קטגוריה: ספרים מומלצים

השנה היא 1986. אָמוֹר סווארט בת השלוש-עשרה, שהורחקה מבית משפחתה לפנימיה בשל מחלתה של אמה רייצ'ל, נקראת לשוב ללוויתה של האם. אחיה אנטון, חייל בצבא דרום-אפריקה, שממש באותו היום ירה למוות במפגינה, שב אף הוא הביתה. באחוזה המשפחתית מתגוררת אחותם אסטריד עם אביהם מאני, אלכוהוליסט לשעבר שהפך לפנאט דתי, הנתון להשפעתו של מנהיג רוחני נוכל. את עבודות משק הבית, כולל גידול הילדים וטיפול באם הגוססת, ביצעה מאז ומעולם סלומה, עובדת שחורה, עליה נהג סבה של אמור לומר, "אה, סלומה, קיבלתי אותה עם השטח".

משפחת סווארט היא משפחה מפוררת, ומותה של האם מעמיק את השברים. אמור, על קו התפר בין ילדות לבגרות, מתחילה להבין באיזה עולם היא חיה, רואה לראשונה בעיניים מפוכחות את משפחתה ואת מדינתה, שחוקי האפרטהייד עדיין חלים בה. זמן מה קודם לכן שמעה את מאני מבטיח לרייצ'ל החולה להעניק לסלומה בעלות על הבית הקטן שבו היא מתגוררת, והיא בטוחה בתמימותה שההבטחה תקוים. בפועל כשאמור מעלה את הנושא היא רק מעצימה את המחלוקות הפנימיות.

בני המשפחה, או מי שיישאר ממנה, ישובו וייפגשו בעיקר בלוויות במהלך שלושת העשורים הבאים. סלומה תהיה שם ברקע, עדיין שקופה, עוטה את חייה כמו מסכה, פסל ומסכה. דרום-אפריקה תעבור תהפוכות שלטוניות וחברתיות, אך האיבה הגזעית, הדעות הקדומות, ההיסטוריה המעוותת, לא יתפוגגו. כשאמור תנסה שוב ושוב לקיים את משאלתה של אמה ולקיים את הבטחתו של אביה, היא תיאלץ להכיר במה שאינו משתנה, ובסופו של דבר תבין שמחוץ לעולם הלבן התרחשו שינויים רבי משמעות.

דיימון גלגוט מאכלס את הספר בשורה של דמויות מעוותות, שקועות בעצמן, להוטות אחר רווח אישי, מתפוררות ועיוורות לסביבתן. בני המשפחה הגרעינית הם כאלה, וגם הקרובים שסביבם, כמו אשתו של אנטון שדרום-אפריקה מאכזבת אותה. מי תיאר לעצמו שאבא שלה, שכולם כיבדו אותו ופחדו מפניו, יצטרך להתייצב לפני "ועדת האמת והפיוס" ולהודות במעשים כל-כך איומים והכרחיים? הבעיה של הארץ הזאת, לדעתה, היא שאנשים פשוט לא מסוגלים להניח לעבר. הסופר חובט בכומר סימרס, שבעבר חטא בגילוי עריות, והיום משחק בנפשות הנוהים אחריו, בכומר נוסף שמפר את חסיון הוידוי, בעורכת הדין המשפחתית, שהוסיפה עוד שם לקרקפות הבעלים-לשעבר שהיא מתהדרת בהן. מעניין לציין שבעוד הוא מנסה להכנס אל נפשן של הדמויות הלבנות, לדמויות השחורות לא ניתן קול של ממש, למעט ממש בסיום. אני מניחה שהדבר נעשה במכוון, משום יחסם של הלבנים אל השחורים כשקופים. "נראה שאף אחד לא רואה אותה", הוא כותב על סלומה. "מסתבר שהיא בלתי נראית. ומה שסלומה מרגישה גם הוא בלתי נראה".

מול כל הדמויות המעוותות עומדת אמור. בעודה ילדה היכה בה ברק, ונדמה שהסופר, כמו כמה מן הדמויות, מתייחס לכך כאל מגע אלוהי שהבדיל אותה וייחד אותה. אמור מרחיקה את עצמה מן המשפחה, מכסף ומנכסים, פונה לנתיב של עזרה לזולת כאחות, ובמשך כל העשורים המתוארים בספר שבה ומעלה את שאלת הבית שהובטח לסלומה.

גלגוט כותב בסגנון יחודי, דיבורי לעתים, רוחני לעתים, ציני רוב הזמן, ומסריו חדים, כואבים וכועסים. תהיתי מדוע בחר ביצוג כל-כך חד-צדדי של גיבוריו, ללא נסיון להבין, ללא חמלה. המוטו שבחר לספר, ציטוט מדבריו של פדריקו פליני, מסביר את בחירתו: הבוקר פגשתי אשה עם אף זהב. היא נסעה בקדילק וקוף בזרועותיה. הנהג שלה עצר והיא שאלה אותי: "אתה פליני?" ובאותו קול חלול המשיכה: "מדוע בסרטים שלך אין אף בן-אדם נורמלי אחד?"

מיכל אלפון תרגמה היטב, והספר מומלץ בהחלט.

The Promise – Damon Galgut

חרגול ומודן

2022 (2021)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

ג'וליאן לנדסלי, שנטש קריירה בשוק ההון לטובת ניהול חנות ספרים בעיירה בריטית, פוגש בחנותו את אדוארד אייבון, הטוען שהכיר היטב את אביו, והופך מעורב בעסקיו של ג'וליאן ובחייו. ג'וליאן מוזמן אל ביתו לפגוש את אשתו דבורה, החולה במחלה סופנית, ומפתח קשר זוגי עם בתו לילי, אם יחידנית. למרות שברור לו שאדוארד אינו בדיוק מי שהוא טוען שהנו, הוא נכבש באישיותו, ואף משתף אתו פעולה בעניינים מעוררי חשד.

סטיוארט פרוקטור, איש ביון מדרג הביניים, שלא התקדם בשורות הארגון כפי שאיחל לעצמו, מנהל חקירה נגד סוכן לשעבר, קומוניסט לשעבר, שיתכן שחצה את הקוים. שני קוי העלילה מתנהלים תחילה בנפרד, עד שמתברר, די כצפוי, שהסוכן המצוי תחת חקירה הוא אותו אדוארד שמנצל את ג'וליאן ככיסוי לפעילותו.

העלילה תפורה יפה, כמצופה מג'ון לה קארה, תהליך חשיפת הסודות במהלכה מותח, עברו של אדוארד כסוכן בבוסניה בתקופת המלחמה ביוגוסלביה מרגש, והצלילה אל אחורי הקלעים של הביון מעניינת. יחד עם זאת שאלתי את עצמי איזה סיפור חדש ביקש הסופר לספר, וממש לפני סיום היה נדמה לי שמצאתי את התשובה בהרהוריו של סטיוארט: "השירות הוא בעיה יותר מפתרון. אולי בהעדר מדיניות חוץ בריטית לכידה ועקבית השירות מתחיל להכנס לנעליים גדולות ממידותיו". מסתבר שכיוונתי לדעת גדולים. ניק קורנוול, שהכין את הספר לדפוס אחרי מות אביו הסופר, כתב באחרית דבר כי לראשונה, בספרו האחרון שאותו היסס לפרסם, הביע אביו פקפוק ברלוונטיות של הארגון: "הספר מציג שירות מרוסק: רוחש סיעות פוליטיות משלו, לא תמיד מכיר טובה לאלה שעליו להוקיר, לא תמיד יעיל מאוד או עירני מאוד, ובסופו של דבר לא בטוח, לא עוד, שיש ביכולתו להצדיק את עצמו".

"שומר אמונים" אולי אינו מורכב כמו ספרים אחרים של לה קארה, והוא נדמה קטוע כלשהו בסיומו, אך הוא כתוב היטב, קריא מאוד, מותח ומעורר מחשבה, ולכן מומלץ.

פרק ראשון באתר עברית

Silverview – John le Carré

כנרת זמורה דביר

2022 (2021)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

שלושה גברים אוהבים את בת-שבע אברדין ומחזרים אחריה, כל אחד בדרכו השונה. גבריאל אוק, רועה צאן טהור לב, מבקש להנשא לה, אך היא דוחה אותו. האיכר בולדווד, רווק רציני ומתבודד, אינו מקדיש לה כל תשומת לב, עד שמעשה קונדס מצדה מטעה אותו לחשוב שהיא מאוהבת בו, והוא שוקע באהבה אובססיבית כלפיה. הסמל טרוי, מחזר כפייתי והפחות ראוי מביניהם, הוא זה שכובש את לבה בדברי חלקות. תומס הרדי מעביר את גיבוריו תהפוכות ומשברים, עד שטרגדיה מארגנת מחדש את מערך הכוחות בין הארבעה, ובשונה מספרים אחרים של הרדי משיבה את הסדר הטוב על כנו.

"הרחק מהמון מתהולל", שנחשב ליצירה המצליחה הראשונה של הרדי, מצטיין בתיאורי טבע ובתיאורי נפשם של הגיבורים. מבחינה רעיונית הוא מכיל ניצנים של המסרים שהופיעו בספריו המאוחרים יותר, ושייחדו את יצירת הפרוזה האחרונה שלו, "גו'ד האלמוני". בת-שבע, כמו סוזאן וכמו אליזבת-ג'יין מ"ראש העיר קסטרברידג'" מפגינה עצמאות כלשהי, אך עדיין שבויה בתפיסה הרואה באשה שניה לגבר ורכושו של בעלה. היא לוקחת על עצמה את ניהול החווה של דודה שהלך לעולמו, מעורבת בפרטי העבודה, משתלבת ביריד כשווה לאיכרים. ויחד עם זאת היא מחזיקה בתפיסות מסוג "אני רוצה באדם שיאלף אותי. עצמאית מדי אני", ולאחר נישואיה היא מסתגרת בביתה והופכת מעצמאית לפסיבית. הספר כולל עמדות סטראוטיפיות כלפי נשים עד כדי אי נוחות, עמדות שהלכו והידלדלו ביצירותיו הבאות של הרדי.

"ג'וד האלמוני" עסק רבות בהתנגדות לנישואים משום הכפייתיות שבהם שסופה להרוס את היחסים בין בני הזוג, וגיבוריו יישמו את תפיסת עולמם, גם אם הסופר גרם להם לשלם את המחיר. ב"הרחק מהמון מתהולל" רעיון דומה מבליח מדי פעם. אביה של בת-שבע, כדוגמא, אומר: "לא הייתי יכול לייחל לאשה יפה יותר מאשתי, אבל עכשו שאני מרגיש שמודבקת עליה תוית אשת חיקי החוקית, על כורחי לבי הרע נודד לו, ואחת היא מה אני עושה". בת-שבע עצמה יודעת שלמרות שהיא, כדבריה, זקוקה ל"אילוף", נישואים עתידים להרע לה. "ברוב עצמאותו של לב הנערה שלה דימתה לה שיש מידה של השפלה בויתור על פשטותם של חיי עלמה בשביל להיות המחצית הכנועה של השלם הבינוני של חיי נישואין", ובכל זאת היא הופכת למחצית הכנועה הזו. "דומה שגברים מן הישוב לוקחים להם נשים מפני שאי אפשר לכיבוש ולבעלות בלא נישואין, ונשים מן הישוב מקבלות עליהן בעלים מפני שאי אפשר לנישואין בלא כיבוש ובעלות", מסכם הרדי את עמדתו.

גבריאל אוק הוא דמות בלתי נשכחת, ישר, יציב, אחראי. "אוק מתבונן באופק המסיבות בלי להודיע חשיבות יתרה לעמדתו שלו בתוכן", מאבחנת בת-שבע, שלומדת לסמוך עליו, ובמהלך טלטלות חייה היא מגלה כי למרות שדחתה את הצעת הנישואים שלו, ולמרות שניסתה לפטר אותו כשהביע את דעתו ביושר, הוא נותר חברה היחיד. ו"במקום שהמקרה הטוב נותן לחברות שכזאת להירקם, שם צירוף הרגשות הזה נמצא האהבה האחת שהיא עזה כמוות – אותה אהבה שמים רבים לא יוכלו לכבות אותה ונהרות לא ישטפוה, שלעומתה התשוקה הסוערת הקרויה בדרך כלל בשם הזה חולפת ונמוגה כקיטור".

"הרחק מהמון מתהולל" כתוב בסבלנות לפרטים, מיטיב להתבונן בנפשות גיבוריו, ומומלץ בהחלט.

Far from the Madding Crowd – Thomas Hardy

עם עובד

1987 (1874)

תרגום מאנגלית: אמציה פורת

אגדה אורבנית אופפת את בית הקפה הקטן "פוניקולי פוניקולה" שבטוקיו, ולפיה בעליו מסוגלים להעביר בני אדם בזמן. אילו יכולתם לנסוע בזמן, את מי הייתם רוצים לפגוש? לארבע נשים יש תשובה ברורה: אשת עסקים, שבן זוגה עזב אותה לטובת עבודה מעבר לים, מתחרטת שלא ביקשה ממנו להשאר, ומבקשת הזדמנות לומר זאת; אחות, שבעלה חולה האלצהיימר הפסיק לזהות אותה, מגלה שביקש למסור לידיה מכתב לפני ששקע בשכחה, ומקווה לקרוא אותו; בעלת בר, שניתקה קשר עם משפחתה, מתחרטת על שהתחמקה מאחותה הצעירה, ורוצה לזכות לומר לה מילה טובה; בעלת בית הקפה, שיודעת שבשל מצבה הרפואי לא תשרוד את לידת בתה, מקווה שמסע אל יום בעתיד יאפשר לה לפגוש אותה ולהתנצל על היעדרותה מחייה.

שורה של כללים נוקשים כרוכה במסע בזמן. הקשה מביניהם הוא הידיעה שההווה אינו יכול להשתנות. כך, גם אם האשה הראשונה תאמר לבן זוגה את שעל ליבה, הוא עדיין יקום ויסע, חולה האלצהיימר לא יזהה פתאם את אשתו, מצבה של האחות הצעירה לא ישתנה, ונס לא יציל את בעלת בית הקפה. מה הטעם, אם כך, במסע? המסר שאליו כנראה מכוון הספר הוא "יהיה טיבם של הקשיים הניצבים בפני בני האדם אשר יהיה, הם תמיד ימצאו את הכוח להתגבר עליהם. כל שנדרש לשם כך הוא לב". ההזדמנות לעשות את המעשה הנכון בעבר מעניקה לנשים שלוות נפש, מספקת להן נקודת מבט חדשה ומרעננת על ההווה, שלאורה עתידן עשוי להשתנות לטובה (בהערת שוליים אציין שתפיסת ההווה המשתנה של הנשים עומדת בסתירה לכלל שההווה אינו יכול להשתנות, אבל ניחא). בעיני, התובנה שיש ליטול מן הספר היא לחיות את ההווה לא בהצטמצמות אל תוך הרגע, אלא בהרחבת התפיסה אל מכלול ההווה והעתיד גם יחד, לא בהתכנסות אל האגו היחיד, אלא בתוספת נקודות המבט של הזולת.

"לפני שהקפה יתקרר" (המציין את הזמן הקצוב שעומד לרשות הנוסעים בזמן) הוא ספר אנושי, נוגע ללב, מעורר מחשבה ומומלץ.

פרק ראשון באתר עברית

コーヒーが冷めないうちに – 川口 俊 和

כנרת זמורה דביר

2022 (2015)

תרגום מאנגלית: שאול לוין

אסא פוגל מנהל מלחמת מאסף. עבודת הדוקטורט שלו נשאה את הכותרת "אנטי-רציונליות ואנטי-אינטלקטואליזם בתרבות העידן החדש", המייצגת את תסכולו מן הנהיה אחר האמורפי והבלתי לוגי. הוא בונה קורסים אקדמיים בשבח הרציונליות והאינטלקט, אך איש אינו מתעניין בהם. הוא מוזמן להתארח בתכניות טלויזיה, כשמולו מגידי עתידות ומאחזי עיניים למיניהם, ומבין שהוא בבחינת עלה תאנה חסר משמעות. נדמה היה לו שמצא את נפשו התאומה באשתו יפעת, אך עמדותיה התרככו והפכו "מכילות" יותר, ולפער הרעיוני שנפער ביניהם היה חלק משמעותי בגורמים לפרידתם. לא ייפלא שהוא מתאהב במשתתפת בחידון טלויזיוני רק משום שהיא יודעת מיהו ג'יימס רנדי. כעת נוחתת עליו מלחמה חדשה כשאמו, סמנכ"לית במרכז לשלום, נאשמת בעבירות צווארון לבן, והוא מנווט בין אמון לבין ספק.

על רקע השיבוש הקשה שחל בחיי משפחת פוגל, נעה ידלין מטפלת בכמה וכמה נושאים מעניינים. בפן הציבורי היא עוסקת בין השאר באופן בו הציבור חורץ דעה בטרם משפט, באמינות ובמוסריות המפוקפקות של העיתונות, בהתנהלותם של מרכזים טהורי כוונות לכאורה, שראשיהם דואגים לעצמם ועוסקים בתדמית על חשבון התוכן והתועלת, בכוחו המעוות של הממון, בעיוורון המוסרי שלוקים בו כמה מן הליברלים בעיני עצמם, ובהסתאבותה של האקדמיה. בפן הפרטי היא מעלה את השאלה מה באמת אנו יודעים על הורינו ומה אנו מעוניינים לדעת, מתארת יחסים בין אחים שגיליהם סובבים סביב ארבעים אך הקשרים ביניהם עדיין ניזונים ממערך הכוחות בילדותם, מטפלת ביחסים זוגיים ובהתפרקותם, וגם בחברויות ובאינטרסים שעלולים להרוס אותן, ומתלווה בעיקר אל אסא, שכל האחרים משתקפים דרכו, ואל גישושיו אחר האמת בכל התחומים.

נעה ידלין כותבת נפלא ממש. היא משלבת היטב מסרים מחודדים עם סאגה משפחתית ועם חידת אשמתה או חפותה של אלישבע פוגל שתתברר רק בסיום. דמויותיה משורטטות באמינות מירבית, כל אחת וסגנונה האישי. היא סרקסטית ושנונה, וגם חומלת ואמפתית. הביקורת שלה מנומקת כדבעי מבלי להיות דידקטית, והספר סוחף בזכות סגנונו ובזכות השפע הרעיוני שבו.

מומלץ מאוד.

זמורה ביתן

2013

לא הרבה ידוע על חייה של בדידות, הדמות שעליה מבוסס הספר. ב-29 בנובמבר 1802, בהיותה כבת שלושים, הוצאה להורג על ידי חיילים צרפתיים בשל השתתפותה במרד העבדים בגוואדלופ. יום קודם לכן ילדה תינוק, לא ברור אם בן או בת, שנמסר לעבדות. שש שנים אחרי שהאספה הלאומית הצרפתית החליטה על ביטול העבדות בכל מושבותיה של המדינה, החליט נפוליאון להפוך את ההחלטה. בדידות הצטרפה אל כוחותיו המורדים של לואיס דלגרס, ואחרי שהמנהיג פוצץ עצמו יחד עם אנשיו ועם כל כוח החלוץ הצרפתי, בבחינת תמות נפשו עם פלישתים, הוסיפה לפעול עם המורדים הנותרים עד שנתפסה.

אנדרה שוורץ-בארט, שהוריו נשלחו לאושוויץ והוא עצמו הצטרף לרזיסטנס, ושנים אחר-כך נישא לאשה ילידת גוואדלופ, רקם את סיפורה של בדידות סביב הפרטים המעטים הללו וסביב סיפורם של העבדים באי. בחלקו הראשון של הספר הוא מתאר את חייה של בַּיַאנְגוּמַאי, אמה של בדידות, באפריקה. בַּיַאנְגוּמַאי היתה נערה עצמאית, בעלת אופי עיקש, שקיבלה על עצמה את תנאי החיים בקרבו של השבט על פי תנאיה שלה. חייה של הנערה התהפכו כשנלכדה על ידי ציידי עבדים, והושלכה כחפץ חסר נשמה אל מתחת לסיפונה של הספינה שתביא אותה אל אדוניה. סמוך לסיומה של ההפלגה הועלו הנשים שנכללו ב"מטען" אל הסיפון, נשטפו והופקרו לתאוותם של המלחים. בדידות היתה התוצאה של האונס שעברה אמה. בהיוולדה ב-1772 ניתן לה השם רוזלי, משום שסמוך להיוולדה מתה שפחה שזה היה שמה והיה צורך לשמור על רשימת המלאי של האחוזה בשלמותה. רשימת ה"משאבים" נקבעה פעם אחת ולתמיד: שמות המתים הוענקו לחיים, ואלה השיבו אותם עם נשמתם בבוא יומם. בבגרותה, אחרי שאמה, שהפכה בתוך זמן קצר מצעירה תוססת לזקנה כמושה, הצליחה להמלט והותירה אותה לגורלה, אחרי ששימשה כבובת משחק לילדת אדוניה, אחרי שהוכתה ונכלאה ועונתה, אחרי שהפכה לאחת מן הזומבים – אנשים שנשמתם נטשה אותם: הם נשארו חיים, אך נשמתם כבר לא היתה שם – נתנה לעצמה את השם בדידות.

סגנונו של שוורץ-בארט פואטי מאוד, מעט מיסטי (הזכיר לי את "להזין את הרוחות" של פרד ד'אגיאר המתרחש בספינת עבדים), אולי משום תפיסת עולמם של ילידי אפריקה, אולי מפני שקשה לתפוס במילים פשוטות את זוועת העבדות. הזעם שהוא חש על העוולות שבני אדם מעוללים אלה לאלה בא לידי ביטוי ברור במלים ישירות, וגם בציניות בלתי מוסווית. הוא כולל תחת ביקורתו את הלבנים שראו בשחורים רכוש, וגם את השחורים שלקחו על עצמם לצוד קורבנות באפריקה וללכוד עבדים נמלטים בגוואדלופ. "ארץ הגברים האמיתיים התייסרה תחת הרוע שחדר לדמה", הוא כותב על האופן בו הפכו ניצודים לציידים. "האדם הלבן הוא כמו אלוהים – תנהג כפי שתנהג, הוא יהרוג אותך", יודעים העבדים הנמלטים שסופם הרע ידוע גם להם עצמם.

במשפט המסיים את האפילוג כותב שוורץ-בארט כי בגוואדלופ ניתן לחוש ברוחותיהם של העבדים, שהן כאותן רוחות תועות בין החורבות המושפלות של גטו ורשה. משפט זה הביא עליו ביקורת בשל ההשוואה לשואה. בעיני אין בהזכרת שני האסונות הללו יחדיו משום גימודה של השואה. מאות שנות העבדות היו זוועה בלתי נתפסת, והסופר, שהשואה הפכה את חייו, וההיסטוריה הקשה של גוואדלופ היתה לחלק ממנו באמצעות אשתו, מצא קוים משותפים ביניהן, והתריע מפני תוצאותיהן של אפליה וגזענות.

"מולאטית ושמה בדידות" כתוב מצוין, מתורגם יפה על ידי מיכל אילן, והקריאה בו מלווה מועקה קשה. בהזדמנות זו אשוב ואמליץ על ספרה של סימון שוורץ-בארט, "בת האיים הפלאית", המתרחש בקרב צאצאי העבדים בגוואדלופ כמאה שנים אחרי ביטול העבדות, וכמאה וחמישים שנה אחרי הוצאתה להורג של בדידות.

La Mulâtresse Solitude – André Schwarz-Bart

נהר ספרים

2012 (1972)

תרגום מצרפתית: מיכל אילן

קנארד ברנזון, יזם אמריקאי, פרסם ברבים את תורת הקפיטליזם החדש שהגה, וסחף משקיעים קטנים שרכשו במיטב כספם את המניות של עסקיו בתקווה להתעשר. בישראל, הלוי, מנהל סניף בנק, מאמץ בהתלהבות את תורתו של ברנזון, ומקדיש את חייו למכירת המניות. שתי מטרות מנחות אותו. האחת אלטרואיסטית שואבת את הדחף מן הקביעה של היזם כי "לעניים חסרה האמביציה להתעשר". אם חסרה להם האמביציה, הוא, הלוי, יפיח אותה בהם. השניה אגואיסטית נובעת מתסכולו על כי בעוד לקוחותיו מתעשרים, לו עצמו חסרים המשאבים להשקיע במניות לטובת עצמו. חלומו, אם כך, הוא לעשות רושם על ברנזון עד שימנה אותו לנציגו בארץ במשכורת שתכפר על שנים של הכנסות נמוכות בתפקידו הנוכחי.

עוזרו של הלוי הוא המספר את הסיפור בגוף ראשון. יוסל בירשטיין השאיל למספר כמה מן הפרטים הביוגרפיים שלו עצמו, כולל עבודתו כמנהל השקעות בבנק, וכן את תשוקתו להתבונן בבני האדם וללקט סיפורים. אל הסניף מגיעים בזה אחר זה, בשיטת חבר מביא חבר או בעקבות שמועות על רווחים, אנשים שהם ברובם שרוטים, מוכי טראומות, מתפרנסים בקושי וחווים זיקנה קשה, ביניהם סולומיר, שחולם להקים מוזיאון, ובינתים עובד כשומר בבית-אבות. הלוי מסרב להעניק לו הלוואה שתסייע לו להגשים את חלומו, אבל מבטיח להיענות לבקשתו אם יביא לבנק לקוחות שיסכימו לקנות את מניותיו של ברנזון. בין הנסחפים אחר סולומיר, רימר הקבצן שאוגר את כספי השילומים בחבילות עטופות נייר, כל חבילה מנציחה זכרון מ"שם"; שושנה ציפורי, המנהלת עם בעלה חיים את בית האבות, וכשהוא מתמוטט בעקבות שבץ היא מנסה לאתר את הכסף שהחביא במקומות מסתור; בני הזוג עולמי, היא אשה מעשית, הוא מלנכולי ושקוע ראשו ורובו בשיפוץ מצבות יהודיות ברחבי אירופה; פאול וֶגֶר, הגנן של בית האבות, דוקטור לכימיה, שמתעקש לא לקנות מניות אלא לתרום לנזקקים; ועוד. המספר מתאר את כולם באמפתיה, ומתוך פרטים קטנים צומחות דמויות שהן עולם ומלואו.

התמוטטות הבועה של ברנזון הנוכל לא תאחר להגיע, יחד עם המכתב המבשר להלוי על מינויו לנציגו בארץ. מלקוחותיו מבקש הלוי, למרות הכל, למרות מחיקת המניות ומאסרו של היזם, להתאזר בבטחון ובאמונה. אפשר לבכות, אבל, כפי שנכתב במשפט הפותח את הספר, "שמואל סולומיר מת צוחק בבנק שלנו". צחוק של יאוש.

יוסל בירשטיין הוא מספר בחסד, גם משום כושר התיאור היחודי שלו, המיטיב לשרטט דמויות מלאות חיים באמצעות פרטים מאפיינים, ואולי בעיקר משום החיבה שלו לבני האדם והאוזן הקשבת שהוא מטה להם. בסקירה על ספר אחר שלו כתבתי שרוחה של כתיבתו מזכירה לי את זו של אביגדור דגן, תערובת של עצב עם הומור, דמע עם צחוק, ואנושיות עמוקה. הדברים נכונים גם לספר זה.

דער זאמלער – יאסל בירשטיין

הספריה החדשה

1985 (2000)

תרגום מיידיש: מנחם פרי

כותרת משנה: מדינה וחברה ברפובליקה האסלאמית

לאיראן נוכחות משמעותית בסדר היום העולמי ובזה הישראלי, בעיקר בנושאי חוץ ובראשם שאלת הגרעין. רז צימט מתמקד בספר זה בתהליכים הפוליטיים והחברתיים באיראן פנימה. מדיניות החוץ נעדרת כמעט כליל, במתכוון, מן הספר, אך מי שאינו בקיא במתרחש במדינה יקבל רקע מעניין על הקהילה שמן הצד האיראני של הדיון העולמי.

שני אישים עומדים לכאורה בראש המדינה, המנהיג הרוחני עלי ח'אמנהאי, המכהן בתפקידו משנת 1989, ונשיא הרפובליקה. הראשון שואב את סמכותו מן העיקרון שטבע ח'ומייני, ולפיו באסלאם אין הפרדה בין דת למדינה ולפיכך האדם הראוי ביותר לשלטון הוא חכם הדת הבכיר; השני נבחר על ידי העם. תקופת שלטונו של הראשון תמשך עד מותו; השני מוגבל לשתי קדנציות בנות ארבע שנים כל אחת. בפועל, למרות שלנשיא יש השפעה על תהליכי פנים וחוץ, וסמכויותיו מוגדרות בחוק, הוא למעשה המבצע של האסטרטגיה הנקבעת על ידי המנהיג ואינו יכול לחרוג משמעותית מכיוונים המותווים על ידו. כדי לשמר את כוחו, המנהיג הרוחני יצר כפילות מוסדית בכל התחומים, כולל חוץ וצבא. הוא ממנה את כל אישי המפתח במדינה, כולל ראש הרשות השופטת, התובע הכללי, ראש המטה הכללי של הכוחות המזוינים, מפקד משמרות המהפכה, מפקד הצבא הסדיר, ראש רשות השידור, נציגים אישיים במשרדים ובגופים ממשלתיים, ודרשני תפילות יום השישי במסגדים ברחבי איראן. הוא ממנה גם את מחצית מחברי "מועצת שומרי החוקה", שאחת מסמכויותיהם היא פסילת מועמדים לנשיאות. לא ייפלא איפה שמרבית הנשיאים שכיהנו בתקופתו של ח'אמנהאי סיימו את כהונתם מוחלשים ושמרנים, גם אם נבחרו בשל מצע רפורמיסטי יחסית. במערכות הבחירות האחרונות עיקר המאבק כבר לא התנהל בין רפורמיסטים לשמרנים כי אם בין זרמים שונים במחנה השמרני: רדיקלי יותר או פרגמטי יותר.

מסיבות כאלה ואחרות לא הצליחה המהפכה האיסלמית, למרות הבטחותיה, להביא להקלת המצוקות החברתיות והכלכליות. הכותב מתאר את התהליכים שעברה החברה האירנית בעשורים האחרונים, את מצבה כעת, ואת הבעיות הצפויות לה בעתיד. המשבר הכלכלי המתמשך בעייתי מאוד עבור הדור הצעיר, שמתקשה להשיג עבודה, לרכוש דיור ולהקים משפחה. הזדקנות האוכלוסיה צפויה להוות קושי חמור לא פחות, כשהמדינה לא תוכל לעמוד בתשלומי פנסיה, שגם היום אינם מספקים. בעוד אפשרויות ההשכלה מתרחבות, ובאופן יוצא דופן באיראן אף מייצגות שוויון מגדרי, שיעור האבטלה של המשכילים ממריא לארבעים אחוז ומביא לבריחת מוחות. גלי מחאה גואים מדי פעם, בעיקר מסיבות כלכליות, ונדמה שהציבור מוכן "להחליק" עוולות אחרות, כמו שחיתות, חופש ביטוי ושוויון זכויות, ולהסתפק בשיפור בתחום זה.

למרות מאמצי אנשי הדת, ההתמערבות היחסית של הדור הצעיר היא בלתי נמנעת. תופעה זו, יחד עם האכזבה מן הממסד הדתי, גורמת לחילון, שפירושו באיראן שונה מזה המוכר במערב. הציבור בוחר להתרחק ממוסדות הדת, הנתפסים כפוליטיים יותר מאשר כמנחי דרך רוחניים, אך נותר ברובו דתי. מול קידוש האינדיבידואל המערבי, שסוחף במידה מסוימת את הצעירים האיראניים, עומדת הדבקות בדת, ויותר ממנה תחושת הקולקטיביזם והמחויבות למסגרת המשפחה ולזהות הלאומית והתרבותית המשותפת. על רקע הקולקטיביזם הזה אפשר להבין את האופן בו החברה האיראנית חווה את הסנקציות הבינלאומיות – תחושת קורבנות הגורמת לעיתים להפניית האשמה במצבם כלפי מדינות המערב, ולא רק כלפי המשטר האיראני שהוביל במדיניותו להטלת הסנקציות.

נראה כי גלי המחאה יימשכו, ומנגד הממסד ימשיך להתבצר בעמדותיו, וצימט סבור כי בשלב זה נראה שאין ביכולתו של המשטר למנוע את המשך המחאה, אך גם אין ביכולתם של המפגינים לערער את יסודותיו. "ניתוח המגמות החברתיות המרכזיות באיראן מעלה שהחברה האיראנית חווה תהליכים מעודדי שינוי לצד תהליכים מעכבי שינוי. האוכלוסייה הצעירה ברובה מתרחקת מערכי המהפכה האסלאמית וקוראת תיגר על הממסד הדתי־השמרני, אך הזדקנות החברה מחזקת את ההעדפה לשינוי הדרגתי, ליציבות פוליטית ולשיפור כלכלי על פני שינוי מהפכני. תהליכי החילון ושחיקת מעמדם של אנשי הדת מציבים אתגר בפני המשך שלטון אנשי הדת, אך עוצמת הזהות הלאומית־תרבותית ותחושת הסולידריות משמרות בידי המשטר יכולת לגייס תמיכה ציבורית סביב סמלים לאומיים ואף דתיים. החשיפה למערב ולמודרניזציה מעודדת תהליכי אינדיבידואליזציה ואימוץ גישות ליברליות יותר, אך התנגדות האזרחים ללחץ מערבי חיצוני על ארצם ולתכתיבים זרים מעודדת נכונות "להתייצב מאחורי הדגל" ולצד המשטר אל מול אויבים מחוץ". ימים יגידו אם התהליכים הללו יבשילו לכדי שינוי פוליטי.

הספר אמנם מפנה את מבטו פנימה, אך כקוראת ישראלית חיפשתי בו גם את הרלוונטיות למציאות חיינו. נראה כי לפחות בשלב זה ובטווח הנראה לעין נמשיך, יחד עם ארצות-הברית, "השטן הגדול", להיות האויב, האיום, "השטן הקטן", הן מבחינת המשטר והן מבחינת הציבור. יש להבין כי, לפחות באשר לארצות-הברית, תפיסת העימות אינה נובעת מיחסי כוחות או מאיומים פיזיים, אלא מן העובדה שהתרבות האמריקאית־מערבית נתפסת כניגוד מוחלט לכל מה שהאסלאם מייצג וכאיום ישיר וחמור על הזהות האסלאמית ועל ערכי המהפכה.

"איראן מבפנים" הוא ספר מעניין, מרחיב אופקים ומומלץ.

רסלינג

2022

ביום קיץ לוהט, 24 באוקטובר 79 (24 באוגוסט על פי התאריך הנהוג באותה תקופה), התפרץ הוזוב וקבר תחתיו מספר ערים במפרץ נאפולי, ביניהן הרקולנאום ופומפיי. במשך יומיים הומטרו על האזור סלעים ואפר געשי, מלווים בגזים רעילים ובלבה רותחת. קרוב לשלושים אלף איש מצאו את מותם במהלך האסון. הערים, שנקברו כליל, נשכחו מלב עד שנמצאו במהלך חפירות במאה השמונה-עשרה.

רוברט האריס, שבספריו משלב מחקר היסטורי עם דמויות ופרטים מדמיונו, מתאר את שהתרחש באזור ביומיים שקדמו לארוע וביומיים שבהם התרחשה ההתפרצות עצמה. בסיומו של הספר הוא מונה מספר מרשים של מקורות היסטוריים, שאחד מהם – הדיווח של פליני (פליניוס הזקן) ושל אחיינו – מהווה ציר מרכזי בעלילה.

ההתפרצות תפסה את תושבי המקום בהפתעה. וזוב לא נתפס כהר געש מאיים מכיוון שבמשך מאות שנים היה רדום. האדמה רעדה מדי פעם בימים שקדמו לארוע, אבל רעידות אדמה לא היו נדירות במפרץ, ואל הרעידה הגדולה של שנת 62 לא התיחסו כמבשרת אסון. התיבשות בארות המים היתה צריכה אולי לעורר נורות אזהרה, אך לא עשתה זאת. סביב בעיית המים טווה האריס את סיפור היומיים הראשונים. מהנדס המים אטיליוס מגיע לאזור כדי לבדוק את אמת המים האקווה אוגוסטה, למצוא את מקור התקלה ולתקן אותה. דרך התוודעותו אל אנשי פומפיי מספר האריס על אורחות החיים בעיר, ובאמצעות תיאור עבודתו אנו לומדים להכיר את המפעל הכביר של אמות המים, שבמידה רבה איפשר את התפשטותה של האימפריה. אטיליוס מגלה ששינויים גיאולוגיים עיוותו את רצפת מנהרת האמה, מצליח להשיב את מצבה פחות או יותר לקדמותו, אבל זרימת המים המתחדשת אינה מונעת, כמובן, את מר גורלה של העיר.

שני הימים הבאים הם תיאור חי ומטיל אימה של גיהינום. מראשו של וזוב מיתמר לגובה קילומטרים ענן אפל וסוער, מטר של אבנים ניחת מן השמים, אפר לוהט אינו מאפשר לנשום, חשכה שוררת בכל שעות היממה, פליטים אחוזי אימה מתרוצצים מפה לשם. פליני, שהיה מתעד מסור של הטבע ("תולדות הטבע" אנציקלופדיה בת שלושים ושבעה כרכים, היא ספרו היחיד ששרד), והיה גם מפקד הצי במיסנום הסמוכה, קירב את אוניותיו אל פומפיי, אולי כדי לחזות מקרוב בהתפרצות, אולי כדי לחלץ פליטים. הוא מצא את מותו על החוף, אחיינו העביר כאמור דיווח מפורט (על שם שניהם נטבע המונח "התפרצות פליאנית"), והאוניות הצליחו להציל כאלפיים בני אדם. יש הסבורים כי גולגולת שנמצאה סמוך לפומפיי לפני מספר שנים היא גולגלתו של פליני, אך עובדה זו לא הוכחה עד תום.

האריס מספר סיפור מותח, למרות שסופו הקטלני ידוע מראש. פומפיי ושכנותיה קמות לתחיה בשלל פרטים קטנים וגדולים, והספר מוצלח הן כפרוזה משובחת והן כתיעוד עתיר ידע המשלב בעלילה אישים היסטוריים. כך, לדוגמא, אטיליוס מרבה להזכיר בהערכה את האדריכל והמהנדס ויטרוביוס, מי שאחראי בין השאר על אמות המים הרומאיות. אמנם מדובר בתיעוד, אך האריס מבקש להעביר גם מסר: יש להקשיב לטבע, לקחת בחשבון את עוצמתו הבלתי מרוסנת העולה פי כמה על עוצמתן של האימפריות ולהתייחס אליה בענווה. כמוטו לספר הוא מצטט בזה אחר זה את טום וולף המתייחס לעליונות האמריקאית בתחילת האלף השלישי, ואת פליני הכותב על העליונות הרומאית, והקורא מוזמן להבין את הקישור.

"פומפיי" הוא ספר מרתק, כתוב מצוין, מרחיב אופקים ומומלץ.

Pompeii – Robert Harris

זמורה ביתן

2006 (2003)

תרגום מאנגלית: מרדכי ברקאי

פרגוס בן השבע-עשרה אינו עומד בציפותיו של אביו, הקולונל בדימוס. הנער הוא תולעת ספרים, תלמיד טוב, צנוע, נעדר דחפים תוקפניים. הוא מזכיר לאביו את אשתו המנוחה, הרוחנית והעדינה, אבל התכונות שנשאו חן בעיניו אצלה אינן הולמות לדעתו את הגבר שפרגוס אמור להיות. מכיוון שהאב, למרות אכזבתו, אינו מעוניין להעמיס על בנו יותר מכפי שיש ביכולתו לשאת, הוא נוטה להסכים לדעת מוריו לאפשר לו שנה של השכלה כללית ולא לשלוח אותו בינתים לפנימיה צבאית. יחד עם זאת, כשהוא עומד לעזוב את ביתם למשך שבועות מספר, כדי לבלות בירח דבש עם אשתו השניה, הוא מבקש מפרד, הנהג המשמש את המשפחה, לאמן את הנער ולהחדיר בו רוח לחימה.

המפגש בין הנער הענוג והנהג המסוקס, הבי-סקסואל, הנוטף גבריות מוחשית כפי שהקולונל תופס אותה, נושא כבר מתחילתו, מבלי שהנער מודע לכך, מתח מיני. לא במקרה התייחס ל"פ הארטלי ליצירה כאל הרומן ההומוסקסואלי שלו, והתלבט אם לפרסמו תחת שמו האמיתי, שמא יזיק לתדמיתו. אבל להתבונן בספר מן הזוית הזו בלבד מצמצם אותו שלא בצדק, גם אם הסופר עצמו בחר בחדר הסגפני והגברי שבו התקיימו המפגשים בין השניים כשם היצירה.

במידה רבה "חדר האוכפים" הוא סיפור התבגרות. פרגוס, בתפר שבין ילדות לבגרות, בין החממה המוגנת לחיים מחוץ לה, פוסע ממציאות אחת אל אחרת. הישארותו לבדו במחיצת הנהג מעמתת אותו עם הפערים המעמדיים ביניהם. ההשוואה בין גופו החלש לגוף המטופח של פרד גורמת לו להרהר בפער שבין חיי השכלה לחיי עמל. ההסתודדויות של פרד עם אחת המשרתות מספקות לו הצצה אל חיי האישות של המבוגרים. יחסה הדו-משמעי של אמו החורגת הצעירה כלפיו גורם לו בלבול. ובשוליים מתקיים דיון על גבריות, על יחסים בין המינים, על נישואים ועל קשרים בתוך המשפחה. אין אנשים רעים בסיפור, יש כוונות טובות, יש אי-הבנות, וכפי שפרגוס המסתחרר בין כולם אומר, "אף אחד לא אשם". אבל מישהו נופל קורבן ובנופלו נוצרת מפולת.

הארטלי, לטעמי, מאכיל מדי בכפית את הקורא, מפרש מדי את ההתרחשויות. למרות זאת, שפע הנושאים ועומק הרגש שבספר הצנום הזה מכסים על הליקוי הסגנוני, וכדאי לקרוא אותו בקריאה חוזרת, כשסופו ידוע, כדי לראות כיצד הסיפור הולך ונטווה אל שיאו.

The Harness Room – L.P. Hartley

אפרסמון

2022 (1971)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון