קטגוריה: ספרים מומלצים

כשגרמניה תקפה את ברית המועצות ביוני 1941, נחלצו לעזרתה בריטניה וארצות הברית, יריבותיה מאתמול. בשלב זה לא היה בכוחן להשתתף במערכה בפועל, אבל הן שלחו ציוד צבאי רב באמצעות ספינות שהפליגו דרך האוקינוס הארקטי, והמשיכו בכך גם בשנים הבאות. אליסטר מקלין עשה חלק משרותו בתקופת המלחמה על סיפון הסיירת רויאליסט, שהתלוותה ב-1944 אל ספינות המשא. הספר מבוסס במידה רבה על חוויותיו.

ארבע-עשרה ספינות מערכה וספינות ליווי יצאו מסקפה פלו שבסקוטלנד צפונה אל נקודת המפגש עם שמונה-עשרה הספינות נושאות הציוד. אנשי הצוות של כולן התמודדו יום-יום ושעה-שעה עם מה שהרופא של יוליסס כינה "שלושת פרשי האפוקליפסה: קור, חוסר שינה, אפיסת כוחות". טמפרטורה שצנחה הרחק מתחת לאפס, סערות אימתניות, משמרות תכופות ואינטנסיביות לתחזוקת הספינות שניזוקו מאיתני הטבע, דחקו את האנשים אל קצה גבול היכולת. "אנשים אפסי כוח, חסרי שינה, קופאים מקור ומן המעילים הרטובים, אפורי פנים ויגעים, ברכיהם כושלות מחולשה, מרעב ומחוסר שינה, ובלבותיהם הזכרונות, המתיחות ותשישות הגוף היתרה של מאה לילות אין קץ כאלה". אבל הטבע העוין היה אולי החלק הקל של תלאותיהם. מוקשים ימיים נזרעו בנתיביהם, צוללות ארבו להם, ספינות מלחמה גרמניות זינבו בהם, ובחודשי החורף, כשהים קפא והם נאלצו לשוט קרוב לחוף נורבגיה, הותקפו גם מן האויר. גורלה של השיירה שהובילה הסיירת יוליסס הושפע מזה של הכאובה מבין השיירות, 17 PQ מ-1942. בזו אחר זו נפגעו ספינות, חלקן נאלצו לחזור על עקבותיהן, רובן טובעו. משלושים ושש הספינות רק חמש הגיעו אל יעדן. ברקע ריחף איום בדמותה של הספינה הגרמנית טירפיץ, שאמנם לא יצא אל הפועל, אך השפיע על קבלת ההחלטות של מפקדי השיירה.

אליסטר מקלין מתאר דקה אחר דקה את קורות השיירה, החל מן הסירוב של המפקדה לאפשר לאנשי יוליסס כמה ימי מנוחה, ועד המפגש המתסכל של אחד הניצולים עם אותם אנשי מפקדה שלא יכלו לתפוס את שעבר על הצוות של הספינות. מקלין עושה כמיטב יכולתו להעביר אל הקוראים ולו מקצת מן התשישות, מן האימה ומן הרוח האיתנה של השיירה. תיאוריו חיים, סוערים, יורדים לפרטי פרטים הופכי בטן ומעוררי חלחלה. הוא מתאר גם את התנהלות מפקדי יוליסס, את השיקולים – הנכונים והשגויים – שהדריכו אותם. הוא מתאר דמויות מפתח בלתי נשכחות, כל אחת ואופיה, ואת הדינמיקה ביניהן. והוא מנסה להבין מה החזיק אותם יחדיו, נחושים להמשיך קדימה, להשלים את המשימה, למרות המוות שמסביב. "כאלה היו המשענות, העוגנים הגדולים, שליכדו את "יוליסס" באותו שחר קודר ומר – גאוה, רחמנות, חיבה, צער, ויצר הקיום היסודי […] לא היתה שנאת האויב […] הם אף לא ראו את עצמם כנלחמים למען המלך והארץ".

התרגום הנאה של שמואל גילאי התיישן מעט עם השנים שחלפו (תרגום חדש של נעה בן פורת ראה אור ב-2007), אך עוצמתו של הספר אינה נפגעת מכך. "הסיירת 'יוליסס'" הוא ספר מרתק, מעורר השראה, ולמרבה הדאבה עדיין רלוונטי בעולם שאינו מצליח להתעלות ולחדול ממלחמות.

"כל מקום שסכנה בו, כל מקום שהמוות בו, שם יכולת למצוא את "יוליסס", מתגלה כרוח רפאים מתוך עמוד ערפל, או נוכחת שם בדרך נס, שעה שהדמדומים הקודרים של שחר ארקטי מביאים עמהם רק את האיום, לעתים כמעט את הבטחון, כי לא תחזינה עיני האנשים בשחר הבא".

מומלץ מאוד.

HMS Ulysses – Alistair MacLean

עם עובד

1978 (1955)

תרגום מאנגלית: שמואל גילאי

את טום סוייר אין צורך להציג. הילד התחמן, ההרפתקן, ההולך שבי אחר דמיונותיו, מוכר וידוע. פרשת צביעת הגדר הפכה מזמן לקלאסיקה, אהבתו לבקי מרגשת גם היום, והאוצר שנופל לידיו ולידי האק עדיין משמח. חזרתי אל הספר בעקבות קריאת "הרפתקאותיו של האקלברי פין" במהדורתו המוערת, גם מתוך סקרנות לגלות איך אחווה אותו אחרי שנים, וגם כדי ללמוד מן ההערות שצורפו אליו.

המתרגם יניב פרקש התמודד גם כאן יפה עם שפה לא קלה לתרגום. ההערות בספר הזה הן שלו, וכפי שהוא מסביר בהקדמה, בהעדר מהדורה מוערת בשפת המקור הוא הונע מתוך סקרנות להעמיק במקורות ובפרשנות. בפורמט הדיגיטלי ההערות מרוכזות בסופו של כל פרק, מבנה שמאפשר קריאה רצופה בטקטס ללא הסחות דעת, והנאה מן ההערות בנפרד.

בשונה מן הספר המוקדש להאקלברי, שחשתי כאילו הופנה למבוגרים אבל כך שגם ילדים ייהנו ממנו, בספר של טום התחושה היא הפוכה. הסופר כותב במבוא לספר כי הוא מיועד לקוראים צעירים, ויחד עם זאת "חלק מכוונתי היה לנסות להזכיר בנועם למבוגרים כיצד נראו פעם הם-עצמם, כיצד הרגישו וחשבו ודברו, ואילו מפעלות מוזרות העסיקו אותם מדי פעם". הספר נקרא ברובו כהרפתקאות תמימות של ילד שובה לב, והקורא המבוגר, כך נראה לי, קורא אותן בחיוך סלחני ונוסטלגי. גם האקלברי וגם טום מוצאים עצמם במאבק שהסופר הגדיר בדברו על האק כ"התנגשות בין לב בריא למצפון מעוות", אבל בעוד בספר של האקלברי ההתנגשות הזו מניעה חלקים נרחבים מן העלילה, לצד הרפתקאות מלבבות, בספר של טום היא נוכחת אך אינה דומיננטית. יתכן שמשום כך, משום העומק הרעיוני, האקלברי דיבר אלי יותר מטום.

למארק טוויין היו דעות מוצקות על החברה בימיו, לא בהכרח מחמיאות, והוא הביא אותן לידי ביטוי בספריו. גם כאן, למרות שמדובר בספר הרפתקאות קליל יחסית, השתרבבו כמה מהן. הנה שתיים לדוגמא.

בתיאור תחרות חיבורים יומרניים הוא מתייחס, בין השאר, לנטיה הספרותית להטיף: "ויחוד שציין והכתים אותם במובהק היה ההטפה המושרשת והבלתי נסבלת שכשכשה בזנבה הקטום בסופו של כל אחד ואחד מהם. יהא אשר יהא הנושא, נעשה מאמץ מייסר לעקמו לכיוון כזה או אחר שהדעת המוסרית והדתית תוכל להגות בו ולהתחזק לאורו. הצביעות הבוטה שבהטפות הללו לא די היה בה להביא לסילוק האופנה מבתי הספר, ועד ימינו-אנו לא הצליחה לעשות זאת; יתכן שלעולם לא תצליח, כל עוד עומד העולם על מכונו".

וזה מה שיש לו לומר על הנהיה הבלתי מוסברת אל פושעים, שמתמיהה גם היום: "סברו שאינג'ן ג'ו רצח חמישה מתושבי העיירה, אך מה בכך? אפילו היה הוא השטן בכבודו ובעצמו היו נמצאות די סמרטוטיות שישרבטו את שמותיהן על בקשת חנינה ויזילו עליה דמעות ממפלי-התמיד הפגומים והדולפים שלהן".

הספר מלווה באיורים המקוריים של טרו ויליאמס. את העטיפה הנאה ציירה כריסטינה קדמון.

מהנה ומומלץ.

The Adventures of Tom Sawyer – Mark Twain

אריה ניר

2009 (1876)

תרגום מאנגלית והערות: יניב פרקש

"המורשת" הוא מכתב שכותב וֶנק, חייל משוחרר אחרי מלחמת העולם השניה, לאחיו של סגן שֶלינג, מי שהיה המפקד שלו. כבר בתחילת המכתב הוא מבשר לנמען ללא כחל ושרק כי אחיו, שנחשב נעדר, מת מזה חמש שנים. ליתר דיוק, נרצח בידי שְנֶקֶר, חבר לספסל הלימודים של שלינג, וכעת שכנו של אחיו. שנקר, שידע כמובן ששלינג מת, נמנע מסיבות מובנות מלבשר את הבשורה המרה למשפחתו של שלינג.

ונק מתאר את האישיות השונה של שני הגברים, ואת הפערים הבלתי ניתנים לגישור באופן התנהלותם, פערים שמביאים בסופו של דבר לתוצאה הטרגית. שנקר הוא קצין יהיר, מלא מעצמו, רואה בחייליו פיונים שאמורים למלא בצייתנות את תפקידם בכל מחיר. שלינג רואה את האבסורד שבגרירת בחורים נחמדים, המתנהגים בדרך כלל כהלכה, אל העולם הצבאי, אל החזירוּת שבקסרקטין. "אסור היה להם לעשות מהם חיילים", כך הוא מאמין. הוא מתקומם נגד שרשרת הגניבות לאורך קוי האספקה, שכתוצאה ממנה אנשיו רעבים כל הזמן, ומבקש למצוא דרכים להאכיל את החיילים כהלכה ולאפשר להם שינה מספקת. השעמום והחדגוניות, שחווה שלינג בחזית האטלנטית, כנראה גורמים לו לאבד מעט את הרסן, והוא מעז להתבטא נגד היטלר. גם אם הוא נזהר לעשות זאת בדלתיים סגורות, ורק באוזניו של ונק שהפך לאיש סודו, סופם של הדברים לדלוף ולהוסיף שמן למדורה. על רקע זה הסכסוך בינו ובין שנקר, הממונה עליו, הולך ומחריף עד הסוף הטרגי.

"המורשת" הוא ספר על חברוּת חוצת מעמדות. מן הרגע הראשון לפגישתם חשו ונק ושלינג כי מצאו נפש תאומה. "באמת ובתמים היינו כשחיינים שחשו את עצמם בודדים ואבודים במים רבים, ופתאם הם מביטים סביבם ורואים שעוד מישהו נמצא לצדם". זהו גם סיפורם של החיילים בחזית, שנה אחר שנה של משימות שמירה חסרות תכלית בקצה הצפון-מערבי של אירופה, ובעקבותיהן סערת הקרבות בחזית הרוסית. ויותר מכל זהו ספר אנטי-מלחמתי, המוחה נגד מלחמות בכלל, ונגד כאלה שמוכתבות מלמעלה כגחמת המנהיג בפרט, מלחמות המביאות "מליוני בני אדם לצעוד בפשטות לעבר המוות, נטולי כוח רצון, למרות מורך הלב והפחד".

בל כתב את הספר ב-1948, כשהמלחמה עדיין היתה זכרון חי, אך הוא ראה אור רק ב-1982. אמירותיו ברורות, תיאוריו מלאי חיים, ותחושות הבזבוז, היאוש וחוסר התוחלת, מחלחלות גם אל הקורא בן זמננו.

Das Vermächtnis – Heinrich Böll

אדם מוציאים לאור

1984 (1948, 1982)

תרגום מגרמנית: גדעון טורי

אסטסיון דה אוליבו, תחנת הזיתים, היא עיירה שוקעת בלבה של צ'ילה. פעם היתה זו עיירה שוקקת חיים, מוקד משיכה לתושבי הסביבה, עד שכביש ראשי חדש שנסלל הפך אותה מבודדת וזניחה. "לכביש הראשי יש צבע כסף, הוא ישר כמו סכין; באבחה אחת הוא שיסף את חייה של אסטסיון דה אוליבו, שנחה לה בעיקול חביב בדרך הישנה. המטענים לא הועברו עוד ברכבת כמו קודם, אלא במשאיות ובכביש. הרכבת לא עברה עוד יותר מפעם או פעמיים בשבוע. נשאר בקושי קומץ תושבים".

יש מי שמשגשג גם כשכל סביבתו דועכת. דון אלחו, העשיר המקומי, שהוא גם פטרון וגם רודן, רוכש בזה אחר זה את הבתים שבהם עדיין נותרו דיירים. יום אחד יהרוס את כולם, ואת חורבותיהם יבלעו הכרמים שהוא מטפח. בבית אחד הוא צפוי להתקל בהתנגדות לפינוי, בית הבושת שהקימה חפונסה הגדולה, ושמנהלת בתה חפונסיטה בשותפות עם מנואל/מנואלה, טרנסווסטיט שתומרן להיות אביה. מנואלה, המנותק במידה רבה מהמציאות, רוצה רק הזדמנויות ללבוש את שמלתו הקרועה והמרופטת ולרקוד בפני אנשים, גם אם הוא מבין שהם אינם מריעים לו אלא מלגלגים עליו. חפונסיטה אינה מכירה חיים אחרים, ואינה מעוניינת להכיר אותם. "היא והעיירה כולה שקעו באפלה. מה אכפת אם הכול מתפורר, זה לא משנה כל עוד היא לא מוכרחה לעבור או להשתנות. לא. כאן היא תישאר, אפופה בחשכה הזאת שבה דבר לא יכול לקרות שאינו מוות בלתי מורגש, מוקפת בדברים המוכרים מימים ימימה".

המקום שאין לו גבול הוא הגיהינום, כך מסביר מפיסטופלס ב"דוקטור פאוסטוס" מאת כריסטופר מארלו. העיירה השוקעת היא גיהינום של עוני, ניצול, רמאות ואלימות. בתוך העיירה ניצב ביתם של חפוסינטה ומנואלה, שדייריו יהיו הבאים בתור לחוות את אובדן הגבול. ובתוך הבית נמצא מנואלה האומלל, טרף לבוז ולכוחנות אלימה.

חוסה דונוסו, בתרגומו היפה של משה רון, מיטיב לתאר את אוירת הפחד, אי הוודאות, הדיכוי וחוסר האונים שחווים גיבוריו. דווקא בשל היכולת הזו שלו עבר זמן עד שהתחלתי להבין מה מתרחש שם, וקצת הלכתי לאיבוד. נדרשה קריאה חוזרת של הפרקים הראשונים, לאחר סיומו של הספר, כדי לגלות כיצד הסופר יוצר אוירה, ומבשר את שעתיד להתרחש בהמשך העלילה.

עצוב ומומלץ.

El Lugar sin Limites – José Donoso

אפרסמון

2024 (1966)

תרגום מספרדית: משה רון

ג'קי לוי מספר בעשרת סיפורי "כאן לא בית קפה" אודות ההווי המיוחד של בתי הכנסת, באמצעות דמויות שהוא פוגש בתוכם ובסביבתם, ובאמצעות ארועים שהוא עד להם או שאודותיהם הוא שומע. מן הסיפור הקצר הראשון, שבו מככבות שתי דמויות צנועות בפינה השמאלית האחורית בשטיבל בשכונה חרדית, ועד הסיפור הארוך האחרון מרובה הדמויות המתרחש בקיבוץ דתי, הוא לוכד פרטים קטנים, מאיר תופעות, וכמספר סיפורים מחונן מרתק את קוראיו.

סיפוריו של לוי שופעי הומור, המופנה בעיקר פנימה, כלפי המגזר שאליו הוא משתייך. לא פעם מצאתי את עצמי צוחקת בקול, אבל לצד הצחוק וההנאה מן החן של הסיפורים, כל אחד מהם מותיר גם חומר למחשבה.

"התפיליפיני שלי", שהוא אולי הנוגע ללב מכולם, ולבטח האינטימי מכולם, מתאר את קשר הנאמנות בין יהודי קשיש למטפל הפיליפיני שלו, שמסייע בידו באהבה ובסבלנות להניח תפילין. היהודי ימצא דרך להשיב למטפל כגמולו, גם אם יעורר עליו את זעמם של מכריו. "רוני", שמציף את עיוותי האינטגרציה הבין-עדתית בישיבה (אבל, כך אומר המספר, "מיותר לחטט בזה. ולא תמיד צריך להרים את כל המכסים של כל הסירים ולרחרח"), עוסק באופן בו הזכרון מותאם למיתוס שמבקשים להנציח. "החזוּקה של חזקל" מתאר בחיבה ובהומור רב את הדרך בה כל מתפלל קבוע כובש לעצמו חלקה זעירה בטקס, ואוי לו למי שיסיג את גבולו של האחר. "סוד הצמצום" מוצא יעוד למי שהיה ילד שלא הצטיין בדבר למעט בבנית מיניאטורות מנייר, ומדבר בשבח כוחה של האהבה. "רצון רב" מספר על מניין של צעירים דתיים בשכונה חילונית, שקיבלו לשימושם בשבתות ובחגים את אולם הספורט של בית הספר, וכעת בנו בית כנסת של קבע ומתפצלים בין המבקשים למנות רב למתנגדים. "החתן מאיי הבתולה" הוא היחיד המתרחש מחוץ לישראל, ובו רב בעל רעיונות מקוריים מצליח לגרום לחבר בקהילה לחזור בו מכוונתו לשאת אשה נוצריה. הדמות הראשית ב"כגן רענן", סיפור עם תפנית פמיניסטית, הוא צעיר שחזר ממסע של חיפוש עצמי בהודו, והקים בגינה מקומית מניין נטול סממנים פיזיים של בית כנסת."זורח הבלש" מתמקד בדמותו של מתפלל טרחן, שאיש אינו תופס את עומק בדידותו, היודע הכל על כולם, ומבקש לצקת את בית הכנסת ואת באיו בתבנית הסטנדרטים של עצמו. "קובי ושאזו" מתנקז אל אבחנה מעניינת של שאזו החזן, בן לדורות של חזנים, לגבי קובי, אחד המתפללים ובנו של מספר סיפורים שלא ירש את כשרונו של אביו. "גבע דגן" הסיפור הארוך מכולם החותם את הספר, הוא תיאור רב דמויות ורב אירועים של קיבוץ דתי בצפון הארץ, הכבול בתקנונים שהמציא לעצמו, ומתקשה להתמודד עם כוחנות שנכפית עליו. התיאורים המקוצרים הללו הם רק בגדר תמצית מייצגת, וכל אחד מן הסיפורים מכיל הרבה יותר מכך.

יש בכתיבה של ג'קי לוי משהו שמזכיר את שלום עליכם, למרות הפער המשמעותי שבין הבטחון השופע של בוגר בני עקיבא לבין יראת הגלות. שניהם מעניקים תשומת לב לפרטים, עושים שימוש בהומור עצמי, שיכול להיות לעתים שחור עד אבסורדי, ומפגינים רגשות חמלה ואהבה כלפי גיבוריהם, גם, ובעיקר, אם הם פגומים.

בגלל נושאיו של הספר, ובגלל הכשרון הסיפורי הבולט של הסופר, אני חושבת שלמרות שהוא מעוגן בתוך ההווי הדתי הוא יכול לדבר אל קהלים מגוונים. מצד שני, מי שאינו דובר את הז'רגון יחמיץ הרבה מן החן, ואולי אף ימצא עצמו אבוד בקטעים מסוימים.

להדגמת סגנונם של הסיפורים, הנה קטע ששעשע אותי מתוך "קובי ושאזו", ומתייחס אל המתפללים בעת שהם מאזינים לקריאה בתורה:

באותה שעה עצמה היו כל באי ההיכל מניחים על ברכיהם את חומשי בית הכנסת, עותקים מנוקדים עם אותיות כמעט ילדותיות של קידוש לבנה, וכדרך כל היהודים מכל העדות והזרמים היו ממתינים לקורא שימעד. כל שגיאה קטנה שהיא. שיקרא "הוא" במקום שיש לומר "היא". שיניח את סוף הפסוק במקום שאינו סוף פסוק כאותם עגלים שקוראים "עיניים להם ולא יראו אוזניים". אמת, לא הכי הוגן בעולם לתקן את הקורא מתוך חומש מנוקד ומפוסק בשעה שהוא עצמו עומד מול שורות סת"ם שאין בהן פסיק או נקודה או קמץ או חולם, אבל מה כוחה של הוגנות לעומת כוחה של מסורת? והמסורת בבית הכנסת היתה שכולם מוזמנים לתקן ואף מקבלים את ההזמנה בשמחה. ובקולניות. ובעקבות כל שגיאונת וכל בליעונת.

נהניתי מן הספר הנאה מרובה, ואני שמחה להמליץ עליו.

האיור הנאה שעל הכריכה הוא יצירתו של שי צ'רקה.

כנרת זמורה

2020

רחל רודניצקי עלתה לארץ ישראל אחרי מלחמת העולם הראשונה. כחצי שנה אחרי שעזבה את ביתה בביאליסטוק קבלה ממנה משפחתה תמונה ומכתב, שבו ספרה כי היא עובדת בסלילת כביש וכל חלומותיה התגשמו. רחל נפטרה מסרטן בשנת 1937, בהיותה בת שלושים ותשע בלבד. בנה האמצעי, יצחק לנדסמן, שהתייתם בגיל שבע, הוא אביה של נילי לנדסמן. בספר "הפועלות" היא מתארת את הנשים החלוצות בנות דורה של סבתה, ומתרכזת בדמותה של רחל אחרת, רחל כצנלסון-שז"ר.

תופעת החלוצים, שנטלו את גורלם בידיהם, שינו לחלוטין את המסלול שנועד להם, ובחרו בעמל מפרך ומסכן חיים, אינה חדלה לעורר תמיהה והשתאות. הבנות שבחבורה זו, ששאפו לשותפות מלאה ושוויונית, התמודדו, נוסף על הקשיים שחוו כולם, גם עם הציפיה מהן להוות תחליף לאמהות ולאחיות שנותרו מאחור ולהסתפק בתפקידי נשיים מסורתיים.

הספר סובב אמנם סביב דמותה של רחל כצנלסון-שז"ר, אך הוא מספר גם את סיפורן של דמויות נשיות דומיננטיות נוספות. ביניהן חנה כצנלסון, אחותו של ברל, שהיתה בין השאר מחניכותיה של חנה מייזל-שוחט; דבורה דיין, בת מפונקת להורים אמידים שהפכה מומחית לפרות; ליליה בסביץ, ממנהיגות תנועת הפועלות; בתיה ברנר, אחותו של יוסף חיים ברנר, ממייסדות עין חרוד; רחל המשוררת, שסיפורה מוכר, ופה היא מצטיירת באופן בלתי מחמיא; ועוד. כולן נשאו בגאווה את התואר "פועלת", וניהלו קרב מאסף נגד הכוונה להסיר בשנים מאוחרות יותר את המילה משמו של הירחון "דבר הפועלת", שייסדה רחל כצנסלון-שז"ר ב-1934. רחל, שכמו רבות מנשות התקופה מוזכרת בעיקר כאשתו של בעלה (או כאמו של, או כאחותו של), היתה בין שאר מעלותיה מסאית, סופרת מוכשרת, האשה הראשונה שזכתה בפרס ברנר, ושנים מאוחר יותר גם כלת פרס ישראל.

ניכר כי נילי לנדסמן ערכה תחקיר מקיף, וכתיבתה מתאפיינת באכפתיות ובכבוד, גם אם דמויותיה הן בשר ודם על מעלותיהן ועל חסרונותיהן. למרות שכבר קראתי פה ושם על כמה מן הנשים, הספר העשיר אותי בידע, והמידע ההיסטורי יחד עם הכתיבה הנוגעת מספקים חווית קריאה טובה ומומלצת.

את העטיפה המושכת אייר ירמי אמסטר.

אסיים בתמצית מאמר בשם "הימים החמורים" שכתבה רחל כצנלסון-שז"ר ב-1947: "טרם היו לישוב ימים מחרידים כימינו אלה. רב מדי מספר החזיתות. הֵגיחה ממִסתרה הסכנה האורבת לישוב מראשיתו – סכנת ההתנקשות של השכנים. אך סכנה זו, שנשקפת מבחוץ, מדאיגה פחות מהסכנה בחזית הפנימית". נדמה כי נכתבו הדברים בימינו.

חרגול ומודן

2024

החפרפר טורח להכין את ביתו שתחת האדמה לקראת האביב, מנקה ומקרצף ומסייד בשקדנות, עד שרחש האביב מעליו קורא לו לצאת. הוא משליך את מברשת הצבע מידו, מפטיר "שהכל יתפוצץ, נמאס לי לשפץ", וחופר את דרכו החוצה. השמש, הפריחה, תחושת החופש, כל אלה ממלאות אותו חדווה, ויותר מכל הוא מתפעם מן הנהר שאותו הוא רואה לראשונה. השיטוט המאושר הזה מוביל אותו לחברות עם עכברוש המים, טיפוס טוב לב, שמח בחייו, והחבר שכל אחד צריך. חייהם של החברים החדשים משתלבים באלה של הקרפד העשיר, השחצן, הקפריזי, שחי בטירה לצד הנהר, נסחף בהתלהבות אחרי כל גחמה העולה בראשו, ויוצא מכל תסבוכת שחצן ומלא מעצמו עוד יותר. את הרביעיה סוגר התחש, המבוגר האחראי, הרציני, שתמיד מזומן עם תכנית ועם עצה לשעת הצורך.

אם הדברים שלמעלה נשמעים כתיאור של ספר ילדים, יש בזה משהו מן האמת. יש בספר חן ופשטות ותום שיכולים לכבוש את לבם של קוראים צעירים, ואם יש בו מסרים כלשהם הם מוכמנים יפה ואינם מוטחים בפני הקוראים. אבל כמי שכבר מזמן אינה ילדה אני יכולה להעיד שהספר הקסים גם אותי. הוא מצחיק ונוגע ללב, דמויותיו מייצגות בנאמנות טיפוסים אנושיים מציאותיים עד מאוד, והדינמיקה ביניהן יכולה לשמש מודל לאופן שבו אנשים צריכים לנהוג זה בזה.

הארבעה, בהרכבים שונים, לפעמים עם חברים נוספים, עוברים חוויות בקשת שבין פרוזאיות למיסטיות. החפרפר והעכברוש יוצאים לחפש את בנו של כלב הים שאבד והותיר את אביו שבור לב; החפרפר הסקרן יוצא לשיטוט ביער, ומבלה שם שעות של אימה עד שהעכברוש מגיע להציל אותו; התחש מתכנן תרגיל לשחרור הטירה מפולשים; ועוד הרפתקאות פשוטות עד דרמטיות, שכוחה של הידידות מניע אותן ומביא אותן לסיום משמח.

והקרפד? הוא מבטיח שוב ושוב לעשות מאמץ לרסן את דחפיו, אבל רוב הזמן אינו מסוגל לכך, וכשהוא נחלץ מצרה יש לו תמיד סיפור חדש לפאר בו את עצמו. "רוב סיפוריו היו בעצם מהסוג של מה-שיכול-היה-לקרות-אלו-חשבתי-על-זה-בזמן-במקום-עשר-דקות-אחר-כך. אלה הן תמיד ההרפתקאות היפות והמרתקות ביותר, ומדוע לא נחשוב אותן לשלנו, ממש כמו הארועים הפחות מוצלחים שקרו באמת?"

הספר תורגם לעברית מספר פעמים. כל מתרגם ושיטתו, אך כולם שימרו את השם המאוושש שהעניק לו המתרגם הראשון, יונתן רטוש. התרגום שהגיע אלי הוא של יעל רנן, ונהניתי מיופיו הנאה מרובה.

את הספר מלוות תמונות מהסרט משנת 1984, ועיטורי העמודים לקוחים מהמהדורה האנגלית של 1983.

משובב לב ומומלץ.

The Wind in the Willows – Kenneth Grahame

אדם מוציאים לאור

1986 (1908)

תרגום מאנגלית: יעל רנן

תיאו ברן התאלמן מאשתו אליסה כשבנם רובין היה בן שבע. תיאו הוא אסטרוביולוג שיצר את מה שעמיתיו למחקר המחפש חיים ביקום מכנים "מדריך השטח של ברן לחוצנים", קטלוג של חתימות ספקטרוסקופיות שיכולות להעיד על צורות החיים שיצרו אותן. אליסה היתה פעילה נמרצת לשמירה על הסביבה ולהגנה על בעלי חיים. רובין היה תמיד ילד מיוחד, רגיש, מתקשה להשתלב בחברה, נוטה להתקפי זעם, מאובחן בשלל הגדרות משתנות. מות אמו, שנתים לפני הארועים המתוארים בספר, החריף את רגישותו ואת חריגותו.

תיאו מתנגד נמרצות לנסיונות לקטלג את בנו ולהלעיט אותו בתרופות. כשהוא מחליט לבקש עזרה בלתי פולשנית ובלתי פסיכולוגיסטית, הוא מספר כי לארבעה מאבחנים יש שלוש השערות שונות – "שני קולות לתסמונת אספרגר, אחד נוטה לצד של הפרעה טירדונית-כפייתית ואחד שוקל הפרעת קשב ופעלתנות יתר". באירוניה בלתי מוסווית הוא טוען כי "מוזר מאוד שבמדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות אין שם לדחף הכפייתי לאבחן אנשים". לפני שהוא מבקש עזרה הוא מנסה לגדל את רובין כמיטב יכולתו, ליצור עבורו סביבה בטוחה, לאפשר לו לשגשג. הוא נוטל חופשות ממושכות כדי לבלות עם הילד בטבע, היקר ללב שניהם. הוא משתף אותו במחקריו, ויוצא אתו לסיורים מדומיינים מרתקים בגלקסיות רחוקות. כשחווית בית הספר הופכת קשה מדי לרובין, תיאו מעביר אותו לחינוך ביתי. רובין, שכולו לב ונשמה וסקרנות וכשרון, הוא ילד כובש לב, והקשר בינו ובין אביו מופלא. תיאו מודה שאינו מומחה להורות, שאין ספק שהוא עושה טעויות, אבל הוא עושה כמיטב יכולתו, ומקווה "שכל הטעויות יאפסו זו את זו בדרך כלשהי".

ההורות בכלל, והורות לילד יוצא דופן כרובין, היא נושא מרכזי בספר, אבל לא הנושא היחיד, והיא אינה מתרחשת בחלל ריק. ארצות-הברית המתוארת בספר, אם כי ללא אזכור שמות אמיתיים, היא זו של עידן טראמפ, שאת תופעותיו תיאו מבקר נחרצות. יחד עם עמיתיו הוא נאבק לשמר את תנופת המחקר, אבל מבין שמפלגת השלטון מעונינת לחסל את הפרויקט ממניעים שאינם כלכליים או ענייניים. "אם אנחנו, האליטות באקדמיה, נגלה שיש חיים בכל מקום ביקום, הדבר לא יספק כל תימוכין לקשר המיוחד של האנושות עם אלוהים". הוא מבכה את טשטוש הפרדת הרשויות, את הפגיעה בחופש הדיבור, את השיח האלים סביב הבחירות, ומאבד אמון בכוחה של הדמוקרטיה. כשרובין מביע מודעות לעוולות, תיאו מתלבט כיצד להגיב. "רציתי לומר לו שהדמוקרטיה מצליחה למצוא פתרונות גם כשקורים דברים מכוערים. אבל הבן שלי נטה חיבה מיוחדת לכנות". הוא כואב גם את הפגיעה בחינוך – "מעולם לא תיארתי לעצמי שכל מחקר יצטרך להיות רווחי. אבל במחשבה שניה, מעולם גם לא דמיינתי שמשרד החינוך יקצץ תקציבים של בתי ספר יסודיים שמלמדים אבולוציה" – את רידודו של המדע – "הידע עבר תהליך דמוקרטיזציה והמדעים נמסרו לידי חוכמת ההמונים והוקטנו לכדי חטיפים" – את תרבות הצריכה, את התלות בשיווק ובמשפיענים, ואולי יותר מכל את השפעתו המזיקה של המין האנושי על הסביבה. רובין, בן דמותה של אמו, שותף לתחושותיו של אביו, ומושך לאקטיביזם ככל שילד בן תשע מסוגל לכך. באקלים החברתי המדכא והדורסני הם עלולים לשלם מחיר כבד.

הכתיבה של ריצ'רד פאוארס מצוינת. הוא אולי אינו אומר הרבה דברים חדשים, אבל שילוב נושאי הספר יחדיו מקורי ומוצלח, תיאו ורובין נוגעים מאוד אל הלב, והנושאים המעסיקים אותם ראויים מאוד לדיון. אני תוהה על הבחירה בשם הספר בעברית. "השתאות" בעיני נושאת משמעות חיובית של התפעמות ופליאה, בעוד השם המקורי מכוון יותר אל מבוכה ובלבול. אבל אין לי רעיון מוצלח יותר, ובסופו של דבר זה לא באמת משנה. שירי שפירא תרגמה להפליא, והספר, שנמנה עם הרשימה הקצרה לפרס בוקר 2021, מומלץ בהחלט.

Bewilderment – Richard Powers

עם עובד

2024 (2021)

תרגום מאנגלית: שירי שפירא

את עלילותיו של ד"'ר ג'קיל, או בפניו האחרים מר הייד, אין צורך להציג. הדוקטור, אדם מכובד ומקובל על הבריות, הפך ביוזמתו, מתוך סקרנות מדעית, למר הייד, טיפוס אפלולי שכולו רוע, אדם שעצם מראהו מעורר דחיה, תיעוב ופחד. הניסוי יצא מכלל שליטה, וסופו שד"ר ג'קיל התפוגג בעודו אדיש לגורל המצפה למר הייד.

ליצירה הוענקו במהלך השנים פרשנויות רבות, חלקן מעט מאולצות לדעתי. בתיה גור שתרגמה, התיחסה באחרית דבר לפרשנות שעליה חשבתי תוך כדי קריאה, הכוח המשחית של רמיסת יצרים והמחיר הנורא על הדחקת רגשות. כבר בפתיחת הספר, בתיאור דמותו של מר אטרסון, נכתב כי הוא מדכא את נטיותיו להנאה, חי על פי קודים מחמירים של מה שיאה. אבל לעומת מר אטרסון, שמצליח לחיות בשלום עם הדיכוי, ד"ר ג'קיל נאבק. הוא מסתיר את הצד הקליל שבו, כדי להתאים את עצמו לסטנדרטים של החברה שבה הוא חי ושאינה מעודדת קלילות, וההסתרה גובה מחיר. הוא מרגיש, כהגדרתו, שהוא נושא "קלסתר פגום וחצוי", וחש כי רוחשות בתוכו דמויות נוספות. "האדם באמת אינו ישות אחת, אלא הוא באמת שתים […] ואסתכן בניחוש שבסופו של דבר ייודע כי האדם אינו אלא קהילה של תושבים שונים זה מזה, לא מתאימים זה לזה ולא תלויים זה בזה".

כדי לתת ביטוי לרע ולטוב שבו, ולהשתחרר מן הכפילות המייסרת, הוא נוטל מרקחת שהכין בעצמו. מר הייד מגיח, התגלמות הרוע, אבל למגינת לבו של ד"ר ג'קיל הוא מגלה כי לא הצליח לשחרר במקביל אישות שכולה טוב. ד"ר ג'קיל, או חציו המשוחרר ממר הייד, נותר פגום כשהיה, "תרכובת לא הרמונית שכבר נואשתי מלתקנה ולשפרה". הוא מנסה לבחור להשאר בדמותו המקורית המסוכסכת, אך אינו מצליח לדבוק בבחירה. וכשצד אחד מסוכסך והצד השני שלם עם עצמו, די ברור מי יגבר.

אילו רק ניתן היה לד"ר ג'קיל להביא לידי ביטוי בגלוי את ההיבטים הפחות נשואי הפנים שלו, מבלי להתקל בשיפוט מחמיר ומדכא, של אחרים ולמעשה גם של עצמו היצוק בתבנית החברה, יסוריו היו נמנעים, ומר הייד הרצחני לא היה זוכה לחיים משל עצמו.

למרות שהעלילה מוכרת, קראתי את הספר בענין ובסקרנות, ונהניתי לגלות בו פנים שלא נתתי לבי אליהם בקריאה ראשונה לפני שנים. תרגומה של בתיה גור נאה בעיני (הספר תורגם לעברית מספר פעמים), וכדאי לא לוותר על אחרית הדבר המעניינת שכתבה.

The Strange Case of Dr. Jekyll and Mr. Hyde – Robert Louis Stevenson

עם עובד

1996 (1886)

תרגום מאנגלית: בתיה גור

קרוליין קרייל הורשעה ברצח בעלה אמיאס, ונשלחה למאסר עולם. שנה אחרי המשפט, על ערש דווי, שלחה מכתב לבתה הפעוטה קרלה, שנשלחה לגדול אצל קרובי משפחה מעבר לים, ובו הצהירה על חפותה. חלפו חמש-עשרה שנים נוספות לפני שהמכתב נמסר לבת כשהגיעה לבגרות. לקרלה יש זכרון מעורפל בלבד מילדותה, אך היא משוכנעת שאמה היתה אשה ישרה, ואין לה ספק שלא היתה משקרת לפני מותה. כדי להפוך את תחושותיה לעובדות היא מגייסת את הרקול פוארו. הנטיה שלו לא להיות מושפע מראיות פיזיות אלא להפעיל תהליכי חשיבה והגיון נראית לה מתאימה במיוחד לחקירת תעלומה מן העבר, שכל סימניה נמחו ורק זכרונותיהם של בני האדם נותרו לספר את הסיפור.

פוארו מתחיל את התחקיר בשיחות עם התובע, עם פרקליט ההגנה ועם השוטר החוקר, אבל את עיקר תשומת לבו מושכים חמישה אנשים ששהו בבית הזוג קרייל בעת הרצח. פיליפ, חברו הטוב ביותר של אמיאס, איש כספים יהיר; מרדית', אחיו של פיליפ, בוטניקאי ורוקח שקט ומסוגר; אלזה, פילגשו של אמיאס, ששימשה גם דוגמנית למה שהיה בעיניו הציור הטוב ביותר שלו; אנג'לה, אחותה למחצה של קרוליין, שחיתה בביתם של בני הזוג; ומיס ויליאמס, האומנת של אנג'לה, וגם של קרלה הקטנה, אשה ויקטוריאנית בעלת ערכים שמרניים ודעות מוצקות.

כיצד חוקרים תעלומה מן העבר, המסתמכת על זכרונות קטועים של עדים לא בהכרח מהימנים? שהרי אם קרוליין אכן חפה מפשע, אחד מן החמישה הוא הרוצח, ולכן הוא משקר, וזכרונותיהם של כל האחרים התעמעמו עם השנים או שהתקבעו על הדעה המשותפת לכולם, למעט אנג'לה, שקרוליין הורשעה בצדק. פוארו אינו מבקש את העובדות העיקריות, אלא דווקא את השוליות, את מה שאולי הדחיקו, או שחשבו בזמנו שאינו רלוונטי. כדי לגרום להם לשתף פעולה, הוא מתאים את עצמו לכל אחד מהם, לפעמים הוא זר פותה, לפעמים ישר כסרגל, לפעמים בודה סיפור רקע, לפעמים מחניף. עם כל אחד מהחמישה הוא מנהל שיחה, ולאחריה מבקש שיעלו על הכתב את זכרונותיהם ואת מחשבותיהם. בסופו של דבר, כיאה וכיאות, הוא מכנס אותם יחדיו ומציג את מסקנותיו.

והמסקנות? בדיוק מה שחשבתי בערך ממחצית הספר, ולרגע הייתי מאוכזבת שהפתרון היה לי כל-כך קל. אבל אפשר לסמוך על פוארו, כלומר על אגתה כריסטי, שיבינו שהמובן מאליו אינו בהכרח כזה, יציגו מסקנות מוטעות במתכוון, ויעשו ממש ברגע האחרון את הקפיצה המחשבתית הנדרשת אל פיצוח הגיוני הרבה יותר.

כרגיל אצל אגתה כריסטי, הקסם הוא ביכולת שלה לספר סיפור, להציג דמויות מלאות חיים, לשלב הומור מעודן, וכמובן להפעיל שכל ישר. מיכל אלפון ממשיכה במלאכת התרגום המוצלחת של הסדרה, ודורית שרפשטיין איירה בחן את הכריכה.

נעים מאוד לקריאה ומומלץ.

Five Little Pigs – Agatha Christie

עם עובד

2024 (1942)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון