קטגוריה: ספרים מומלצים

כותרת משנה: התקוממות הזונדרקומנדו בתאי הגזים, 7 באוקטובר 1944

ב-7 באוקטובר 1944 התרחש מרד בלב לבה של תעשיית ההשמדה. עובדי הזונדרקומנדו בתאי הגזים העלו באש והוציאו מכלל פעולה את אחד התאים, והרגו שלושה אנשי אס-אס. ארבע-מאות חמישים ושניים עובדים נטבחו בתוך שעות מרגע שהחלה ההתקוממות. ההשמדה עוכבה למספר שעות, ושבה מיידית לפעולה. היה זה ארוע קצר, חריג, ובתוך מכלול המלחמה והשואה נטול השפעה. אבל כפי שמצוטט ממכתבו של ניצול אושוויץ בסיומו של הספר, "הבחורים היהודיים הראו שהם לא יישרפו באש, לא הגז יהרוג אותם. זאת נחמה קלה מאוד, אך מי שיכתוב את קורות אושוויץ לא ישכח להזכיר אותם". איתמר לוין וגדעון גרייף מספרים את סיפורם, נותנים קול ושם לכמה עשרות מתוכם. לאחרים אף לא נותר עד שמכיר את שמם.

חלקו הראשון של הספר מספר על תולדותיו של הזונדרקומנדו, ועל תפקידיו, אולי האיומים מכל אלה שהוכרחו היהודים לבצע. הם אלה ששהו לצד הנידונים למוות ב"מקלחות". הם אלה שניצבו מול גוש הגופות הדבוקות זו לזו בתאים שנפתחו אחרי ההמתה, אלה שגררו אותן החוצה והפרידו ביניהן, ואלה שטיפלו בפירוקן, החל מעקירת שיני זהב וכלה בריסוק העצמות אחרי שריפת הנרצחים. לא אחת מצאו ביניהם קרובים ומכרים. גורלם שלהם היה תלוי על בלימה, והם היו מודעים לכך שהגרמנים לא יותירו עדים למעשיהם. מתוך כשלושת אלפים איש שעבדו בזונדרקומנדו לאורך השנים – בשיאו עבדו בו תשע-מאות איש במקביל – לא יותר ממאה נותרו בחיים. האחרים הוצאו להורג כדי לוודא שלא יאמרו דבר.

יחד עם העובדות המתוארות בחלק הראשון, הכותבים מעלים את שאלת ההסתגלות של העובדים למצבם, ואת יכולתם לא לקרוס נפשית. "חייבים להתהפך לאוטומט, שלא רואה, לא חש ולא מבין", אמר אחד מהם. "עבדנו שם כמו רובוטים. הייתי חייב להשאר חזק כדי לשרוד ולספר את כל מה שקרה בגיהינום הזה", הוסיף חברו. הכותבים דנים גם בטענות שהושמעו כלפי אנשי הזונדרקומנדו על שלא התקוממו קודם לכן, ומתייחסים הן להיבט הנפשי של הכניעוּת – פחד, חוסר וודאות וחוסר תוחלת – והן להיבטים המעשיים שנבעו מן הקשר הבעייתי עם המחתרת הכללית במחנה. מנהיגי המחתרת הכללית, שהיו ברובם לא יהודים, ביקשו לדחות את ההתקוממות עד שהצבא האדום יהיה קרוב מספיק כדי לסייע. אנשי המחתרת היהודים, ובכללם אנשי הזונדרקומנדו, שהחלו להתארגן זמן ממושך לפני שהתקוממו בפועל, ידעו שבניגוד ללא-יהודים גורלם שלהם נחרץ למוות, ולכן ביקשו למרוד מוקדם ככל האפשר, אך נזקקו לעזרת המחתרת שבוששה לשתף פעולה. פרימו לוי סיכם זאת ברורות: "אני חוזר ואומר: לדעתי אין אדם שמוסמך לדון אותם; לא מי שהתנסה בחווית המחנה, ועל אחת כמה וכמה מי שלא יְדעה".

המשכו של הספר עוסק בהתארגנות המחתרתית בכלל, ובזו של הזונדרקומנדו בפרט. קבוצות מחתרתיות התקבצו על פי מוצא, כמו ההתארגנות של יוצאי צ'כנוב וזו של יוצאות בלגיה, או על פי עיסוק, כמו זו של האופים. קבוצת המאבק אושוויץ תיאמה בין הקבוצות, היהודיות והלא-יהודיות, אך לא היתה לה השפעה מוחלטת. אנשי הזונדרקומנדו הצליחו להשיג מעט כלי נשק, ואספו אבק שריפה בעזרתן של נשים שעבדו במפעל הנפצים. ארבע מנשים אלה – רוז'ה רובוטה, אסתר וייסבלום, אלה גרטנר ורגינה ספירשטיין – עונו קשות אחרי המרד, אך לא הסגירו את שמותיהם של אלה שלידיהם מסרו את אבק השריפה. ארבעתן הוצאו להורג בתליה פומבית.

תכנית ההתקוממות היתה סדורה לפרטיה, אך נדחתה שוב ושוב. בסופו של דבר התלקחה כמעט באופן ספונטני, כשקבוצת עובדים יוצאי יוון, שהיתה מיועדת לגירוש שמשמעותו מוות, התמרדה. משום הספונטניות לא כל מה שתוכנן בוצע, אבל, כאמור למעלה, חשיבותה של ההתקוממות בעצם קיומה ולא בתוצאותיה שהיו ידועות מראש.

בשוליים אציין כי חלקו הראשון של הספר שזור אמירות שמקומן אינו בספר היסטורי-תיעודי, מעין מאמץ שאין בו צורך לרומם את דמותם של אנשי הזונדרקומנדו. העובדות עושות זאת טוב יותר. אילו היה תחת ידי מקור מידע מקיף אחר יתכן שהייתי בוחרת לעבור אליו. מכל מקום, בהתעלם מפגם זה, הספר חשוב מאוד ומעשיר, ואני ממליצה על קריאתו כדי להעמיק את הידע וכמחווה של כבוד לגיבוריו.

ידיעות ספרים

2017

שישה סיפורים מרכיבים את "הפיקניק ומהומות אחרות". כמו בקובץ "לחתן את אמא", המאוחר יותר, גם כאן משולבים יחדיו סיפורים מן הסוג של "משפחתי וחיות אחרות" וסיפורים חוץ-משפחתיים. כל השישה מסופרים בגוף ראשון.

הסיפורים המשפחתיים – "הפיקניק" ו"הפלגת הבכורה" – הם המוצלחים ביותר בספר. לארי, מרגו, לזלי וג'רי מככבים בו, כבר כאנשים בוגרים, יחד עם אמם, שלמרות נסיונה רב השנים והאכזבות עדיין מנסה לייצר עבור משפחתה הכאוטית מסגרת כלשהי ומצפה מצאצאיה להתנהגות נאותה. בסיפור הראשון היא מארגנת פיקניק קבלת פנים ללארי, ששב לאנגליה אחרי עשור של היעדרות, ומגייסת את בעלה של מרגו כנהג. בשני, המתרחש מאוחר יותר, והיא כבר בשנות השבעים לחייה, היא מצליחה לגרום לילדיה להצטרף אליה להפלגה מאיטליה ליוון. כרגיל, בשני המקרים כל מה שיכול להשתבש משתבש, והאחים אינם חדלים להקניט זה את זה, להתלונן, ולהשמיע שורות מחץ. שני הסיפורים מצחיקים עד דמעות.

ארבעה הסיפורים האחרים נחמדים, כתובים בחן, ומשעשעים למדי, למעט האחרון שהוא סיפור אימה. ב"חינוך יוקרתי" המספר מסתבך בעל כורחו בקנוניות של חברה ותיקה, בעודו מבקש לנפוש בשלווה בונציה. ב"האבלוק הזורע הרס" נוצר לו מוניטין שלילי בגלל השתקעותו בסדרת ספרים על הפסיכולוגיה של המין, אך במקביל פונים אליו אנשים נבוכים המבקשים להעזר בספרים. "איש מישלן" מתרחש בצרפת על רקע התשוקה לזכות בכוכב מישלן היוקרתי. "הכניסה" הוא, כאמור, סיפור אימה, ומסתבר שדארל החביב יודע להפחיד.

דארל מתאר יפה דמויות ונופים, מיטיב לברוא חיים במלים. בעיני הוא במיטבו כשהוא מספר על משפחתו ועל חוויותיו כזואולוג, או כשהוא מבקש להעביר מסר, כמו ב"ציפור הלעג".

מהנה.

The Picnic and Suchlike Pandemonium – Gerald Durrell

ספרית מעריב

1989 (1979)

תרגום מאנגלית: איילה בלאנדר

חיים וייס, ראש המחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון, מספר ב"ספרים מחוקים" פרקים ביוגרפיים של ילדות והתבגרות בירושלים בשנות השבעים. ב"ערפל", הסיפור הפותח את הספר, הוא מסייג את הדיוק העובדתי, כמוהו כאמו: "אני יודע שכוחם של אירועים שלא התרחשו משתווה, ולעיתים אף עולה, על כוחם של אלו שהתרחשו, וכאימי איני מבקש ואף איני יכול להפריד ביניהם". בין אם קרו הדברים המתוארים בהמשך בדיוק כפי שהם מובאים בפני הקורא ובין אם מעורבת בדיה בעובדות, הם מיטיבים לתאר אוירה והלך-רוח ורעיונות.

מרבית הסיפורים ממוקמים על קו התפר שבין חרדיות לדתיות מן הסוג של בני עקיבא. המספר, שמשפחתו היתה קרובה יותר לשניה, התחנך אצל הראשונה, וסופו שמצא עצמו מחוץ לשתיהן. הוא מתאר חינוך נוקשה, מאיים, שאינו רואה את היחיד אלא את היעוד. ב"יפוי כוח" הוא מספר על תקופה קצרה של נסיון להאמין בכוח, כדי לזכות בהקלה ובתחושת השתייכות, אבל מרבית הזמן היו הוא וחבריו יושבי הספסלים האחוריים, "ילדיו הדחויים של בית המדרש ובניה המובסים של הישיבה: בטלנים, חולמים, חובבי כדורגל, קוראי ספרות אסורה בגניבה והוזי הזיות על בנות בית הספר "פלך" היפות שלמדו במרחק שכונה אחת ושנות אור מאיתנו".

וייס אינו הראשון, ומן הסתם גם אינו האחרון, שכותב על חוויות ילדות של מי שנולד אל הדת ובחר לעצמו נתיב חיים אחר. כתיבתו יפה ומדויקת, אך בנושא זה אינה מחדשת, למעט חריג יחיד בסיפור "ספרים מחוקים", שבו הוא מספר כיצד אירע שהופקד בידיו תפקיד הצנזור, שתפקידו למחוק מספרי החול הבודדים בספרית הישיבה קטעים בלתי צנועים. בנימה כמעט הומוריסטית הוא מתאר את שנותר מן הספרים לאחר עבודתו השקדנית – "מפגשיו התכופים והמתסכלים של ד"ר מנפרד הרבסט עם האחות שירה נראו לאחר מעשה העריכה כתמליל חקירה של השב"כ שנמסר לעיונו של הציבור" – ומודה בכנות (פרופסור לספרות או לא?) כי "הצנזורה אינה נחלתו הבלעדית של העולם הדתי שממנו ביקשתי בכל כוחי לברוח. הספרות העברית עצמה, שראשיתה והורתה בישיבות מזרח ומרכז אירופה, נתגלתה כצנזורית אכזרית. הקטעים שצבעתי בשחור היו רובם מהוססים, מגומגמים ועומדים לפני הקוראים כנערים מתבגרים שאינם יודעים מה לעשות עם עצמם וידיהם תחובות להם בכיסיהם מרוב מבוכה".

מן הסיפורים שבספר אהבתי במיוחד שלושה, שבמקרה או לא במקרה, אינם, או כמעט אינם, דתל"שיים: ב"כיכר השבת" ניצולת שואה, שילדיה נרצחו, מקללת את אלוהים בכיכר השבת, מול עוברי אורח חרדים ברובם, והציבור כולו דומם בחמלה ובכאב; ב"מתי מדבר" הוא מספר על ההתמודדות עם עובדת הנכות של ידו הימנית שנפגעה בלידה, על הבושה והכאב והעלבון והזעם; הדמות המרכזית ב"נחשים" היא של אילן סוויסה, ילד חריג בבית הספר בשל היותו מזרחי ובן לאב עשיר, שסולק מן המוסד אחרי מסיבת בר המצווה שלו שכללה, מול עיניהם הנדהמות של חבריו לכתה, ריקודי בטן. הילד יצא מחייהם אבל "את נוכחותם הממיתה והמחיה של נחשי הכסף והזהב שגלשו במורד כיפתו הכחולה של אילן סוויסה לא היה ניתן להעלים יותר, והם ארבו בשקט ובסבלנות מחוץ למחנה למי מאיתנו שיהיה נכון, ביום מן הימים, לפיתויָם".

בסיפור הראשון מוזכרת המכולת של רכלבסקי, מן הסתם זו של משפחתו של הסופר חיים באר, יליד ירושלים, שערך את הספר.

חיים וייס מיטיב להעמיד זכרונות מלאי חיים, סיפוריו מעניינים ונכנסים אל הלב, והספר מומלץ.

אפרסמון

2022

כותרת משנה: מכתב מחייל אל בניו

ביום 24 ביוני 1940, היום בו חתמה צרפת על הסכם שביתת נשק שמסר אותה בידי גרמניה הנאצית, כתב סטיבן האגרד מכתב לבניו. האגרד, שחקן, סופר ומשורר בן עשרים ותשע, פציפיסט שהתרחק מן הפוליטיקה, גילה, כך הוא כותב, שאינו יכול להחזיק בעמדה מתבדלת נוכח הרֶשע המאיים על העולם. "אני מאמין שאין בעיה דוחקת יותר לתרבות בת זמננו מאשר בעיית ה"בלתי נלחם" – ויהא זה מתוך שכנוע פנימי, מתוך פחדנות או מתוך בוגדנות – שכל מדינה מאמצת אל חיקה באמון שכזה כיום", כתב וקיים בגופו. אשתו ושני בניו הפעוטים הורחקו מאנגליה לארצות-הברית, והוא עצמו נותר בלונדון, ממתין להצבה בשורות הצבא.

"אשכב לישון בצהרים" הוא משפט מתוך "המלך ליר" של שייקספיר, שבו שיחק האגרד את תפקיד השוטה, התפקיד האחרון לפני שבחר להתגייס. "איני יכול שלא לחשוב על המשמעות הרת האסון של השורה כשאני חושב על ירידתו חסרת הדרמה של השוטה מהבמה ברגע שבוודאי היה הצהריים של חייו, גם אם לא של גורלו. זו הסיבה שבחרתי בשורה ככותרת לספר זה".

האגרד, שחושש שלא ייצא חי מן המלחמה, מציג בפני בניו את עצמו, את התלבטויותיו, את תפיסת עולמו. הוא תוהה באיזה עולם יחיו השניים כשיקראו את דבריו. בעת הכתיבה הוא פסימי – "אני מתוודה שאינני רואה דבר מעבר לקדרות" – אבל מכיוון שיש לו "אמון בטוב המולד של האדם וביכולתו של האדם להגיע למעלת אלוהות", הוא מבקש להאמין שבניו יחיו בעולם טוב יותר.

האגרד כותב על האמנות, על האופן בו גידלו אותו ועל האופן בו ביקש לגדל את ילדיו. הוא מיצר על כל שהוא עתיד להפסיד בשני התחומים, על כל מה שלא הספיק לעשות. הוא חרד מפני ההיטלריזם, ובז לעצמו על שלא נקט צעדים אקטיביים לעצור אותו. לבניו הוא מנחיל ספקנות, ומציע להם "אל תקבלו דבר, אל תאמינו בדבר עד שהאמונה תכפה את עצמה עליכם, תדחק את שורשיה לכל נבכי תודעתכם ותיעשה לחלק מהותי מדרך המחשבה שלכם". הוא יוצא למלחמה לא מתוך תחושת התעלות, אלא מתוך תחושת כורח, ומעיד על עצמו כי הצעד שבחר הוא "העלאת קורבן מרצון, אפילו בחדווה".

אחרי כשנה וחצי של שירות, האגרד הלך לעולמו. כריסטופר האסל, חברו של האגרד, כתב מבוא ביוגרפי לספר, ובו התייחס גם לאובדן: "חודשים מעטים אחרי שהחל לעבוד במחלקת הלוחמה הפוליטית מצא את מותו, ב־25 בפברואר, 1943. בן שלושים ואחת היה במותו. האויב שקיווה שהנה ינצח במלחמה הרוויח מכך מעט מאוד, אני משער. ימי השלום שיבואו הם שיספגו את המכה".

התרשמתי מדמותו של האגרד, כפי שהצטיירה מדבריו ומדברי חברו. הוא הצטייר כאדם מצפוני, נחוש, כן ודבק במטרה. ההתרשמות הזו התערערה במידה מסוימת כשהתברר שהאיש שביקש להתנקש בהיטלר, או לפחות לתרום למפלה הגרמנית באמצעות התגייסות לצבא, התאבד בעיצומה של המלחמה בשל אהבה נכזבת לאשה מצרית נשואה. אין שופטים אדם במשבר, ואיש אינו יודע אם ועד כמה ערער אותו השירות, אבל סופו עומד בסתירה צורמת לכתיבתו. למרות זאת, מעניין לקרוא את המכתב, לקבל עדות בגוף ראשון בזמן אמת על אוירת התקופה, על הפחד ועל הבלבול, וגם על התקווה.

למכתב צורפו מספר שירים שכתב האגרד, חלקם נבחרו לספר על ידי אלמנתו ואם בניו. ארז וולק תרגם היטב, והצילום שצילם יואב רייס לעטיפה נאה והולם.

I’ll Go to Bed at Noon – Stephen Haggard

אפרסמון

2022 (1944)

תרגום מאנגלית: ארז וולק

כותרת משנה: דני רוכב אל הים הדרומי

בכל יום חמישי בתום יום הלימודים אוסף הדוד סבוני את אחיינו דני, ומבלה עמו את אחר הצהרים. סבוני הוא רוקח רווק, בעל דמיון עשיר ויותר משמץ של ילדותיות, והשניים נהנים מן הבילוי בצוותא. ביום חמישי מיוחד זה, שחל בתאריך שלושים וחמישה במאי, יום שבו חייב האדם להיות מוכן לדברים המופלאים ביותר, נכונו להם הרפתקאות יוצאות דופן. המורה של דני הטיל על התלמידים הטובים בחשבון, שלפי תפיסתו הם חסרי דמיון, לכתוב חיבור על מסע אל הים הדרומי. דודו, בסיועו של סוס קרקס מדבר, מסייע לו להגיע לשם ולשוב משם בתוך פרק זמן קצוב לפני שיהיה עליו לשוב אל הוריו.

אריך קסטנר כתב סיפור שופע דמיון יוצר. הוא מעביר את גיבוריו במקומות כמו ממלכת העצלנים, מפגיש אותם עם מצביאים היסטוריים, מספק להם הצצה אל עיר עתידנית, ובסופו של דבר מביא אותם אל היעד. למרות שהעלילה נקראת כהרפתקה מהנה, אי אפשר להחמיץ את ההיבטים הביקורתיים שהסופר שילב בה. בעיר העתידנית, שבה מנבא בין השאר את הטלפון הנייד ואת החקלאות הממוכנת, הוא מזהיר מפני סכנות ההסתמכות המופרזת על הטכנולוגיה. במקום אחר הוא מחווה דעה שלילית על הורות קלוקלת המתבטאת בעונשים גופניים ובהזנחה. את המצביאים והמנהיגים מן העבר, כמו נפוליאון, חניבעל ויוליוס קיסר, הוא מציג בצורה נלעגת, ומביע ברורות את תפיסתו הפציפיסטית. אין בהיבטים אלה כדי לפגום בהנאה. נהפוך הוא, הם מעמיקים אותה.

הגרסה העברית שקראתי היא בתרגומה של אלישבע קפלן משנת 1947. ברוח התקופה, שמות הדמויות עוברתו, בארועים ההיסטוריים המוזכרים בו שולבו ארועים מן ההיסטוריה היהודית שלא נכללו במקור, ולפחות קטע אחד עבר ריכוך כדי שיתאים לילדים ישראלים. עדיין, חינו של הספר ואיכותו השתמרו יפה בתרגום. ב-1999 תורגם הספר על ידי מיכאל דק, הפעם ללא עריכה.

אחדים מספריו של קסטנר קראתי כילדה שוב ושוב, בעיקר את "הכתה המעופפת" החביב עלי מכולם. את "שלושים וחמישה במאי" קראתי כנראה רק פעם אחת ודי שכחתי אותו. היה נעים להפגש אתו בקריאה כמו ראשונה.

Der 35. Mai – Erich Kästner

אחיאסף

1947 (1931)

תרגום מגרמנית: אלישבע קפלן

וואבי-סאבי הוא מונח המבטא תפיסת עולם במסורת היפנית והבודהיסטית, שעיקרה אימוץ אי-השלֵמות האסתטית, קבלת הפגמים. וואבי-סאבי הוא גם השם שבחרה רחל מראני לגיבורת גרסתה לסיפור עממי הנפוץ בתרבויות שונות.

שמה של הילדה וואבי-סאבי ניתן לה על ידי חכם הכפר בו נולדה. משמעותו, כך הסביר להוריה, היא "אין בעולם דבר מושלם", והוסיף – כמו מרגיע את חששם של הורים טריים המאחלים לבתם התינוקת חיים מושלמים – כי העובדה שאין שלמות בעולם היא דווקא דבר טוב. "חכו ותראו", הבטיח.

הסיפור הקצר, והפשוט לכאורה, עוסק באופן בו פגם – ובמי אין לפחות אחד כזה – עשוי להפוך לברכה. הוא עוסק גם בדרך בה נדיבות טבעית, כזו המכוונת לשמח את עצמנו ואת הזולת, מידבקת.

אין זה ממנהגי לקרוא ספרי ילדים ולכתוב אודותם. אבל הערכתי מאוד את ספרה של הסופרת, "נדיבות טובה", והייתי סקרנית להציץ ב"וריאציה" לגיל הרך. אני סבורה שהספר עשוי להתחבב על ילדים, לשמש נקודת מוצא טובה לשיחה איתם בנושאים העולים ממנו, ולפתוח את לבם – וגם את לב המבוגרים המקריאים אותו – לנדיבות המוצעת בו. הסיפור העממי מסתיים במעשה של נדיבות בלתי מודעת מצדו של הכד, זה שמופיע בשמו של הספר. בגרסה שלפנינו נדיבותו עולה מדרגה, ונובעת ממוּדעות ומכוונה, והשינוי מרחיב את גבולות הדיון בטיבה של נדיבות אמיתית.

אמנם אין בעולם דבר מושלם, אבל האיורים של רמי טל ושילובם בטקסט בהחלט מתקרבים לכך.

מומלץ.

הוצאת אלכסנדר ופרויקט נדיבות

2022

כותרת משנה: סיפור מסוואנה

העיתונאי ג'ון ברנדט, שעבד רוב חייו בניו-יורק, הגיע לסוואנה שעל החוף בג'ורג'יה כמעט באקראי, התאהב בעיר, ובהדרגה קבע בה את מגוריו. ספרו הראשון, שהפך מיד לסיפור הצלחה, מתאר את העיר, את התושבים שבחייהם התערה הכותב – בעיקר אנשי החברה הגבוהה שאכלסו את המרכז ההיסטורי ואנשי בוהמה – ועומד על אופיה המיוחד.

הספר נפתח בביקור בבית מרסר, שם משוחח ברנדט עם ג'ים ויליאמס, סוחר עתיקות ומשפץ, שבנה עצמו מאפס, והיה מראשוני מצילי הבתים ההיסטוריים של סוואנה שעמדו על סף הריסה. מי שקרא את הטקסט שעל הכריכה יודע כי ויליאמס עמד במרכזה של פרשת רצח, אבל לסופר לא אצה הדרך. הפרשה תצוץ רק בסוף חלקו הראשון של הספר, ותתואר בהרחבה בחלקו השני. בין השיחה הראשונה לרצח, הוא מכיר לנו את סוואנה באמצעות מפגשים עם שלל דמויות ססגוניות, ופורש את הרקע שעליו התרחשה הפרשה.

בסיומו של הספר הוא מסכם את העיר כך: "בעיני לפחות, ההתנגדות של סוואנה לכל שינוי היתה סוד קסמה. העיר הסתכלה פנימה, והיתה אטומה לרעשים ולהסחות הדעת של העולם הגדול. היא אף גדלה כלפי פנים, ובדרך זו אנשיה שגשגו ופרחו כמו צמחים בחממה שבטיפולו של גנן סלחן. הרגיל הפך ליוצא דופן. האקסצנטרים פרחו. כל ניואנס וכל שיגיון באישיות קיבל ברק גדול במקום הסגור והמפואר הזה, יותר מכפי שזה יכול להיות בכל מקום אחר בעולם". האקסצנטריות והשגיון כללו, בין השאר, דראג קווין שלוחת רסן, נוכל מקסים שמתנהל בעולם ברוח טובה, כשהוא אהוב על ידידיו ועל נושיו כאחד, מדען תמהוני שעל פי השמועה, וגם על פי הודאת עצמו, יש לו הכוח להרעיל את העיר, כוהנת וודו המשתמשת בצמחים ובכוחו של כהן שמת כדי להועיל או לפגוע, על פי הצורך, איש חברה מוביל רודף כבוד, 'מועדון הקלפים של הנשים הנשואות' שמתנהל על פי כללים קשיחים ומגוחכים, ועוד.

העיר מאופיינת בתערובת יוצאת דופן של סובלנות וגזענות. מצד אחד שוררת בה אוירה מנומסת כלפי כל אחד, ללא קשר לצבע עורו, אבל נשפים נערכים בנפרד ללבנים ולשחורים, והמעמד הגבוה של השחורים אינו כולל תפקידים ששמורים למעמד הגבוה של הלבנים – בנקאים, שותפים במשרדי עריכת דין גדולים, מנהלים בתאגידים גדולים, יורשי הון. איש אינו מסווג אחרים על פי דתם, אבל המועדון היוקרתי סגור ליהודים, למעט אחד, עליו הם אומרים: "בוב מיניס […] הוא גם הנין-נין של הילד הלבן הראשון שנולד בג'ורג'יה, וזה הופך אותו לשריד חי של ההיסטוריה של ג'ורג'יה. הוא יהודי, אבל לא יותר מדי יהודי […] בוב מיניס משתלם מאוד למועדון אוגלתורפ […] הוא מאפשר לנו לומר […] 'אבל יש חברים יהודים במועדון אוגלתורפ'". הומוסקסואליות אינה נושא שמדברים עליו, אבל כשויליאמס מסתבך, עמיתיו אומרים: "כל הזמן שמחנו בהצלחה החברתית של ג'ים, בזכות מה שהדבר הזה אמר כביכול עלינו. חשבנו שזו הוכחה לכך שסוואנה היא קוסמופוליטית, שאנחנו מספיק מתוחכמים כדי לקבל הומו למסגרת החברתית שלנו". כל אלה, ועוד, קשורים מן הסתם לתפיסה הבסיסית של התושבים, ולפיה "אנחנו אוהבים שהדברים יהיו בדיוק כפי שהם!".

סוד קסמו של הספר הוא בכתיבה הבהירה של ברנדט, שהפך מעורב בחיי גיבוריו, ותיאר אותם בחיבה על מעלותיהם ועל מגרעותיהם, לעתים מזדהה איתם, לעתים משועשע בגינם. ברנדט נטל לעצמו חירות לשחק מעט עם הזמנים, ולתאר את המפגשים עם הדמויות במועד שקדם לפרשת הרצח, למרות שנפגש איתן כשהפרשה היתה בעיצומה, אבל הוא מסביר זאת באחרית דבר, ולסדר הארועים הספרותי יש יתרון עבור הקוראים.

מהנה ומומלץ מאוד.

Midnight in the Garden of Good and Evil – John Berendt

זמורה ביתן

1998 (1994)

תרגום מאנגלית: יונתן פרידמן

תשעה סיפורים מרכיבים את הקובץ. כל אחד מהם עומד בפני עצמו, אך מוטיבים חוזרים קושרים ביניהם: בני זוג בוגדים, ילדים שמתים לפני הוריהם, עיסוק בכתיבה, ובעיקר טעויות ואי הבנות.

רפתנית, שקראה לאחת הפרות שברשותה וירג'יניה, כשם המדינה בה השתקע בנה, משכנעת את עצמה שהבן ירצה להמשיך בדרכה, מתנפצת אל סלע המציאות ההפוכה, ומוצאת נחמה בלתי צפויה; אשה יוצאת לנסיעה ספונטנית לאילת, כדי לפרוק בבכי על כתפה של אמה את כאב בגידת בעלה; נערה טועה לחשוב שהנער שבו היא מאוהבת מתעניין בה; אשה שמתה "רודפת" את בעלה כשהוא מחליט להכיר אשה אחרת; מנחת קבוצת קריאה מזמינה למפגש סופרת שניהלה רומן עם אביה; סב משנן לנכדו תאריכים חשובים מתקופת מלחמת העולם השניה כדרך להתמודד עם זכרונותיו הקשים; סופר שלוקה בסרטן מנסה לכתוב סיפור שישנה את גורלו ממוות להחלמה; אשה מגלה שכל מה שחשבה על בתה ועל חברותיה שגוי; אשה שאינה רואה זמנית בעקבות ניתוח מגלה את בגידת בעלה באמצעות חוש הריח; אב מגלה לזוועתו שבתו עומדת להנשא לאחיינו של קאפו שאשם ברציחת אחיו של האב.

החביב עלי מכולם, אם לבחור אחד, הוא "הנצחון של גנרל מונטגומרי". שלוש פעמים בשבוע מגיע נכד לבקר את סבו ואת סבתו. בעודו אוכל מספרת לו הסבתא על חוויות הגטו, על הרעב, על אחיה שמת. אחרי הארוחה משחק אתו סבו במשחק התאריכים: מתי פלשו הגרמנים לפולין, מתי בוצע האנשלוס, והתאריך שאליו הוא חוזר שוב ושוב – 23 באוקטובר 1942, היום בו מוטגומרי ניצח את רומל באל-עלמיין. זהו סיפור נוגע ללב על קשר לבבות בין סב לנכד, ועל התמודדות עם זכרונות קשים באמצעות היאחזות בתאריכים ואזכור חוזר ונשנה של הנצחון כאור בתוך האפלה.

כמו ב"נשים מתוך קטלוג", שראה אור חמש שנים מאוחר יותר, סביון ליברכט מיטיבה לתאר דמויות רב-מימדיות, שמתמודדות עם מכאובים בלתי פתורים, ועם חיים מסוגרים בעצמם שחווים קושי כשהם מוצאים עצמם חשופים מול המציאות. העלילות פשוטות לעתים, ונוגעות בביזארי בפעמים אחרות, אך בכל המקרים לוז הסיפור הוא נפשו של היחיד, ובה הסופרת מתבוננת במבט חד אבחנה, אמפתי ולא שיפוטי.

מומלץ.

כתר

1995