קטגוריה: ספרים מומלצים

"מישהו קורא בשמי ונעלם" מסופר על ידי נורית גרץ על קו התפר בין ספר שסיימה לכתוב לספר המשך שאולי תכתוב. בשעת שחר, כבר לא לילה ועדיין לא בוקר, היא מניחה למחשבות לשוטט ולערב בין עבר להווה, בין חיים לפרוזה. למרות שהסיפור מסופר במעין זרם תודעה שעובר באופן אסוציאטיבי בין מספר נושאים, הוא מהודק היטב סביב שלושה צירים – משפחה, הורות וסוף. עוד רגע יגיע הנכד הפעוט, והמספרת תחדל להיות סופרת ופרופסור ותהפוך לדמות במשחק, אבל ברגע הבא תיזכר שהנכד הוא כבר אדם מבוגר, והמחשבה תנדוד אל אדיפוס, גיבור הספר שכתבה, והיא תתהה כיצד היה כאבא ביומיום של ילדיו. המוזיקה שבחר ג'וליאן בארנס תוביל למות כלבתה של בתה רונה, וגם למוות הלכאורה בלתי צפוי של אמה שנפטרה בהיותה בת יותר ממאה. וממוות ללידה של שלומציון, ומבית שוקק אנשים לחיים לבד. כל אלה מעורבים יחדיו, ויחד עם זאת סדורים ומתכנסים, ומתוארים בחיות רבה.

זהו נסיון ראשון שלי לחוות ספר באמצעות האזנה, נסיון שהצליח. אולי סייעה העובדה שמדובר בסיפור ולא בספר מלא, סך הכל עשרים ושבע דקות האזנה (כולל שיר מפי רונה קינן בסיום) שהתאימו בדיוק למשך הנסיעה לעבודה. אולי סייעה ההקראה הבהירה של הסופרת. לבטח סייעה העובדה שמדובר ביצירה של נורית גרץ, שאת ספריה האחרים הערכתי מאוד.

"מישהו קורא בשמי ונעלם" הוא אחד מסדרת סינגלים שעלו לאחרונה לאתר עברית בהקראתם של הסופרים.

עברית ספרים

2022

איוון אוסוקין אינו מרוצה מחייו. הוא נשר מבית-הספר התיכון, הרס את יחסיו עם דודו שפרש עליו את חסותו, נאלץ ללמוד בבית-ספר לצוערים וסולק גם משם, הפסיד את ירושתו בהימורים, וגרוע מכל – איבד בחורה שאהב משום שהיסס להיענות להצעתה לנסוע איתה. בגיל עשרים וחמש הוא מביט אחורה בחרטה.

בתסכולו וביאושו הוא פונה לקוסם, ומבקש ממנו להחזיר אותו מספר שנים אחורנית, כדי שיוכל לכוון את חייו טוב יותר. הוא בטוח שאם יֵדע מראש מה תהיינה תוצאות מעשיו, הבחירות שלו תהיינה נבונות יותר. הקוסם מנסה להסביר לו שדבר לא ישתנה: "גם אילו ידעת שדבר מסוים הוא בלתי נמנע, פעולותיך לא היו יכולות לשנות דבר לכאן או לכאן. אתה יודע את זה. אתה יודע תמיד מה יצא מפעולה זו או אחרת שלך. אך אתה רוצה תמיד לעשות דבר אחד, ושיצא דבר אחר".

הקוסם צודק. חמוש בזכרון עברו אוסוקין מוצא את עצמו שוב בתיכון, ולמרות החלטותיו היפות הוא חוזר בדיוק נמרץ על השטויות שעשה, מסרב להאמין ששוב ייכשל, אינו מוצא בתוכו את הכוחות לפעול בניגוד לאופיו הרשלני והנרפה. כך הוא מסביר לעצמו את ההחלטות השגויות שלו: "אתה רואה הכל מרחוק, אבל כשאתה ניגש למשהו קרוב-קרוב, אינך רואה עוד את השלם אלא רק חלקים נפרדים ממנו, זוטות שאין להן שום חשיבות. לא, אחי, זו מלכודת מהסוג שהשד עצמו ישבור בה רגל".

האם יש מוצא מן החזרתיות הזו, מן הכניעה לדחפי ההווה על חשבון העתיד, מן הבחירה בקלות הדעת תוך התעלמות מן ההשלכות הברורות? אוספנסקי הציע ביצירתו שני פתרונות. בגרסה הרוסית המקורית משנת 1915 שלח את גיבורו, באמצעות הקוסם, לחפור בתוך עצמו, למצוא משמעות למעשיו, ורק כשיֵדע לומר מה הוא באמת רוצה וצריך יוכל הקוסם לסייע בעדו להשיג את מטרותיו. למעלה משלושים שנה מאוחר יותר, כשתרגם את היצירה לאנגלית, שינה את סיומו של הספר. הפעם קבע הקוסם כי אין לאוסוקין, או לכל אדם חושב בעצם, יכולת לברור את משמעויותיו בעצמו, ונדרשת נכונות להפקיד את עצמו למשך שנים בידיו של מורה שינחה אותו בחיפושיו. העצה הראשונה טובה בעיני לאין ערוך יותר מן השניה, שנודף ממנה ריח של חידלון ושל אובדן דרך.

אוספנסקי, שהרבה לעסוק בתודעה האנושית, בין השאר במסגרת "הדרך הרביעית", כתב ספר קריא מאוד, אמין ומעורר מחשבה. דינה מרקון תרגמה יפה, והספר מומלץ.

האיור הנאה שעל הכריכה הוא משל גפן רפאלי.

Странная жизнь Ивана Осокина – Пётр Демья́нович Успе́нский

תשע נשמות

2022 (1915)

תרגום מרוסית: דינה מרקון

ב-26 באפריל 1937 הופצצה העיירה הבאסקית גרניקה על ידי מטוסים גרמנים ואיטלקים בפיקודו של וולפראם פון ריכטהופן (קרוב משפחה של "הברון האדום"). כוחותיו של פרנקו ביקשו לכבוש את העיירה, שניצבה במיקום אסטרטגי, וסימלה את העצמאות הבאסקית. היטלר ומוסוליני תמכו בפרנקו, וזיהו הזדמנות לאמן את חיל האויר שלהם. במשך למעלה משעתיים תקפו המטוסים בזה אחר זה, החריבו כליל כשלושה רבעים מן המקום, וזרעו מוות גם בדרכים הסובבות אותו, שהיו עמוסות פליטים מבוהלים. מאות אנשים נהרגו, מאות אחרים נפצעו, וההתקפה הפכה לסמל של אכזריות ושל סבל.

דייב בולינג, עיתונאי אמריקאי, מספר את סיפורה של העיירה ושל אנשיה. הוא אינו היסטוריון, ולכן מסתפק בנגיעה קלה בפוליטיקה האירופית והספרדית, ומעדיף להתמקד באנשים. במרכז העלילה שלושה אחים שהתייתמו בגיל צעיר. חוסטו הבכור מנהל את החווה המשפחתית, ג'וספה הפך לדייג, וסאבייר נשלח לשמש ככומר. דרך קורותיהם וקורת צאצאיהם הסופר מתאר את היומיום של אנשים פשוטים, את המסורות שבהן הן אוחזים, ואת שאיפתם לעצמאות באסקית. אושר וצער, אהבה ואכזבה, חברות ותחרות משמשים בחייהם זה בצד זה, חיים פשוטים שהמלחמה שיבשה וההפצצה מחתה כמעט כליל.

בספר משובצות אפיזודות קצרות מחייו של פיקאסו באותה תקופה עד להחלטתו לצייר את הטרגדיה של גרניקה לביתן הספרדי ביריד העולמי בפריז. הציור היכה גלים בשעתו, אך, כמובן, לא מנע אף אחת מן הזוועות שבאו אחריו. עד היום הוא מהווה סמל לאסון ולסבל שממיטה המלחמה.

תושביה של גרניקה ביקשו לשמר את אורח חייהם, לחיות בשלווה בקרב משפחותיהם וחבריהם, אך הפוליטיקה המקומית והעולמית לא הניחה להם. בולינג מתאר את המצוקה שאליה נקלעו את הבאסקים תחת כוחם הגובר של אנשי פרנקו, את אכזבתם מן הכנסיה הקתולית שהפנתה להם עורף, ואת האופן בו הנסיבות קרעו משפחות, כפו גלות, וגרמו לאנשים שלווים להפוך לפעילים פוליטיים. מול החן והתמימות של העיירה הוא מציב את קור הרוח המקפיא של פון ריכטהופן ואת הלהיטות של הטייסים למגר כל זכר לחיים. הספר נוגע ללב, והידיעה שכל מה שקרה עלול לקרות שוב (ובעצם קורה שוב ממש כעת) מטרידה ומכאיבה.

"גרניקה" כתוב היטב, מציג דמויות מתחבבות, מעביר מסר ברור, ומומלץ.

Guernica – Dave Boling

אריה ניר

2010 (2008)

תרגום מאנגלית: נעה בן-פורת

ג'ף סונדרס, איש הביון האמריקאי, ישב בבית משפט בריטי ושמע את עדותו של אדם שהודה כי ריגל בשירות הק.ג.ב, והיה מעורב במזימה להפליל פוליטיקאי בכיר. רגע לפני מתן גזר הדין, ממש מול עיניו של סונדרס, לקה האיש בלבו ומת. סונדרס אף היה נוכח בלוויתו. שנה אחר-כך נמצאה גופה חרוכה על גבעה בהאיטי, לכאורה קורבן אדם בטקס וודו. רק ידו של המת ניצלה מן השריפה, וטביעות האצבעות הוכיחו חד-משמעית: האיש שנרצח כעת וזה שמת שנה קודם לכן הם אותו האדם. סונדרס גויס לפתור את תעלומת האיש שמת פעמיים.

אני נהנית לקרוא את ספרי הביון של מיכאל בר-זהר. הוא אינו עושה קיצורי דרך בסבך הבגידות הכפולות וההטעיות המשולשות, אבל מצליח לספר את העלילה כך שבכל רגע, למרות חוסר הוודאות, אין תחושה של בלבול ושל עודף מידע מעיק. עלילותיו מעוגנות במציאות התקופה שבה הן מתרחשות, וההתיחסויות למקרים שארעו מעניקות לסיפור אמינות והֶקשר. "האיש שמת פעמיים" מתחקה אחרי פרשת רצח אחת, אבל לִבתו היא מלחמות הביון בין ברית-המועצות ובריטניה בתקופת המלחמה הקרה, התסבוכת שלא תיאמן של ריגול וריגול נגדי, של סוכנים כפולים, ושל מאבקים פסיכולוגיים ועימותים עקובים מדם.

בין אם הוא כותב ספר ביוגרפי, כמו זה של בן-גוריון, או תיעודי, כמו ספריו על עלילות המוסד, או בדיוני כמו "החייל האלמוני", מיכאל בר-זהר מצטיין בכתיבה שוטפת, ברורה ומושכת, והקריאה בספריו נעימה ומעשירה.

מומלץ.

הוצאת ויידנפלד וניקולסון

1973

קובץ הסיפורים "אובססיה הוא שם של בושם" קרוי על שם אחד מסיפוריו. סטודנטית הופכת אובססיבית למרצה שלה, בוראת בראשה קשר ביניהם שאינו קיים במציאות, ומגיבה בעלבון כשהוא משמיע את המילה "אובססיה". הוא מנסה להסביר לה כי "את צריכה להבין, זה משהו שהבאת אתך, הכל כאן בא ממך. זה לא אני, אני מקרי, זה היה יכול להיות גם מישהו אחר", ומשפט זה כוחו יפה גם לסיפורים האחרים, שכל אחד מהם מוּנָע מִדבֵקוּת באדם, במנהג, בזכרון, ומתרחש רובו ככולו בראשן של הדמויות.

בין העלילות נמצא גבר שמניח לעצמו להתגלגל אל קשר עם אשה שאינה בת-זוגו, כובסת שמחטטת בחייה של בחורה שמוסרת לה פריטים אינטימיים לניקוי, ילדה שחיה בצל הזוהר של אחותה הבכורה, אשה שמתקשה להחליט אם לשמור על ההריון, שחקנית מתחילה שמתלבטת כמה רחוק היא מוכנה ללכת כדי לקבל תפקיד, בחור שקונה זר פרחים כדי לממש התאהבות חסרת סיכוי, ועוד. למרות המוטיבים המשותפים לסיפורים, אין האחד דומה למשנהו, לא בתכנים ולא בסגנון. בין יוצאי הדופן בסגנונם אזכיר את "תיעוד ליל סדר במשפחה יהודית ממוצא איטלקי, ירושלים 1993", שמתאר בסגנון דיווחי, ובאופן מדויק להפליא, את התנהלותו של ליל הסדר במשפחת הכותב, ארוע שאיש אינו נהנה ממנו, אבל כולם דבקים בו. "אני לא יודע מה יש בו בליל-הסדר הזה. מלכודת, אבן-שואבת, קצת משניהם. אני לא יודע מה זה", הוא חורג מן הדיווח אל הזוית האישית. אזכיר גם את "קורות חיים", המפרק את המסמך היבש והתמציתי לסיפור החיים שמאחוריו, שסובב בעיקר סביב קשר שהתפרק.

אריאל להמן היא פסיכולוגית שניחנה ביכולת להתבונן אל ליבתם של גיבוריה, ובכשרון לתאר את שהיא רואה שם. קראתי את הספר לראשונה כשראה אור ב-1999, והתרשמתי מאוד. בקריאה חוזרת הוא מרשים לא פחות.

מומלץ בהחלט.

הספריה החדשה

1999

סריניוואסה רמנוג'ן היה מתמטיקאי הודי בתקופה בה הודו היתה נתונה לשלטון בריטי. לבדו, ללא השכלה מסודרת וללא תמיכה אקדמית, הגיע לתובנות שהרשימו את גודפרי הרולד הארדי, מן המתמטיקאים הבריטים המובילים. הארדי הצליח לארגן את הגעתו של רמנוג'ן לאוניברסיטת קיימברידג', ולימים אמר בצניעות, למרות הישגיו הרבים, כי גילויו של רמנוג'ן היה תרומתו הגדולה ביותר לתחום המתמטיקה.

הספר אמנם נקרא "הפקיד ההודי", על שם העיסוק שממנו התפרנס רמנוג'ן קודם שעבר לבריטניה, אבל הוא גם סיפורו של הארדי, ובהרחבה סיפורה של התקופה. חייו של רמנוג'ן השתנו ב-1913, בהיותו בן עשרים ושש, כשסוף סוף ניתן לו לעסוק אך ורק במתמטיקה טהורה, כפי שביקש לעשות מילדות. העולם עתיד היה להשתנות שנה אחר-כך עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. דייוויד לוויט, שניכר כי חקר את קורותיהם של האישים ואת ארועי התקופה לעומק, עוסק בספר בשפע נושאים, ביניהם הפערים התרבותיים בין הודו לבריטניה, שמיררו את חייו של רמנוג'ן; הפציפיזם של הארדי, שעליו שילם מחיר, כמו גם זה של חבריו, שהבולט בהם היה ברטרנד ראסל; מעמדן המתסכל של הנשים הבריטיות, שבין השאר הותיר אותן בשולי האקדמיה; העירוב המזיק של פוליטיקה באקדמיה; הסוד הגלוי של ההומוסקסואליות של הארדי; ההצדקה לעיסוק במתמטיקה טהורה, בלתי ישומית, למרות האיזוטריות שלה ("זו תגלית בעלת חשיבות עצומה עבור כעשרים אנשים", אומר הארדי על תגלית של שותפו, ג'ון אדנזור ליטלווד); ועוד. כל אלה שלובים יחד ברומן סוחף.

הנה שלושה דברים מעניינים (שתי עובדות מהותיות ואנקדוטה אחת) שלמדתי מן הקריאה בספר, השופע נושאים מעניינים רבים.

במשך שנים רבות התקיים בקיימברידג' מבחן הטרייפוז השנתי במתמטיקה, שהניגשים אליו זכו לתארי כבוד על פי הישגיהם בו. נשים לא הורשו תחילה לגשת אליו, וכשכבר ניתנה הרשות – הישגיהן לא נכללו בדירוג. בשנת 1890 עשתה פיליפה פוסט היסטוריה כשהציון שהשיגה היה גבוה משמעותית מזה של הגבר שהוכתר כזוכה במקום הראשון. לא רק הציון שלה זכה להתעלמות, היא, ושאר הנשים, לא היו זכאיות לתואר אקדמי מטעם המוסד. בין השנים 1904 ו-1907 נהגו נשים, שלמדו בקיימברידג', לשוט עם סיום לימודיהן לדבלין (על שם השיט הן נקראו Steamboat Ladies), שם הוענק להן תואר על ידי קולג' טריניטי, שהיה היחיד שהעניק תארים זהים לגברים ולנשים.

המתמטיקה היתה עולמם של הארדי ושל רמנוג'ן. פה ושם הספר מציג נושאים מתמטיים, שאמנם התקשיתי להבין, אבל לא התקשיתי כלל לחוש את ההתלהבות ואת ההתפעמות שחשו המתמטיקאים. הנה ציטוט חלקי מן הדברים שלוויט שם בפיו של הארדי: "זה היה העולם שבו רמנוג'ן ואני היינו המאושרים ביותר – עולם רחוק מדת, מלחמה, ספרות, מין ואפילו פילוסופיה […] שמעתי על מתמטיקאים שנכלאו בשל היותם מתנגדים למשטר או פציפיסטים, ונהנו מהבדידות הנדירה שהעניק להם הכלא […] לוח וכמה גירים. זה כל מה שנחוץ […] לוח וכמה גירים, והעולם הזה, העולם הממשי, הוא שלכם".

הארדי היה אתאיסט מוצהר, שנהג "להערים" על האלוהים שבו לא האמין באמצעות תפילות הפוכות (כשהיה מעונין בגשם התפלל בלבו לשמש, וכיוצא באלה). באחד הימים, כשחשש לצאת לשיט, שיגר לחבריו גלויות ובהן בישר שעלה בידו להוכיח את השערת רימן. על פי השמועה, אחרי מותו של רימן השמידה סוכנת הבית שלו את ניירותיו, שכללו בין השאר את ההוכחה האבודה. הארדי "הניח" שאלוהים לא יאפשר את קיומן של שתי אגדות על הוכחות אבודות, וכך "הבטיח" את עצמו מפני טביעה. הוא אמנם הגיע בשלום ליעדו, אבל היה עליו לטרוח רבות כדי להסביר את התרגיל ולהפריך את תוכנן של הגלויות.

הספר שופע דמויות מן ההיסטוריה של המאה העשרים – אזכיר את ג'ון מיינרד קיינס, ד.ה. לורנס, לודוויג ויטגנשטיין – המופיעות כאן בחיי היומיום שלהן, דמויות בשר ודם, לאו דווקא מתוך ראיית תפקידן ההיסטורי.

רמנוג'ן סבל מבעיות בריאותיות ומקשיי הסתגלות למדינתו החדשה. במהלך כחמש שנותיו בבריטניה היה מאושפז לבדיקות ולהבראה לתקופות ארוכות, ואף ניסה להתאבד. הארדי, על פי גרסת הספר, היכה על חטא: "שברנו את רמנוג'ן, חיברנו אותו בחזרה, ושוב שברנו אותו. עד שסחטנו ממנו את כל מה שיכולנו. עד שהוא לא יכול היה יותר. רק אז שחררנו אותו". בגיל שלושים ושתיים, אחרי שובו להודו, רמנוג'ן נפטר והותיר אחריו שורה ארוכה של תגליות מתמטיות.

"הפקיד ההודי" הוא ספר מרתק, כתוב מצוין, מעשיר ומומלץ מאוד.

The Indian Clerk – David Leavitt

ידיעות ספרים

2008 (2007)

תרגום מאנגלית: ליטל ידין

"הסוד המשותף", שראה אור במסגרת סדרת תרגומי יצירותיו של סימנון, מורכב משתי נובלות. הראשונה, "הסוד המשותף" משנת 1956, היא מן הרומנים הלא-בלשיים שלו. השניה, "הכלב הצהוב" משנת 1931, היא אחת מן הפרשיות הבלשיות שמוביל המפקח מגרה.

איני נמנית עם חובבי מגרה, ו"הכלב הצהוב" לא גרם לי לשנות את דעתי. ספרי מגרה אמנם כתובים בחן, שזורים הומור, ופה ושם מותחים, אבל הם יוצרים בעיני רושם חפיפי כלשהו, והדרך אל פיצוח התעלומה אינה משכנעת.

את הרומנים האחרים של מגרה, אלה שפורסמו בסדרה זו, אני מעריכה מאוד. סימנון מיטיב להעמיק אל נפש גיבוריו, מאיר בסבלנות פרטי פרטים המצטרפים יחדיו לדמויות מלאות, וגם אם מבחינה עלילתית לכאורה לא קורה הרבה, מה שמתרחש בחביון נפשן של הדמויות די בו כדי לפרנס רומן שלם.

"הסוד המשותף" נפתח בתאונה טרגית. לאמבר נהג במכוניתו בדרך חזרה מביקור באחד מעסקיו, בלווית מזכירתו שהיא גם המאהבת לעת מצוא. ברגע של הסחת דעת גרם לאוטובוס מלא ילדים לסטות מנתיבו ולהתנגש בחומה. מתוך קהות חושים, או מתוך פחד ואגואיזם, לא עצר את הרכב ולא הזעיק עזרה. כדי להרחיק את החשד מעצמו סטה לדרך אחרת, ולאחר מכן המשיך לנהל חיי שגרה. מזכירתו לא פצתה פה, לא ערערה על מעשיו, ובימים הבאים נהגה כאילו לא קרה דבר. למעט ילדה אחת, איש לא ניצל מהאסון.

חייו של לאמבר נחצו לשניים, למרות שכלפי חוץ כאילו לא ארע דבר. סימנון מתאר באמינות את תודעתו המתערערת, את תחושת היותו רדוף, שאולי יש לה ואולי אין לה אחיזה במציאות, ואת המהומה הפנימית שמנהלת את חייו מרגע האסון.

בזכות הסיפור הראשון מבין השניים, הספר מומלץ.

Les Complices, Le Chien Jaune – George Simenon

עם עובד

2006 (1956, 1931)

תרגום מצרפתית: יהושע קנז

כותרת משנה: הפרישה מהעבודה בעידן של שינויים

במדרג ארועי החיים הקריטיים, ארועים שיש בהם פוטנציאל ללחץ, הפרישה מעבודה ממוקמת ברבע העליון. פרישה מסיבת גיל, שבה עוסק הספר, נתפסה בעבר כמעבר מעומס להתרגעות, אך בעידן השינויים שבו אנו חיים פני הדברים שונים, והפרישה נתפסת, מרצון או שלא, כמעבר מתקופה פעילה אחת למשניה. חוברות לכך מספר סיבות, ביניהן עליה בבריאות שבגינה בני הששים פלוס אינן נחשבים זקנים, אלא אנשים פעילים במיטב שנותיהם; עליה בתוחלת החיים שבשלה הפורשים מטופלים לעתים בהורים מזדקנים; פיתוח קריירה שמציבה את הפורשים בתפקידי בייביסיטר במשרה מלאה כדי לאפשר לילדיהם להתפתח; ריבוי אפשרויות ניצול פנאי קורצות; ועוד. הפרישה מעוררת חרדה מצד אחד בשל ירידה בהכנסה, ותקווה מצד שני בשל תחושת חופש. היא עלולה להרוס יחסי זוגיות או לשפר אותם, לגרום לתחושה של ערך עצמי נמוך או למיצוי פוטנציאל שהיה חבוי עד כה.

איך צולחים את המעבר בשלום? המלצת אנשי המקצוע היא לאמץ אסטרטגיה של הכנה לשינויים הפוקדים אותנו במעברי החיים. ככל שהפורש יעריך את מעברי חייו המשמעותיים ככאלו המזמנים אתגרים, וככל שירגיש שיש לו את המשאבים הדרושים כדי להתמודד עם השינויים בעקבות התרחשותם, כך גובר הסיכוי שלו להסתגלות מוצלחת ומותאמת לחייו במגוון תחומים.

ליאת קוליק עוסקת בכל אחד מההיבטים שהוזכרו למעלה ובהיבטים נוספים הקשורים לפרישה. כל פרק נפתח בסקירת הנושא המתואר בו, בהסתמך על מחקרים ועל ראיונות, ומתכנס אל האופן בו הוא בא לידי ביטוי בתקופת הפרישה. הספר מורכב מארבעה שערים, שכל אחד מהם מתבונן בחווית הפרישה מזוית אחרת – העצמי בפרישה מהעבודה: תהליכים פנים-אישיים; הפרישה מהעבודה ויחסי הזוגיות; יחסי שארים בפרישה מהעבודה; עיסוקים חלופיים בעת הפרישה: התנדבות ופנאי – ומשער נוסף המנסה להגדיר מהי פרישה מיטבית.  

כמו כמעט בכל היבט של מדעי החברה, רבים מהמחקרים אינם חד-משמעיים, ולעתים הם אף מגיעים למסקנות הופכיות. נראה לי כי המסקנה בפרק הדן בשאלה מהו פנאי מיטבי תקפה כמעט לכל השאלות העולות בספר: "נראה שכדאי לקבל את דרך המלך ולאמץ את התפיסה כי בשלב זה של החיים הכול הולך". הספר, אם כך, אינו מתיימר לקבוע מסמרות של "כך תעשו", שכן מה שמתאים לאדם אחד אינו בהכרח מתאים לחברו. יחד עם זאת יש בו חשיבות כמעין מורה דרך המצביע על הגורמים שיש לקחת בחשבון בעת תכנון הפרישה, על מנת למצות ממנה את המיטב, להתגבר על האובדנים המתלווים אליה ולהיענות לאתגריה.

מעניין ומועיל.

רסלינג

2022

האם יש בכוחם של בני אדם לתקן משגים שעשו בעברם, כאשר ניתנת להם הזדמנות שניה? חיים באר, המספר את הסיפור בגוף ראשון, מעניק לעצמו הזדמנות להכיר את אביו שהלך לעולמו לפני שנים רבות. לתקן משגי עבר בלתי אפשרי, אבל להתבונן בעבר מנקודת ראות שונה אפשר גם אפשר.

המספר מוזמן להנחות מפגשים בדיור מוגן אקסקלוסיבי, שהוקם ומנוהל על ידי איש עסקים עתיר הון, אשר רכש לצורך הענין טירה עתיקה. למרות המסתורין האופף את המקום, ולמרות הכללים הנוקשים הכרוכים במשימה, הוא נענה להזמנה מתוך ענין אישי, שכן הדיירים כולם קשורים באופן כזה או אחר אל אוברוץ', עיר מוצאו של אביו. המטרה המוצהרת של המפגשים היא לאסוף חומר לכתיבת ספר על העיר. בפועל, בשל האישור שניתן לו לקיים מפגשי אחד-על-אחד עם דיירים שמעונינים בכך, הוא ממקד את עיקר תשומת לבו בשיחות עם מי שמתגלה כאביו המנוח.

עלילת הספר מתכתבת רבות עם זו של "חבלים" הביוגרפי. מכיוון שבסופו של דבר גם "צל ידו" מתכנס אל הביוגרפיה המשפחתית, כמה מן הארועים שתוארו שם חוזרים ומופיעים כאן. באר רואה בספר שכבר כתב ובזה שיכתוב "כמין בגד דו-צדדי". בעוד "חבלים" הוא בעיקר סיפורה של אמו, הספר שהוא מתעתד לכתוב בעקבות השיחות יציג את נקודת המבט של האב, שאותו הוא לומד להכיר מחדש. כך, לדוגמא, כשאביו מזכיר כמה מבני ביתם המכובדים, באר מגיע למסקנה כי "אני חייב להעריך מחדש את דיוקנו כאמיגרנט חסר כל מעמד חברתי, אדם תלוש, דובר עברית דלה ומשובשת, דיוקן שעיצבתי לעצמי כל השנים". באר המבוגר, מנקודת התצפית של מי שהוא הורה בעצמו, ועם המתינות שבאה עם הגיל, יכול לשוות בנפשו כעת את שחש אביו מולו, ולראות אותו כאדם ולא רק כאב.

עיקרו של הספר, אם כך, הוא סיפור חייו של האב והקשר בינו ובין בנו. אבל אצל חיים באר הספרים אף פעם אינם חד-נושאיים. הוא עוסק, בין השאר, רבות בזכרון, בספרי זכרון, שעל החדגוניות שלהם הוא מלגלג קמעא, במה מותר לעסוק ובמה אסור כשבאים להנציח קהילות יהודיות שנכחדו (הכל מותר, שכן "לאוברוץ' שלנו פנים לכאן ופנים לכאן, וכל אחד מפניה הנאים והפחות נאים מן הראוי שיירשמו על דברי ימיה של העיר"), ובפער שבין העובדות לטקסט ("השיבה הביתה, השיבה אל נחלת אבותינו, איננה שיבה אל העיר הקונקרטית אלא אל הספר שייכתב […] הטקסט הוא הבית – הוא ואין בלתו"). הספר שופע ידע מן המקורות ומן ההיסטוריה, וכתוב בלשונו הנאה והמהנה של באר. אחד הסיפורים הצדדיים, שמן הסתם לא יימחה מזכרוני, הוא אודות טבח רכניץ המזעזע שלא הכרתי.

פחות אהבתי בספר את ההיבטים העל-טבעיים שלו, למרות הדיון הקצר סמוך לסיום שנועד לתת להם מעין צידוק. אני מבינה את ההקשר הסיפורי ואת הרעיון הרוחני, אבל מתקשה להתחבר אליהם. בהתעלם מהסתיגות זו, שהיא ענין של חיבור אישי, הספר מעניין, מעשיר ומעורר מחשבה, ולכן מומלץ.

עם עובד

2021

עלילת "המפלים" נפתחת בהתאבדות. אראיה, הנשואה מזה כמה שעות, מגלה שבעלה הטרי עד מאוד נעלם מחדרם במלון הסמוך למפלי הניאגרה, ועל פי הדיווחים ככל הנראה קפץ לתוכם. הזוג הצעיר חווה, כך התרשמתי, את אותה הטלטלה ואת אותה הטראומה שחווה הזוג הצעיר ב"על חוף צ'זיל". שני אנשים, בתקופה שמרנית, שנישאו זה לזה כי כך עושים כולם, כי הגיע הזמן, כי נדמה להם שהם אוהבים זה את זה, אבל בפועל אין להם שום כלים לקיים זוגיות, וכשהם מוצאים עצמם לראשונה בסיטואציה אינטימית הכל קורס סביבם. בימים הבאים אראיה מתעקשת להצטרף אל הצוות המחפש אחר הגופה, ומכה על חטא: היא נישאה לגבר שלא אהבה, ולא יכלה לאהוב. גרוע מזה, היא נישאה לגבר שידעה שלא יוכל לאהוב אותה. במפתיע מזדמנת לה אהבה דווקא בתוך האסון, אבל הידיעה שכל דבר עלול להחרב בתוך רגע תעיב על חייה.

ג'ויס קרול אוטס מספרת שני סיפורים שהם אחד. הסיפור המוביל הוא זה של אראיה, אשה טוטאלית, אוהבת בעוצמה ומוחקת אנשים מחייה בעוצמה זהה. אשה שתמיד מצפה לרע מכל כדי לא לסבול מחרדת התקווה, שמרוכזת לחלוטין במה שמתרחש בדלת אמותיה ומנותקת במתכוון מכל השאר, שפועלת על פי תחושת בטן ומחשקת את עצמה בשלושה ילדים כדי לחוש שלמה. הסיפור המשולב מתאר את האסון החברתי והאקולוגי שמתרחש קרוב מאוד אל המרכז התיירותי התוסס והרומנטי, כשמפעלי תעשיה חסרי אחריות מטמינים באדמה פסולת רעילה וממיטים מחלות ומוות על התושבים. ומעל כל אלה מרחף הכישוף שמטילים המפלים בתנועתם הבלתי פוסקת, ברעש המים הנופלים וברסס המתנוסס אל על.

"המפלים" הוא ספר רב-נושאי. הוא עוסק במשפחה, ובעיקר בהורות, מצליף בדת הממוסדת, מתקומם נגד תעשיה נצלנית, מוקיע את המערכת שאנשיה מכסים זה על זה וגורמים עוול לחלשים. את כל הנושאים הללו ועוד הוא מציג באמצעות שורה של דמויות בלתי נשכחות, ביניהן דרק, בעלה של אראיה שיוצא נגד אנשים מ"הסוג שלנו" כדי לעורר מודעות לשערורית לאב קנאל, שלושת ילדיה שכל אחד מהם זכה ליחס שונה ממנה, קלודין, אמו הרעילה של דרק, וכמובן אראיה עצמה שהיא מעוררת חמלה ודחיה גם יחד.

הספר כתוב מצוין והתרגום של אלינוער ברגר נאה וזורם בטבעיות. קשה לשקף את השפע שבעלילה בסקירה, וקשה עוד יותר להסביר את המיוחדוּת שבדרך כתיבתו. אסתפק אם כך בהמלצה חמה לקרוא אותו. אני מצדי אחפש כעת את ספריה האחרים של ג'ויס קרול אוטס שתורגמו לעברית ושקיומם חמק ממני עד כה.

The Falls – Joyce Carol Oates

ספרית פועלים

2022 (2004)

תרגום מאנגלית: אלינוער ברגר