הַיָּם,
עַל שָׂדוֹת וּמְלוֹא הָעִיר
פָּז וְיָקִינְטוֹן;
וְהָאָרֶץ תַּחְלֹם
בְּתוֹךְ זֹהַר חַם וְשָׁפִיר.

שָׁם הַכֹּל בָּנוּי יָפֶה וּמָלֵא פְּלִיאָה;
עֹנֶג, וּשְׂמָחוֹת מֵאָה.

סַמיה יוסוף עומאר נולדה במוגדישו, בירת סומליה, במרץ 1991. המדינה, שנתיים אחרי הפיכה, היתה קרועה במלחמות שבטיות, והמיליציות האיסלמיות החלו לצבור בה כוח. העיר היתה הרוסה, מעשי טרור היו דבר של יום ביומו, ואף אביה של סמיה נפל קורבן ונרצח בעודה ילדה. ב-1997, כשהמדינה נשלטה בידי המיליציות, הוצרו צעדי התושבים, נעלמה המוזיקה, נעלמו הצבעים, הנשים נכלאו בתוך בורקות.

תשוקתה של סמיה היתה הריצה. היא רצה ברחובות ההרוסים, היא רצה על המסלול המשובש של האיצטדיון המקומי. כשלא יכלה לרוץ בגלוי, מחשש להטרדות של שומרי הצניעות, שסברו שנשים אינן צריכות לעסוק בספורט, רצה בלילות. בלי מאמן, בלי ציוד, בלי נעליים מתאימות, בלי שעון עצר למדוד תוצאות. הגיבור שלה היה מו פראח, יליד סומליה שהיגר כילד לבריטניה, אלוף עולם ואלוף אולימפי בריצה. אחרי אליפות אפריקה ב-2008, שם התמודדה כנציגת סומליה, נבחרה על ידי הוועד האולימפי הסומלי לייצג את המדינה באולימפיאדת בייג'ינג. מול אתלטיות מקצועיות, מצוידות ומאומנות כהלכה, לא היה לה סיכוי, והיא אכן הגיעה אחרונה בהפרש גדול.

חייה של סמיה התהפכו כליל כשהחליטה לנסות להגיע לאירופה, ולנסות להגשים את חלומה להשיג מאמן ולהשתתף באולימפיאדת לונדון. חייה עד כה היו קשים ומסוכנים, אבל שום דבר לא יכול היה להכין אותה לגיהינום שבמסע בלתי חוקי מאתיופיה, שם קיוותה תחילה להתאמן, דרך סודן ומדבר סהרה ללוב, ומשם בספינה רעועה לאיטליה. "היינו בידיהם [של המבריחים]. הם ידעו זאת, הם למדו להבחין מתי אדם נהפך למבקש מקלט. קוראים את זה בעיניים. זה הדבר שרואים. ברור כמו השמש הקופחת, כמו המים הזורמים. זה כתוב לך בעיניים. את יכולה לעשות הכל כדי להסוות אותו, אבל לא תצליחי לעולם. זה ריח החיה הכנועה".

ג'וזפה קטוצלה כתב את "אל תאמרי לי שאת פוחדת" על בסיס סיפורה של סמיה. הוא נצמד למרבית העובדות, אך הרחיב את היריעה כדי לצאת מעט מן הסיפור הפרטי אל סיפורה של סומליה. הוא מספר על חבר ילדות, שהיה לסמיה כאח, שלמרות שנאתו העזה לאיסלמיסטים הצטרף אליהם, כי אלה ידעו לנצל את עוניו ואת מצוקתו: בפעם הראשונה בחייו הרגיש שמתייחסים אליו כאל צעיר בעל ערך: הוא הלך לבית ספר, הוא למד לכתוב, היו לו מגורים מכובדים, חדר רחצה, שלוש ארוחות ביום. סמיה האמיתית החלה לרוץ בעידודה של אמה, שהיתה בעברה ספורטאית, אך קטוצלה מעניק את תפקיד המעודד והתומך לאביה, אדם המזכיר באישיותו את אביה של מלאלה יוספאזי, גבר הומני ורחב אופקים שהתנגד למגבלות שהוטלו על השכלת הבנות. "יום אחד תנהיגי את שחרור הנשים הסומליות מהשעבוד בידי הגברים", אומר אביה של סמיה, "את תהיי המנהיגה שלהן, לוחמת קטנה שלי". שני ההורים יחדיו החליטו לאפשר לבנותיהן להמשיך בעיסוקיהן, סמיה בריצה והודן בשירה.

סיפורה המלא של סמיה יוסוף עומאר מצוי ברשת, אבל אני ממליצה מאוד לא לקרוא אותו לפני קריאת הספר. תנו לעצמכם לקוות עם סמיה, לרוץ איתה, לנוע בין כאב לאושר, לחתור אל עתיד טוב יותר מבלי לדעת מה הוא צופן בחובו.

"אל תאמרי לי שאת פוחדת" הוא ספר מרגש ומעורר השראה, וסמיה וכל מה שהיא מייצגת, לא תישכח.

Non Dirmi che Hai Paura – Giuseppe Catozzella

ידיעות ספרים

2017 (2014)

תרגום מאיטלקית: עתליה זילבר

 

כותרת משנה: סיפורם האמיתי של מרגלי הפלישה לנורמנדי

"סבך בתוך סבך, מזימה ומזימה נגדית, תחבולה ומעילה, בגידה כפולה ומכופלת, סוכן אמיתי, סוכן מדומה, סוכן כפול, זהב ופלדה, פצצה, פגיון וכיתת יורים, כל אלה ארוגים יחד במרקמים רבים ומורכבים כל כך עד שהדעת מתקשה להאמין, ואף על פי כן זאת האמת" – וינסטון צ'רצ'יל

"בגידה כפולה" מספר את סיפורם של חמישה מרגלים, ששיחקו תפקיד מכריע במבצע ההטעיה שקדם לפלישת בנות הברית לאירופה במלחמת העולם השניה. שם הקוד שניתן למבצע, "שומר ראש", הושאל מדבריו של צ'רצ'יל כי "במלחמה האמת כל כך יקרה שאנו חייבים להעמיד עליה שומר ראש של שקרים". משעה שהוחלט כי הפלישה תתבצע בנורמנדי, נפרשה מסכת סבוכה של הונאה, שנועדה להטעות את הגרמנים באשר למועדה ולמיקומה. חמישה סוכנים כפולים תרמו תרומה מכרעת להצלחת המזימה, ומקנטייר מסיים את סיפורם באומרו כי, "הלוחמים בשדה הקרב לא ידעו כלל שפטריוט פולני, מהמרת פרואנית, אוהבת כלבים צרפתיה, נער שעשועים סרבי ומגדל תרנגולות ספרדי טוו יחד ובחשאיות גמורה את מסכת הכזבים שהוליכה אותם אל הניצחון".

חואן פויול גרסיה, רומן צ'רניאבסקי, דושקו פופוב, לילי סרגייב ואלווירה חוספינה קונספסיון דה לה פואנטה שודואר, התגייסו לסייע לבריטים ממניעים שונים. הם ריגלו למען ההרפתקה ולמען הרווח, מתוך פטריוטיות, תאוות בצע ותפיסת עולם אישית. הם העמידו צוות תמהוני, מעצבן, אמיץ ומוצלח להדהים. מפעיליהם נאלצו להתמודד עם אגו גדול, לטפל במריבות משפחתיות ובבזבזנות ראוותנית, ולנטרל רגשות תסכול שיכלו לגרום להכשלת המבצע כולו. אך כל החמישה, כל אחד בסגנונו ומבלי להכיר את המקבילים לו, תרם בעבודת נמלים שקדנית להצלחת המשימה. בניצוחו של טאר רוברטסון, איש ה-MI5, דיווחו על תכניות לתקוף בנורבגיה ובדרום צרפת, והפנו את תשומת לבם של הגרמנים לריכוזי כוחות הדמה מול פה דה קאלה. מלאכתם לא הסתיימה עם הפלישה לנורמנדי, והם הצליחו לשכנע את הגרמנים שזו היתה רק הסחת דעת, והפלישה האמיתית צפויה להתרחש מזרחית לשם. כתוצאה מכך, למעט כוחות תגבורת מעטים שהוחשו לנורמנדי חמישה ימים אחרי הפלישה, אף יחידה לא הוזזה ממקומה משום שהגרמנים האמינו למידע הכוזב. בצעד נועז, כדי לבסס את אמינות הסוכנים, שלח אחד מהם לגרמנים התרעה אמיתית לפני הפלישה לנורמנדי – מאוחר מכדי שיוכלו לבצע מהלך כלשהו נגדה – והסוכן עז הפנים אף התמרמר לאחר מכן על שלא שעו לדבריו. חודשיים לאחר הפלישה הוענק לו על ידי הגרמנים אות צלב הברזל על הצטיינות יוצאת דופן…

בן מקנטייר מיטיב לתאר את מה שהוא מכנה "עולם המראה" של הריגול, עולם שבו אף פעם לא ניתן לדעת אם הדברים הינם כפי שהם נראים, וכל מה שנבנה בעמל עשוי להתמוטט כהרף עין ולהמיט אסון כבד. כך, לדוגמא, במקום לקוות לעריקתם של קציני מודיעין גרמנים, קיוו הבריטים שאלה יישארו על מכונם, שכן המשך פעולתם של הסוכנים הכפולים לאחר עריקה שכזו, במקום לכידתם המתבקשת, תעורר חשד שהם מופעלים בידי הבריטים. טוני בלאנט, איש MI6 שריגל עבור הרוסים, דיווח למפעיליו על ההונאה המתארגנת, אבל דווקא העובדה שהיה סוכן כפול ושכל חבריו דיווחו כמוהו, גרמה לרוסים לא להאמין לו. מעצרו בידי הגסטפו של סוכן עצמאי, שהכיר היטב את עבודתו של אחד מן החמישה, יכול היה להביא לחשיפת המבצע כולו, ובמשך זמן ממושך לא ידעו הבריטים בוודאות אם נשבר בחקירה. אחת מהחמישה, שהיתה משוכנעת שאנשי הביון הבריטים הרגו את הכלב שלה, שמרה לעצמה סוד שהיה בכוחו למחוק את כל ההישגים שהושגו בעמל רב. אבל בתוך כל אי הוודאות המתעתעת חתרו הסוכנים ומפעיליהם בנחישות אל המטרה.

דרכי הפעולה של החמישה היו מגוונות. פויול, שכונה גרבו, איש עתיר דמיון ומשתפך במלל רגשני אינסופי, הקים מערך מורכב של עשרים וארבעה סוכנים, שרק אחד מהם – הוא עצמו – היה אמיתי. סוכניו היו מפוזרים ברחבי האי, לכל אחד מהם הסבר משלו מדוע התנדב לרגל עבור הגרמנים, לכל אחד מהם סגנון משלו. אחד הסוכנים אף נעצר כי הסתובב בשטח סגור ללא תעודות, עדות – מפוברקת, אין צורך לומר – לריכוז כוחות צבא במקום. אלווירה שודואר, שכונתה ברונקס, היתה בליינית ומהמרת, ודיווחיה לגרמנים הסתמכו על רכילות חברתית בעקבות מפגשים מדומיינים עם אישים שונים. איש איש וסגנונו.

במחצית יולי 1943, אחרי תקופה ארוכה של טיפוח הסוכנים הכפולים, הגיע טאר רוברטסון, מי שעמד בראש מערך הבגידה הכפולה, למסקנה שכל הסוכנים הגרמנים בבריטניה היו נתונים לפיקוחו. העובדה ששולחיהם הגרמנים האמינו שהם מבצעים עבורם עבודה משובחת, הביאה לכך שלא נשלחו מרגלים חדשים, וכך שלטו הבריטים לחלוטין במידע שהועבר לגרמניה. עד שלהי 1942 עסקו הסוכנים בעיקר בשליחת "מזון תרנגולות", הווה אומר מידע בלתי מזיק, ולאחר מכן החלו לנסות להשפיע על האסטרטגיה הכוללת של הגרמנים. למרבה האירוניה, כספים שהגרמנים הזרימו למימון מבצעי ריגול בבריטניה, הגיעו לקופת MI5. דיווחיהם של הסוכנים סייעו למאמץ הבריטי בדרכים נוספות מעבר למשימת ההטעיה: לקראת הפלישה, דיווחיה של לילי סרגייב, שכונתה אוצר, הועברו לברלין כפי שנשלחו, ללא עיבוד נוסף, ובכך הסתייע בידם של הבריטים לפצח במהירות את הצופן היומי. נעשה נסיון להקים מערך דומה של סוכנים כפולים בארצות הברית, ולשם כך נשלח לשם דושקו פופוב, שכונה תלת אופן, אך גישתם של האמריקאים היתה שונה, ואולי גם אישיותו הראוותנית של פופוב עוררה אנטגוניזם, ואימוץ שיטת הסוכנים הכפולים ארע רק מאוחר יותר.

מאמציהם של החמישה השתלבו במערך הטעיה נרחב. צבא דמה רוכז מול פה דה קאלה, מצויד באוירונים ובטנקים מדומים. רעשים, שנועדו להקלט אצל הגרמנים ולהעיד על ריכוז כוחות גדול, הושמעו על ידי אנשים בודדים במקומות אסטרטגיים. שחקן הוכשר להתחזות למונטגומרי, ולהופיע בגלוי במקום מרוחק מנורמנדי, כדי ליצור רושם שהפלישה תערך במקום אחר ובמועד אחר. ועוד. כמה מן ההטעיות התגלו מאוחר יותר כחסרות השפעה, אבל תוצאת המאמצים כולם היתה ללא עוררין ניצחון מוחלט משנה סדרי עולם.

בן מקנטייר מתאר את כל אלה, והרבה יותר מאלה, בספר תיעודי וסיפורי כאחד, הנשען על מסמכים שהיו חסויים עשרות שנים ועל ראיונות עם מקורבים לארועים. כמו בספריו האחרים, ביניהם "סוכן זיגזג" ו"מרגל בין חברים", דמויותיו יוצאות מדפי ספרי ההיסטוריה, ומוצגות כבני אדם על מעלותיהם וחולשותיהם. מקנטייר, בסגנונו הקריא ובהיקסמות שלו מן הנושא, יצר ספר מסחרר, מעשיר ומומלץ מאוד.

Double Cross – Ben Macintyre

עם עובד

2013 (2012)

תרגום מאנגלית: יוסי מילוא

סידוניה אדלרסבורג נולדה להורים צוענים באוגוסט 1933, וננטשה בפתח בית חולים אוסטרי. התינוקת נמסרה לרשות הנוער המקומית, ולאחר שכשלו המאמצים לאתר את הוריה הוחלט למסור אותה למשפחה אומנת. האשה הראשונה שנבחרה מתוך רשימת הממתינים, גורשה מביתה על ידי בעלה, וגם הוריה לא הסכימו לשכן אותה עם הילדה, באומרם כי "צוענים יש ממילא יותר מדי, ותמיד הם יודעים לעבור בין הטיפות, ומעשבים רעים קשה להפטר". שיחק מזלה של סידוניה, והיא הועברה לידיהם של האנס ויוספה ברייראתר. המניע הראשוני של בני הזוג היה הגדלת הכנסתם באמצעות טיפול בילדת אומנה – מדובר בתקופה קשה של אבטלה ועוני – אבל במהרה נקשרה נפשם בנפשה של סידוניה, ויחד עם בנם מנפרד, ועם הִילדה, ילדה נוספת שאספו אל ביתם, הפכו למשפחה. עשור אחר-כך גברה הפוליטיקה על האנושיות, וסידוניה הופקרה לגורלם המר של הצוענים תחת המשטר הנאצי.

אריך האקל, שבספרו הראשון, "העילה של אורורה", עסק בפרשה אמיתית שארעה בספרד, חוקר בספר הזה פרשה שהתרחשה באזור בו נולד וגדל. כיצד קרה שילדה עליזה, חברותית, להוטה לרַצות, שהשתלבה במשפחה ובעיר סירנינג, ושגודלה בידי הורים אוהבים והומניים, לא זכתה להמשיך את חייה במקום בו ראתה את ביתה? דעות קדומות, אידאולוגיה גזענית, ויותר מכל אדישות והתחמקות מנטילת אחריות, חרצו את גורלה. האקל מספר על האנס, איש איגודי הפועלים, שלא השלים עם השלטון הנאצי, על יוספה שיצאה חוצץ נגד הגדרתה של סידוניה על פי צבע עורה, ועל מנפרד שכל חייו ראה בסידוניה ובהִילדה אחיות לכל דבר. מנגד הוא מספר על הגזענות המושרשת בחברה, על הפחד ועל אוירת ההלשנות, על הבירוקרטיה הקרה, ועל האנשים – עובדים סוציאלים, מורים, בעלי משרות עירוניות – שבחרו להתאים את עצמם להלכי הרוח המצופים מהם.

ואם נרצה לומר שלא היתה לאנשים ברירה, שאולי היו מסכנים את עצמם לולא יצאו נגד סידוניה, שחורת העור בת העשר? האקל חותם את הספר בפסקה קצרה אחת, בה הוא מספר על ילדה צועניה, שגדלה אצל משפחה אוסטרית מאה ושישים קילומטר דרומה משם. בניגוד לאנשי סירנינג, שיישרו קו עם הגזענות במסווה של כוונות טובות, אנשי פולפינג-ברון בחרו לשכנע את הגורמים המתאימים שייטב לכולם, כולל לרייך השלישי, אם הילדה תשאר במקומה. "ואין צורך בספר המתאר את גורלה", כותב האקל, "כי בעוד מועד היו אנשים שחשבו עליה".

הספר נכתב בסגנון מינימליסטי, שילוב של תיעוד עם סיפוריות. האקל אוחז רוב הזמן בעמדת המדווח, אך אין בכוחו לשמור על נייטרליות, ולקראת סיום הוא מאפשר לעצמו, כפי שהוא כותב, "להוציא החוצה, בצעקה, את זעמו חסר האונים".

"פרידה מסידוניה" הוא ספר קצר ונוקב, הראוי מאוד להקרא.

Abschied von Sidonie – Erich Hackl

כנרת

1994 (1989)

תרגום מגרמנית: יהודה שטיינבך

צ'ן ג'ן הוא סטודנט סיני, שבמסגרת מהפכת התרבות נשלח לעבוד בערבות מונגוליה הפנימית. בתקופה הראשונה מסופחים הסטודנטים למשפחות הנוודים המונגולים, ולאחר תקופת הכשרה הם עוברים לגור ביורט נפרד, כמה סטודנטים בצוותא, ומקבלים תפקיד כמו כל אחד מן הנוודים. צ'ן ג'ן, שהוכשר בידי ביליגה, מנהיג מקומי, מאמץ את אורח חייהם של המקומיים, הולך שבי אחר תפיסת חייהם, ובעיקר מוקסם מן הזאבים המסתובבים בערבה בלהקות מאיימות. כדי לעמוד מקרוב על יחודו של הזאב, הוא לוכד גור, ומבקש לגדל אותו, למורת רוחו של ביליגה, הזועם על הפגיעה בטוטם הזאב, בעיקר כשג'ן צ'ן מספר לו על כוונתו לזווג את הגור עם כלבה. הימצאותו של הזאב במחיצת בני האדם אינה טבעית לאף אחד מן הנוגעים בדבר, בני אדם וזאבים גם יחד, וג'ן צ'ן מודע לכך, אך היקסמותו מן החיה גוברת על שיקולי הגיון וחמלה.

סביב הסיפור המשותף של ג'ן צ'ן והגור, מתאר ג'יאנג רונג, בהתבסס על חוויותיו שלו, את חיי הנוודים בערבה, את האיזון העדין בין בני האדם לטבע, ואת המאבק בן אלפי השנים בין נוודים לחקלאים. הקריאה בספר כמוה כצפיה בסרט טבע מרתק, נורא הוד, אכזרי ויפהפה. ג'יאנג רונג מספר בפירוט רב על חיי היומיום של הנוודים, על האופן בו הם מתפקדים בעונות השנה המתחלפות, על השתלבותם בטבע המערים קשיים, ועל היאחזותם באורח חייהם העתיק. הוא מתאר לפרטי פרטים קרבות בין זאבים לסוסים, והתקפות על צאן ועל ישובי בני אדם, בהם באה לידי ביטוי האסטרטגיה העילאית של התוקפים. הוא מצייר במילים את הנוף ואת בעלי החיים, מן היתוש הקטן, דרך העכבר והמרמיטה, הברבורים והברווזים, הכלב המבוית, הצאן והבקר, ועד הזאבים מעוררי היראה.

ג'יאנג רונג כתב ספר עם מסר, שתמציתו היא כבוד עמוק לאופן בו הטבע מאזן את עצמו ושאיפה להשתלב באיזון הזה. ביליגה מנהל קרבות מאסף נגד הפלישה הסינית, שהביאה איתה את התפיסה של צעדים קיצוניים כדי לממש באופן מיידי מטרות קצרות טווח. התושבים המונגולים המקומיים והתושבים הסינים החדשים מאורגנים ביחידות יצור, שעליהן מוטלת משימת אספקת בשר לאוכלוסית סין הצומחת במהירות. אם הזאבים מהווים איום על הצאן, יש לתפיסתם להרוג את כל הזאבים. ביליגה, לעומתם, מצביע שוב ושוב על האופן בו הזאבים מטייבים את הערבה, ומזהיר מפני תוצאות הרות אסון של המדיניות הסינית. לדבריו, הסוסים המונגולים מצטיינים בסגולות גופניות וטקטיות, משום שהם נאלצים ללמוד להתגונן מפני הזאבים; הצאן והבקר יכולים למצוא עשב במרעה, משום שהזאבים מדללים את אוכלוסית הצבאים, שמסוגלים לחסל כמויות עצומות של עשב ולהותיר מאחוריהם שממה; ג'ינג'יס חאן שלט על שטחים נרחבים, כי למד טקטיקות זאביות. מערכות איזונים ובלמים מתקיימות בטבע ללא הרף. לדוגמא, במקום בו הסטודנטים העירונים רואים מים מזוהמים מצואת כבשים שהופשרה בתום החורף, המקומיים רואים דשן שמצמיח את העשב החיוני כל כך; כשהסטודנטים סבורים שכדאי לאסוף את גופות הצבאים שהותירו הזאבים בקרח לאחר ששבעו, ביליגה מורה להותיר גופות רבות מאחור, כדי שבבוא ההפשרה ישמשו מזון לזאבים, ואלה לא יוכרחו לתקוף סוסים וצאן ובני אדם. המערכת המאוזנת מתקיימת גם לאחר מותם של בני אדם, כשגופותיהם מושארות על פני האדמה, מאכל לזאבים: "אנחנו, תושבי הערבות, אוכלים בשר כל חיינו, ולשם כך אנחנו הורגים יצורים רבים. לאחר מותנו אנחנו תורמים את בשרנו בחזרה לערבה. זה נראה לנו פשוט הוגן, וזה מועיל לנשמותינו כאשר אנחנו עולים לטֶנְגְרִי". על האדם להוות חלק מן המערכות הללו, שאם לא כן התוצאה תהיה הרס הערבות והפיכתן למדבר. המדבר בתורו יסתער בסופות חול על עריה הגדולות של סין.

נראה שסיכוייו של ביליגה להנחיל את תפיסת עולמו קלושים, שכן מולו ניצבת סין המאואיסטית, שנציגיה באזור רוצים לראות תוצאות מהירות, ובעיניהם הכל פוליטי. כשבאטו, רועה סוסים, מאבד חלק נכבד מן העדר לאחר קרב נואש נגד להקת זאבים, רוב האנשים סבורים שהוא והרועים האחרים אינם צריכים להענש, אבל כמה מן הסינים אומרים שהרועים אולי ניצלו אסון טבע למטרות שליליות, אקט אנטי-צבאי וקונטרה-מהפכני, ושצריך לבדוק בקפידה את הרקע של כל הארבעה. מנהיג במשמרות האדומים טוען כי "זאבים הם האויבים המעמדיים האמיתיים [..] אנחנו צריכים לארגן את ההמונים כדי לצוד אותם וליישם את דיקטטורת הפרולטריון על כל הזאבים […] אנחנו חייבים גם לחשוף את כל הרעיונות המיושנים וההרגלים המיושנים – כמו אהדה לזאבים, פיוס הזאבים והאכלת הזאבים בגוויות המתים שלנו – לביקורת חמורה". המנהיגים הסינים במקום, הנתונים לביקורת של שולחיהם, דורשים עמידה במכסות הבשר, ללא התחשבות בהשלכות עתידיות, והם מבקשים ליישם במהירות את חיסול אורח החיים הנוודי ולהקים ישובי קבע. ביליגה אינו עיוור ליתרונות הקביעות, כמו בתי ספר ובתי חולים, אבל חרד לגורל הערבות.

כשמשימה פוליטית משתלבת בהנאתם של הסינים מן הציד, וכשרכבים מהירים הופכים את הציד לשעשוע עבור בני אדם ולבריחה מתישה עבור הזאבים, נדמה שגורל האחרונים נחרץ, ואתו, בתגובת שרשרת בלתי נמנעת, גם גורלם של הנוודים וגורל ערבות מונגוליה הפנימית.

ג'יאנג רונג כתב ספר נפלא, שלמרות היותו ממוקד מסר הוא יפיפה ומרתק. עלילתו מתרחשת רובה ככולה בטבע, ללא קישוטים סיפוריים מיותרים, ותחושת ההיקסמות של הסופר, ושל צ'ן ג'ן בן דמותו, עוברת היטב בתרגום של עודד פלד, וכובשת.

מומלץ מאוד.

姜戎 – 狼图腾

כנרת זמורה ביתן

2012 (2004)

תרגום מאנגלית: עודד פלד

"גן פינצי-קונטיני" נפתח במוות. המספר מבקר בנקרופוליס בצ'רווטרי, אזור קבורה רחב ידים מן התקופה האטרוסקית, וביקור זה מעלה בו זכרונות מבית העלמין היהודי בפרארה, וממצבת הקבר רבת הרושם של משפחת פינצי-קונטיני. לבו מתכווץ בו בזוכרו, כי מכל צאצאי המשפחה נקבר שם רק אלברטו, הבן הבכור, שנפטר ב-1942 מלימפוגרנולומה. אחותו מיקול, הוריהם וסבתם הישישה והמשותקת, שולחו כולם לגרמניה בסתיו 43', ומי יודע אם הובאו לקבורה כלשהי.

בני משפחת פינצי-קונטיני, משפחה יהודית אמידה, התבדלו שנים רבות מן הקהילה. אלברטו ומיקול התחנכו בביתם רחב-הידים, הסגור מאחורי חומה, בעזרת מורים פרטיים, ומגעם היחיד עם יהודים אחרים התקיים פעמיים בשנה, בראש השנה ובפסח, בבואם אל בית הכנסת. גם מגע זה נותק כשאבי המשפחה ביקש וקיבל את רשותה של הקהילה לשפץ את בית הכנסת הספרדי לשימושם. אפילו עגת הדיבור בה השתמשו היתה יחודית להם. המספר חש קירבה אליהם כשהיה מציץ באח ובאחות מבעד לטליתו של אביו בעת ברכת הכוהנים, ותחושת שותפות איתם אפפה אותו גם כשנפגשו בעונת המבחנים בבית הספר, משום יהדותם. רק פעם אחת, ב-1929, כשמיקול היתה בת שלוש-עשרה, הזדמן לו לשוחח עמה ממש, ונראה כי תחושת המשיכה בין הילדים היתה הדדית.

שנת 1938, וגזרות הגזע שהביא אתו ספטמבר של אותה שנה, סדקו את חומה ההתבדלות. בראש השנה, שחל מיד אחר-כך, שבו בני פינצי-קונטיני אל בית הכנסת. הם פתחו בפני בני הנוער המקומיים את גנם, והעמידו לרשותם את מגרש הטניס הפרטי שלהם, לאחר שגורשו מן המועדון המקומי. כשהמספר גורש מן הספריה הציבורית, מקום בו נהג לבלות שעות, ואף התחבב על עובדי המקום, הציע לו אבי המשפחה להשתמש בספריה העשירה שבבית.

על רקע זה מספר בסאני את סיפור התאהבותו של גיבורו במיקול, סיפור ענוג שכרוכים בו מבוכת נעורים, קנאה, התנגשות בין קולו של הלב לקולו של ההגיון, וחברות איתנה. זהו גם סיפורם של אנשים, שהיו חלק אינטגרלי מן החברה, והפכו בהרף עין למיעוט נרדף. לאחר שנאסר על אבי המשפחה לכנס בביתו שחקני טניס, בפעילות המתחרה בזו של המועדון, נותרים בגן ארבעה – המספר, מיקול ואלברטו וידידם ג'אמפיירו. כל הארבעה דעתנים, בעלי אופקים תרבותיים רחבים, משכילים ומעורבים. ברוח ערכי התקופה, ומתוך רגישות עמוקה לפרטיותם, מרבית שיחותיהם סובבות סביב הפוליטיקה המקומית והמלחמה שבפתח, ונמנעות רוב הזמן מנגיעה של ממש בענינים שבנפש. לכן הם מעמידים פנים שאינם מודעים למחלתו של אלברטו, ומתעלמים מן הקשר שבין המספר ומיקול. כדרכם של בני-אדם בכלל, ושל צעירים בפרט, הם מייחסים חשיבות גדולה למתרחש בחייהם, ולא רק לארועים הרי המשמעות של התקופה. הם עסוקים בלימודיהם, בתחביביהם, ביחסיהם עם הוריהם, ואם כי המתרחש סביבם מטריד אותם, חייהם אינם מתנהלים תחת הענן הקודר של האסון המתקרב. הקורא, לעומת זאת, שלמד כבר בדפים הראשונים מה עלה בגורל בני המשפחה, ושיודע מה הגורל שציפה ליהודי איטליה, רואה את ארועי היומיום בהווה של הספר משולבים לבלי הפרד בעתיד שמעבר לפינה, והלב נחמץ.

הספר נפתח בהיזכרות בעבר, והתיחסות אל העבר סוגרת אותו במילותיה של מיקול, שחזרה ואמרה, שהעתיד כשהוא לעצמו מבעיתה, ושהיא מעדיפה עליו בהרבה את "ההווה הבתולי, החיוני והיפה", ויותר מכן – את העבר, את העבר היקר, המתוק, החנון. היאחזות בעבר שבה וחוזרת בספר: בני משפחת פינצי-קונטיני מסבירים שביקשו לשפץ את בית הספר הספרדי מתוך כבוד למסורות העבר של משפחת האם. פרוטי, המשרת הנאמן, מקרצף את המרכבה ואת המעלית, שאיש אינו משתמש בהם, כי כאן, בין חפצים אלה, עדים כבודים אלה לעבר שמכבר היה אף עברו שלו, יכול היה לתת פורקן לאהבתו למשפחה שאותה שירת מילדותו, לנאמנותו העקשנית הנזעמת, נאמנות של בהמת-בית זקנה. מיקול מוצאת, בהיבט זה, קוים משותפים בינה ובין המספר: כמיהתי שההווה ייהפך לעבר מיד, כדי שאוכל לאהבו ולהתבונן בו בגעגועים במלוא הנוחות, הריהי אף כמיהתה שלה. כמוה כמוני, בדיוק! הרי זו חטאתנו המשותפת: הליכתנו לפנים כשראשנו מוסב לאחור. ביודענו כי למיקול מצפה מוות נורא, וכי המספר, כפי שסיפר פעם אחת בדרך אגב, עתיד להיאסר, הכמיהה אל העבר נראית כנבואת לב.

"גן פינצי-קונטיני" מסופר באיטיות ובפירוט, מארח את הקורא ברחובותיה של פרארה, עירו האהובה של הסופר, ומזמינו אל עולמם של יהודיה בשעתם הקשה. הוא ענוג ורגיש ומלא חיים, כתוב בכנות ישירה ובאהבה מדבקת. ראובן קריץ, סופר מוכשר בעצמו, תרגם יפה.

מומלץ מאוד.

Il Giordino dei Finzi-Contini – Giorgio Bassani

עם עובד

1965 (1962)

תרגום מאיטלקית: ראובן קריץ

איסלנד של שלהי המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים נתונה לשלטונו של המלך הדני, ונהנית משלטון פנימי עצמאי מוגבל. אוכלוסייתה מונה פחות ממאה אלף תושבים, רבים מהם עוסקים בדיג. סמוך למקום בו תקום עיר הבירה רייקיאוויק, בקצהו של בית העלמין המקומי, ניצבת בקתת אבן וכבול, בְּרֶקוּקוֹט שמה, ובה גדל אַלְפְגְרִים, יתום מאב ומאם, נכדם המאומץ של ביורן ובת זוגו. ברקוקוט הספרותית היא בת דמותה של מֶלְקוֹט, מקום ילדותו ונעוריו של הסופר הלדור לכסנס.

שמו של הספר במקור הוא Brekkukotsannáll "הכרוניקה של ברקוקוט". אלפגרים מתאר את נסיבות הולדתו באכסניה החינמית ורחבת הלב שניהלו האנשים שיהפכו לסבו ולסבתו. הוא מספר על האנשים הפשוטים, הערכיים והישרים כסרגל, שגידלו אותו, והטמיעו בו את ערך ההסתפקות במועט. הוא מספר גם על היפוכם – הסוחרים שביקשו להתעשר, ואימצו גינוני פאר. שאיפותיו של אלפגרים מסתפקות בחיי דייג מצניע לכת, דוגמת סבו, והוא חי בשלמות עם עצמו ועם סביבתו. כך, לדוגמא, הוא מתייחס ליתמותו: "מינה לי גורלי לעשות דרכי בעולם יתום גם מאב וגם מאם. אין כוונתי לומר, כי למזלי נתגלגלו הדברים כך – אמירה כזאת יהיה בה משום גוזמה – אבל גם אסון אי-אפשר לי לראות בזאת, מכל מקום כשהמדובר בי בעצמי; וזאת משום שזכיתי והיו לי במקום הורים סב וסבה". מסלול חייו משתנה כשסבתו מחליטה שעליו לרכוש השכלה, וסבו, המסור מאוד לאשתו, מקבל את החלטתה, וחושף בפני אלפגרים את ההיסטוריה של אמו ושל סבתו, המטילה על כתפיו אחריות שלא היה מודע לה. "רצוני להבהיר," הוא כותב בבגרותו, "כי אף שקיבלתי עלי ברצון כל זאת, כדי לעשות נחת רוח לסבתא שלי, הרי עוד שנים רבות קיננה בי טינה נגד ניתוק השרשים האטי שגזרו עלי הלימודים". ניתוק השורשים הזה יעצים בהמשך חייו, וכשיעזוב את איסלנד כדי לפתוח בדרך חדשה תהיה העזיבה כרוכה בסופה של ברקוקוט.

גאוות העיירה המקומית היא על גארדאר הולם, בן אחותה של הסבתא, שעיתוני איסלנד מדווחים ללא הרף על הצלחותיו המפליגות כזמר אופרה בינלאומי. הסוחר המקומי, שפרש את חסותו עליו, מארגן לו קבלות פנים מפוארות בביקוריו הנדירים באיסלנד, וכפי שמתברר בהמשך הוא עושה זאת לאו דווקא מהערצת כשרונו, אלא כדי ליצור לארצו מוניטין. אלפגרים, שניחן בכשרון מוסיקלי, המתגלה בעקבות חיבתו למזמורי הלוויה, ימצא מקבילות רבות בינו ובין "האיש הגדול".

"גם הדג ישיר", שתורגם לעברית מאנגלית, ולא משפת המקור האיסלנדית, נושא את השם שנבחר לתרגום האנגלי. השם נלקח מנאום שנושא הסוחר דלעיל, ובו הוא קורא להוציא למדינתו מוניטין בעולם, ולא להסתפק ביצוא דגים מלוחים. בלשונו המסורבלת הוא טוען כי "דגים מלוחים נצרכים לסרט וללולאה. וגם לא די לעטר דגים איסלנדיים בסרטים ובלולאות דניים; הם נצרכים לסרט המוניטין הבינלאומי. במלה אחת: עלינו להוכיח לשאר העולם, כי 'גם הדג יודע לשיר ממש כמו צפור'. ומטעם זה עשינו אנו, המוכרים את הדגים, מאמצים רבים לשפר את חיי התרבות של האומה כדי להראות ולהוכיח, גם בפנים וגם בחוץ, כי אנו האומה שלא רק שולה את דג הבקלה האפור ממעמקי הים, אלא גם כורכת סרט ולולאה לצוארו למען הרבות הנאה בעולם".

שמו של אלפגרים קוצר משום מה בתרגום (המוצלח פרט לכך) מן השם המקורי אַלְפְגְרִימוּר. השם הוא הלחמה של בחירותיהן של האם, שביקשה לקרוא לו אלף, ושל הסבתא, שביקשה לקרוא לו גרימור. אלף הוא שדון, וגרימור פירושו עוטה מסכות, ובחירת השם מתעתעת, שכן המספר הוא אדם ישר ובלתי ערמומי, אך כשהוא נדרש לשמור על סודותיו של אחר הוא יודע היטב לעטות מסכה.

עם האורחים המזדמנים לברקוקוט נמנים גם מספרי סיפורים, עליהם כותב אלפגרים: "החפזון לא היה ממידותיהם של אנשים אלה. כל אימת שהגיעו בסיפורם לענין שהביא את קהל השומעים לידי התרגשות מופלגת ומתח, היו פותחים לפתע פתאם בפירוט מפורט של שושלות יוחסין, או סוטים מן הענין באופן אחר, וגם זאת בפרטי פרטים". אלפגרים עצמו מספר סיפור כרונולוגי בעיקרו, אך בדומה למספרי הסיפורים של ילדותו גם הוא נהנה להפליג אל סיפורים צדדיים, מענגים ומרתקים לכשעצמם, והם מעשירים את חווית הקריאה בספר. הלדור לכסנס הוא לירי רוב הזמן, אך כוחו גדול לא פחות בתיאורים סאטיריים משעשעים עד מאוד, ביניהם התעקשותו של הסב לתת פרה תמורת כתב קודש חסר ערך, משום שזה היה מחירם של כתבי הקודש היקרים, וארוחה מצועצעת ויומרנית שעורך הסוחר, ובה מושמים ללעג גינוני היוקרה הריקניים.

מקסים ומומלץ.

Brekkukotsannáll – Halldór Laxness

עם עובד

1976 (1957)

תרגום מאנגלית: ג.אריוך

ארלקינג (Elfking), למוסיקה של שוברט, שיר אהוב על אלפגרים (מכמה סיבות)

בשלהי המאה התשע-עשרה עזבו מספר איכרים שבדים ובני ביתם את אדמתם, ועברו להתגורר במושבה האמריקאית בירושלים. המושבה, שהוקמה ב-1881, היתה מיוסדת על עקרונות נוצריים פרוטסטנטיים ועל עקרונות סוציאליסטיים. חבריה עסקו תחילה רק בפעילות פילנטרופית, ובשלב מאוחר יותר גם בפעילות יצרנית ומסחרית. בשונה מקבוצות דתיות אחרות שקבעו את משכנן בירושלים, קבוצה זו לא היתה בעלת אופי מסיונרי. כשעלה מספר החברים לכמאה וחמישים איש, שכרו, ואחר-כך רכשו, את המבנה שהפך מאוחר יותר למלון אמריקן קולוני, שם ניהלו חיים משותפים. בשנת 1900 ביקרה במקום הסופרת השבדית סלמה לגרלף, ובספר "ירושלים", שפורסם בשני חלקים – "בדַלַרְנָה" ו"בארץ הקודש" – תיארה, באמצעות דמויות בדויות, את חיי אותם איכרים במולדתם ובביתם החדש.

הספר נפתח בדלרנה בשבדיה, ומתאר את חיי האיכרים, ובעיקר את חיי בני משק אינגמר לדורותיהם. תושבי המקום היו כולם אנשי אדמה, כולם אנשים מאמינים, לא רק בנצרות הרשמית, אלא גם בשפע של אמונות ברוחות ובאגדות עתיקות. הקהילה המגובשת התערערה כשאחת מבנות האיכרים שבה לביקור מאמריקה יחד עם בעלה הֶלְגוּם, שהיה חבר בקבוצה של יוצאי שבדיה שעתידים להצטרף אל האמריקאים שהקימו את המושבה בירושלים. בהשפעתו התחילו רבים מבני הקהילה לשמוע את קולו של אלוהים, הקורא להם ללכת בעקבות ישו לירושלים. אנשים אלה, שכונו "הלגומיים", התנהלו כמעט ככת, ניסו לעקור בכוח אמונות בלתי נוצריות, וניתקו קשר עם מי שאינו אוחז באמונתם. בהדרגה התמעט מספרם, אך הנותרים החליטו לעזוב את בתיהם ולהגשים את צו האלוהים. סלמה לגרלף מיטיבה לתאר את המאבק הפנימי שבו שרויים האנשים, את הקושי העצום שבנטישת כל המוכר והאהוב, ואת האמונה העצומה אף היא בחובה החדשה המוטלת עליהם. משפחות נקרעו, משקים נמסרו לזרים, אנשים דחו את ההחלטה הגורלית עד הרגע האחרון, חלקם החליטו להשאר, והנותרים יצאו בשיירה לדרך הארוכה.

עיר הקודש לא האירה פנים לבאים בשעריה. בפרק נוגע ללב מתארת סלמה לגרלף כיצד נישא מהגר גוסס בידי חבריו ברחובות ירושלים, כדי שיספיק לראות אותה בטרם ימות. המהגרים ציפו לעיר מעטירה, זוהרת, אפופת קודש. הגוסס, שרואה את עליבותה, מאמין בדמדומי מוחו כי חבריו מרמים אותו, ומכיוון שאינו רוצה לחשוב עליהם רעות, הוא משכנע את עצמו כי "הם עושים זאת כך בשביל לשמחני אחר כך עוד יותר, כשישאוני דרך השער הגבוה לתוך עיר הכבוד והתפארת. אתן להם לעשות עתה כחפצם, כוונתם בוודאי טובה אלי". השבדים, המורגלים בקור, סבלו קשות מן החום הארץ-ישראלי, והמחלות עשו בהם שמות. הם היו מורגלים במרחבים פתוחים, ונאלצו לצמצם את עולמם לחדר קטן מידות. המושבה כולה סבלה במשך שנים ממחסור קשה, מדיבה שהפיצו נגדה המיסיונרים, ומיחסים מעורערים עם הקונסוליה האמריקאית. ככל הנראה גם היחסים בין האמריקאים לשבדים לא היו תקינים, אם כי הסופרת בחרה שלא להתייחס לכך. היא מתארת את היומיום של החברי המושבה, ובאמצעות כמה סיפורים פרטיים עומדת יפה על הקשיים הנפשיים שבהם היו נתונים. מכיוון שנכפו עליהם תנאי נזירות, נאלצו לדכא את היצרים הטבעיים ואת הכמיהה לקשרים בין אישיים. לגרלף מתארת יציאה של המושבה כולה לקטיף פרחים, ואת הזוג שצעד בראש: "דומה היה כוח נסתר דוחף אותם קדימה, והם רוצים להשאיר מאחוריהם את כל החבורה ולעוף אל קצווי-ארץ ולחיות פעם את חייהם הם". גם אמונתם עמדה במבחנים רבים, ושוב דרך סיפור פרטי אחד, של אשה שהאמינה שראתה את ישו עד שנוכחה בטעותה, הסופרת מתארת את המשברים שהיו מנת חלקה של הקבוצה.

הספר תורגם לעברית ב-1968 בסגנון ארכאי במידה מסוימת, מהודר יותר מן המקור השבדי ומן התרגום לאנגלית, אך נראה כי הוא בעיקרו נאמן למקור.

"ירושלים" הוא הרבה יותר מתיעוד היסטורי בפרוזה. סלמה לגרלף פורשת קשת של נושאים מרתקים – אמונה, משפחה, גידול ילדים, חינוך, מולדת, אהבה – על רקע ערכי התקופה. היא מציגה דמויות יחודיות משכנעות, אותן היא מתארת בעין בוחנת, בחמלה, בנסיון להבין, וללא שיפוטיות. היא מעבירה ביקורת מרומזת, אך ברורה היטב, על התרכזות בסממנים החיצוניים של הדתות על חשבון תכניהן, ועל תופעות מסוימות, כמו היחס לזקנים ולאנשי שוליים. סגנונה ישיר, וקטעים הגותיים מקבלים אצלה את הגוון האנושי המקרב אותם אל הקוראים.

שבע שנים אחרי כתיבת הספר זכתה סלמה לגרלף בפרס נובל לספרות. בצדק.

Jerusalem – Selma Lagerlöf

דקל (בשיתוף עם מיילקס)

1968 (1901-2)

תרגום: יעקב רבינוביץ