קטגוריה: ספרים מומלצים

יורגיס ואונה, שני ליטאים צעירים, מאוהבים ומתכננים להנשא. יורגיס הוא בחור חסון, מוכן להשקיע את כל כולו בעבודה כדי לספק לאונה ולכל משפחתה חיים טובים, אך הסיכויים לכך בליטא קלושים. אחרי מות אביה של אונה, מצבה הכלכלי של המשפחה – אם חורגת וילדים רבים – הוא בכי רע. השמועות על שכר גבוה בשיקגו מפתות אותם לנסות את מזלם בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. כולם כאחד, יחד עם אביו של יורגיס ועוד בת דודה שנגרפה אל החבורה, מוכרים את כל הרכוש שנותר להם ויוצאים לדרך.

ארץ ההבטחות הגדולות מתגלה כג'ונגל שבו גיבורינו, תמימים ונטולי שפה, עתידים להשחק עד דק. בשנים הראשונות של המאה העשרים שיקגו היא מקום מזוהם, מעלה צחנה ומושחת, שבו מתגוררים עשירים מעטים ואינספור עבדים. אנשים באלפיהם צובאים על שערי המפעלים המקומיים, ואלה שנבחרים מתוכם מוכנים לעשות הכל כדי להחזיק בעבודה שזכו בה. הם עובדים מהנץ החמה ועד הרבה אחרי השקיעה, נדחקים לקצב עבודה מטורף ומסוכן, מקבלים שכר מינימלי, ומסכנים את חייהם בכל רגע. התעשיה שבה משתלבים בני המשפחה היא תעשית הבשר, פס יצור ברוטלי שעושה שימוש בכל מה שיש לבעלי החיים "להציע", תוך התעלמות מוחלטת מכל כלל של היגיינה ושל בריאות, שבו בני האדם מבוססים בזוהמה, נושמים אדים רעילים, מתרוצצים חסרי נשימה על רצפות שטופות דם, ומנוצלים עד שאין בהם תועלת. יום חופשה לכבוד החתונה? יורגיס ואונה יכולים רק לחלום על כך.

למרות שבני המשפחה מוצאים עצמם דחוסים בחדר אחד באכסניה מטונפת, הם אינם מאבדים את האופטימיות. הם אוספים את כל הכסף שברשותם, נוטלים הלוואה, ומשלמים מקדמה על בית משלהם. הובטח להם שהוא חדש ומודרני, נאמר להם על ידי המוכר ועל ידי עורך דין שהוא יהיה רכושם הפרטי. אבל מסתבר ששוב רומו. במשך מספר שנים יהיה עליהם לשלם סכום חודשי, שיילך ויגדל בשל הריבית, שעליה איש לא סיפר להם, ואיחור בתשלום יגרום לסילוקם מן המקום. גם כשהרמאויות נחשפות יורגיס מאמין בכוחו להתגבר. "אני ארוויח יותר כסף – אני אעבוד יותר קשה!", זוהי אמרתו הקבועה.

במקום שבו זכויות עובדים נרמסות עד עפר, כשיורגיס נוקע את רגלו בעבודה הכל משתבש. הוא מצטווה לשכב מספר שבועות, ללא שכר, אבל התשלומים עבור הבית אינם סובלים דיחוי. בלית ברירה המשפחה נאלצת לוותר על חלום ההשכלה לילדים, מזייפת את גילם ושולחת אותם לעבוד. נשים, זקנים וטף, כולם נלכדים באותה מלכודת.

אפטון סינקלר מתאר מציאות גיהינומית. המערכת הפוליטית מושחתת, וקניית קולות היא ענין מקובל. בעלי המפעלים הכל-יכולים ממנים את הפוליטיקאים ואת השופטים ונתמכים על ידם. מפעלים יכולים להסגר בהתראה של רגע, על פי צרכי היצור, ולזרוק אלפי עובדים אל הרחוב. המעבידים מתואמים ביניהם, ועובד שנכנס מסיבה כלשהי לרשימה השחורה לא יוכל לעבוד בעיר. נסיונות התאגדות של העובדים נדונים לכשלון. הפועלים הם בסך הכל כלי יצור שניתן להחלפה בקלות. אופורטוניסטים מסתערים מכל עבר לנצל את המנוצלים ממילא. כמה זמן יכולה האופטימיות הטבעית של יורגיס ומשפחתו להחזיק מעמד?

לסופר היתה מטרה ברורה בכתיבת הספר, והוא מגיע אליה לקראת סיומו, כשהתנועה הסוציאליסטית מתחילה לצבור כוח פוליטי. הבחירה לספר את העלילה דרך משפחת מהגרים מעניקה לה נקודת מבט יחודית של מי שהכל חדש לו ובלתי מובן, של מי שלא גדל בארצות הברית של אותן שנים ולא התרגל לכלליה הפגומים. הלב יוצא אל האנשים הטובים שרק ביקשו לעצמם חיים צנועים, ומצאו עצמם נשחקים. הסופר עצמו, אגב, עבד בתעשית הבשר בשיקגו בעילום שם במשך כחצי שנה, והתנסה במה שהוא מתאר בספרו. כפי שהמתרגם יואב הלוי מציין בהקדמה, סינקלר לא השיג את מטרתו. הספר זכה לתגובה ציבורית עזה, אבל לא באשר להיבטים הסוציאליים שבו, אלא בזכות חשיפת הרמאויות שהביאו אל הצרכן האמריקאי בשר שאינו ראוי למאכל, וחוקים נחקקו כדי להסדיר את הנושא.

"הג'ונגל" הוא ספר מרתק ונוגע ללב על מציאות קשה מנשוא ועל מאבקיהם של בני האדם לשרוד בתוכה. למרות האסונות שהוא מנחית על גיבוריו, סינקלר בוחר לסיים באופטימיות, נושא עיניו אל עתיד טוב יותר.

מומלץ בהחלט.

עוד על שיקגו באותן שנים כדאי לקרוא בספרו של אריק לארסון, "השטן בעיר הלבנה"

The Jungle – Upton Sinclair

זמורה ביתן

1987 (1906)

תרגום מאנגלית: יואב הלוי

ג'ראלד דארל נמשך אל הטבע ואל בעלי החיים מאז היותו פעוט. כשהיה כבן עשר עבר עם אמו, שני אחיו ואחותו מאנגליה לאי קורפו, שם מצא כר נרחב לתצפיות, למחקר ולאיסוף. את קורות המשפחה ואת סביבתו החדשה בארבע השנים באי – 1935 עד 1939 – תיאר בספר זה, שהפך למפורסם בספריו. הספר אוטוביוגרפי ברובו, אך הסופר נטל לעצמו חירות לשנות כמה מן הפרטים – לדוגמא, הוא כלל את אחיו הבכור לארי בין דרי הבית, למרות שגר עם בת זוגו בבית אחר באי – ולצרכים ספרותיים נקט לשון הגזמה שצבעה את הארועים המשעשעים שחווה בגוון משעשע אף יותר.

לא בכדי נכרכים יחדיו בני המשפחה ובעלי החיים בשמו של הספר. דארל מוצא ענין רב הן במחקר חיצוני של הטבע שסביבו והן במחקר פנימי של בני משפחתו הססגוניים. לארי זוכה לייצוג כמי שהוא בעיני עצמו יודע-כל, המבקש לנהל את המשפחה. מרגו מתעניינת בעיקר במראה החיצוני. לזלי הוא צייד נלהב הלהוט אחר כלי נשק. ג'רי רק רוצה שיניחו לו לשוטט בחוץ כל שעות היום ולא ימנעו ממנו להביא הביתה כל יצור חי שמלהיב אותו, מעקרבים ונחשים ועד שחפים. ובין כל אלה, והנזקים שהם ובעלי החיים המאכלסים את הבית גורמים, מתמרנת ברוח טובה לואיזה, אם המשפחה, שרק מבקשת שכולם יהיו מרוצים.

אל כל אלה מצטרפים אנשים מקומיים, או אנגלים חבריו של לארי, שמשתלבים באופן קבוע או זמני בחיי המשפחה. ספיירו, נהג מונית איש קורפו, מאמץ את המשפחה ודואג, באופן חוקי וגם לא כל כך חוקי, לכל צרכיה. תיאודור, חוקר ורופא יווני, הופך לידיד המשפחה ולמנחה של הילד, ומבלה אתו באופן קבוע מספר שעות בשבוע בחקירות בשטח. מורים ומחנכים חולפים בחייו, ולא ממש מצליחים לרתק אותו למקצועות שאינם קשורים בתחומי הענין שלו. והמשפחה כולה, פתוחה וידידותית, אוספת סביבה חברים.

תיאורי המשפחה, הסוערת מעצם היותה מורכבת מטיפוסים כל כך שונים זה מזה, קומיים ומצחיקים עד דמעות. גם מתיאורי חקירותיו של דארל בטבע לא נעדר הומור, והם מצטיינים באהבה ובתשוקה לנושא, וביופי רב המצוי הן בפרטים הקטנים והן בסביבה כולה. הומור ואהבה לטבע מצויים בשפע גם בספרים האחרים שכתב, ובהם תיאר את מסעות החקר שלו בעולם, את גני החיות שהקים על פי תפיסה מודרנית של שימור וחינוך, ואת פעילותו לשימור חיות הבר ולמניעת הכחדתן.

משפחת דארל נאלצה לעזוב את קורפו כשנעשה ברור שמלחמה עתידה לפרוץ, ושבין אנגליה ליוון עתידה לשרור איבה. הסופר, שתיאר את כל התקופה במנותק לגמרי ממה שהתרחש באותן שנים מחוץ לאי, בחר כעילה לפרידה את רצונה של אמו להעניק לו חינוך מסודר באנגליה.

זו אינה הקריאה הראשונה שלי בספר. יתכן שגם לא האחרונה. הוא שופע טוּב ויופי, מבטיח חיוך והנאה, נקי מחוליי המציאות, וכתוב באהבה ובכשרון – סיבות מצוינות לשקוע בו שוב ושוב.

My Family and other Animals – Gerald Durrel

ספרית פועלים

1978 (1956)

תרגום מאנגלית: עפרה ישועה

"קבר דוהר", השביעי בסדרת קורותיהם של קורמורן סטרייק ורובין אלקוט, הוא ביקור מצמרר בכנסיה ההומניטרית האוניברסלית, לכאורה קהילה דתית, ולמעשה כת אפלה. לקוח חדש מבקש את עזרת הבלשים בחילוץ בנו שנשבה בקסמי הכנסיה וניתק קשר עם משפחתו. כדי ליצור מגע עם הבן, רובין מתחזה למצטרפת פוטנציאלית, וחווה על בשרה את האופן בו הארגון שובר את רוחם של חבריו, תוך שהוא משכנע אותם שכל הסבל שהם סובלים – ומדובר בהתעללות פיזית ונפשית גם יחד – עתיד להוביל אותם אל הסטטוס הנכסף של נפש טהורה.

כמו ב"תולעת משי", השני בסדרה והיחיד שקראתי עד כה, גם כאן החקירה המרכזית שבלב העלילה מוקפת בחקירות אחרות, שבהן עוסקים הבלשים ואנשיהם, ביניהן מעקב אחרי בני זוג בוגדים ונסיון ללכוד מטרידנים בפעולה. לא נעדרים גם ההיבטים האישיים. סטרייק ואחותו לוסי מנסים לסייע לדוד דמנטי; ארוסתו לשעבר של סטרייק שבה להטריד אותו; רובין שואלת את עצמה אם בן זוגה מפתח תסמיני קנאה ושליטה כמו בעלה לשעבר; ועוד. כמו כן, וזו לטעמי החוליה החלשה בספר, השניים ממשיכים להיות מאוהבים זה בזה אך לא מודים בכך, אפילו לא בפני עצמם.

וכמובן, מכיוון שבסופו של דבר זהו ספר מתח, התעלומות סביב הכנסיה מצטברות, וחשדות חדשים צצים נוסף על העובדה הברורה של ההתעללות בחברים בזמן שראשי הכנסיה נהנים מכל טוב. התעלומה הגדולה מכולן היא זו של הנביאה הטבועה, ילדה שנעלמה וסביבה התפתח פולחן, כולל התגלויות מסתוריות, ולצדה נחקרים מקרי מוות, השתלטויות על נכסים, החזקת נשק, הטרדת עדים, וכיוצא באלה.

לב העלילה, כאמור, הוא האופן שבו הכנסיה ההומניטרית האוניברסלית, או כל כת לעניין זה, בין אם מדובר בכת מקומית קטנה או בסין תחת מאו, שוטפת את מוחם של הנלכדים ברשתה. הסופרת מתארת דמויות רבות של מאמינים, אנשים ריקניים שנסחפו עם הטרנד, אינטלקטואלים שסקרנותם התעוררה, אנשים שחוו משבר וביקשו נחמה. רובם ככולם, מרגע שהחלו בתהליך, פיתחו הערצה כלפי המנהיג וכתוצאה ממנה כניעות אינסופית גם נוכח מעשים שמחוץ לכנסיה היו מוקעים כפשעים. יתרה מזו, גם המעטים שאזרו עוז ונמלטו, לא השתחררו מן הפחד מפני הנביאה הטבועה והוסיפו להאמין בקיומן של הרוחות שהוצגו בפניהם. אפילו רובין, אשה רציונלית, חדורת מטרה, מגובה ברשת בטחון של קשר שבועי עם סטרייק, ומודעת היטב לעוולות הכנסיה, מצאה עצמה נפעמת בטקסי ההתגלות של הנביאים וממלמלת ססמאות חסרות פשר בעיתות מצוקה.

שמו של הספר שאול מפואמה שכתב ג'ורג' ברקר, שמתוכה ניכס לעצמו מנהיג הכנסיה מספר שורות, מבלי לציין את המקור, כמובן.

ג'יי קיי רולינג, תחת שם העט רוברט גלבריית, היא מספרת סבלנית, מרבה בפרטים, נמנעת מקיצורי דרך. דמויותיה, כולל דמויות משנה, משורטטות היטב ומלאות חיים. העלילה מותחת, ותיאור פעילות הכת מטיל אימה ומאיר עיניים. אמיר צוקרמן תרגם יפה, והספר מומלץ.

The Running Grave – Robert Galbraith

ידיעות ספרים וספרי עליית הגג

2025 (2023)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

כדי לתאר את "הטבלה המחזורית" אין די בהגדרה אחת. פרימו לוי, כימאי וניצול אושוויץ, מספר פרקים מחייו בסדר כרונולוגי, כמו כותב אוטוביוגרפיה. כל אחד מהפרקים נושא את שמו של אחד מהיסודות שבטבע, ומספק למי שאינו מצוי בתחום הצצה אל תכונותיהם וגם אל מלאכתם של הכימאים, כך שמדובר גם במעין ספר מדע, שבו הטבע והאדם שלובים יחדיו. בשל הסיפורים הדמיוניים המשולבים בין הפרקים, זוהי גם יצירה ספרותית בדיונית כלשהו. אבל אין באמת צורך להצטמצם לתוך הגדרה כלשהי. הספר הוא כל אלה ועוד, סיפור אישי-מדעי-תקופתי המאיר את חוויותיו של לוי ואת חוויות חבריו ומכריו באופן מקורי ונוגע ללב.

השואה והפשיזם האיטלקי היו החוויות המעצבות של הסופר, שהביא אותן לידי ביטוי עז בספריו. בספר הזה הוא נוגע פחות במה שחווה באושוויץ – רק סיפור אחד, תחת הכותרת "צריום", נוגע בכך ישירות, כשהוא מספר על גניבה ועיבוד של היסוד כדי להמיר את התוצרים במזון ("לא קל ללמוד לגנוב, אם אינך מתחיל כילד", הוא מציין באירוניה דקה). חוויות פיזיות קשות אמנם כמעט נעדרות מן הספר, אבל ההשפעה המחלחלת של הגזענות, האפליה, תחושת הרדיפה וההשפלה, מובעת בו בדרכים רבות. החל מסיום לימודיו – "לפרימו לוי, מגזע יהודי, ניתנת בזה הסמכה בכימיה בהצטיינות יתרה" – עבור בבדידות שנכפתה עליו בעבודתו ככימאי במכרה מרוחק, כשנאלץ להמנע מחברת אנשים כדי לא להחשף, דרך מאסרו כפרטיזן, וכלה בהתכתבות חצי מקצועית חצי אישית עם כימאי גרמני שאותו פגש באושוויץ – "לא נבל, לא גיבור: לאחר שיסונן מרטוריקה ומשקרים בתום-לב או שלא בתום-לב, יישאר דגם אנושי אפור-טיפוסי, אחד משתומי-העין הלא מעטים הסובבים בממלכת העיוורים".

כתיבתו של פרימו לוי מצטיינת בפשטות, בצניעות, ביכולת להתבונן בבני אדם ולראותם ללא כחל ושרק וללא דעות קדומות, בניסוחים מתונים המכסים למחצה על רגשות עזים. את עיקר פרסומו קנה בשל ספרי השואה הנוקבים שלו, ובראשם "הזהו אדם", אבל הוא כתב גם ספרים שמתאפיינים בסקרנות ובהתמסרותו של אדם לעיסוקו – כמו "מפתח כוכב" ו"מקצועות של אחרים" – ומאפיינים אלה מצויים גם כאן.

"סיפרתי לו שאני תר אחר אירועים, שלי ושל אחרים, כדי להציגם בספר, בתקווה להעביר להדיוטות את טעמו העז והמר של המקצוע שלנו, שהוא רק מקרה מסוים, גרסה נמרצת יותר, של מקצוע החיים. אמרתי לו שנראה לי לא הוגן שהעולם יידע הכל על חיי הרופא, הפרוצה, המלח, הרוצח, הרוזנת, הרומאי הקדום, הקושר והפולינזי, ולא יידע על חיינו שלנו, חיי אלה המופקדים על שינוי החומר; אבל בספרי אתעלם בכוונה מן הכימיה הגדולה, המנצחת, של המפעלים האדירים והתוצאות המסחררות, כי כימיה זו היא יצירה קולקטיבית ולכן אנונימית. אותי עניינו יותר סיפורי הכימיה הגלמודה, הלא מזוינת והפוסעת ברגל. כימיה בסדר-גודל אנושי, שעם יוצאים מן הכלל מעטים היתה הכימיה שלי: אך זו גם הכימיה של המייסדים, שלא עבדו בצוות אלא לבדם, מוקפים באדישות תקופתם, ובדרך-כלל בלא רווח, ועם החומר התמודדו בלי עזרה, רק בשכלם ובמו ידיהם, בתבונה ובדמיון"

מיוחד ומומלץ מאוד.

Il sistema periodico – Primo Levi

הספריה החדשה

1987 (1975)

תרגום מאיטלקית: עמנואל בארי

קפטן בארני אדאמס, לוחם בשורות הצבא האמריקאי בדרום מזרח אסיה, נקרא, אחרי שהחלים מפציעה, לשמש כסנגורו של לוטננט צ'רלי וינסטון, חייל אמריקאי שהורשע ברצח חייל בריטי. למעשה, אדאמס נדרש לספק מראית עין של הגנה. וינסטון אינו כופר באשמה, יש עדים לרצח, וברור שהוא עתיד להיות מוצא להורג, לא רק בשל היותו רוצח, אלא גם למען הרגעת המתיחות בין האמריקאים לבריטים. כדי למנוע כל לזות שפתיים עתידית, המשפט אמור להתנהל על פי כל הכללים, עם תביעה והגנה מוצקות.

וינסטון הוא בבירור חולה נפש, פרנואיד על פי הגדרת רופאו. אבל דוחות רפואיים על מצבו נדחים, והטענה הרשמית קובעת כי ביצע את הרצח בכוונה תחילה ואחרי תכנון מדוקדק, וכי הוא יודע להבדיל בין טוב לרע וכשיר להשפט.

איזו משמעות יש לעוד מוות אחד באוקינוס המוות של מלחמת העולם השניה? למה בכלל להגן על אדם שאוחז בדעות אנטישמיות קיצוניות והוא אכול שנאה? אדאמס, בניגוד לעמדת מפקדיו, רואה חשיבות ערכית ומוסרית בקיומו של משפט אמיתי. הוא אמנם מתעב את וינסטון, משום ש"לוטננט וינסטון היה האח הרוחני של מה שארצי נלחמת בו – בקרב חיים ומוות. בלוטננט וינסטון יש אותו הרכב דברים שהכניס את העולם לגיהנום – בורות, שחצנות, שנאה לכל מה שהוא אנושי, פחד מפני כל מה שהוא אנושי, תאווה לכוח ופחד מפני רדיפה", אבל לתיעוב הזה לא צריכה להיות השפעה כשבאים להחליט אם הוא זכאי למשפט הוגן ככל אדם. "כאן בבית משפט זה, ובזאת אני בטוח, יישפט לוטננט וינסטון מבלי להתחשב בשנאה אליו […] הוא יישפט לפי חוקיה של מערכת משפטים, שבני אדם לחמו והקריבו את נפשם למען השיגה".

הווארד פאסט מתאר את חקירותיו של אדאמס בתקופה הקצרה שהוקצתה לו להכנות, מרחיב בשאלות פסיכיאטריות רלוונטיות, ומלווה את מהלך המשפט עד הכרעת הדין. הוא מתבל ברומן קצרצר שמשתלב בחקירה, אך מרביתו של הספר היא דיון מעניין בשאלת האחריות המשפטית והסמכות הצבאית.

בסרט שנעשה על פי הספר, Man in the Middle, נוספו קישוטים הוליוודיים בדמות רומן ארוך יותר של אדאמס עם האחות שטיפלה בוינסטון, תאונה חשודה של עד מרכזי, והמרת האנטישמיות של וינסטון בעליונות לבנה ושנאת שחורים.

הווארד פאסט, שכתב על מגוון נושאים חברתיים, כתב בכשרון ספר ממוקד ומעורר מחשבה, ולכן מומלץ.

The Winston Affair – Howard Fast

אל"ף

1961 (1959)

תרגום מאנגלית: אדיר כהן

כותרת משנה: ישראל ועתיד הציוויליזציה

יום אחרי השבעה באוקטובר התארגנה בחופזה הפגנה בניו-יורק. לא הפגנת הזדהות עם קורבנות הטבח. הפגנת הזדהות עם מבצעיו. העיתונאי דאגלס מארי היה המום מן התופעה הזו, וידע "שההפגנות יתפשטו בעולם, שהשאלה איך ישראל תגיב תהפוך לנושא העיקרי, ושגל עצום של הכחשה ישטוף את העולם". הוא היה מוטרד גם משום האכפתיות שלו מן המדינה, אבל גם משום שהוא מאמין "שהמציאות שישראל ראתה בעיניה ביום ההוא היא מציאות שכולנו עלולים להקלע לתוכה מתישהו בקרוב, ויש כאלה שכבר הציצו בה". כדי להבין מכלי ראשון את מה שהתרחש כאן, ואת מה שעתיד להתרחש, הגיע לארץ. בשנתיים האחרונות נכנס לעזה וללבנון, שוחח עם פוליטיקאים ועם אזרחים מהשורה, ביקר פעמים אחדות בכיכר החטופים, שהה בישובים בצפון ובדרום שננטשו בשל המלחמה, ולמד להכיר לעומק את המצב האזורי. מאז ועד היום הוא אחד הדוברים הבולטים והרהוטים והעקביים ביותר לצדה של ישראל, הודף את השנאה, את הצביעות, את חוסר ההבנה.

חלק גדול מן הספר מוקדש לתיאור ארועי השבעה באוקטובר, ומבוסס על שיחות עם אנשים שהיו שם ועם קרוביהם של נרצחים, וגם על סרטונים שצלמו המחבלים. הנאצים, אומר מארי, ביצעו פשעים איומים, אבל ניסו בדרך כלל להסתיר אותם. אנשי חמאס, לעומתם, התייהרו במעשיהם. העובדה שלמרות שהכל גלוי וזמין אנשים במערב בוחרים להכחיש, או לחילופין להזדהות, מטרידה מאוד. "רבים במערב, שחזרו ואמרו בשנים האחרונות "מאמינים לכל אשה", לא האמינו לנשים שטענו שהן נפגעו בנובה". לא היה שום קמפיין מאורגן עולמי לשחרור החטופים כמו זה שאורגן, לדוגמא, עבור הבנות הניגריות שנחטפו על ידי בוקו חראם. מארי מונה שורה של פיגועים דומים למתקפה בנובה – רצח המוני של צעירים שבאו ליהנות ממופע – וטוען כי בשונה מן התגובה העולמית לנובה, "מעולם לא האשימו את קורבנות מתקפות הטרור".

הספר עוסק בשאלות רבות סביב השבעה באוקטובר, חלקן מקומיות כמו כיצד ארע שהצבא לא הגיע לעוטף במהירות, ולמה התעלמו מהתראות על אפשרות של פלישה, אבל רובן גלובליות. בין השאר מארי מנסה לפצח את העיסוק העולמי הבלתי פוסק במלחמה בעזה – "מה הקשר של הסכסוך הזה אליכם? למה דווקא הסכסוך הזה חשוב לכם כל כך? מתוך כל הסכסוכים המתרחשים בעולם – מסוריה ועד מיאנמר, מסודן ועד אוקראינה – למה דווקא הסכסוך הזה גורם לאנשים ברחבי העולם לשקוע בו, לערבב את עצמם בתוכו, ועוד לנקוט עמדה נגד הקורבן דווקא?". הוא מתייחס לטענות על רצח עם בעזה, והודף אותן; מצביע על האופן בו חמאס ושולחיו עושים שימוש ציני באחיהם למטרותיהם; עומד על חולשתם של כוחות האו"ם; לא מתעלם ממעשיהם של קיצוניים בארץ אך מצביע על ההבדל בין הנצחת רוצחים ברחובות ערים פלשתינאיות ובין גינויים הכמעט גורף בארץ; חושף את תפקידם של רבים מעיתונאי אל ג'זירה בשורות חמאס; ומקדיש פרק לנסיון להבין את האנטישמיות לאורך הדורות והיום. בהקשר אחרון זה הוא מצטט מספרו של וסילי גרוסמן, "החיים והגורל": "האנטישמיות לעולם אינה מטרה אלא תמיד אמצעי – מודד לאמוד בו את הסתירות שאין להן פתרון. האנטישמיות היא ראי לליקוייהם העצמיים של בני אדם, של מערכות חברתיות וממלכתיות. אמור לי במה אתה מאשים את היהודים ואומר לך מה אשמתך שלך", ומגבה את האבחנה הזו בדוגמאות רבות.

באופן מפתיע, מארי, שסוקר בספריו תופעות חברתיות מדכדכות, מסיים את הספר דווקא בנימה אופטימית. הבחירה של ישראל בחיים מול כתות המוות מעוררת בו תקווה עבור המערב כולו. הלוואי שלאופטימיות שלו יש על מה להסתמך.

הערכתי את דאגלס מארי בשני ספרים קודמים שקראתי – "שגעון ההמון" ו"המוות המוזר של אירופה" – כאדם חושב, מקורי, ישר ובלתי מתייפייף. גם אם פה ושם לא הסכמתי עם דבריו ברמה כזו או אחרת, היכולת שלו לרדת לעומקם של דברים והאומץ לא להתיישר עם מה ש"מקובל" הרשימו אותי. קוראים שונים בארץ אולי לא יסכימו עם כמה ממסקנותיו בספר זה (עיתונאי בעיתון "הארץ" התייחס לספר כאל דף מסרים של נתניהו, ובכך העיד על עצמו יותר מאשר על הספר). אבל לדעתי, גם אם מסקנותיהם של קוראים ישראלים אינן מתיישרות תמיד עם כמה ממסקנותיו (לגיטימי, כמובן), חשיבותו כפונה אל קוראים זרים גדולה. אני מניחה שיהיו כאלה שיבחרו לא לקרוא את הספר רק משום שראה אור בהוצאת סלע מאיר (היו כאלה שבחרו לא לקרוא מאותה סיבה את "חטוף" של אלי שרעבי). חבל לדון ספר מראש על פי בית ההוצאה.

ראוי לקריאה ולהערכה.

On Democracies and Death Cults – Douglas Murray

סלע מאיר

2025 (2025)

תרגום מאנגלית: אלחנן שפייזר

"אוצר מילים" הוא אוסף של עשרים ושמונה ראיונות שערכה שירי לב ארי במרוצת השנים עם כותבים שונים, חמישה-עשר מתוכם ישראלים. נמצאים פה סופרים שמרבים (או הרבו) להתראיין ולהביע את דעותיהם בפומבי, ביניהם דויד גרוסמן, עמוס עוז וא"ב יהושע, וכאלה שנמנעים (או נמנעו) מכך, כמו יהושע קנז שאמר "אני לא חייב להתבטא בציבור על ענייני היום והשעה, גם אין לי כישרון לזה ולא מזג מתאים". רובם ככולם מוכרים היטב, מיעוטם מוכרים (לי) פחות. כל אחד מפרקי הספר כולל שיחה עם היוצר, לצד קטעים מיצירותיו.

אודה שדעותיהם של סופרים וסיפור חייהם פחות מעניינים אותי מן היצירות שכתבו, ובדרך כלל אסתפק ביצירה ולא אנסה להתוודע אל היוצר. אין בכך כדי לומר שסופרים אינם עשויים להתגלות כבני אדם מעניינים, אבל מן ההיבט הזה הם אינם שונים בעיני מבני אדם אחרים. הסיבה שבחרתי לקרוא את הספר היא בעיקר בגלל הכללתם של יוצרים כמו אידה פינק, שהבחירה הספרותית שלה לכתוב על השואה בטון מינורי, כמו גם סיפור חייה, מעוררים בי רצון להכיר אותה; אברהם סוצקבר, שספרו "גטו וילנה" הותיר עלי רושם עז; ומרגרט אטווד, אשה חכמה ורהוטה שלדעותיה אני תמיד שמחה להקשיב.

מה ש"הרווחתי" מן הספר, לצד כמה רעיונות שעלו מן הראיונות, והיכרות מעניינת עם מספר כותבים, כמו חיים סבתו, חיים גורי ואוליבר סאקס, הוא בעיקר תאבון לחדש את ההיכרות עם סופרים שאת יצירותיהם קראתי מזמן, ואו ששכחתי אותן לגמרי או שבזמנו לא הצלחתי להתחבר אליהן. עם אלה נמנים דון דה לילו וארי דה לוקה.

בפתח כל ראיון מופיע דיוקנו של המרואיין, מאויר בכשרון על ידי אולגה קונדינה.

שירי לב ארי מובילה שיחות מעניינות, שמשלבות בין מלאכת הכתיבה, הביוגרפיה של הכותב ושאלות חברתיות, והספר מומלץ.

עם עובד

2025

יואב בן השמונה-עשרה להוט להתגייס לשירות קרבי. הימים הם ימי מבצע שלום הגליל, לפני שהשהיה בלבנון הפכה לסיפור רב-שנים, ויואב מקווה להצטרף לכוחות הלוחמים. מי שמסייע לו באימונים המפרכים שהוא מטיל על עצמו הוא אחיו בן השלוש-עשרה נדב. יואב הוא בחור פופולרי, חתיך, נועז, חביבן של בנות הגרעין השוהות בקיבוץ הסמוך לעזה. נדב הוא היפוכו. ילד שמן, דחוי, חולמני במקצת, שמרגיש בלתי רצוי בחברת הילדים, ומוצא שלווה רק בטיפול בסוסים שבאורווה בהשגחת אחיו. הוא נשמה טובה, אינו יכול לעמוד מנגד כשהוא פוגש בעוול, אבל התנהגותו נשפטת כמעט תמיד לחומרה. בין שני האחים, שכמנהג הקיבוץ גדלים בנפרד מהוריהם, שוררת אחווה אמיתית למרות פער הגילים והבדלי האופי.

בעיני הספר הוא מעין איחוד של שני חצאים, שאת כל אחד מהם חוויתי בצורה שונה.

עד בערך מחציתו של הספר נדב מספר על חוויותיו כילד מתבגר בחברת הילדים. הוא מתאר ילד שתמיד נבחר אחרון לכל פעילות, מרגיש כמעט שקוף לחבריו, אינו מוצא שפה משותפת עם המבוגרים בחייו, נטול ידע לגבי ההתבגרות המינית שמעבר לפינה, ונאבק בדימוי גוף שלילי שניזון מגינויים מצד אביו ומעלבונות מצד חבריו. יש ארועים חיוביים בחייו, שבהם הוא זוכה לכבוד, אבל באופן כללי הוא די לבד. ומשום שהוא לבד, הוא שוגה לפעמים, פוגע באחרים, ולא תמיד יודע איך לתקן. כשיואב מתגייס, נדב מקבל את האחריות הבלעדית על הסוסים, מפתח שליטה עצמית על תאוות הזלילה שלו, ומעז לראשונה ליצור קשר עם בת.

לא התרשמתי במיוחד מחציו זה של הספר. אני מניחה שמדובר בחוויות המתבססות על התנסויותיו של הכותב או על דמויות שהוא מכיר, אבל לטעמי הוא לא הצליח באמת להביא את נפשו של הילד בפני הקורא. הסיפור מסופר מפיו של מבוגר שמאוד רוצה להשמע כמו הילד, וכמעט לחלוטין נמנע מזוית הראיה והתובנות של המבוגר, והתוצאה אינה אותנטית.

לעומת זאת, חציו השני של הספר אמין ועוצמתי. כפי שניתן היה לנחש מראש, גם מבלי להכיר את הביוגרפיה של הסופר, שנפצע קשה בהתקלות עם מחבלים ונותר משותק, יואב לא ייצא ללא פגע מן השירות. כשהבשורה הקשה מתקבלת, עולמו של נדב מתהפך, והוא נדרש להתבגרות מואצת. הסופר מתאר בנאמנות את הקשר האחאי שמקבל משנה עומק וחשיבות, את רוחו הבלתי נשברת של יואב, ובעיקר את ההתמודדות של האח הצעיר עם הפציעה של הבכור, משלב הכאב וההכחשה ועד ההשלמה והפניית המבט אל העתיד. כחברה אנו מקדישים תשומת לב לפצועים, מזדהים עם כאבם של הוריהם, של בני זוגם ושל ילדיהם. פחות מתייחסים להשפעה של הפציעה על אחֵיהם. הבחירה לתאר את המשבר מנקודת הראות של האח מעניקה גם להם קול.

בשל חלקו השני של הספר אני ממליצה עליו.

שתים בית הוצאה לאור

2025

אדוארדו בן השלוש-עשרה ואחיו הצעיר ממנו בשנה נשלחים על ידי הוריהם למחנה קיץ בגואטמלה, ארץ הולדתם. שלוש שנים קודם לכן נמלטו מהמדינה, שהפכה מסוכנת, והיגרו לארצות הברית. כעת, אולי לשם חיזוק שורשיהם של הבנים, שורשים כפולים – גואטמלים ויהודים – הם שולחים אותם למחנה לילדים יהודים. אדוארדו כבר הרחיק עצמו משורשיו, הוא מסרב לדבר ספרדית, מסרב לקיים את מצוות הדת, ואינו מודע למה שיבין עשרות שנה אחר כך: "עכשו אני מבין שההתנגדות שלי לא היתה לדרישות עצמן, בכל אופן לא ישירות, אלא לכל מה שההורים שלי ייצגו, לעולם שלהם באופן כללי". מכל מקום, אין לו יכולת בגילו להתנגד לתכניות הקיץ שהתוו הוריו.

המחנה, שיש בו אלמנטים צופיים, כמעט צבאיים, מתגלה כבעל סדר יום אידיאולוגי, שיישומו עתיד להותיר צלקות בקרב החניכים. הטקסט שעל הכריכה והפרסומים סביב המהדורה העברית נמנעים מלתאר את ארוע המפתח שחווים אדוארדו וחבריו, אבל קשה להגיד משהו משמעותי על הספר מבלי להתייחס אליו (ולעניות דעתי אין מדובר פה בקלקלן שיפגע בחווית הקריאה). סמואל בלום, המדריך הדומיננטי, שמבטיו הרתיעו את אדוארדו ממש מהרגע הראשון (או שזו תובנה בדיעבד), החליט להנחיל לחניכים את חווית השואה בפועל, כי בקריאה ובדיבורים אין, לדעתו, די. מבלי להתריע, מבלי להסביר, מחנה הנוער הופך למחנה ריכוז, כולל מסדר אינסופי, סלקציה בלתי הגיונית, עונשים ללא סיבה, אלימות או למצער כוחנות, ואימה נוכח הטירוף שאין בו שמץ של הגיון. ארבעים שנה לאחר מכן, כשנקרית לאדוארדו ההזדמנות לשאול את סמואל לפשר ארועי אותו יום, הוא עדיין חש בושה וסלידה.

איך מסבירים לילדים יהודים את הגורל היהודי? איזו שיטת לימוד עדיפה בנושא זה ובכלל? פדגוגיה מסורתית או פדגוגיה רעילה אך בלתי נשכחת מבית מדרשו של סמואל? עד כמה ניתן לסמוך על זכרון אישי כשמבקשים לספר על העבר ואולי להפיק ממנו תובנות? בשאלות עיקריות אלה, ובשאלות נוספות המסתעפות מהן ואליהן – ביניהן יחסים בין-דוריים, אהבת נעורים, כתיבה, שורשים ושייכות, אנטישמיות ועוד – עוסק הספר, שהוא צנום יחסית אך מכיל התיחסות מעמיקה לנושאים מהותיים. 

הסופר מעניק למספר בגוף ראשון את שמו ופרטים ביוגרפיים השאולים מחייו, משלב פרטים היסטוריים ודמויות היסטוריות, ושם בפיו של אדוארדו הספרותי דברים שאדוארדו הסופר אומר בראיונות (לדוגמא שאלה שנשאל על ידי עיתונאי ספרדי: אילו שני ספרים לא קרא אף פעם אבל הכי השפיעו עליו כסופר? תשובתו: התנ"ך והפופול וו, סיפור הבריאה של בני המאיה. "הם חלק ממני, שניהם כתובים אי שם עמוק מאוד בתוכי. הספר של היהודים והספר של הגואטמלים […] שתי היצירות המונומנטליות האלה, שמייצגות ומגדירות את שני העמודים הגדולים שעליהם נבנה ביתי"). כתוצאה מכך הגבול בין מציאות לדמיון מיטשטש, ולולא חיפשתי מעט מידע מחוץ לספר הייתי נוטה להאמין שמדובר בסיפור אמיתי. את התחושה הזו יש לזקוף לזכות הכתיבה האמינה של הסופר, ולזכות היותו של הספר כעין מונולוג חופשי, הזורם לצדדים ושב ומתכנס אל ציר העלילה, כנהוג בסיפור בעל פה. התרגום היפה של מיכל שליו תורם אף הוא לחווית הקריאה הטובה.

זהו הספר הראשון של אדוארדו חלפון שמתורגם לעברית. יהיה מעניין לקרוא ספרים נוספים שלו.

Tarantula – Eduardo Halfon

חרגול ומודן

2025 (2024)

תרגום מספרדית: מיכל שליו

כשנדמה שחייו של הצאר הרוסי בסכנה בעודו נופש עם משפחתו בעיר יאלטה, מזעיק ראש העיר את אראסט פטרוביץ' פנדורין לעזרה. הרוצח הפוטנציאלי, המכונה בפי הבלשים אודיסאוס, אם כי הוא עצמו בוחר בשמות ציפורים כמסווה, הוא טרוריסט חמקמק, אפילו טביעות אצבעותיו אינן מצויות במערכת. פנדורין, שהגיע לעיר בתפקיד רגוע של חבר הוועד המארגן ארוע להנצחתו של צ'כוב, נענה לקריאה. אודיסאוס מצליח לחמוק (לצאר ולמשפחתו שלום), ופנדורין יוצא למרדף, שיוביל אותו אל באקו, העיר השחורה, שכינוייה ניתן לה בשל עסקי הנפט המשגשגים בה ובסביבתה.

העיר רוחשת מאבקים, גלויים וסמויים. דם רע זורם בין הארמנים לאזארים, בין הבולשביקים לתעשיינים ולבעלי ההון. היצרים גועשים סביב העסקים המניבים עושר אגדי. שוחד ודמי חסות הם נוהג נפוץ, אף פעם לא ברור מי אויב ומי ידיד. שביתה מאיימת לשתק את שדות הנפט, ולא תמיד ניתן לדעת מי מלבה אותה. השנה היא 1914, ונדמה שהעולם יושב על חבית אבק שריפה בעקבות רצח הארכידוכס פרנץ פרדיננד. פנדורין מנסה למצוא את אודיסאוס, המכונה גם נקר, בתוך הסבך הבלתי אפשרי של התככים והשנאות. עוזרו היפני המסור מאסה אינו יכול לעמוד לצדו הפעם, ואת מקומו תופס קארה-גאסים האזארי, שודד המקושר היטב בעיר. אשתו של פנדורין שוהה בעיר עם צוות הסרטה; אלמנה מוסלמית מכובדת נותנת בו עינה; אנשי משטרה, אנשי עסקים ודיפלומטים מעורבים בדרכים מפותלות בתסבוכת המקומית. פנדורין נעזר בכישורי הדדוקציה שלו כדי לפלס את דרכו בין כל אלה ולצוד את הנקר בטרם ימיט חורבן על העיר, וכתוצאה מכך על כל מי שתלוי בנפט שהיא מייצרת. הוא נעזר גם בכישורים הפיזיים והמנטליים הפנטסטיים שרכש בשנים של אימון על פי שיטות יפניות, תוצר של התמדה ושל משמעת ברזל (על היכרותו עם השיטות האלה הרחיב אקונין ב"מרכבת יהלום"). אולי נדמה שפנדורין הוא כל יכול, אבל הוא טועה לעתים ונדרש לתקן מסלול, והוא בוחר בחירות שאינן תמיד שקולות אלא מושפעות מן הרגש. בשלב מסוים גורלם של מיליוני בני אדם נתון בידיו, פשוטו כמשמעו, אבל במקום לחוש אל המשימה הוא הולך אחרי משימות שמכתיב לו לבו, מאמין בטעות שיוכל לעמוד בכולן כאחת (או אולי לא ממש מבין את גודל השעה, הבנה שהקורא מבין בחוכמה שלאחר מעשה).

בוריס אקונין מחבר בין סיפור מתח בדוי לרקע היסטורי ולארועים שארעו בפועל. את הטעם המיוחד של הספר מעניקות הדמויות היחודיות שבו, המתוארות ביד אמן, כמו גם ההיבטים היפניים שבהתנהלותו של פנדורין, ועובדת היותו בן אנוש על חולשותיו למרות מעלותיו וכישוריו. הכתיבה של אקונין מפורטת, מלאת חיים, שופעת ידע ומידע, ובחלק גדול מן הזמן שנונה ומצחיקה. סיפור המתח רב תהפוכות, מתקבל על הדעת, ומפתיע עד הרגע האחרון ממש. זהו הספר הארבע-עשר בסדרה, שתחילתה ב"עזאזל", אך ניתן לקרוא אותו כעומד בפני עצמו. יגאל ליברנט העניק לספר תרגום זורם וטבעי.

מהנה מאוד לקריאה ומומלץ בהחלט.

Чёрный город – Борис Акунин

ידיעות ספרים וספרי עליית הגג

2025 (2012)

תרגום מרוסית: יגאל ליברנט