קטגוריה: ספרים מומלצים

סיגיזמנוד קרז'יז'נובסקי, סופר רוסי ממוצא פולני, כתב את יצירותיו בברית המועצות בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת. נסיונותיו להוציא את יצירותיו לאור נכשלו בשל מחסום הצנזורה, וכשהצליח לעבור אותו סבל מבעיות מימון. רק לקראת שלהי המאה העשרים, שנים רבות אחרי פטירתו ב-1950, נגאל מן השִכחה. שבעה מסיפוריו נכללים בספר זה.

קשה לאפיין את כתיבתו של קרז'יז'נובסקי. המילה סוריאליזם עולה על הדעת משום המרכיבים הפנטסטיים, המתנהלים ליד המציאות, שמובילים את העלילה. גם המונח פילוסופיה יתאים, שכן הסוריאליזם אינו משרת את הסיפוריות בלבד, אלא את הרעיונות שהסופר מבקש להביע. במבוא שכתבה אולגה סונקין, המתרגמת שהתמודדה בהצלחה עם אתגר מסובך, היא מציינת כי "השפה המפורקת של קרז‘יז‘נובסקי מפליאה לתאר עולם מפורק", והפירוק המורכב הזה מאפיין אף הוא את הסיפורים. כך, לדוגמא, באחד החביבים עלי, "האצבעות שנמלטו", מתפרקת ידו של פסנתרן בעיצומה של נגינה, ואצבעותיו יוצאות לשיטוט עצמאי. הן חוות את העולם באופן שונה מכפי שחווה אותן הפסנתרן, ובשובן אליו הוא כבר לא יהיה האדם שהיה. בסיפור שנתן לקובץ את שמו, "בתוך אישון", האיש הקטן שבאישון מקבל חיים משל עצמו, ומנהל עם אישונים אחרים שיחה מעמיקה על אהבה.

אודה שלא תמיד היה לי קל לרדת לעומק דעתו של הסופר. בכמה מן הסיפורים דליתי מתוך העלילה, המתפרקת ומורכבת תדיר, רעיונות מעוררי מחשבה, באחרים נדרשתי לקריאה חוזרת ואיטית כדי לעקוב אחרי חוט המחשבות. אבל בכל אחד מהם הערכתי את המקוריות ואת הכשרון לנטוע את ההתרחשויות הפנטסטיות בקרקע המציאות.

החביב עלי מכולם הוא "המרפק הלא נשוך". אדם עונה לסקר שנשלח אליו, ומצהיר ששאיפתו בחיים היא לנשוך לעצמו את המרפק. תמהונותו מנוצלת על ידי אנשי עסקים רודפי כסף, עיתונאים רודפי סנסציה, מדענים רודפי הכרה, וכמובן פוליטיקאים שמנכסים אותו לצרכיהם. חיש קל הוא הופך לסלבריטי, מבלי שאיש יתעניין בו באמת, אפילו שמו אינו מוזכר, רק חריגותו מעניינת את הבריות ומנוצלת לטובתם. הסיפור, שנכתב ב-1935, נותר רענן ורלוונטי, חוצה תרבויות וזמנים, וכמוהו גם הסיפורים האחרים בספר.

את הכריכה הנאה איירה ועיצבה טליה בר.

מומלץ בהחלט.

в зрачке – избранные рассказы – Сигизму́нд Домини́кович Кржижано́вский

אפרסמון

2023 (1922 – 1935)

תרגום מרוסית: אולגה סונקין

כותרת משנה: ההיסטוריה האפלה של המשפחות העשירות בגרמניה

עלייתם של הנאצים לשלטון אחרי המשבר הכלכלי שבין שתי מלחמות העולם זימנה לעשירי גרמניה הזדמנות פז להגדיל את הונם. חנופה למשטר, הזדהות עם האידיאולוגיה שלו, תרומות למוסדותיו וכיוצא באלה – כל אלה הם כלים, מאוסים ככל שיהיו, שנעשה בהם שימוש מאז ומתמיד, גם אם מדובר בשלטון מושחת ודיקטטורי. אבל ראשי התעשיה והפיננסים הרחיקו לכת במירוץ אל העושר האגדי. כמוצאי שלל רב הסתערו על עסקים יהודיים שאולצו לעבור אריזציה, ומפעליהם שגשגו על גבם של עבדים, זרים שהובאו לגרמניה ואולצו לעבוד, ויהודים שנבחרו לכך מתוך מחנות הריכוז וההשמדה. "שאיפתו להגדיל את הונו היתה עצומה כל כך שהיא לא הותירה מקום לשאלות בסיסיות לחוק ולמוסר, ולכן הוא היה חלק מהמשטר הנאצי", כתב היסטוריון על אחד מהם, גינתר קוונדט, מיצרני הנשק הגדולים בתקופת המלחמה.

דוויד דה יונג, עיתונאי כלכלי הולנדי-אמריקאי, מתמקד בחמש משפחות, המחזיקות היום בנתחים משמעותיים מן התעשיה והכלכלה בגרמניה, ומתכחשות ברמה כזו או אחרת לעברן האפל. משפחות קוונדט, פליק, פון פינק, אטקר ופורשה–פייך, שירתו נאמנה את המשטר הנאצי, בניהן התנדבו לאס-אס, כולן הרחיבו את עסקיהן באמצעות אריזציה, הסבו את מפעליהן לתעשיית המלחמה, ובשטחן התקיימו "מחנות עבודה" שבהם מתו עובדים בהמוניהם כתוצאה מהתעללות, מתזונה ירודה, ומהעדר אמצעי מגן וטיפול רפואי.

אחרי המלחמה, כשהופנו נגד אנשי העסקים אצבעות מאשימות, הם התנערו מכל אחריות, ושיקרו במצח נחושה באשר לתמיכתם בנאציזם. את התנהלותם בתהליך האריזציה כינו "הוגנת", או תיארו אותה כהשתלטות על חברות יהודיות כדי להגן על נכסיהן. על עובדי הכפיה כמובן לא שמעו מעולם, למרות נוכחותם הפיזית במפעלים,  או שתיארו את העסקתם כנעימה. דרישות פיצויים שהופנו אליהם נדחו בטיעונים ציניים כמו "איך אפשר לפצות בכסף על טרגדיה אנושית?" או "אחרי המלחמה, נדמה שהאנשים האלה שנרדפו בידי הנאצים חשבו שזכותם להפיק מכך רווח נוסף". בלחץ הציבור הגרמני, שהתעורר לעשות חשבון נפש בשנות ה-60, מינו המשפחות היסטוריונים חיצוניים שיחקרו את עברן. ברוב המקרים טייחו את התוצאות, לא נתנו להן פרסום, והמשיכו לפאר את ראשיהן ואת מייסדי החברות שבבעלותן.

אם בעלי העסקים נמנעו מביקורת עצמית, ניתן היה לצפות שיישפטו ללא משוא פנים על ידי בעלות הברית ועל ידי בני ארצם. בפועל, אם הוגשו כתבי אישום על ידי בעלות הברית הם היו מצומצמים, והעונשים היו בהתאם. תהליך הדה-נאציפיקציה, שזכה בדיעבד לביקורת קשה, היה חפוז ובלתי מעמיק, ואִפשר לרבבות נאצים, לרבות אנשי עסקים, לחמוק מאחריות ולזכות בטיהור. הלהט והזעם של הימים הראשונים אחרי המלחמה התפוגג מהר, לגרמנים נמאס לדון בעבר הנאצי, ולאמריקאים היו אינטרסים חדשים, כמו צורך דוחק בנשק למלחמת קוריאה, ורצון ליצור ברית מול ברית-המועצות במלחמה הקרה. כפי שבחרו להתעלם מפשעים של בכירי הנאצים כשיכלו להפיק מהם תועלת לאינטרסים של עצמם, כמתואר בין השאר ב"נתיב העכברושים", כך החליקו את פשעיהם של התעשיינים. כל חמש המשפחות שיקמו מהר את הונן ואף הגדילו אותו. אם היה ספק באשר לדיעותיהם של המייסדים ושל יורשיהם, די אם נציין שקונצרן ד"ר אטקר סייע בפועל לבריחת קציני אס-אס אחרי המלחמה, ומשפחת פון פינק תומכת עד היום בימין הקיצוני בגרמניה. יוצאת דופן היא משפחת ריימן, שמוזכרת בסוף הספר. בני המשפחה הם צאצאים של איל הון גרמני ושל אשה יהודיה, שאביה נספה בשואה. הם מממנים קרן נדיבה, שנקראה תחילה על שם הסב הגרמני, עד שהסיפור המשפחתי נחשף, והוחלט לשנות את שמה לשם הסב שנרצח ולהפנות משאבים רבים לפיצויים ולמחקר היסטורי.

המעבר החלק יחסית של גיבורי הספר מצמרת הכלכלה הנאצית אל צמרת הכלכלה הגרמנית של אחרי המלחמה מקומם. מקוממות יותר בחירתם לא להתמודד עם העבר, ולא להודות שנבנו על סבלם אחרים, הימנעותם מפיצוי הוגן למי שנפגעו מהם, והתעקשות רובם להלל את מי שעמדו בראש עסקיהם בתקופת המלחמה. החשיפה הדקדקנית שמציג כאן הסופר נועדה גם להביא את האמת למודעות, וגם לדחוף לתיקון מאוחר. מכיוון שלא זכה לשיתוף פעולה מצדם, לתגובות על שאלותיו, ולנכונות להתראיין (למעט יורשים בודדים), סביר להניח שדבר לא ישתנה.

הספר אינו קל לקריאה, בעיקר משום שתוכנו כל-כך מכעיס. בנוסף, מכיוון שמדובר בעיתונאי כלכלי, הוא פה ושם יורד לפרטי עסקאות, שעשויות להכביד על קורא בלתי מקצועי ובלתי סבלני. לטעמי, הוא נתן מקום גדול מדי לסיפורה של מגדה גבלס, שהיתה אשתו של גינתר קוונדט לפני שנישאה לגבלס, ואם בנו הארלד, אחד משני יורשיו (הבן היחיד שלה שניצל מן המוות שגזרה על ילדיה האחרים). פרשת יחסיה עם שני בעליה, והקשר ההדוק בין הזוג גבלס להיטלר, מספקים לספר "צבע", וקשה להתפתות לא לדוש בהם (גם פטר לונגריך, מי שכתב את הביוגרפיה של גבלס, בחר להדגיש את סיפורה של מגדה על חשבון עיסוק מעמיק יותר בבעלה השני), אבל הספר עוצמתי דיו כדי לא להזדקק לפן הזה (והנה גם אני מתפתה, ותוהה על תפניות הגורל: אילו הבשילה החברות בינה ובין חיים ארלוזורוב לסיפור אהבה, האם היתה ממירה את דתה, כפי שעברה לפרוטסטנטיות וויתרה על שם משפחתו של אביה החורג היהודי כדי להתאים למשפחת קוונדט, וחיה חיים אחרים לגמרי?). מכל מקום, הערות אלה שוליות, והספר כמכלול מרתק, חשוב, מעשיר ומומלץ בהחלט.

Nazi Billionaires – David de Jong

מטר

2023 (2022)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר הלוי

שני סיפורי הגירה מרכיבים את "מפלצות מפחידות". "לייל" מתרחש באוסטרליה בעתיד הקרוב, ומסופר מפיו של מהגר כהה עור ממדינה אסייתית. "לילי" מתרחש בצרפת בראשית שנות השמונים, ומסופר מפיה של לילי האוסטרלית, אף היא כהת עור ממוצא אסייתי, שחווה גלגול הגירה שני. הסיפורים עומדים כל אחד בפני עצמו, אבל משתקפים זה בזה בשפע של פרטים קטנים. ואולי "לילי" מנבא את "לייל", שכן הוא מסתיים במשפט האופטימי "ככה נראה העולם כשהייתי בת עשרים ושתיים. שרנו "הם לא יעברו!" והאמנו שהמפלצות נחלו תבוסה ניצחת", בעוד "לייל" הוא חזון קשה ומדכדך שבו מפלצות מפחידות מרימות את ראשן. טריק עריכתי הציב את הסיפורים ראש אל ראש, כלומר לספר יש שתי כריכות קדמיות, וניתן לבחור איזו מהן לפתוח ועם איזה סיפור להתחיל. בספר אחר טריק כזה עשוי היה להיות נחווה כ"קביים", אבל הסיפורים טובים דיים ואינם נזקקים לעזרים טקטיים.  

לילי ולייל מדברים שניהם על חווית הזרות הקשה של המהגר, התחושה המתמדת של היותם קצת פחות אזרחים מילידי המקום. "זאת היתה אימת המהגרים הסמויה, הבסיסית, הפחד להענש על היותך במקום הלא נכון", אומרת לילי. שניהם יודעים שגם אם יתגברו על התחושה הקשה הזו, צבע עורם השונה ימשיך לבלוט ולמשוך אליהם תשומת לב. "אנשים כמונו לעולם לא יהיו בלתי נראים ולכן אנחנו צריכים לעשות מאמצים כבירים כדי להשתלב", מסכם לייל את רגשות הקנאה שלו כלפי מהגר מדנמרק, שבזכות המראה הלבן שלו נטמע בקלות יתרה במדינתו החדשה. הם עוסקים גם בקשייה היחודיים של אשה – לילי המהווה, כך סבורים הגברים, טרף קל, מזדהה עם תנועת "מחזירים את הלילה", ואשתו של לייל עובדת קשה על המראה החיצוני שלה כדי שיקחו אותה ברצינות כמנהלת, שכן "האם אשה עם זרועות מידלדלות, מותניים בלות וישבן לא לגמרי יצוגי תוכל לחלק פקודות לחבר מנהלים?". לייל, שאינו אדם דתי, חרד בשל האיסלמופוביה האוסטרלית, ולילי, שמודעת לפערים החברתיים בצרפת, סבורה שהם באים לידי ביטוי חד וברור ביחסם של הצרפתים אל "הזר" של קאמי: "בכל העולם אנשים צעירים לומדים רומן ממש מבריק על רצח של ערבי […] אם הרומן הצרפתי המהולל ביותר שנכתב אחרי המלחמה, ספר שסוגדים לו בצרפת, הוא על רצח של ערבי. מה המסקנה? […] למה לערבי אין שם? […] Ce n’est pas normal".

אין לי מספיק בקיאות בנבכי החברה האוסטרלית כדי לקבוע אם לחזון הקשה של הסופרת יש אחיזה במציאות, אבל מגמות שמרניות צצות פה ושם בעולם, ואולי אליהן היא מתייחסת. אוסטרליה ב"לייל" היא מדינה כפייתית, פרנואידית, מדברת בקול אחיד, ורודפת את השונה. המאבק בטרור הפך כל אדם לטרוריסט פוטנציאלי, כפי שלייל חווה בעבודתו כמעריך מקרים חשודים לפני העברתם לזרועות הביטחון. אקטיביזם סביבתי מתפרש כביקורת על אי-מדיניות האקלים. האיסלם הוצא אל מחוץ לחוק. "להיות אוסטרלית זה כזה קטע מביש. כולם ישר מניחים שאת גזענית, איסלמופובית, פושעת אקלים ואנינת קפה סנובית", מדווחת בתו של לייל שעברה לגור בארצות-הברית, מהגרת בת מהגרים, שכמו הוריה וכמו לילי, אך מסיבות שונות, נאצלת לטשטש את זהותה.

מישל דה קרצר, שהיגרה עם משפחתה מסרי לנקה לאוסטרליה בהיותה בת ארבע-עשרה, היא סופרת עטורת פרסים. זהו ספרה הראשון בעברית, והוא כתוב ברהיטות ובכשרון, מתורגם יפה בידי מיכל אלפון, מעורר מחשבה ומומלץ.

Scary Monsters – Michelle de Kretser

מודן וחרגול

2023 (2022)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

בחמ"ל בגבול ירדן בתקופת מלחמת ההתשה יושב על משמרתו סמל מבצעים, וממתין לטלפון מאביו. מי שהוא מכנה אמו השלישית מאושפזת בבית-חולים, ובכל רגע הוא עתיד לקבל הודעה על מותה. בהיותו כבן אחת-עשרה התייתם מאמו הראשונה, אביו נישא בשנית ובשלישית, וכעת, כשהוא כבן תשע-עשרה, הוא עתיד להתייתם שוב מן האשה שאליה נקשר. הדריכות הכרוכה בתפקידו, ההמתנה לבשורה, העייפות הנופלת עליו, והחום הכבד השורר בבקעת הירדן, כל אלה חוברים לטשטוש האופף אותו, ואופף את הספר כולו.

בסמוך לבסיס הצבאי חופר הארכיאולוג שטיינמיץ, אובססיבי לעצמות האדם הקדמון. בטבריה יושב העיתונאי צביקה, שעבר לשם מתל-אביב אחרי גירושיו, מתקשר תכופות לבסיס כדי להשיג כותרת, והוזה על שכנתו המטופלת בתינוק ונשואה לאסיר. בקיבוץ הסמוך מתגורר הלפרין, המעדיף את הלבד שלו על פני החברותא הקיבוצית, נחשד בהומוסקסואליות, ומהווה מושא לתשוקתה של אלמנה מקומית. בצריף העזוב מולו מתיישב, על פי הזמנתו, מתנדב שבדי ברוך כשרונות טכניים, שהופך למרכז חייו. החיילת נורית, ששוכבת עם כולם, חולמת על נישואין עם שימון, נהג המח"ט, שמצדו הוגה בתרנגולות שבמשק הוריו. במלון בטבריה מתגוררת אשתו של קצין או"ם, שנמצא בשליחות במדינה שכנה, בעוד היא מנהלת קשר מיני עם המח"ט. כל אלה כרוכים יחדיו, אך מתנהלים איש לנפשו, כשהמתח הבטחוני והחום המערפל מתיכים את סיפוריהם לסאגה מבעבעת, על סף הסוריאליזם.

חווית הקריאה שלי בספר היתה אף היא מתעתעת. אולי מכיוון שציפיתי ליצירה דוגמת "מזכרת אהבה" ו"הי, אתם שם למעלה!" שהערכתי מאוד, התקשיתי להתחבר ל"חדר מלחמה" השונה מהם מאוד. סיימתי, סגרתי, והנחתי שאשכח. אבל מספר ימים אחר-כך הוא עדיין הדהד, כמה מן הדמויות עדיין ביקשו שאהרהר בהן, והחום עדיין טישטש למרות מזג האויר הסגרירי. אז קראתי בו שוב, והפעם מצאתי את יחודו, את הסיפורים הנפרדים בתוך התערובת, ואת החיבורים הקושרים אותם יחדיו.

בהחלט מומלץ.

כתר

1990

ג'יין טאקאגי-ליטל, בת לאם יפנית ולאב אמריקאי, מצטרפת לצוות צילום יפני המכין סדרת תכניות תחת השם "רעייתי האמריקאית". בכל אחד מפרקי הסדרה מככבת אשה אמריקאית, המספרת על עצמה ועל משפחתה, במטרה להציג את ההווי האמריקאי בפני הנשים היפניות. אבל זוהי רק המטרה המשנית, מוצר לוואי למטרה הראשית. נותנת החסות לתכנית היא ביף-אקס, התאחדות היצואנים והמשווקים של בשר בקר, והמטרה האמיתית היא להגביר את יצוא הבשר האמריקאי לשוק היפני. לכן, שיאו של כל פרק הוא מתכון למנה בשרית שאותו מציגה הרעייה התורנית. ג'יין, שתפקידה הרשמי הוא מתאמת, אמורה לאתר נשים מתאימות ולערוך את התחקיר הראשוני. במהרה מתברר לה שהרעייה האמריקאית היא תמיד לבנה ונראית טוב, שהמשפחה האמריקאית היא תמיד נורמטיבית ושמרנית, שלרגשותיהן של הרעיות אין כל חשיבות בעיני המפיקים, ושהמסר הוא בשר בכל מחיר. אחרי מספר פרקים משמימים ניתנת לה ההזדמנות לביים ולהשפיע על התכנים, והיא ממהרת להציג בזו אחר זו משפחת מהגרים מדרום אמריקה, ומשפחה המורכבת מזוג לסביות צמחוניות, האחת שחורה והשניה לבנה, ומשתי בנותיהן. החירות שהיא נוטלת לעצמה מעלה אותה על מסלול התנגשות עם איש חברת הפרסום, ג'וייצ'י אואנו, המעדיף להקרא ג'ון. ההתנגשות תחריף כשג'יין תחשוף אמיתות מזעזעות על תעשיית הבשר האמריקאית.

ביפן צופה בתכנית אקיקו, אשתו של ג'ון. אקיקו היא אשה כנועה, מושתקת, שמכוונת כולה להשבעת רצונו של בעלה התוקפני, שאינו מהסס להכות אותה כשאינו מרוצה ממנה. ג'ון משתוקק לילד, אבל אקיקו מתקשה להרות. הרופא מאשים אותה שהיא גורמת לעצמה בכוונה תחילה תת-תזונה מתוך גישה שלילית, ואולי הוא צודק, גם אם היא אינה מודעת לכך. נדמה שזהו הכוח היחיד שנותר בידיה. תחילה היא צופה בתכנית בעל-כורחה, משום שג'ון מתייחס אליה כאל אבן בוחן לתגובת הקהל היפני לתכנית. אבל הפרק על משפחתן של הנשים הלסביות מעורר בה את האומץ להרהר באפשרות לשנות את חייה כליל, לבחור באומץ בדרכה שלה. "היו אלה דמעות התפעלות מהנשים החזקות ומהחלטתן הנחושה לגדל משפחה נגד כל הסיכויים. ודמעות רחמים עצמיים, על החרדה שהיא חשה במקום תשוקה ועל הרגש החיוור, הרופס, שהניחה לו להקרא אהבה". חייהן של שתי הנשים, ג'יין ואקיקו, עתידים להצטלב, והשתים, השונות לכאורה לחלוטין זו מזו, תמצאנה נקודות השקה שישפיעו על שתיהן.

רות אוזקי, שכמו ג'יין חיה את שתי התרבויות, עוסקת בספר זה, כמו בספריה האחרים, במפגש מזרח-מערב, וגם כאן היא אינה מצטמצמת לנושא אחד, אלא מבריקה בשילוב מספר נושאים ליצירה מורכבת אחת. שני הצירים המרכזיים הנוספים של הספר הם יחסי גברים-נשים, בעיקר באמצעות הזוגיות המעוותת שבין אקיקו וג'ון והזוגיות המתפתחת בין ג'יין והמוסיקאי סְלון, ותעשיית הבשר האמריקאית. בדומה ל"רעייתי האמריקאית" נראה שגם בספר בסופו של דבר "הבשורה היא בשר".

לסופרת מסר חד-משמעי על התעשיה, אבל היא מצליחה להציג אותו באופן שאינו הופך את הספר לפמפלט. עד בערך שליש הספר הנושא הזה עולה רק באמרות אגב פה ושם. כשהוא מתחיל לצוץ באופן משמעותי, אוזקי אינה מסתערת עם העוולות כלפי בעלי החיים, אלא מציגה בהדרגה את הנזקים שהבשר התעשייתי מסב לבני האדם. היא כותבת על הורמונים שמסופקים לבקר ועוברים אל בני האדם, כשהם גורמים לעיוותים בהתפתחות המינית של ילדים ובסימנים המיניים של גברים. היא מתייחסת לכמויות העצומות של אנטיביוטיקה שניתנת לבקר, שסופה שהיא חושפת את צרכני הבשר למחלות משום שהם מפתחים עמידות כלפיה (ב-1989 אסרה אירופה יבוא בשר מארצות הברית בגלל השימוש בהורמונים. ב-1990 נחתם הסכם בשר חדש עם יפן. "שנת הבשרים" מתרחש ב-1991 על רקע המאמץ לקדם את מכירת הבשר במסגרת ההסכם). והיא מתארת גם את תנאי המחיה הבלתי נסבלים של בני הבקר, שהפכו מבעלי חיים לגושי בשר שיש להאביס, והם מוזנים במזון שמשמין אותם אך מזיק לאוכליהם. מה שהתחיל מבחינת ג'יין במרד כלפי ג'ון – "אני אחטט בלב המסריח של התעשיה הזאת, ואזרוק את הקרביים המצחינים לאואנו ישר בפרצוף" – מתפתח להכרה בעובדות המזעזעות, ומגיע לשיא דרמטי ביום צילומים במשחטה.

"ברור שידעתי על רעילות הבשר, על הפגמים התברואתיים שבגידול בקר מתועש בקנה מידה גדול, על בירוא יערות הגשם כדי לפנות אדמת מרעה להמבורגרים […] העדפתי לעצום עיניים. עצימת עיניים, "עיוורון" שכזה, היא פעולה רצונית, בחירה שאת בוחרת שוב ושוב, בעיקר כשהמידע מציף אותך והידיעה נעשית מילה נרדפת לאין-אונות […] אם איננו מסוגלים לפעול על פי הידיעה, כי אז איננו מסוגלים לשרוד בלא עיוורון […] הידיעה הרעה משתקת אותנו, והדרך היחידה לברוח ממנה היא להעמיד פני מטומטמים", מסכמת אוזקי מפיה של ג'יין.

את הספר מלוות ציטטות מ"ספר הכרית" שכתבה סיי שונאגון, אשת חצר יפנית בת המאה העשירית והאחת-עשרה. שונאגון היתה מתבוננת חדת-עין, שהיטיבה לתאר את סביבתה ואת הרהוריה, והדברים שכתבה רעננים ועכשוויים, חדים ונטולי התייפיפות. כל אחת מן הציטטות תואמת היטב את הפרק שאותו היא מקדימה. אלה, לדוגמא, הדברים המקדימים את הפרק בו מופיעה אקיקו לראשונה: "כשאני מאמצת את דמיוני לתאר לי איך זה להיות אחת מאותן עקרות בית המשרתות נאמנה את בעליהן, נשים ששום אירוע מרגש אינו צפוי לקרות להן בחייהן, ואף-על-פי-כן הן מאושרות, אני נמלאת בוז". אקיקו, שמבקשת לעצמה קול, מנסה לכתוב ספר כרית, יומן, משלה, או למצער ליצור רשימות בנוסח שונאגון, כמו "דברים מענגים" או "דברים מבישים".

זהו ספרה הראשון של רות אוזקי, והוא בשל ומורכב ומרשים לא פחות מספריה המאוחרים יותר. אוזקי היא כותבת סבלנית, רגישה לפרטים, המיטיבה לאפיין את דמויותיה ולהרכיב יצירה מושלמת ממספר קוי עלילה ומשפע נושאי משנה.

מומלץ מאוד.

My Year of Meats – Ruth L. Ozeki

עם עובד

2001 (1998)

תרגום מאנגלית: אלינוער ברגר

כשבני הזוג רוז'ה והינקו גוטליב עלו לארץ-ישראל ב-1945, הם היו למודי סבל. אחרי חיים מלאי הצלחה כמשפטן וכמנהיג קהילה, עולמם התהפך עם כיבוש יוגוסלביה על ידי גרמניה הנאצית. הם חוו מאסר, עינויים, שכול (שני בניהם שהצטרפו לפרטיזנים נהרגו), אובדן כל רכושם, נדודים ופעילות בשורות הפרטיזנים. גורלם לא שפר עליהם בארץ, והם התפרנסו בדוחק מחיזור על פתחי בתים וחנויות כדי למכור מוצרי מאפה שהוכנו בביתם. בלילות ישב הינקו גוטליב וכתב, ניסה לשחזר יצירות משלו שכתב היד שלהן אבד בסערה, ויצר חדשות. ב-1948, בהיותו בן ששים ושתים, נפטר מסרטן.

"המפתח לשער הגדול" היה אחת מן היצירות שנכתבו במחנה מעצר ואבדו. ב-1947 תורגמה לאנגלית, וב-1950 לעברית. המספר הוא אסיר בכלא נאצי, החולק תא עם רב יווני, הדבק במצוות, ועם משפטן חששן וחיישן. אל התא מצטרף יום אחד דוב טרנופולסקי, יהודי ורשאי. טרנופולסקי, טיפוס גאה שאינו מתכופף בפני איש, המציא מדחס המכווץ את המרחב. בזכות המצאתו הוא מצליח לשלוף יש מאין סיגריות, מזון כיד המלך, רדיו, פסנתר, ואפילו את ביתו שלו. הסיפור נע בין אלמנטים מד"ביים משעשעים לתיאור מציאות הכלא המרירה, האבסורדית, הקשה, על ההשפלה והכאב והרעב הכרוכים בה, אך הוא מכוון כולו אל ההיבטים הפילוסופיים בתפיסת עולמו של טרנופולסקי הפלאי. בין שאר שיחות מעניינות שמנהלים האסירים, הם מדברים על נקמה ועל הריגת מענייהם:

"אילו רצחתי את וייקסלבראון, במה הייתי טוב ממנו? במה הייתי שונה מן הגרמני שירה מתותחו ברגע שהיה סבור שטווחו עולה על טווח כל ירי התותחים, שהיה משוכנע שהפלדה שלו קשה מכל פלדה אחר, וחרב חדה מכל החרבות?"

הרב התקומם: "ודעתך שאתה חייב להיות טוב מן הגרמני? טוב מאותו גרמני שרצח את אחיך, שדד את אביך, אנס את אחותך, השפיל אותך, ירק בפניך והתעלל בך? וכי עלינו להשיב על מחנות ריכוז בגני ילדים, ועל פצצות הגרמנים במרססי בושם?"

"[…] רצוני להיות טוב יותר משום שאני מבקש לשמור על כוחי ועוצמתי. העוצמה היא סם משכר, משכר מן חשיש והרואין, ואני לא רוצה להשתכר בה ולגמור בשגעון […] רצוני לרסן את עצמי ולשמור על חוסני"

וכך רואה טרנופולסקי את העתיד:

"בימי קדם ביקשו בעלי השררה להחזיק בשלטון בשוותם לו מוצא אלוהי […] הטכניקה התקדמה, ועכשו אפשר לוותר על תחליפים. מכונת יריה זולה מהגמון, גם צייתנית ויעילה ממנו.

אלא שיש גם מכונת יריה מעל למכונות יריה, ומעל לכל מכונות היריה – דוב טרנופולסקי, יהודי אלמוני מורשה! […] אדם שאין אימת אדם עליו ואין כוח שיוכל להכניעו, להמיתו או לקנותו […] דיו לעולם שייוודע שאינני מבקש לא הכרה ולא כבוד, שאינני רוצה לא לפקוד ולא לנהוג, ורק דבר אחד לא אוכל לשאת: שרירות לב, אלימות ורודנות. אם ייוודע דבר זה, ואני אשקוד שאמנם ייוודע, יסתדרו כל היחסים בין בני אדם מאליהם על הצד היותר טוב, בכוח החוקיות הטבועה בחיים עצמם. כי באשר חיים שם חוק, וככל שהאדם תועה, כך מתמידה שאיפתו לחזור אל החוק.

להתקדם עקב בצד אגודל המעלה הקידמה המשתפע ברוך – זה הכל"

יחד עם יצירה מרכזית זו נכללים בספר שלושה סיפורים קצרים, עצובים, חדים, שאף הם עוסקים בגורל היהודים. ב"השטן הצולע בברלין" מראה השטן ליהודי את גורל אחיו. "רשות ישיבה" מתרחש בעת בריאת אדם וחווה. אחד המלאכים מביע ספק ביכולתם לאכלס את מרחבי כדור הארץ, ובתגובה אלוהים מקרין סרט צופה עתידות, ובו ליהודי קטן אחד אין שום מקום שחפץ בו ושמאפשר לו לשבת בו בנחת. "בובה חנה" הוא אולי הצורב מכולם. בובה שנלקחה מילדה יהודיה שנרצחה נמסרת לידיה של ילדה אחרת, שמשפחתה השתכנה בבית המשפחה העזוב.

בארבעים שנות כתיבה יצר הינקו גוטליב מחזות, סיפורים ושירים, ואף עסק בתרגום. בסיפורים שבקובץ זה הצליח להמחיש את העוול, את הכאב ואת האבסורד באמצעות אירוניה, השתעשעות עצובה, ובכתיבה סיפורית מדויקת וחודרת אל עיקרם של הדברים. ראוי מאוד להקרא ולהזכר.

להרחבה, מאמר מאת דינה קטן בן-ציון אודות הסופר ויצירתו ב"יקום תרבות".

Ključ od velikih vrata – Хинко Готлиб

ספרית תרמיל

1987

תרגום מסרבית-קרואטית: צבי רותם

"סוד אחיזת העיניים" הוא אוסף של שש הרצאות שנשא מאיר שלו באוניברסיטת תל אביב ב-1998. הכותרת של סדרת ההרצאות היתה "גיבורי ילדות", אבל שלו דיבר לא רק על ספרי ילדים, אלא גם על כאלה שנועדו לקהל מבוגר. אולי היה מדויק יותר לכנות את הסדרה בשם שיכלול את המונחים קריאה וכתיבה, שכן היא עוסקת באלה מכמה היבטים. לא בכדי מוקדש הספר לבתיה ויצחק שלו "שלימדו אותי קרוא וכתוב".

בשתי ההרצאות הראשונות – שלו מכנה אותן שיחות – נקודת המוצא היא כתיבתו של נחום גוטמן החביב עלי. הראשונה, "מעגל האור" עוסקת בשאיפתו של גוטמן לסדר ולכללים: "פעמים רבות הוא מביע את שאיפתו זו, לעולם תקין ומאורגן, שלגורל אין בו שליטה, עולם שבו כל אחד יודע מה תפקידו ומה מקומו, שהדברים נעים בו במסילותיהם המתוכננות והצפויות". שלו תולה שאיפה זו בשני ארועים מכוננים בחייו – מות אמו בעודו ילד, וגירוש תושבי תל אביב במלחמת העולם הראשונה. כצפוי משלו, הוא אינו מצטמצם אל תוך גבולות נושא צרים, אלא מרחיב את היריעה. בין השאר הוא כותב על דמות ההורים אצל גוטמן ואצל אריך קסטנר, דן באגדות ילדים ובעיקר בזהבה ושלושת הדובים, הנקשרת לעולם מסודר ומאורגן, ומצביע על מוטיבים תנ"כיים בכתיבתו של גוטמן. "כדאי לדעת קצת תנ"ך כדי לקרוא ספרות עברית", הוא מציין באמרת אגב.

השיחה השניה, "קסם המזרח, הנאלח והנפלא", עוסק בהתבוננות של גוטמן בהוויה המזרחית הזרה לו, ובאופן בו הוא סולד מקולוניאליזם תרבותי אך בוחר את ההעדפות התרבותיות שלו עצמו. אם יש היבטים בתפיסתו של גוטמן שנשמעים צורמים היום, שלו מצביע על הבדלי הזמנים ומתייחס בהבנה לתפיסות השונות. גם בפרק זה הוא נדרש לסגנונו של גוטמן, ומציין לדוגמא: "בדרך-כלל סופרים מתיחסים לסמלים שלהם במידה של ערפול מתנשא, כמו הרופאים של הדור הישן, שהיו מתלחשים בלטינית ליד מיטת החולה. אבל נחום גוטמן, שהוא סופר צנוע, מודיע לקוראיו: שימו לב, סימבול מימין!"

השיחה השלישית, "האחות האהובה והאהובה האחות", עניינה יחסים אסורים בין אח ואחות בראי הספרות. במרכזה של שיחה זו עומד "פרקי שיר השירים", סיפור אהבה שכתב שלום עליכם, ושלו, בניתוח מבריק, מפנה את תשומת הלב לאופן בו הסופר מעצב את היחסים בין הדמויות ומפתח את סיפורו.

המורים ניצבים במרכזה של השיחה הרביעית, "המורים שלנו". השיחה נפתחת בדיון על מסרים ומוסר השכל בספרים, ששלו סולד מהם, עוברת אל החינוכיות ואל התקינות הפוליטית – "התקינות הפוליטית, הפוסלת את המילה "כושי" באופן אוטומטי, עוסקת בקליפה במקום בתוכן, והיא מסיטה את האש מן העיקר אל הטפל" – ומשם אל דמויות מורים בספרות, ביניהם המורים ב"הלב" שכולם עריריים ותלמידיהם הם תחליף לילדיהם, ובמציאות. בשיחה זו מופיע לראשונה הביטוי שנתן לספר את שמו, בהקשר לשבחים שקיבל שלום עליכם ממוריו: "לא היה פה יותר מאשר סוד אחיזת-העיניים," הוא אומר, ומסביר איך למד לקלוט פרט מפה וללקוט פרט משם, ולשלב את הדברים בתשובותיו בצורה שוטפת ויפה.

על הקריאה ועל הכתיבה, ועל קשרי הגומלין בין הקורא לסופר, מדבר שלו בשיחה החמישית, "השדיים של הנימפה". "הסופר הוא הדיקטטור האמיתי האחרון עלי אדמות", הוא כותב, או בלשונו של הנרי פילדינג, "בהיותי למעשה מייסדה של ממלכה ספרותית חדשה, הריני בן-חורין לחוקק בה חוקים כטוב בעיני". הסופר חופשי לספר כרצונו, והוא הקובע את האמת ואת הבדיה, כפי שכתב אריך קסטנר (ומובאים כאן גם ציטוטים דומים מפי גוטמן, ביאליק וסטרן): "בין אם קרו הדברים בפועל ובין אם לא קרו, אחת היא – ובלבד שיהא המעשה אמיתי […] מעשה אמיתי הוא מעשה העלול להתרחש בדיוק כשם שאתה מתארו בספרך". אבל למרות ה"דיקטטורה", הסיפור אינו שייך בלעדית לכותב, אלא הוא "שב ונוצר עם כל קורא וקורא, ואלף הפנים והפירושים שאלף קוראים מוצאים בו – הן העדות החותכת לכך". בין שאר פנינים בשיחה זו, הוא מספר על שגעון הדיאטה והצמחונות שתקף את אביו, הסופר והמשורר יצחק שלו, בשל הסתירה שבין היקף כרסו של המשורר ובין תדמיתו הלירית, משום ששמע הערה מנערה זרה שהתיחסה לפער שבין שירי האהבה שכתב למראהו.

השיחה האחרונה, "רוח הסיפור", היא דיון מעניין בסגולותיו של כותב הספרים, כולל ניתוח מרתק של דמות המספר ב"הנבחר" של תומאס מאן. בשיחה זו הוא חוזר אל הביטוי של שלום עליכם, שהוזכר למעלה, ומוסיף: "רוב הסופרים מעמידים פנים של בקיאות. אנחנו מתארים מציאויות היסטוריות, טכניות, מקצועיות, כאילו אנחנו מכירים אותן. העמדת הפנים הכרוכה בכך אינה חטא. היא חלק מן החוזה שבין הקורא ובין הכותב: שניהם מוחלים על הבדיה הספרותית, ושניהם מעוניינים באותה אשליה, שהספר מתאר עולם מדוקדק ואמיתי".

מאיר שלו ניחן בסקרנות ובידע, ובכשרון להציג אותם בפני הקורא. אני נהנית לקרוא את ספרי הפרוזה שלו בשל השפה הנאה והעושר התרבותי, אבל הם נשכחים ממני מהר. ספרי העיון שלו, ביניהם "ראשית", "גינת בר" ו"תנ"ך עכשיו", הם אלה שנשארים איתי. "סוד אחיזת העיניים" מצטרף אליהם.

מומלץ

עם עובד

1999

אלי עמיר, שהביוגרפיה האישית שלו משתקפת באופנים שונים בספריו, חורז בספר זה מחרוזת של זכרונות, ומוסיף פרטים שעדיין לא סיפר. "הרשימות הקצרות המכונסות בספר הזה מאפשרות לי לצלול לתוך הזמן הפנימי שלי, להשתחרר מעט מהזמן החיצוני שדוהר קדימה ואין לי שליטה בו", הוא מסביר את אחד המניעים לכתיבה.

שערי הספר עוקבים אחר חיי הסופר באופן כרונולוגי. התרפקות על זכרונות ילדות מבגדד, תוך ידיעה מפוכחת שהעיר כפי שהכיר אותה כבר אינה קיימת; תיאור היום הארוך של העליה לארץ והלם המעברה; חוויות מתוקות ומרירות מחברת הנוער בקיבוץ; ארועים משמעותיים כעובד משרד הקליטה וכמנכ"ל עליית הנוער, ביניהם יסוד כפר הנוער בניצנה; היבטים שונים של קליטת עלייה, נושא מרכזי בחייו; פכים פוליטיים ומפגשים עם אישים; ארועי תרבות ושילוב מזרח ומערב; ולסיום, תמונות משפחתיות.

עמיר כותב בחן, בורר בכל קטע את מה שחשוב בעיניו ומתמקד בו. מכיוון שחי חיים אינטנסיבים והוצב בנקודות מפתח, הוא שופע סיפורים על מפגשים מעניינים, על דרכי קבלת החלטות, על האנשים שמאחורי התדמית הציבורית. כשהוא מספר על הישגיו הוא אינו מתייפיף בצניעות שאינה נחוצה, וגם אינו מתייהר, כמי שפעל והשיג ואין לו צורך "למכור" את עצמו. דיעותיו ברורות, ולמעט התיחסות מעט מבזה בעיני לבגין הוא שומר על מכובדות, על הוגנות, ועל יכולת להרצות את טיעוניו ולהקשיב לאלו של הזולת. הוא מתרפק על התרבות שעליה גדל, ומאמץ גם את זו שבה בחר. התיחסותו לשד העדתי מוכרת, והקימה לו מתנגדים: נעשו טעויות, אבל אין שום סיבה וצורך לגרור עלבונות. נראה שבכל תחום הוא בוחר במתינות ובדרך הביניים, ואלה, יחד עם כתיבה תמציתית, יוצרים חווית קריאה נעימה.

נעימה היא גם ההקדשה הבלתי שגרתית. עמיר מקדיש את הספרים לארבעה עורכים שערכו את שבעת ספריו. העורכים, שמלאכתם בדרך-כלל שקופה לציבור הקוראים, זוכים לכבוד לו הם ראויים.

עם עובד

2023

"הוא קבעם לשמים והם קבעום לעבודה זרה", נכתב בתלמוד בבלי במסכת עבודה זרה בהקשר של חגיגות האור בתקופה בה אנו חוגגים את חנוכה. "אם כן", כך כותב ישי רוזן-צבי, ראש החוג לפילוסופיה יהודית ותלמוד באוניברסיטת תל אביב, "הגמרא חושפת בפנינו סוד גדול, שמקור כל החגים אחד, ורק אחר כך התפצלו וקיבלו מובנים שונים בכל תרבות ותרבות". והוא מוסיף: "המשנה מכירה ומזכירה מסורות חוץ-מקראיות, אך בוחרת להשאירן כרמזים דחוקים". את הרמזים והסודות באשר למנהגי החגים הוא מבקש לחשוף כאן, ונסמך גם על ספרות בית שני, מגוון של ספרויות שנוצרו בין המאה השלישית לפני הספירה למאה הראשונה לספירה.

הנה כמה מן הנושאים המעניינים בספר:

ברכת המלכויות, הנאמרת בראש השנה, מרמזת על דיון עמוק בשאלת המונותאיזם והאוניברסליות של האל העברי מול תפיסתו כאל פרטי של העם היהודי, אחד מני אלים רבים.

על יום הכיפורים, כפי שהוא עולה מן המקרא, כותב רוזן-צבי כי הוא אינו אלא מנגנון משוכלל לסילוק החטאים מן המקדש. הוא מרחיב באשר לגלגוליו של השעיר לעזאזל, שעל פי המקרא פשוט נשלח למדבר, נושא על גבו את עוונותיהם של בני ישראל, ואילו על פי המשנה הוא נדחף אל מותו. הכותב מבקש להציע שהדבר קשור למיתוס עלום של כוח דמוני בשם "עזאזל" שיושמד ביום הדין.

בהקשר של ניסוך המים בסוכות הוא מעלה את השאלה מדוע נבחרה דווקא כנען כארץ המובטחת, ומציע תשובה מעניינת: ה' גורר את עמו דווקא לארץ כנען בדיוק מפני שאין בה מים, שכן בארץ ללא מים תיווצר תלות באל באמצעות הצורך בגשם. המטאורולוגיה כאן היא המפתח לבחירה האלוהית בכנען, שכן בתפיסה המקראית הגשם אינו ענין פיזי אלא תיאולוגי.

מדוע נקבע שבועות כחג מתן תורה? המקרא קבע שלושה רגלים, שהם חקלאיים בבסיסם וקשורים לאיסוף תבואה: ראשית הקציר, סוף הקציר והאסיף. הראשון והאחרון קיבלו בתורה גם משמעות היסטורית – פסח וסוכות – ופרשנים השלימו הקשר היסטורי לשלישי, חג מתן תורה שהתרחש בחודש בו מגיע הקציר לסיומו.

הקריאה בספר הזכירה לי את "לא כך כתוב בתנ"ך" מאת יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן. בשני הספרים החוקרים מבצעים מעין חפירה ארכיאולוגית במסורות שהתקבעו, ומבקשים לחשוף את יסודותיהן ואת גלגוליהן. הספר הזה מעט דידקטי יותר, אך הוא קריא ומעורר סקרנות ומומלץ.

כנרת זמורה

2023