קטגוריה: ספרים מומלצים

אַמְבֶּרְג, רופא גרמני, מתעורר מטושטש בבית חולים. הוא בטוח שהובא לשם כחמישה ימים קודם לכן, אחרי שנפצע מכדור שנורה לעבר צעירה, שעליה ביקש להגן. האחות והרופא המטפלים בו טוענים שהוא שוכב בבית החולים כבר חמישה שבועות אחרי פציעה בתאונה. הוא משוכנע ששהה בעת שנפגע באחוזתו הכפרית של הברון פון-מלכין. המטפלים בו קובעים כי שהה בעיר. הפער הזה בין הזכרון המוחשי של אמברג ובין מה שמבקשים לשכנע אותו שארע, יוסבר לקראת סיומו של הספר, אך על העלילה כולה, וגם על הֶסְבֵּרָה, יוסיף לשרור ערפול הזוי כלשהו.

על רקע ההתערערות החברתית והפוליטית של אירופה בין שתי מלחמות העולם, הברון פון-מלכין מבקש להשיב את המלוכה. לא את זו של השנים האחרונות שהכזיבה, אלא את שושלת שטאופן מן המאות ה-12 וה-13, שאחד מבניה היה פרידריך ברברוסה. "ההשגחה [העליונה] פועלת ביעילות רבה יותר באמצעות שושלות מיוחסות מאשר באמצעות רצון העם", הוא מאמין. כדי להשיג את מטרתו הוא מבקש להחזיר קודם כל את האמונה באלוהים שנעלמה מן העולם, שכן "מי שישכיל לעורר מחדש את להט האמונה בתקופה של ריקנות ובינוניות כתקופתנו, ישיב בקלות את הלבבות אל ברק הכתר ואל רעיון הקיסרות בחסד האל". הוא מזמן אליו את ביביש, מדענית צעירה הסבורה כמוהו כי ניתן לעורר את הלהט של ההמון באמצעות הכימיה, והשניים מנסים לייצר את הסם שיעשה זאת. הוא מזמן גם את אמברג, מטיל עליו את תפקיד רופא הכפר, ומנסה לגייס אותו לנסות את הסם על מטופליו בלי ידיעתם. הכומר המקומי מזהיר את הברון מתוצאות בלתי צפויות – העלאת המולֶך מאוב במקום העלאת אלוהים שנעלם – אך האחרון מסרב להקשיב. התוצאה תהיה, כמובן, הרת אסון.

הטקסט שעל דש הספר, המספר את סיפור חייו של הסופר, מציע להבין את הספר דרך דבריו של מכס ברוד על פרוץ. אחרי האנשלוס היגר פרוץ מאוסטריה לארץ-ישראל, כאן חי, לדברי ברוד, בגלות, והמתין לשובה של הקיסרות ההבסבורגית. האם ביקש להביע בספר את געגועיו ליציבות של פעם, לסדר הישן? הראלד מילר, באחרית דבר, מציע זויות קריאה נוספות, אודות השבירות של הזכרון, הדלילות של הזהות, והאירוניה הסיפורית. בעיני הלקח העוצמתי ביותר הוא חוסר היכולת לשלוט בתנודות הלכי הרוח של ההמון משעה שניתנה בידו האפשרות לתת דרור לכוחו.

מעבר למסרים, "השלג של פטרוס הקדוש" הוא סיפור של פנטזיה ואימה. אמברג, גם לפני הטשטוש של הפציעה והאשפוז, חווה ניתוק מעצמו, שומע קולות, רואה אנשים צצים ונעלמים, מאבד דקות ושעות מחייו. הוא אינו מסוגל לקבוע מי מהאנשים שסביבו דובר אמת, מה מניע אותם, האם הם חורשי רע או דורשי טוב. נדמה כי הוא מצוי כל הזמן ליד המציאות, לא ממש בתוכה. מרבית ספריו של פרוץ מאופיינים בהיבטים פנטסטיים, אך נושאיהם וסגנונותיהם מגוונים, ביניהם "לאן תתגלגל תפוחון?", המתלווה אל חיילים ששוחררו מן השבי אחרי מלחמת העולם הראשונה, ו"בלילה מתחת לגשר האבן", אוסף סיפורים מקסימים מן העיר העתיקה של פראג.

שונה ומומלץ.

St. Petri Schnee – Leo Perutz

ספרית פועלים

2000 (1933)

תרגום מגרמנית: אריה אוריאל

שלושה סיפורים נפרדים מרכיבים את "נשים מתוך קטלוג". בכל השלושה נכנסת דמות זרה אל ביתה של משפחה ותיקה, ובעצם נוכחותה מערערת את מרקם חייה.

בריגיטה ב"הגבר של בריגיטה" היא עובדת פיליפינית צעירה שנשכרה לטפל באביה של המספרת המוגבל בתנועה בשל ניתוח. האב, הנתון בדרך-כלל למרותה של אשתו הדומיננטית, חווה התאהבות והתיילדות, ומפתח תלות באשה הזרה, למורת רוחה. זהו סיפור עצוב של החמצות ושל קצרים בתקשורת שגורמים כאב לב לכל המעורבים.

דיאנה ב"הילד של דיאנה" היא מתנדבת אירית, שנכנסת לחיי הוריו של איתן אחרי שנרצח במהלך שירותו הצבאי. האבל על הבן דוחף את אמו אל תהומות הדכאון, יוצר ריחוק בינה ובין בעלה, וגורם לה לתהות אם הכירה את בנה. דיאנה, שאותה לא הכירו ההורים קודם לכן, הרה עם בנו של איתן, ואינה מעונינת לגדל את הילד. האם האבלה מכריעה בדבר גורלו של נכדה, הכרעה משונה, לדעתי, שקצת פוגמת באיכותו של הסיפור.

ולנטינה ב"אמא של ולנטינה" היא פולניה בת שש-עשרה שנשכרת לעבוד אצל פולה, ניצולת שואה ילידת פולין. נוכחותה של הצעירה מעוררת אצל המעסיקה זכרונות קשים שעד כה נדחקו אל עומק התת-מודע. הסיפור, הטוב בעיני מבין השלושה, מתחקה אחר המתרחש בנפשה של פולה, המיוסרת מצד אחד אך דבקה בזכרונות הילדות הטובה שקמו גם הם לתחיה, ונפשה נקשרת בזו של ולנטינה, שאינה ראויה לכך משום בחינה.

סביון ליברכט מיטיבה לתאר את הנפש המסוכסכת של גיבוריה. דמויותיה רב-מימדיות, מבולבלות ומעוררות חמלה וקל להקשר אליהן גם אם השכל הישר מתקשה לעקוב אחרי נפתולי רגשותיהן.

מרגש ומומלץ.

כתר

2000

"צופן הורד", סיפורו של בלצ'לי פארק, מקום מושבה של יחידת המודיעין שפיצחה את המסרים ששיגרו הגרמנים ומדינות הציר, מספר בעיקר את סיפורן של הנשים ששירתו במקום. לא היו נשים רבות בהנהלה הבכירה ובין מפענחי הצפנים, והעובדות קבלו שכר נמוך יותר מהעובדים, אבל זה עדיין היה מקום שבו היה ערך לקולן של נשים, והתפקיד שמילאו היה חיוני, מציל חיים וחורץ גורלות. נשים, שיועדו להיות עקרות בית פשוטות או נשות חברה פתיות, השתלבו במאמץ המלחמתי בכל עבודה שבה יכלו לקחת חלק, ומצאו משמעות לחייהן ותחושה של ערך עצמי.

ציר הספר הוא החברוּת בין שלוש נשים צעירות. אוֹסְלָה, בת דמותה של אוסלה בנינג, בת החברה הגבוהה, שלא היססה לקחת על עצמה עבודה במפעל לפני שגויסה לבלצ'לי, והיתה חברתו של הנסיך פיליפ, שאחרי המלחמה יינשא ליורשת העצר הבריטית; בת', צעירה חששנית ומושתקת, בת דמותן של שתי נשים – האחת אלמונית והשניה מייויס לבר, מפענחת צפנים מובילה – שאישיותה וחייה עברו מהפך כשיכולותיה באו לידי ביטוי וזכו להערכה; ומֶבּ, המייצגת נשים רבות, ששימשו בכל תפקיד שהוטל עליהן בחריצות ובמסירות. העלילה מתרחשת בשנות המלחמה וגם שנתיים אחריה, כשבת', המאושפזת במוסד לחולי נפש, פונה אל חברותיה לשעבר בבקשת עזרה.

קייט קווין כתבה ספר דינמי, עתיר מידע, מעמיק ומרגש. השילוב של הדמויות האמיתיות ושל הארועים ההיסטוריים עם חירות הסופרת עובד מצוין, ומוסבר כראוי באחרית דבר. גם אלמנט המתח הבדוי – הנסיון לאתר בוגד – נקשר באופן משכנע לפרשיות ריגול מוכרות. העלילה מצליחה להעביר היטב את רוחה של בלצ'לי פארק, את המסירות ואת הדבקות של החבורה יוצאת הדופן שהתכנסה שם, תחילה קבוצה מצומצמת שהצטופפה בצריפים, ובשיא כתשעת אלפים איש במבני קבע. חיי היומיום של תושבי אנגליה בתקופת המלחמה מומחשים אף הם בשלל סיפורי משנה. לצד ההיבטים ההיסטוריים, המשולבים בעלילה לבלי הפרד, היא דנה בשאלות של מוסר ושל נאמנות, רוקמת חברויות ואהבות ופורמת חיים. השמות הגדולים והמוכרים של בלצ'לי פארק משובצים בספר, אך אינם משתלטים על המיקוד, ולמרות שילובה של פרשה שטורי הרכילות חיבבו היא מצליחה לא להדרדר לצהוב ולפופוליסטי. על רקע המלחמה המדממת, גיבורי הספר, המסורים עד עמקי נפשם לשליחותם, מנהלים את חייהם הפרטיים, אוהבים וכואבים, ומנסים למצוא את היופי ואת הטוב בתוך הכאוס.

ספר מעשיר, קריא מאוד ומומלץ.

The Rose Code – Kate Quinn

אריה ניר

2022 (2021)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק

אדם כַּסְחִי מספר לעצמו ולקוראים את סיפורם של ילדי הרחוב בחרטום. כשהוא יושב בחדר רחב ידיים בתנאים נוחים, בנסיבות שתתבררנה בסיומו של הספר, הוא מתאר את חייו מן היום שבו הגיע לעיר על גגו של קרון רכבת, צמוד לחיקה של אמו, אותה הוא מכנה האם הגדולה. אדם, שדבק בו השם כסחי בגלל רגליו המשותקות, הוא בן לאב בלתי ידוע ולאם שהיא עדיין ילדה בעצמה, אחת מאינספור "הבריות הנפלאות האובדות האלה, המעניקות עונג וכאב, ומוות", מסוממת מדבק, שתמצא את מותה האלים והמיותר זמן קצר לאחר מכן. את ילדותו ואת התבגרותו יעביר בהליכה על אגרופיו תוך גרירת רגליו או על גבם של חברים, במאבק הישרדות יומיומי בחברת השַמַאסה, כינויים של ילדי הרחוב בעגה הסודנית.

המשטרה, "אויבת אללה ובעלת בריתו של השטן", גובה מן הילדים שוחד ורודפת אותם. דרי הרחוב מנצלים את זריזותם ואת חינם הילדותי כדי לקבץ נדבות. "יזמים" מעסיקים אותם כרוכלים וגובים מהם דמי חסות. הם מסתתרים בביוב כדי לחמוק מרדיפות, יוצרים בריתות כדי להחזיק מעמד. "המצאנו תחבולות חדשות, משחקים חדשים, גניבות חדשות – השתדלנו לחיות". כשנדמה שהגיעו אל מקום שידאג להם, מקום שמספק להם מזון ומקום לינה, מתברר שהם משמשים ככוח עבודה זול, טרף למשטר צבאי ודתי אלים, וכשאין בהם צורך עוד הם ננטשים כמכשיר שחדל להועיל. אדם מוצא עצמו בכלא בחברת פושעים אלימים, מתגלגל אל שלטונו של שיח' רודני, סובל מאלימות, מרעב ומצמא. במאבק ההישרדות הוא משתמש בכלים העומדים לרשותו, באונו המיני, ביכולתו להתחזות לעושה נסים, בתפילות ששינן, בכריזמה היחסית שניחן בה ובצורך הנואש של הבריות בתקווה. את סיפורו הוא מספר בכנות, מבלי להתנצל. "כָּרַתִּי ברית עם השטן", הוא אומר. כשאתה חי בגיהינום איזו ברירה יש לך בעצם.

הסיפור האכזר הזה שופע חמלה ואהבה. אדם זוכר היטב את אמו מאמצת אותו אל לבה, את הנערות שלקחו אותו על גבן אחרי שמתה. חברויות שנקשרות עם השנים, גם אם הן נגועות מכורח הנסיבות באינטרסים אישיים, הן בסופו של דבר מה שמאפשר לאדם ולילדי רחוב אחרים לעבור יום ועוד יום. ההתארגנות של נכי המלחמה להשתלט על שוק הרוכלות, התחבולה המשותפת של הילדים לחולל מהומה בשוק כדי לבזוז דוכנים, שיתוף הפעולה בהתחזות לקדוש. כל אחד מאלה, בעולם מושלם, היה זוכה לגינוי. בעולם של השמאסה הם הכרח בל יגונה.

כפי שהמתרגמת אילנה המרמן והעורכת רים ע'נאיים מציינות באחרית דבר, הסיפורת הסודנית העכשווית, שהיא סוגה צעירה יחסית, אינה מנותקת מן ההיסטוריה הסיפורית עתיקת היומין, שהיא עתירת מעשיות ואגדות, עירוב של מציאות ודמיון. השפעתה ניכרת בספר הזה, שסיפורו הישיר והחשוף ניזון מן ההווה ומשורשים עמוקים בתרבות, בחברה ובאמונה, המקנים לו נופך של מעשיה העוברת בעל-פה ממספר לשומעיו הלכודים במילותיו.

עצוב, נוקב ומומלץ.

ذكرة شرير – منصور الصُويم

עם עובד

2021 (2006)

תרגום מערבית: אילנה המרמן

כותרת משנה: כרוניקה של התבגרות

דורי מנור, משורר, חוקר ספרות, מתרגם, עורך ומו"ל, מספר ב"שרב ראשון", כמשתמע מכותרת המשנה, פרקים מהתבגרותו. התבגרות בספר הזה אינה מצטמצמת למסגרת הפורמלית של מעבר מילדות לבגרות, אלא מורחבת לתהליכים של גיבוש הזהות העצמית בתחומים המרכזיים בחייו, זהותו כמשורר, כישראלי וכהומוסקסואל, וכל אלה כמובן שלובים אלה באלה. הוא מתאר תמונות מחייו כילד בתל-אביב, מתעכב על ארועי מפתח ביחסיו עם השפה העברית ועם השפה הצרפתית, מספר על המשמעות של היות נער הומו כשזו היתה מילת גנאי וסוד מביש, מפליג לפריז בחיפוש אחר הבדידות והשונות, ונזכר בדמויות משפיעות, ביניהן מורתו לצרפתית, דליה רביקוביץ ואברהם סוצקבר.

"שרב ראשון" נפגש, מבחינתי, עם מספר נושאים שהרהרתי בהם בעקבות ספרים שקראתי לאחרונה. "על הדבש ועל העוקץ", הספר הביוגרפי של נעמי שמר מאת מוטי זעירא, עסק בין השאר באופן בו שאבה שמר מן המקורות. בפרק יפיפה במיוחד מציג דורי מנור את היופי שהוא מוצא אצל איוב, ובשירים שהוא משלב בספר ניתן למצוא בתוך העברית הנאה העכשווית הד ברור של השפה העתיקה. "על הדבש ועל העוקץ" תיאר גם את האופן בו נשפט מכלול יצירתה של שמר בפריזמה של דיעותיה הימניות. מנור עבר חוויה דומה כשיצירתו נקטלה בשל זהותו המינית ובשל דבקותו בצורות ובמשקלים קבועים. ב"היום בו יתחילו שירי לדבר" של יונה אלון תהיתי אם יש לי כקוראת ענין בחיטוט הפרטי של הכותב בכאבו. ב"שרב ראשון", למרות רמת החשיפה הגבוהה, השאלה הזו לא התעוררה, משום שכמו בביוגרפיה טובה הסיפור אמנם פרטי אך אינו נותר ברמה הזו בלבד. כשמנור שואל את עצמו, לדוגמא, "מה אני, בעצם? […] ישראלי? יהודי? קוסמופוליט?", התשובה שהוא מוצא יחודית לו ואולי לא תתאים לאחרים, אבל עצם קיום הדיון מחריג את ההתחבטות מדלת האמות של הפרט, והדבר הנכון לגבי כל אחד מהיבטי הספר.

כתיבתו של דורי מנור עשירה ומדויקת. הרוצה ללמוד על כושרו התיאורי והמילולי מוזמן לפרק המתאר את החוויה המכוננת שעבר כשצפה בשיר של ברונסקי ביט, Smalltown Boy, ומיד אחר-כך לצפות בקליפ.

הספר שופע מפגשים מעניינים עם סופרים ומשוררים כאן ומעבר לים. יוצא דופן ביניהם הוא סיפור המפגש עם אברהם סוצקבר, שעליו אומר מנור כי הוא אולי גדול המשוררים שחיו אי־פעם במדינת ישראל. בעוד המפגשים האחרים מתמקדים בנקודות ההשקה עם מנור ובהשפעתם עליו, הפרק אודות סוצקבר, שממנו התרשמתי עמוקות ב"גטו וילנה", כולל גם את סיפור חייו בנפרד מן הכותב. הצצה אל שירתו של סוצקבר ניתן למצוא ב"זר שלגים", שם נכלל שירו רב העוצמה "אל פולין" בתרגומו של בני מר.

"שרב ראשון" הוא ספר מעניין, מעורר מחשבה, וכתוב היטב. הציור היפה שעל הכריכה הוא "חלון פתוח" של בעז נוי.

מומלץ.

תשע נשמות

2022

כותרת משנה: נעמי שמר, סיפור חיים

את "על כל אלה", השיר הידוע גם כ"על הדבש ועל העוקץ" כמילותיו הראשונות שנבחרו כשם הביוגרפיה, כתבה נעמי שמר לאחותה, כדי לחזקה ולנחמה לאחר מות בעלה. גלגולו של השיר אל מעמדו הקנוני מייצג את האופן בו הכתה יצירתה של נעמי שמר שורשים איתנים בפסקול הישראלי. "ככה זה", אמרה בראיון, "אתה כותב לך במחשכים שירת יחיד אמיתית ואחר כך קורה שהיא נעשית דגל". כך עם השיר הזה, וכך עם שירים מכל קשת יצירתה, כמו "שש עשרה" ("בסנדלים על גשר הירקון"), שתיאר מפגש חביב עם בתה ועם בן זוגה שצעדו על הגשר וסירבו להצעתה לנסוע איתם ("במכוניתך הם לא רוצים לנסוע"), וכמו "שירו של אבא" ("ייבנה המקדש") שהתרפק על זכר השירים ששר לה אביה וששרו חברי כנרת בלילות שבת, וכמו "עצוב למות באמצע התמוז", שיר קינה על עצמה לפני שאושפזה בחשד לסרטן. שירים שכתבה כ"שירת יחיד", שירים שהוזמנו ופגשו מה שהיא כינתה "הזמנה פנימית", שירים שנבעו מן האישי ומצאו הד אצל הציבור. לעתים נוכסו למטרות שלא לשמן נכתבו, לעתים פורשו באופן שיותר משביטא את כוונת המשוררת העיד על הפרשנים ("מבחינתי אני מתעדת מה שמשתקף במראה הפרטית שלי, ואינני אחראית למשמעויות הפוליטיות והצבאיות של זה"), אבל תמיד מצאו נתיבות אל לבבות רבים, ונתנו ביטוי לישראליות על הדבש ועל העוקץ שבה (גם אם היא עצמה טענה כי "אף פעם לא כתבתי שירי ארץ ישראל מובהקים, הבהיקו לי אותם לאחר מעשה").

מוטי זעירא, שכתב מספר ביוגרפיות על אנשי ההתישבות החלוצית ועל אנשי רוח, עוקב בספר אחרי חייה של נעמי שמר, החל מעלייתם ארצה מוילנה של הוריה – עוד אפיזודה בסאגה ההרואית של החלוציות – ועד פטירתה ביוני 2004 בהיותה בת שבעים ושלוש. במשולב עם הפרטים הכרונולוגים – לידה, התבגרות, חינוך מוסיקלי, עזיבת כנרת, נישואים, לידת ילדים וכיוצא באלה – הוא עוקב אחר הקריירה שלה ואחר יצירתה הענפה. התמזל מזלו של הביוגרף, ומושאי כתיבתו היו רובם ככולם אנשי מלים, שהרבו בכתיבת מכתבים שנשמרו. האינטימיות שבכתיבה הפרטית מאפשרת הצצה אל היומיומי של נעמי ושל משפחתה וחבריה, והיומיומי, שמדרך הטבע כרוך בהתרחשויות המקומיות והגלובליות, מאפשר התבוננות אל ההיסטוריה הישראלית. וכך הספר, שמספר סיפור פרטי, משקף, כמו שיריה של נעמי, את ארועי המפתח של המדינה ואת הלכי הרוח שלה.

נעמי שמר, כפי שהיא מתוארת בספר, היתה טיפוס של דבש ושל עוקץ. אימפולסיבית, קצרת רוח, אגוצנטרית לעתים, אבל גם נדיבה ואוהבת ונאמנה. היושר שלה הפיל אותה בפח בפרשה הידועה של "ירושלים של זהב", כפי שהסבירה היטב בתה ללי בראיון: "היא הייתה מומחית לזכויות יוצרים, אז היא הבינה מייד, אינטואיטיבית, שאין כאן אסון גדול כי בשום מצב אין שבע תיבות. ובכל זאת, זה היה אסון בשבילה. זה הקטע. שלא הייתה גניבה, רק השראה – אבל מבחינתה ההשראה הזאת הייתה אסון […] היא לא סלחה לעצמה, וכל העניין הפך לסיפור בגללה. רק בגללה. היא זאת שהפכה את כל העניין לסיפור גדול", וחבל. עצוב שבכלל מתעסקים בזה, כאילו לא הוכיחה את כשרונה העצום במאות שירים, כאילו נזקקה להעתקה. אנחנו כנראה אוהבים את הגיבורים שלנו מוכים. היא לא היססה להביע דעתה בנושא ההתישבות בארץ-ישראל, ושילמה מחיר בביטול הופעות, בצמצום השמעות, במאמרי פרשנות מעליבים שמחקו את יצירתה בשל דעותיה, אבל משמח שזכתה בפרס ישראל כראוי לה, בתוארי ד"ר לשם כבוד, ומרבית חבריה נותרו איתה גם כשהחזיקו בדעות קיצוניות הפוכות משלה. יחסיה עם בני משפחתה הקרובים היו מורכבים וסוערים על רקע ערכים שונים והבדלי אופי, אך מן הביוגרפיה עולה כי למרות החיכוכים נשמרו הכבוד ההדדי והאהבה.

לא אכנס כאן לפרטים הביוגרפים, אפשר לקרוא אותם בתמצית ברשת או עדיף בהרחבה בספר. אתייחס רק לאחד ההיבטים הבולטים ביצירתה של נעמי שמר – הטקסטים של השירים. יהורם גאון פנה בהופעה שנכחתי בה אל הקהל, שכמובן שר אתו בדבקות את כל השירים, והפציר בו לתת את דעתו לא רק על המלודיות אלא גם על יופיין של המלים. כהדגמה בחר בפנינים מתוך "כמו חצב": "כמו ענן להתגשם", "כמו חצב להתבצר במעבה האדמה", "בהגיעך עד אי אובד למדי אותי להשרד". מוטי זעירא מתעכב אף הוא על מילות השירים, על הישענותן על המקורות ועל המסורת, על שילוב הסלנג והעברית הרעננה והמתחדשת, על הציוריות והמקוריות, על היכולת לשרטט במילים תמונות ורגשות. אודה שלא תמיד שמתי לב למשמעות ולמורכבות של השירים המזדמזמים כל כך בקלות, והספר פקח את עיני.

ניכר כי הביוגרף נוטה חיבה למושא כתיבתו, והוא חורג לעתים מן האובייקטיביות אל הפרשנות המגוננת. מכיוון שהדמות העולה מבין הדפים נשאה מאוד חן בעיני, אני מבינה את נטייתו זו, ובכל מקרה היא די בטלה בשישים בביוגרפיה המפורטת.

"על הדבש ועל העוקץ" הוא ספר סוחף, נעמי שמר היא אישיות מעניינת שראויה ליצירה ביוגרפית מקיפה שכזו, וההרחבה אל החוויה הישראלית מן העליה השלישית וכמעט עד ימינו מעשירה את הקריאה. מומלץ מאוד.

כתר

2017

"הכלבה" מתרחש בכפר דייגים על חוף האוקינוס השקט בקולומביה. בין הים המאיים מצד אחד והיערות האפלים מן הצד השני, מתגוררים דמריס ורוחליו, כבני ארבעים, בבקתה המצויה בשוליה של אחוזה שבעליה הלבנים האמידים אינם מתגוררים בה. רוחליו מתפרנס מדיג ומתחזוקת האחוזה. דמריס משגיחה על הנקיון, מוודאת שהרטיבות והחרקים לא יעשו שמות במבנה כפי שהם עושים בבקתה. נישואיהם של השניים, נישואי אהבה, שקעו עם השנים, כשכל נסיונותיהם ללדת ילדים כשלו, במעין מסירוּת עוינת, חיים זה לצד זה כשכל אחד מכונס בשלו, קרובים ומרוחקים לסרוגין.

דמריס נכבשת יום אחד בקסמה של גורת כלבים, ומחליטה לאמץ אותה. בבית כבר יש לבני הזוג שלושה כלבים תחת חסותו המטַפחת-מתאכזרת של רוחליו, אבל הכלבה החדשה היא כולה של דמריס. תחליף לילד? תחליף לבעל? נחמה על חבר ילדות שנלקח על ידי הים? הכלבה, שדמריס מעניקה לה את השם צ'ירלי, על שמה של מי שנבחרה כמיס קולומביה ב-1977, שנה טראומטית בילדותה, היא אולי כל אלה ויותר. היא ילד, היא נחמה, היא חברה נאמנה, אבל היא גם יריבה והיא בלתי ניתנת לריסון. יחסיה של דמריס עם כלבתה מורכבים ועצובים וכואבים כמו כל הקשרים בחייה.

פילאר קינטנה כתבה ספר קצר המכיל הרבה, וכל פרט בו הוא רב-מימדי. היא מספרת על זוגיות מורכבת, על פערים חברתיים בלתי הוגנים, על משפחות מפורקות, על החיים ועל מאבקי ההישרדות בתנאי מצוקה תחת כוחם הפראי של איתני הטבע. הסופר חואן גבריאל ואסקס, המצוטט על כריכת הספר, סיכם יפה את קסמו של הספר: "הקסם של הרומן הקצר הזה הוא יכולתו לדבר על דברים רבים, כולם חשובים, בשעה שנדמה שהוא עוסק במשהו אחר לגמרי. מהם הדברים האלה? אלימות, בדידות, שרידות, אכזריות. קינטנה מדהימה בפרוזה המפוכחת, העניינית והחזקה שלה." אני מסכימה אתו לגמרי, וממליצה על הספר המיוחד הזה.

מיכל שליו תרגמה יפה. את הכריכה היפיפיה איירה ועיצבה טליה בר.

La Perra – Pilar Quintana

חרגול ומודן

2022 (2017)

תרגום מספרדית: מיכל שליו

כותרת משנה: ההנהגות היהודיות בסלובקיה ובהונגריה בתקופת השואה

רות לנדאו, דור שני לשואה, בת לאב יליד סלובקיה ולאם ילידת הונגריה, ראתה כל חייה את השואה כארוע הטראומטי שעיצב את חייה. אביה בחר בשתיקה, אמה בחרה לשתף בכל שעבר עליה, אבל ההיסטוריה של התקופה במקומות מוצאם של ההורים לא היתה ידועה דיה לבתם. כשפרשה מהאוניברסיטה העברית, שם כיהנה כפרופסור חבר בעבודה סוציאלית, הקדישה ארבע שנות מחקר ללימוד מעמיק של הנושא, בדגש על התנהלותן של ההנהגות היהודיות בשתי המדינות. ספר זה מציג את פרטי המחקר ואת המסקנות שהכותבת מסיקה ממנו.

שפע המידע שבספר מתנקז לשתי שאלות מרכזיות. השאלה הראשונה עוסקת בהשפעת עצם קיומה של ההנהגה היהודית הממונה על ידי הגרמנים על מהלכה של השואה. ישנם היסטוריונים האוחזים בעמדה לפיה הארגונים היהודיים הפכו למכונה של הרס עצמי. חנה ארדנט, אחת הקיצוניות שבהם, תפסה את ההנהגות היהודיות במדינות השונות כמשתפות פעולה עם הגרמנים, וטענה כי ללא ההנהגות היהודיות ספק אם מספר האבדות בנפש היה מגיע לכדי ארבעה וחצי עד שישה מיליון. "שיתוף הפעולה שהתחיל במתן ’שירותים' לשלטונות בביצוע גזירות בתחומים הכלכלי והחברתי […] גרר אותם לא פעם, ובלי שחשו בכך, אל סף ה'יהרג ובל יעבור'", קובעת היסטוריונית אחרת. עמדה הפוכה, שבה אוחזים היסטוריונים כמו יהודה באואר וישראל גוטמן, טוענת כי אין לבחון את התנהלות ההנהגות על פי מבחן התוצאה אלא על פי מבחן הכוונה, וכי ההשערה שמספר הקורבנות היה נמוך יותר היא ספקולטיבית ואין לה על מה להתבסס. יש לזכור, כמובן, כי לצד ציות לדרישות הגרמנים ותיווך בינם ובין הקהילה היהודית, ההנהגות פעלו רבות לטיפול בצרכים הרבים של בני הקהילה, שאיבדו את מקורות פרנסתם, את בתיהם, את יקיריהם. כמו כן, קשה להתייחס להנהגות כאל גוף אחיד. הן כללו אישים כמו קארול הוכברג, ששיתף פעולה עם הגרמנים על גבם של היהודים ולתועלת עצמו, וישראל קסטנר השנוי במחלוקת שמוקדש לו בספר פרק נפרד, לצד אישים כמו אוטו קומוי שהיה פעיל במציאת מחסה לאלפי ילדים ובחר שלא לעזוב ברכבת קסטנר, ומשה קראוס שבשיתוף פעולה עם הצירות השוויצרית הציל כארבעים אלף איש.

השאלה השניה, שכרוכה כמובן בראשונה אך מפאת מהותה יש לחדד אותה בנפרד, נוגעת ללבו של הספר הזה ובאה לידי ביטוי בשם שנבחר לו, "מחיר השתיקה". המחקר מוכיח כי בשני המקרים שנבחנו כאן אנשי ההנהגה היהודית של סלובקיה ושל הונגריה ידעו, לפעמים בשלב מוקדם יחסית ובוודאי בעקבות דוח אושוויץ, כי יעדם של הגירושים הוא השמדה, אך לא חלקו את הידע עם קהילתם. יתרה מכך, הם צייתו לגרמנים שתמרנו אותם להרגיע את המיועדים לגירוש. גם כאן דעותיהם של החוקרים חלוקות. יש המצדיקים את גישת ההנהגות שלא רצו לזרוע כאוס מתוך כוונה לא לפגוע בנסיונות להציל את מי שאפשר היה. יש הסבורים כי הידע לא היה משנה דבר, כי את מכונת ההשמדה אי אפשר היה לעצור. אחרים מעלים טענה שהיהודים ידעו מה מחכה להם, בוודאי בהונגריה שהפתרון הסופי בה הוחל אחרי כמעט ארבע שנות מלחמה, אבל בחרו להדחיק ולא להאמין. ומן הצד השני ישנם חוקרים המאמינים שמידע אמין, שהיה מגיע ישירות מן ההנהגה ולא מפי השמועה, היה מדרבן לבריחה, להסתתרות, ואולי להצלת חיים.

לאחרונה האזנתי להרצאה מטעם "יד ושם" אודות מרדכי חיים רומקובסקי, ראש היודנראט בגטו לודז', ואחד מן המנהיגים היהודים המושמצים ביותר. הופתעתי כשהמרצה טענה כי למרות אופיו הדיקטטורי של רומקובסקי, למרות מאמציו לרַצות את הגרמנים, למרות נאום הילדים הנורא, האיש היה עשוי להחשב לגיבור. הרוסים היו קרובים מאוד לשחרר את הגטו, ואילולא התעכבו והניחו לפולנים להתכתש עם הגרמנים לבדם, היו שבעים אלף איש ניצלים, ורומקובסקי היה זוכה בתהילת עולם בשל מדיניות "עבודה למען הצלה" שלו. אבל הגטו חוסל, ורומקובסקי זכור לרע. לפני מספר שנים צפיתי בסרטו של קלוד לנצמן, "אחרון הלא צדיקים", שעסק בדמותו של בנימין מורמלשטיין, ראש מועצת היהודים בטרייזנשטט. בגילוי לב הודה שדאג לבני עמו, אך גם לעצמו, שפיעמה בו תחושת שליחות אך גם יצר הרפתקני. כל התיחסות שיפוטית אל שניהם, ואל ההנהגות היהודיות בתקופת השואה, חייבת לקחת בחשבון את התנאים הבלתי אפשריים שבמסגרתם נאלצו לפעול, את העובדה שמדובר בבני אדם שעשויים לשגות, להחליט על פי רגש ולא בהכרח על פי הגיון קר. צריך לזכור שרובם החלו את פעילותם מתוך כוונות טהורות גם אם נסחפו בהמשך לכיוונים שנויים מאוד במחלוקת. "אפשר לגנות את ראשי המועצות, אבל אי אפשר לשפוט אותם עד שלא עמדת במקומם", כדבריו של מורמלשטיין ללנצמן. לכן אומר בזהירות, ומתוך הבנה שמדובר בחוכמה שלאחר מעשה, שלדעתי ההנהגות היו צריכות להמנע מלכתחילה משיתוף פעולה כנוע, ובוודאי היו חייבות לחלוק את המידע על גורל המגורשים, ולא לשלול מן ההמונים את הזכות לבחור אם לברוח, להלחם או להכנע. זוהי גם מסקנתה של רות לנדאו.

על ישראל קסטנר כבר נכתבו ספרים ומאמרים ומחזות ומחקרים, ודמותו עדיין שנויה במחלוקת בכל הקשת שבין גיבור למי שמכר את נפשו לשטן. רות לנדאו, שאמה נולדה בקלוז', עיר הולדתו של קסטנר, מקדישה לו פרק נפרד בספר. למדתי מן הפרק הזה על ארועים שלא הכרתי קודם לכן, ביניהם ביקורו בקלוז' ממש לפני שיהודי העיר – למעט המנהיגים ורבים מקרובי משפחתו – גורשו ממנה והובלו למוות. בביקור זה ציית לגרמנים והרתיע את היהודים מנסיון להמלט לרומניה הסמוכה, למרות שהבריחה היתה אפשרית. עמדתה של הכותבת לגביו, לחומרה, ברורה.

"מחיר השתיקה" עוקב אחר קורות יהודי סלובקיה והונגריה בכל שלבי המלחמה. הכותבת מרחיבה ברקע לפעילות ההנהגות, מנתחת את התנהגותן של שתי המדינות (שתיהן נקטו מדיניות אנטישמית עצמאית עוד לפני שנכבשו), ועומדת על היחסים הפנימיים בתוך הקהילות ועל הקשר (הלקוי) בין יהודי סלובקיה ויהודי הונגריה. היא מתיחסת בהרחבה להטעיה שנקטו הגרמנים כדי להבטיח ביצוע חלק של הגירוש וההשמדה, ולמאמצי ההנהגות לעצור אותם באמצעות לחץ פוליטי ובאמצעות שוחד. מדהים להווכח ממרחק של זמן עד כמה נתנו ההנהגות אמון בהבטחות השקריות של הגרמנים, אבל שוב זו תובנה בתנאים של וודאות שלא היתה אפשרית בתנאי הזמן. בין אם מקבלים את מסקנותיה של הכותבת ובין אם לאו, הקריאה בספר מעשירה מאוד בידע ומרתקת.

רות לנדאו מזכירה בפיסקה קצרה את טרנספורט הנשים הראשון לאושוויץ, שנכללו בו תשע מאות תשעים ותשע נשים יהודיות סלובקיות. על טרנספורט זה כתבה הת'ר דיון מאקאדם את הספר המצוין "999 נשים צעירות", להזכירנו שמאחורי כל המחקרים והנתונים והאזכורים הקצרים היו אנשים בשר ודם שסבלו ואבדו, כל אחד מהם עולם ומלואו.

ספר מרחיב דעת, רובץ על הלב, ומומלץ.

רסלינג

2022

קורה לפעמים, לא לעתים קרובות לשמחתי, שאני מתקדמת בקריאת ספר ולא מבינה מה קראתי. בדרך-כלל בשלב כלשהו אני מניחה את הספר בצד מבלי לסיים אותו, ומסווגת אותו ככזה שאפשר לוותר עליו. הפעם התרחשה חוויה שונה: מצד אחד שאלתי את עצמי על מה הוא בעצם מדבר. מצד שני קראתי אותו בעניין, בסקרנות ורוב הזמן בהנאה, וכשאסיים לברר אותו לעצמי תוך כדי כתיבה, בשורה התחתונה שתגיע למטה כנראה אסווג אותו כמומלץ.

הכותב פותח בהיעלמותו של בנו בהיותו בן שמונה-עשרה. חדרו של הבן נעול מפנים, אין בו סימנים של הסתלקות מכוונת, אבל הבן איננו. מכאן הוא חוזר להעלות זכרונות מחייהם בצוותא, מרגע היווצרותו של הילד. הכותב, כך אנו למדים, הוא אב חד הורי, הומוסקסואל, בן מושב שעבר לעיר עד שמאס בה ושב למושב, שם הקים נחלה לשניים, לו ולבנו.

אלא מה? הבן, שאפיזודות מחייו הוא מתאר בפרטי פרטים, הוא יציר דמיונו, פרי כשרון הכתיבה שלו. לקראת סיומו של הספר הכותב מסביר כיצד עלה במוחו הרעיון ליצור לעצמו ילד אחרי שחזה באפיזודה בין אם לילדה: "אם לא אוכל ליצור אותך באמת, אצור אותך בכאילו […]. אכתוב אותך. וכל העצב הזה על המקום הריק של ילד בחיי יתמלא […] ואם אוכל לכתוב אותך כמו שצריך, אתה תהיה". אודה, במבוכה מסוימת, שלמרות שניתן להבין בשלב מוקדם שהילד אינו קיים במציאות, נפלתי ל"מלכודת" התעתוע של הכותב, שלהטט יפה על הקו שבין מציאות לכתיבה.

אז על מה מדובר בספר? על כריכתו נכתב "לפניכם חיבור כן ומצמרר על השתוקקות לילד, לאבהות ולמשמעות", ובהחלט ניתן להבין אותו בדרך זו. לכך ניתן להוסיף, לדעתי, גם דיון בשאלות של הורות ושל יחסי הורים-ילדים. הכותב מעלה מספר דילמות שכל הורה מתמודד איתן, שאלות של מותר ואסור, של גבולות, של עצמיותו של האב כאדם. לא תמיד הסכמתי עם אמירותיו, אבל נהניתי מן ה"ויכוח" אתו תוך כדי קריאה. בעת האזנה לראיון עם הסופר (בקישור הזה החל מן הדקה העשירית) התחדדה היחודיות של ההורות כאב יחיד הומוסקסואל, שבהחלט נוכחת בספר אך נבלעת מעט. בעיני ההיבט המרתק במיוחד הוא המיזוג של הכתיבה והמציאות, האופן בו הכתיבה יוצרת חיים והחיים מהווים זרז לכתיבה, עד למצב בו הגבולות מיטשטשים. אני מנחשת שעמרי חורש כיוון יותר לנושא האבהות היחודית, בעוד שלי בלט בעיקר ההיבט האחרון, אבל בסופו של דבר, כפי שטוען ציטוט שאני אוהבת במיוחד (מתוך "איך לעשות מכה באסיה המתעוררת" מאת מוחסין חאמיד בתרגומו של יותם בנשלום), "כשאתה קורא ספר, מה שאתה רואה הוא שרבוטים שחורים על עיסת עץ… ספר הופך לספר רק בשעה שקוראים בו, ועם כל אחת ממליוני הקריאות האפשריות הופך הספר לאחד ממליוני ספרים אפשריים".

ספר שפותח פתח לכמה וכמה קריאות אפשריות הוא מעניין בהגדרה, כזה שכדאי לקרוא שוב, להפתח לאפשרויות נוספות. ספר, כמובן, אינו חייב לצמצם עצמו להיבט אחד, וכאן שילוב הנושאים, למרות מימדיו הצנועים של הספר, ולמרות או אולי בגלל התעתוע, עובד היטב. נוסיף לזה את יכולתו של הסופר לתאר היטב רגשות ומראות ולאחוז בקורא, ונקבל חווית קריאה מומלצת.

תשע נשמות

2022

איור: נגה לבני

שבעה סיפורים המתרחשים בסביבה ימית או בהשראתה נכללים בקובץ זה. עוצמתם של המים ומרחביהם האינסופיים שורים על העלילות, שבכולן מתרחשת דרמה כלשהי, והם המקנים לעתים לסיפורים גוון אל-טבעי, פנטסטי. יחד עם זאת, היצירות שונות מאוד זו מזו, וכל אחת מהן מהנה, או מאיימת, בדרכה.

"הקול בלילה" מאת ויליאם הופ הודג‘סון, שכתב יצירות אימה ופנטסיה, מתרחש בלב ים, כשאפלת הלילה שוררת, וקולו של אדם אלמוני עולה ומספר על תופעה מוזרה המאיימת לכלות את ניצוליה של ספינה הנמקים בבדידותם.

"המקדש" מאת ה.פ. לאבקראפט, שכתב אף הוא יצירות מאותה הסוגה ובאותה התקופה (שלהי המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים), מתאר את טביעתה של צוללת גרמניה בתקופת מלחמת העולם הראשונה. לאבקראפט מתאר היטב את שקיעתם המנטלית של אנשי הצוות ושל הקברניט המספר בגוף ראשון, אך נראה לי שמה שאזכור מן הסיפור במיוחד יהיה אישיותו הפרוסית הנחושה והקשוחה של הקברניט. גם בצלילה לאבדון הוא אינו חווה ענווה ואינו מאבד את תחושת העליונות.

"הספינה הטובעת", סיפור קצרצר מאת רוברט לואיס סטיבנסון, מציג אף הוא דמות של קברניט, הפעם סטואי, שנוכח אסון מתקרב הוא בוחר להתפלסף בנחת. זהו אחד מן הסיפורים החביבים עלי במיוחד בספר.

"ג'ון מאר" מאת הרמן מלוויל שונה מן הסיפורים האחרים בקובץ בסביבת התרחשותו. מלח שנאלץ לפרוש מן הימאות בגלל פציעה קשה, בוחר להתיישב הרחק מן הים בלבה של ערבה אמריקאית שוממת. מלוויל עומד יפה על המבנה הנפשי של האיש, שנותק ממקומו הטבעי אך נותר איש ים בנשמתו. דימוייו שאובים מן המרחבים הימיים, ותפיסת עולמם של אנשי היבשה נותרת זרה לו גם כשהוא חי בקרבם.

"איש במים!" הוא סיפור מורבידי קצר פרי עטו של וינסטון צ'רצ'יל. אדם הנופל מספינה בלבו של הים האדום עובר בתוך דקות מתשוקה להנצל לתשוקה למות.

"הבית של מפוהי" הוא האהוב עלי מבין סיפורי הקובץ, אולי לא במפתיע, שכן כתב אותו ג'ק לונדון החביב עלי מאוד. אדם ששלה פנינה יוצאת דופן באיכותה, ונעשק על ידי הקניינים, יזכה להזדמנות שניה אחרי הוריקן קטלני, בזכות הנחישות שתפיח הפנינה הנגזלת באשה עיקשת אחת.

"הגדה השלישית של הנהר" מאת ז'וּאָאוּ גימָרָאס רוזה נכתב עשורים אחדים אחרי הסיפורים האחרים בקובץ, והוא מתרחש בנהר רחב ידים. המספר היה ילד, כשאביו בנה קאנו, ירד אתו לנהר ומעולם לא שב ויצא ממנו. נוכח אך נעדר, נוכחותו והיעדרותו אינן מרפות מן הבן שנותר לחכות.

כמו בקבצים אחרים ש"תשע נשמות" הוציאה לאור בעבר, גם הפעם איסופם יחדיו של סיפורים שונים סביב מכנה משותף אחד יוצר מקבץ מגובש. שבעה הסופרים המוכשרים, מגובים בארבעה מתרגמים מוצלחים, מביאים לידי ביטוי את עוצמתם של הימים ואת השפעתם על חיי הגרים סביבם או עליהם ממש, ומעניקים חווית קריאה מהנה ומקיפה. האיור הנאה שעל הכריכה הוא פרי מכחולו של אורי זינדל.

מומלץ.

הקול בלילה / ויליאם הופ הודג‘סון, 1907, תרגום מאנגלית: יוחאי ג'רפי

The Voice in the Night – William Hope Hodgson

המקדש / ה.פ. לאבקראפט, 1925, תרגום מאנגלית: יוחאי ג'רפי

The Temple – H.P. Lovecraft

הספינה הטובעת / רוברט לואיס סטיבנסון, 1901, תרגום מאנגלית: יוחאי ג'רפי

The Sinking Ship – Robert Louis Stevenson

ג'ון מאר / הרמן מלוויל, 1888, תרגום מאנגלית: יהונתן דיין

John Marr – Herman Melville

איש במים! / וינסטון צ'רצ'יל, 1908, תרגום מאנגלית: יוחאי ג'רפי

Man Overboard! – Winston Churchill

הבית של מפוהי / ג'ק לונדון, 1909, תרגום מאנגלית: ארז וולק

The House of Mapuhi – Jack London

הגדה השלישית של הנהר / ז'וּאָאוּ גימָרָאס רוזה, 1962, תרגום מפורטוגלית: מיכל שליו

A terceira margem do rio – João Guimarães Rosa

תשע נשמות

2022 (1888 – 1962)