קטגוריה: ספרים מומלצים

גיל וסול היו חברות מילדות. בפרק הפותח את הספר גיל מרותקת לספה בביתה בשל שמירת הריון. סול, שנעלמה מחייה ללא הסבר שנים קודם לכן, מחדשת במפתיע את הקשר. סודות מן העבר, שאולי מוטב היה לו נשארו חבויים, פוקחים את עיניה של גיל להבנה שונה של החברות הארוכה והקטועה, ובספר היא מספרת אודותיה.

הקשר בין שתי הבנות הדהד לי את זה שבין גיבורות "החברה הגאונה". סול, כמו לילה, היא הכוח הדומיננטי, האגוצנטרי. גברים נמשכים אליה, בנות מקנאות בה. היא בלתי צפויה, אפילו לחברתה, קשובה בעיקר לעצמה, ורואה את החברוּת מבעד למשקפיים של תועלת. היא זקוקה לחברה כמו גיל, חברה שחלשה ממנה, מוקסמת ממנה, נכנעת לשגיונותיה, מוכנה לקבל אותה שוב ושוב למרות שהיא חוזרת ונפגעת. גיל, גרסה קיצונית של אלנה, היא ה"מרובעת", האפורה. היא חסרת בטחון ביכולתה ליצור קשרים בין-אישיים, ולכן, כעדותה, היא כמו ברווז מוחתמת על הראשון ששם לבו אליה, על סול כחברה ועל נדב כבן זוג. היא תניח את רצונותיה בצד כשתיקרא להשביע את רצונותיה של סול, ותנשך שפתיים כשתיפגע.

כשסול שבה ומופיעה בחייה של גיל, אחרי שנים של שתיקה ושל התעלמות מתחינותיה של חברתה לקשר, מסתבר שהיא זקוקה לה. כדי לשכנע את גיל להיענות לה, היא מסבירה את סיבת היעלמותה, מתעלמת – שוב – מן הכאב שההסבר גורם. אמנם נרמזתי מספר פעמים באשר לסוד שעומד להיחשף, כך שהייתי מוכנה ולא מופתעת, אבל ההבנה של גיל עד כמה היתה עיוורת הכאיבה כאילו הגעתי אליה יחד איתה.

מורן פרידמן, בספר ביכורים כתוב היטב וצובט לב, מיטיבה לתאר את הקשר הא-סימטרי בין שתי הנשים. למרות שמתעורר הרצון לנער את גיל ולשחרר אותה, הסופרת מצליחה להמחיש את חולשתה ולהבהיר עד כמה היא נעדרת יכולת למחוק את סול מחייה. ויחד עם זאת, היא מצליחה גם לעורר רגשות חמלה מסוימים כלפי סול, ולרגעים לגרום לקורא למתן את השיפוטיות כלפיה.

"סולו", שם החיבה של סול בפי גיל, משקף גם את בדידותה של האחרונה שנותרה בסופו של דבר מרוקנת מחברוּת ומאהבה.

מומלץ בהחלט.

שתים הוצאה לאור

2023

שלוש משפחות מפורקות, כל אחת מהן אומללה בדרכה, מאכלסות את שלוש הנובלות שבספר. כל אחת מהנובלות מסופרת מנקודת המבט של בן המשפחה, שכילד חווה את התפוררותה, וכמבוגר נותר באופן כזה או אחר מצולק.

את הנובלה הראשונה, "האצבעות על הגבעה", מספר בנו של פגוע הלם קרב, שהשאיר על הגבעה לא רק את אצבעותיו אלא גם את חברו הטוב. הסיוטים שמהם הוא סובל וחוסר יכולתו להתנתק מזכרון חברו, גרמו לאשתו להסתלק הרחק, אל מעבר לים, יחד עם שלושת ילדיהם.

"העונש של חנוך" הוא סיפור השפעתה של בגידת הבעל על חיי המשפחה. אשתו קבלה את הסבריו שמדובר היה במעידה חד פעמית, ובחרה להשאר אתו, אך בפועל לא חדלה להעניש אותו, וגם את עצמה. שני בניהם שילמו אף הם את המחיר.

את "כיכר היונים" מספר גבר, בנם של אשה שהשתגעה ושל גבר סנילי, שאיבד, כך נראה, את היכולת ליצור קשר בר קיימא עם בני אדם אחרים, והוא בוחר בפתרון קיצוני.

כל אחד מן הסיפורים עומד בפני עצמו, אך הסופר קושר ביניהן בעדינות באמצעות מתן שמות זהים לדמויות שונות בנובלות. ה"טריק" הזה, יחד עם הדמיון שבאופי העלילות, מגבשים את היצירות הנפרדות ליצירה מאוגדת.

כל אחת מן הנובלות יכלה להוות בסיס לספר עלילתי רחב יריעה. איתן דרור-פריאר מפגין בספר הביכורים שלו את כשרון הצמצום וההתמקדות. הוא לוכד רגשות עזים בתיאורים דקים ומדויקים, בורא עולמות שלמים מקרעי תמונות, ובאופן מוצדק זכה בפרס ספיר לספר ביכורים. נהניתי לקרוא את הספר, ונהניתי אף יותר מזה שבא אחריו, "ומי גר במגדל".

נוגע ללב ומומלץ.

עם עובד

2015

רב-פקד ענת נחמיאס, המוכרת מספרים קודמים של ליעד שהם (ביניהם "אם המושבות", "למראית עין" ו"עד מפתח") חוקרת פרשה שתחילתה באצבע קטועה, והמשכה בשתי גופות. במקביל היא מתמודדת עם תחושה של משבר בלתי נמנע בנישואיה, ומשתדלת, ולא תמיד מצליחה, לא ליישם את שיטות עבודתה בנסיון לפענח את סודותיו של בן זוגה.

עלילותיו של שהם מעוגנות תמיד במציאות, זו שקוראים עליה בכותרות העתונים ודנים בה בבתי המשפט. הפעם במוקד חברה שעוסקת במחקר רפואי, וקיצורי הדרך שעושים מייסדיה בלהיטותם לרווח ולכבוד. הספר עוסק בין השאר בנסיונות לגייס משקיעים, בעבודה הסיזיפית במטרה להגשים רעיונות, בהנפקת חברות, בעבודתם של עורכי הדין המסייעים, והיבטים נוספים שעלולים להצטייר כמשעממים או כאפורים, אבל תחת ידיו האמונות של שהם הופכים נהירים ומעניינים, ומשתלבים בסיפור מבלי להעיק.

למרות שבערך בשני-שליש הספר כבר היה לי ברור מי הרוצח (ולמען האמת, למרות שאני אוהבת להיות צודקת קצת התאכזבתי כשהתברר שההבנה שלי התבררה כנכונה, כי אני מעדיפה בלשים מתעתעים יותר), המשכתי לקרוא את הספר במתח, סקרנית לעקוב אחרי ענת ושיטות הפעולה שלה.

הספר מציג כמה נושאי משנה, ביניהם הקושי להיות אשה בעמדת הנהלה, איזון או חוסר איזון בין עבודה לחיים פרטיים, כוחו של הכסף להשחית אנשים ישרים, חשיבותה של תקשורת פתוחה בין בני זוג, ועוד. בשולי הדברים הוא מתייחס גם למלאכת הכתיבה, בעיקר של יצירות בלשיות. כל הנושאים כולם "גולשים" אל תוך העלילה בטבעיות. עוד יש להזכיר את השימוש המדויק של הסופר בשפה, שבשלו הדמויות זוכות לנפח ולאמינות.

ענת נחמיאס, כאמור, כיכבה בספרים קודמים יחד עם כמה מסובביה, אבל למרות אזכור פרשות עבר הספר עומד לחלוטין בפני עצמו, ואין צורך בהיכרות קודמת עם ענת ועם קורותיה כדי ליהנות ממנו.

נעים לקריאה, מותח במידה, וטוב לסוגו.

כנרת

2023

כותרת משנה: פרשת תל חי אחרי יותר ממאה שנה

אצבע הגליל שאחרי מלחמת העולם השניה היתה שטח הפקר. לכאורה היה האזור תחת המנדט הצרפתי, אך בפועל שלט בו טרור בדואי. שמונה מאנשי תל חי, שנוסד ב-1918 אחרי נסיונות התיישבות קודמים במקום, נהרגו כשהתעקשו להאחז במקום ולהגן עליו. זכרם הונצח בשמה של קרית-שמונה. שישה מהם נהרגו ביום י"א באדר תר"ף, ה-1 במרס 1920, בקרב תל חי המפורסם, שנחקק בזכרון המשותף בזכות מילותיו המיתיות של טרומפלדור לפני מותו, "אין דבר, טוב למות בעד ארצנו". אל נופלי תל חי מתייחסים בדרך-כלל כאל "טרומפלדור וחבריו". הספר, המורכב ממאמרים נפרדים, מספר את הסיפור של הקבוצה כולה, החל מחיי היומיום במקום, דרך הדיונים הפוליטיים בסוגיית ההיאחזות בכל מחיר, עבור ביום הקרב, וכלה במורשת שהנחילו. הוא מבוסס על מחקרים, על עיתוני התקופה, ועל עדויות שנמסרו בזמן אמת.

מאמרו של ארי שביט מסביר מדוע דווקא לקרב הזה, בתקופה שהיתה רצופת קשיים וקורבנות, יוחסה חשיבות מיוחדת. "מדוע התהודה היתה חזקה כל כך? מפני שבתל חי התרחש מהפך היסטורי. עד תל חי התנועה הציונית היתה תנועה אוטופית ותמימה אשר האמינה כי תוכל לרשת את הארץ בדרכי שלום. מתל חי ואילך התנועה הציונית הבינה שהיא עומדת בפני מזרח תיכון אכזרי וברוטלי, אשר מחייב אותה להגן על עצמה בכוח הזרוע, באומץ לב, בעמידות ובנחישות ובהקרבה. כי לא רק המחרשה תגאל את הארץ ותבנה את הבית הלאומי, אלא גם החרב […] טרומפלדור ואנשיו הגדירו את האתוס של מעטים-מול-רבים. טרומפלדור ואנשיו יצקו את המושג של מולדת אשר ממנה לא נסוגים […] תל חי בישרה גם את האתגר של מלחמת מאה השנה וגם את היכולת להתמודד מולו. היא ציוותה לנו את המאבק, והיא הבטיחה לנו כי יכול נוכל […] אין זה מקרי ששלושה חודשים וחצי אחרי קרב תל חי הוקם ארגון ההגנה, ואין זה מקרי שגם תנועת העבודה וגם בית"ר אימצו את אתוס תל חי והפכו אותו לאתוס מכונן, כיוון שמה שהתרחש באדר תר"ף בין מטולה לכפר גלעדי, לא היה רק תקרית גבול בחבל ארץ מרוחק. מה שהתרחש בתל חי היה הגדרה-מחדש של עם, ולידה-מחדש של עם, והפיכתו של העם היהודי-ישראלי הבא לעולם לעם לוחם".

בין שאר נושאים מעניינים בספר, אזכיר את ישיבת הועד הזמני ליהודי ארץ ישראל בפברואר 1920, ימים ספורים לפני הקרב, שבו נדונה בקשת הישוב לשלוח מגינים נוספים, והדעות נחלקו באשר להתעקשות על ההישארות במקום. במפתיע, דווקא ז'בוטינסקי, שהשתתף בישיבה כאורח, היה בעד נסיגה מן המקום הבעייתי והתרכזות בהגנה על הקיים. המשתתפים האחרים – בן גוריון, שוחט, שיינקין ועוד – אחזו ברוב דעות בדעה המקבילה לנוסח של "שטח משוחרר לא יוחזר". מכל מקום, הישיבה הסתיימה בהחלטה להקים ועדה, אך זו התמהמהה, ואיש לא נשלח לסייע לתל חי.

אזכיר גם את הדיון בשאלה אם טרומפלדור אמר או לא אמר את המיוחס לו. בהתבסס על עדויות של האנשים שהיו אתו בשעותיו האחרונות, ושנמסרו מיד אחרי מותו, אפשר לקבוע במידה גבוהה של ודאות שאכן אמר את הדברים, אולי בנוסח שונה מעט בשל העברית הבלתי מושלמת שלו. מכל מקום, גם אם בוחרים לפקפק בכך, אין ספק שאמר וכתב דברים ברוח זו פעמים רבות במהלך חייו. בן גוריון, שאולי חשש מקידושו של המוות, התייחס לכך באחד מטקסי הזכרון: "לא למות באנו הנה. לא טוב למות. טוב לחיות […] הוא אמר זאת מתוך אהבת החיים. מפני שכדאי לחיות. אבל החיים שאהב היו חיים של בני-חורין".

הספר מוקדש לזכרו של זלמן בלחובסקי, שהיה צעיר החברים בקבוצה, לאחר שעזב את לימודיו בגימנסיה לטובת סיוע לחלוצים. הוא האיש שחבש את טרומפלדור הפצוע, ושהה לצדו עד שפונה לכפר גלעדי ונפטר בדרך. צאצאיו של בלחובסקי פועלים להנצחת קרב תל חי ומורשתו באמצעות עמותת נאמני תל חי.

אחזור ואמליץ בהזדמנות זו על ספרה של גבריאלה אביגור-רותם, "אדום עתיק", המספר בין השאר את סיפורה של דבורה דרכלר שנהרגה בקרב. אגב, על תקפותה של מורשת הנופלים תעיד גם העובדה שיחידה, המורכבת מיוצאי יחידות מפתח, שהוקמה ב-2021 לחיזוק ההגנה על ישובי הצפון, נושאת את שמה של דבורה.

למדתי רבות ואני ממליצה על הספר.

מטר

2023

שתי שגיאות שמבצע לבלר עייף ולחוץ בפקודה הגדודית בוראות חיים ומבטלות אותם. סגן נים נברא יש מאין בשל רווח מיותר במילה 'סגנים', שהופכת ל'סגנ נים'. לעומת זאת איתרע מזלו של הסגן המתקדם סינוּחָאיֵב, וליד שמו נכתב כי נפטר. פאבל הראשון, קיסר רוסיה, שחתם על הפקודה, ראה לנכון לתקן את השגיאה הראשונה, ולהפוך את ה'סגנ' ל'סגן', ואף הוסיף בכתב ידו כי יש לשבץ אותו לחיל המשמר. העובדה שהאיש אינו קיים לא הפריעה לאנשי הגדוד להודיע על שיבוצו החדש, ממש כמו שהעובדה שסינוחאיב עמד חי וקיים מול עיני מפקדו לא הפריעה לזה האחרון להכריז כי בשל מותו יש לראותו כמי שהשתחרר מן השרות.

יורי טיניאנוב כתב את סיפורו ב-1928, וביסס אותו על שתי אנקדוטות שנקשרו בתקופת שלטונו של פאבל הראשון, בנה של קתרינה הגדולה. פאבל שלו הוא רודן שפוחד מעמו, והעם הוא המון מדוכא, או אדיש, שנכנע לכל קפריזה אבסורדית של הקיסר ושל עושי דברו. טיניאנוב אמנם הרחיק את סיפורו אל המאה השמונה-עשרה, אך מן הסתם כיוון אל ארצו שאחרי המהפכה.

מקובל לראות את הסיפור כפרודיה על ביורוקרטיה, אבל בעיני הוא מכוון יותר אל העדריות, אל הקלות שבה בני אדם מאמצים את מה שנראה כמקובל והופכים אותו, מבלי לחשוב כלל, לחלק מעצמם. טיניאנוב מתייחס לעדריות הזו ולכוחו של ההמון לא רק בהקשר של החי-המת והמת-החי, אלא גם בהקשרים אחרים, קלילים ומהותיים כאחד. כשהוא מספר על נשות הארמון, הוא מתייחס לאחידות שבאופנה – "כעת הנשים הפכו לרועות צאן עם ראשים מתולתלים". וכשהוא מתאר את תחושותיו של הקיסר כלפי העם, הוא מציין כי "הוא לא פחד מאף אחד מהם בנפרד. אולם יחדיו, הם היו ים והוא טבע בו". בנפרד הם בידיו, אבל אם יחליטו לפנות נגדו, וכמו הים אי אפשר לצפות אם ומתי ולמה יעשו זאת, הוא אבוד.

"הסגן נים" הוא סיפור קצר ומהודק. המתרגם דוד ישראל ארונשטם, שכתב מבוא לספר, מציין בצדק כי למרות האבסורד שבעלילה, ולמרות ההקצנה של דמות הקיסר, הסופר הצליח לא ליצור קריקטורה, והסיפור יכול להקרא כ"פיסת היסטוריה, אזהרה או ביטוי משעשע לאבסורד האנושי".

הסיפור מלווה בהערות שוליים רבות. בחלקן, לטעמי, אין צורך כלל, ורובן צריכות היו להיות מרוכזות בסופו של הסיפור, כדי לאפשר הנאה מקריאה שוטפת. פרט להערה טכנית זו נהניתי מן הסיפור, שליחו לא נס עם השנים.

Подпоручик Киже – Ю́рий Никола́евич (Насо́нович) Тыня́нов

קתרזיס

2022 (1928)

תרגום מרוסית: דוד ישראל ארונשטם

כותרת משנה: רומן על היום שאחרי מחר

הוגו בטאואר, סופר ועיתונאי יהודי אוסטרי, כתב את "עיר בלי יהודים" ב-1922 על רקע האנטישמיות הגואה בארצו. הספר, שנתפס שנים אחר-כך כמנבא את גורלם של יהודי אירופה, אכן מתאר בדיוק מצמרר כמה מן ההתרחשויות בשנים שתבואנה אחרי פרסומו. העלילה מתרחשת באוסטריה שאחרי מלחמת העולם הראשונה, כשהמדינה סובלת ממשבר כלכלי שהולך ומחריף. כשהתסיסה בציבור מובילה למהומות, מתקבלת בלית ברירה החלטה ללכת לבחירות חדשות. למירב הפופולריות זוכים הנוצרים-סוציאלים, שססמת הבחירות של מנהיגם היא "יהודים – החוצה מאוסטריה!". כשמסתמן כי גורלם של היהודים נחרץ, מתברר עד כמה קל להפוך מידיד ליריב. היהודים, שהיו מעורבים לבלי הפרד בחיי הנוצרים ובמרקם החיים האוסטרי, הופכים מוקצים, מבודדים, יעד ללעג ולשנאה. חוק היהודים החדש מחייב אותם, ללא יוצא מן הכלל, לעזוב את אוסטריה תוך מספר חודשים, ועושק מהם את מרבית רכושם.

בשונה מהיטלר, הקנצלר האוסטרי שוורטפגר אינו שונא יהודים, או כך לפחות הוא אומר. אבל הוא רוצה את ארצו תמימה, בלתי מתחכמת, ללא הנטע הזר של היהודים הזריזים, הקשוחים, הנמרצים והמוכשרים. במהרה מתברר שללא הנטע הזר הזה וינה המשגשגת הופכת לכפר. אין מי שיפַתח עסקים, אין מי שישלם עבור מותרות, אין מי שיטפח את התרבות. אוסטריה כולה שוקעת בעוני מתסכל. עד שבא יהודי אמיץ אחד, שחוזר לאוסטריה במסווה, והופך את הקערה על פיה. אוסטריה, שלמדה את הלקח, מקבלת בהתלהבות את היהודים השבים אליה, באותה התלהבות שבה חגגה את שילוחם ממנה.

"עיר בלי יהודים" נכתב כסאטירה על האנטישמיות. הוא זכה להצלחה בזמנו, למרות איכותו הספרותית הבלתי מרשימה, ואף הפך לסרט. יש לעלילה על מה להשען: מנהיגים אנטישמיים לאורך הדורות התלבטו בין הסתמכות על היהודים לבין סלידה מהם, הגו פתרונות יצירתיים כדי לרדוף ולאמץ בו-זמנית, ולפעמים הניחו לסלידתם לגבור על האינטרסים שלהם. מצד שני, הסופר, ככל הנראה מבלי שהתכוון לכך, מנציח סטראוטיפים ומזין פחדים אנטישמיים. יש משהו יהיר ומעורר אנטגוניזם בגישה של "אני ואפסי עוד" שהוא משדר, והוא כמו יוצר את הרושם שהעולם נשען על כשרונותיהם של היהודים ועל מעלותיהם. בשולי הדברים, ההבחנה שהוא עושה בין יהודי אוסטריה ויהודי המזרח אולי מצביעה גם על אנטישמיות פנימית. מצד שני, זו סאטירה, אולי אין צורך לקחת ברצינות את האלמנטים הקיצוניים שלה.

הספר היה חשוב בזמנו, בעיקר כשאנו יודעים עד כמה דייק בתחזיותיו ועד כמה היו מתונות לעומת מה שארע באותו מקום עצמו בעשרו העוקב. המתרגם, שכתב גם אחרית דבר לספר, מצביע על הרלוונטיות שלו לימינו, כשהוא קושר בין החקיקה שבספר לחקיקה המתוכננת בישראל 2023. אפשר, כמובן, לראות זאת גם אחרת, לא כאזהרה אלא כהבטחה: חקיקה, אם היא אמנם שגויה, סופה להתהפך, כפי שמציע הסיום האופטימי של העלילה.

על הסופר ועל הספר קראתי לראשונה בספרה של אורה אחימאיר, "בסלון של ברטה", שם מתוארים הדיונים שהתעוררו בחוגי היהודים בעקבות הצפיה בסרט, כשניסו לנחש אם מדובר בחיזוי גורל היהודים או ביצירה בדיונית חסרת חשיבות. סקרנותי התעוררה, ושמחתי כשהספר תורגם. גם אם העלילה פשטנית, הספר בהחלט מספק זוית ראיה נוספת, בזמן אמת, על האופן בו התמודדו יהודי מרכז אירופה עם מצבם המחמיר בין שתי מלחמות העולם.

הוגו בטאואר, שהיה סופר פורה ופרובוקטיבי, נרצח ב-1925. הרוצח טען שפעל ממניעים מוסריים, אך ככל הנראה היו לו גם מניעים אנטישמיים. מכל מקום, הוא זכה להגנתם של פרקליטים אוהדי נאצים.

בשל חשיבותו ההיסטורית הספר מומלץ לקריאה.

להרחבה: מאמר אודות הסרט שהוקרן בארץ ב-2018

Die Stadt ohne Juden – Hugo Bettauer

אפרסמון

2023 (1922)

תרגום מגרמנית: חנן אלשטיין

עולמו של הארכיאולוג ארי גוטמן מתערער, כשהוא חושד שספר, שעוסק בפרשה שארעה בחוג לארכיאולוגיה שבו  הוא מרצה, מפנה אצבע מאשימה נגדו. עשרים שנה קודם לכן, בעת סיור לימודי, נקשרה ידידות בלתי מחייבת בינו, שהיה אז מסטרנט ועוזר הוראה, ובין אחת הסטודנטיות. אחד הערבים הסתיים במפגש מיני ביניהם, שאותו ארי זוכר במטושטש. הסטודנטית, שנטשה בינתים את לימודי הארכיאולוגיה והפכה לפסיכולוגית, היא שכתבה את הספר, ובראיון טלויזיוני בטרם פרסומו סיפרה על מעשה אונס שארע באותו סיור. כמה מן הפרטים שסיפקה הבהירו לארי שהמדובר בו. הוא משוכנע שאינו אשם, אבל יודע שפרסום הספר יסתום את הגולל על הקריירה שלו ויחריב כליל את משפחתו. העובדה שאשתו היא עורכת דין המגינה על קורבנות של הטרדה מינית, ומאמינה באופן אוטומטי לנשים המתלוננות, רק מחמירה את מצוקתו.

היה אונס או לא היה? ארי המיוסר מִפחד, והסופר לאחור את הימים שנותרו עד שספר הבלהות יהפוך נחלת הכלל, אינו זוכר דבר בתחילה. אולם ככל שהימים עוברים, הוא הופך רדוף יותר ומַפנים רגשות אשם, עד שבסופו של דבר הוא ממש זוכר כיצד כפה את עצמו על הצעירה. האם מדובר בזכרון של ממש או בהיזכרות הנוצרת בתוכו כתוצאתו של סיפור המסופר סביבו? לא לגמרי ברור. למען האמת זה גם לא לגמרי משנה, כי ארי ופחדיו ותחושת האשמה שלו הם רק הציר הסיפורי המשמש מבוא לתוקפנות גברית.

ארי הוא גבר מודרני, שוויוני, פועל למניעת הדרת נשים, שותף מלא – מרצונו – במטלות הבית והמשפחה. סביבו מוצגות בספר דמויות גבריות אחרות, כמו ראש החוג השוביניסט והמטרידן, ואביו שסבור שמקומה של האשה במטבח ופחיתות כבוד היא לגבר להמצא שם איתה או במקומה.  האם כולם כאחד תוקפנים בפוטנציה? ארי מסרב לראות בעצמו אנס, בוודאי לא כזה שנופל להגדרתה של אשתו "פעם אנס – תמיד אנס", אבל הוא חי בחרדה מתמדת לשלומן של בנותיו, שחוו וחוות מפגשים בלתי נעימים עם גברים שהיו אמורים לדאוג לרווחתן. ומשום החרדה הזו, שבגינה כל גבר מצטייר כאִיּוּם, הוא מחטט בתוך נפשו ובתוך עברו, ומוכן בסופו של דבר לחוש אשמה.

מיכל שטייניץ מיטיבה לתאר את תהליך התפוררותו של ארי הרדוף, ויוצרת עלילה מותחת שמושכת לגלות את סופה. גם אם נדמה שהספר מכוון להרהוריו של ארי – "האם לא כולנו בעצם אותו דבר, זאבים שוחרים לטרף? חיות בר דברים במדבר בציפוי דקיק של תרבות ונימוסים […] מה אני יודע, כל גבר עלול ברגע אחד של חוסר שיקול דעת…" – שהם גורפים מדי לטעמי, הנושא שהוא מאיר חשוב, ומן הראוי שיעורר מודעות ומחשבה.

לא אספר, מחמת קלקלנים, מה עלה בגורלו של ארי. אומר רק שהסיום היה בהחלט לטעמי.

שתים בית הוצאה לאור

2023

"אני מקווה שאהבתי אל הסניורה תדביק אחרים", כותב יצחק גורמזאנו גורן במבוא לספר. דמותה של דונה גרסיה נשיא, כפי שהיא עולה מן העובדות ההיסטוריות ומן ההשלמות פרי רוחו של הסופר, אכן מלהיבה ומעוררת השתאות. אשה שלא הניחה לנשיותה וליהדותה המוסתרת להוות מכשול בפני התפתחותה האישית ובפני פעילותה העסקית והציבורית; שניהלה עסקים חובקי עולם, ובמקביל היתה פעילה ברשת מחתרתית שהבריחה מפורטוגל אנוסים שצל האינקויזיציה ריחף מעליהם; שחזתה את הבית היהודי לעם היהודי בארץ ישראל, חכרה אדמות בטבריה ויישבה עליהן יהודים. במבוא לספר טוען הסופר כי למרות אישיותה המרשימה והישגיה הושכחה, משום שהיתה אשה ומשום שהיתה ספרדיה. אלי אשד, במאמר מעניין, מפריך את טענתו זו, ואני נוטה לקבל את טיעוניו. אין בכך מכדי לפגום בהנאתי מן הספר.

"השקר הקדוש", הראשון מארבעה שעוסק בדמותה של דונה גרסיה, מתרחש בשנה לאחר שהתאלמנה מבעלה, שהיה גם דודה, פרנסיסקו מנדש, שעשה את הונו המפליג מסחר בכסף ובתבלינים. ככל הנראה ירשה האלמנה הצעירה – רק בת עשרים ושש – את מקומו בראש האימפריה. ההיסטוריונים חלוקים בדעתם אם אמנם היה מדובר במינוי רשמי, והסופר מסביר באחרית דבר מנומקת מדוע בחר בדעה הסבורה שאכן כך ארע. משפחתה של דונה גרסיה נמנתה עם המגורשים מספרד, אך גם בפורטוגל לא ידעו מנוח. המרת הדת נכפתה עליהם באמצעי טרור של ממש, מבלי לאפשר להם לבחור בגלות, ולמרות הבטחת המלך לא לבדוק בציציותיהם הם חיו תחת חשד מתמיד, וקיימו מנהגים מסורתיים בסתר תוך סיכון חייהם. במלאת שנת האבל על פרנסיסקו התבשרה אלמנתו כי המלך, בחסדו כי רב, החליט לאמץ את בתה, מן הסתם על מנת לשים את ידו על הרכוש הרב שירשה מאביה. באותה תקופה הזמין המלך את האינקויזיציה לארצו, והאדמה החלה לבעור תחת רגליה של דונה גרסיה. היא הצליחה להעביר את משפחתה ואת עסקיה לאנטוורפן, ו"השקר הקדוש" הוא היומן (המדומיין) שהיא כותבת על סיפון הספינה המתרחקת מפורטוגל, סיכום של עשרים ושבע שנות חייה.

הספר כתוב בלהט ובחיות רבה, משלב יפה עובדות עם השלמות פרי הדמיון, ומעשיר בידע על תקופתו. אקרא בהחלט גם את שלושת הספרים האחרים אודות הגבירה.

בהזדמנות זו אחזור ואמליץ על ספרו של גורמזאנו גורן, "קיץ אלכסנדרוני".

הקיבוץ המאוחד

2010

עשרים ושתיים שנים מחייו של הסופר והמשורר ג'אנג שיאנליאנג עברו עליו במחנות עבודה וחינוך מחדש של סין המאואיסטית. החטא שהודבק לו, כמו למליוני סינים אחרים, היה מוצאו הבורגני, שבגללו, וגם בגלל שיר שכתב, סומן כ"ימני". הוא סבל חרפת רעב, הועבד בפרך, חירותו וזכויותיו נשללו ממנו, ויותר מפעם אחת היה על סף המוות. יצירתו, ובה שלושת ספריו שתורגמו לעברית – "עץ המשי", "חצי הגבר הוא אשה" ו"לחיות את המוות" – משקפת את שחווה על בשרו.

"עץ המשי", הנובלה הארוכה מבין השלוש המרכיבות את הספר, מתרחשת במהלך פסק זמן בין מחנה אחד למשנהו. אחרי ארבע שנים כאסיר במחנה עבודה שוחרר ג'אנג יונגלין, המספר את הנובלה בגוף ראשון, ונשלח לעבודה בחווה חקלאית. לכאורה אדם חופשי, למעשה כפוף למערכת החוקים הדורסנית של ארצו, שלא אפשרה לו לבחור תעסוקה ומקום מגורים. אבל אחרי שנותיו כאסיר, הוא יודע להעריך את החופש היחסי שזכה לו. מכיוון שכבר אינו מורעב, הוא פנוי לחשוב על משמעות חייו. "עכשו אין אני חי אלא למען החיים. אילו אידיאלים חדשים צריך שיהיו לי, איזו תכלית חדשה בחיים?". ג'אנג מיטלטל בין "הכרה" ב"אשמתו" – "גורל המעמד שנולדתי בו נחרץ. מקומי בתופת" – ובין תשוקתו לשוב לחיים אינטלקטואלים. "מנסיוני האישי ידעתי, שיש לבני האדם משאבים מדהימים של כוח, וגבולם היחיד הוא המוות לבדו. לרוע המזל, כשעדיין הייתי חסר מודעות לא מצאתי בי אלא את אינסטינקט השימור העצמי. ואילו כעת הייתי סמוך ובטוח שבכוחי לפתח את הכוחות הרדומים בי ולהתעלות מעל לעצמי. כך אקנה לי אושר וסיפוק". אשה מקומית, מא ינגהואה, שם שפירושו עץ המשי, פורשת עליו את חסותה, מטליאה את בגדיו, דואגת לארוחותיו, ומבקשת לוודא שיהיה פנאי בידו להשתקע בקריאה ובלימוד. יחסיו איתה מטלטלים אותו בין החיבה, אולי האהבה, שהוא רוחש לה, ובין הידיעה שבין פשטותה ובורותה לבין האינטלקטואליות שלו כנראה לא ניתן לגשר. יהיה אשר יהיה גורלם המשותף, אם בכלל יהיה כזה, ג'אנג יודע שבעץ המשי ובפועלים פשוטים אחרים הוא גילה יהלומים גולמיים שאת קיומם לא שיער קודם לכן. "אף שהקשרים בינינו ניתקו, השרו עלי פועלים חקלאים פשוטים אלה מרוחם, עזרו לי להיות לאדם חדש".

גם הסיפור השני, "מעיינות מרים", עוסק באנשים הפשוטים באזורים הנידחים של סין. נהג משאית במדבר גובי לוקח אתו עיתונאי לנסיעה ארוכה, ושמח על ההזדמנות לחלוק את בדידותו של הנוסע למרחקים גדולים. הסיפור הוא מונולוג שהוא נושא באוזניו של העיתונאי, ובו הוא מגולל את סיפור חייו, את האופן בו התגלגל למקצועו, לאחר שבשרירות לב נמנע ממנו לעסוק בהוראה על פי כישוריו. דבריו, הגם שהם נאמרים ברוח של השלמה, משקפים את האבסורד הקיצוני שאליו הגיעו החיים בסין. יותר מכל הוא מקונן על הניכור החברתי הנובע מפחד. "מה, לדעתך, מדכא בני אדם יותר מכל? בשבילי, הגרוע ביותר הוא זה שאתה לא יכול להגיד כל מה שאתה מרגיש באמת. כשקמים בבוקר, לובשים לבנים, עליהם בגדים, עליהם מעיל מוך, ובסוף, כשיוצאים החוצה, מתעטפים בשריון בלתי נראה. כל אחד מכונס לו בתוך השריון הבלתי נראה שלו, וכך אפילו האנשים הרבים שעובדים באותה חברה, לעולם אינם מכירים ממש זה את זה".

הסיפור השלישי, "סיפורו של רועה", מספר אף הוא על אדם שחייו הוסטו ממסלולם. אביו של גיבור הסיפור עזב את המשפחה כשהיה עדיין ילד, היגר לארצות הברית ועשה שם חיל. הבן, לעומת זאת, הגשים לרגע חלום להיות מורה, אך כש"ראשי בית הספר נדרשו למלא את מכסת הנאשמים ב"סטיה ימנית", שקצבו להם הממונים עליהם", נזכרו באב וטפלו את חטא הצלחתו על ראש בנו. שלושים שנה מאוחר יותר שב האב לסין, והשניים נפגשו. האב, אולי כדי למרק את מצפונו, מציע לבן להצטרף אליו, אבל נפשו של הבן, שהפך לרועה, והוא נשוי באהבה לאשה ששודכה לו כדי להחלץ ממצוקה כלכלית מבלי שהכירה אותו קודם לכן, כבר נקשרה בטבע ובחיים הפשוטים.

ג'אנג שיאנליאנג, למרות כל מה שעבר, אינו כותב בשנאה וברגשות נקם. הוא מכיר במגבלותיו של האדם בסין לשנות את חייו, מוקיר טוב לב, ער ליופי, ומתאר אנשים שלמדו להשלים עם גורלם, לשאת אותו בסבלנות וליצור לעצמם חלקה קטנה של נחת.

חנוך ברטוב מתאר באחרית דבר את מפגשיו עם הסופר ואת התרשמותו ממנו. את הנובלות שבספר תרגם יפה מאנגלית באישורו של הסופר ובעידודו.

מומלץ מאוד.

Mimosa – Zhang Xianliang

עם עובד

1986 (1981, 1983, 1984)

תרגום מאנגלית: חנוך ברטוב

גרשון ריגר הוא אדם אובססיבי, אינטנסיבי. "העטלף" הוא מכתב ארוך שגרשון כותב ב-1957 לירדנה, שאותה פגש עשרים ושש שנים קודם לכן. היא היתה מורה מחליפה בשנות העשרים לחייה, הוא היה תלמיד בן 16. בחודשים הספורים, שבהם שהתה ירדנה במושבה בה חי גרשון, הוא נכרך אחריה, הציף אותה במכתבים ובפרחים, ניסה להרשים אותה בתרגומי שירה, וזכה לכתף קרה, שלא הרתיעה אותו מלהוסיף ולהגות בה גם בשנים שאחר-כך. משום שביקש לנכס אותה לעצמה יירט מכתבים שכתבו לה אחרים אחרי שעזבה את המושבה, וכעת, כשחייו נקלעו למשבר שייחשף לקראת סיום המכתב, הוא מספר לה על שעבר עליו, ומצרף גם את המכתבים האבודים.

האובססיביות הזו היא רק רקע למה שנראה כתשוקה האמיתית של גרשון. סיפורו נפתח בימי המנדט הבריטי, והוא להוט להיות האיש שיסלק את הבריטים ויסלול את הדרך למדינה יהודית. כתלמיד הוא מקים ארגון קיקיוני בשם "העטלף" שנועד להכשיר את חבריו למאבק. מאוחר יותר יצטרף לארגון תאום ל"ברית הבריונים", וייצא לאיטליה בשליחות עצמו ליצור שיתוף פעולה עם אנשיו של מוסוליני, שלאנטישמיות שלהם הוא עיוור. עליית הנאצים ותלאות היהודים מעוררות אצלו את החזון של לגיון יהודי מורכב מפליטים, ומי שלדעתו עתיד לסייע בידו הוא מסדר הישועים. לצורך כך הוא מוכן להמיר את דתו, ולכבוש את המסדר מבפנים. המודל שלו הוא דוד הראובני, נוסע יהודי בן המאה השש-עשרה, שביקש ליצור שיתוף פעולה צבאי נוצרי-יהודי כדי לכבוש את ארץ-ישראל מידי התורכים ולהביא גאולה.

גרשון מאמין באותות, בסימנים, בצירופי מקרים. הוא מוצא רמזים לצדקת דרכו בכל מקום, מחפש אחריהם אם אינם "נגלים" לעיניו מאליהם, ולהוט לשכנע אחרים בנכונותם ובאמיתותם. בדומה לירדנה, שלעגה לתרגומיו שנתפרו על תפיסת עולמו, גם איש הכמורה הישועי, שאותו אימץ לעצמו גרשון כמנטור, דוחה את נאומיו הלוהטים ומתעייף ממנו.

על פניו קשה לפקפק בלהט המפעם בגרשון. אבל כשמגרדים מעט את פני השטח, מתגלה אדם מבולבל, שמסלול חייו יכול היה להיות שונה לחלוטין אילו זכה באהבה שאליה כמה. אמו נפטרה בעודו ילד, אביו היה מסוגר בתוך עצמו, והוא עצמו סבל מקושי להשתלב. פרשת יחסיו כבוגר עם הכומר כמעט זהה לזו של יחסיו כנער עם ירדנה. כשהערצתו אינה נענית, הוא מפנה את רגשותיו ל"יעודו", וכשנדמה לו שמושא הערצתו מעניק תשומת לב לאחר, הוא נדרך, נפגע, ומחפש דרכים לפגוע. לנצח הוא העטלף, מעין יצור כלאיים, מתקיים בחשכה.   

ויחד עם זאת, הלהט המבולבל שלו מניב לעתים תוצאות חיוביות. אהרן מגד משתף את גיבורו בפעילותם של הקתולים להצלת ילדים יהודים מיועדים לגירוש, על ידי איסופם רגע לפני שילוחם למזרח, ועל ידי פריצה למחנה מעצר ושכנוע ההורים להפקיד את הילדים בידיהם.

אהרן מגד הוא מהסופרים שאני מעריכה במיוחד, ודמויותיו, האפורות ברובן, מתחבבות עלי. הפעם יצאתי קצת מבולבלת. עד הסוף לא ברורה מהותו של גרשון, משיח מעורער או אדם בודד שאינו מוצא את מקומו. יתכן שהספר הוא דרכו של מגד לספר לא על דוד ראובני בלבוש ימינו, ולהתריע מפני משיחיות.

כך או כך, הכתיבה מצוינת, עומק הידע מרשים, והספר מומלץ.

עם עובד

1975