קטגוריה: ספרים מומלצים

ארבעה סיפורים נכללים בקובץ זה. כפי ששמו של הספר מעיד, מופיעות בו ארבע רכבות, אחת בכל אחד מן הסיפורים, שנכתבו בשלהי המאה התשע-עשרה, עת פריחתה של מסילת הברזל, במציאות ובסִפרות.

שלושת הסיפורים הראשונים מתרחשים מיד אחרי טקס נישואים, וכל אחד מהם מדגים את אמנות הסיפור הקצר, המסוגל להכיל במסגרת מצומצמת עולם שלם. בני הזוג, שמתאר אמיל זולא ב"נסיעה במסלול מעגלי", עובדים בחנותה של אם הכלה הדורסנית וצרת העין, שאינה מאפשרת להם ליהנות מן החיים כזוג, ומונעת מהם את ירח הדבש שהובטח להם. באקט מרנין של חירות הם מצליחים לזכות בפרטיות זמנית במקום שכוח אל. זולא, שאינו נזקק לתיאורים מפורשים, מצליח באמצעות רמזים קטנים להציג את כמיהתם של השניים זה אל זה ואל הנורמליות הזוגית. השתיין השיכור מאושר ומיין של אנטון צ'כוב ב"אדם מאושר" משתף את הנוסעים ברכבת באושרו, עד שהוא מגלה, מיד אחרי שטען ששום דבר לא יכול לפגוע בהרגשתו זו, שעלה בטעות על הרכבת הלא נכונה, והותיר את אשתו לבדה ברכבת הנוסעת אל ירח הדבש. בתוך סיפור קצרצר ומשעשע למדי משלב צ'כוב דיון במהותו של האושר. ב"הכלה מגיעה אל ילו סקיי" מלווה סטיבן קריין זוג בנסיעתו ברכבת אל מקום מגוריו של החתן, שריף העיירה שלא סיפר לחבריו על נישואיו והוא חרד מתגובותיהם. תיאור הנסיעה ברכבת, במהלכה מודגמת הקרתנות של בני הזוג, שאינם חשים בה, ובמהלכה הם מחליקים בהדרגה לתפקידיהם כנשואים, מרשים.

הסיפור הרביעי שונה. ארתור קונן-דויל מפצח תעלומת היעלמות של רכבת שלמה ב"הרכבת האבודה". ארוע שנראה לחלוטין בלתי אפשרי בא על פתרונו באמצעות וידוי של נידון למוות, שמאיים לסחוט שורה ארוכה של אנשי שררה. השונות של סיפור זה מן האחרים אינה נובעת רק מן ההיעדרות של החתונה, אלא בעיקר מהצגתה של עלילה דינמית, בניגוד לאחרים, בעיקר שני הראשונים, המתמקדים באופן מוצלח כל כך בהלכי רוח.

המכלול כולו מהנה מאוד ומומלץ.

זיקית

2015 (1884, 1886, 1898)

נסיעה במסלול מעגלי / אמיל זולא, 1884. תרגום מצרפתית: אנמרי בארטפלד

Voyage Circulaire – Émile Zola

אדם מאושר / אנטון צ'כוב, 1886. תרגום מרוסית: גל נולמן

Счастливчик – Антон Чехов

הכלה מגיעה אל ילו סקיי / סטיבן קריין, 1898. תרגום מאנגלית: רחלי סעיד

The Bride Comes yo Yellow Sky – Stephen Crane

הרכבת האבודה / ארתור קונן דויל, 1898. תרגום מאנגלית: רחלי סעיד

The Lost Special – Arthur Conan Doyle

"פרנהייט 451" מתאר עתיד – בלתי נסבל ושקשה להעלותו על הדעת – שבו קריאת ספרים אסורה. הכבאים, שאי שם בהיסטוריה שצונזרה ונמחקה היו אחראים על כיבוי האש, אחראים כעת על שריפת הספרים, לעתים יחד עם הבתים שבהם נמצאו. גאי מונטאג, כבאי מן השורה, מזדעזע יום אחד כשאשה, שנתפסה מחזיקה ברשותה ספרים, בחרה להשרף איתם. הוא גונב ספר ומחביא אצלו, מנסה לשתף את אשתו בסוד הספרים שאסף למרות האיסור, מושפע מאשה צעירה יוצאת דופן ומזקן שמאיר את עיניו, מתעמת עם מפקדו, ובסופו של דבר מוצא מקלט אצל חבורת אנשים שמשימת חייהם היא שימור הספרים בזכרונם, בתקווה שהזכרון המצטבר יצליח בסופו של דבר למנוע מן האנושות מלחזור שוב ושוב על טעויותיה.

הספר סופר פעמים רבות במדיות שונות, והתמצית שלמעלה היא בדרך כלל מה שזוכרים ממנו, או למצער זה בערך מה שאני זכרתי מקריאה קודמת. אבל יש בו יותר מסיפור דיסטופי שצופה עולם דיקטטורי ומשטרת מחשבות.

שתי נקודות רעיוניות משכו את תשומת ליבי. האחת היא העובדה שגיבוריו של ברדבורי אינם מקדשים את הספרים כעצמים אלא מקדשים את תוכנם ואת משמעותם. פאבר, הזקן המרדן לשעבר שהופך את מונטאג לשגרירו, אומר לו זאת בבהירות: "אתה לא צריך ספרים, אלא כמה מהדברים שהיו פעם בספרים […] הקסם הוא רק במה שהספרים אומרים, באופן שבו הם מאחים עבורנו את טלאי היקום". גם החבורה המשננת את הספרים האבודים אינה דבקה בהכרח בטקסט המדויק, אלא במה שיש באפשרותם לזכור, ובעיקר ברוח הדברים ובכוחם. הנקודה השניה מובעת אף היא מפיו של פאבר: "הכבאים נחוצים רק לעתים רחוקות. הציבור עצמו הפסיק לקרוא מרצונו". זו תחזית מאיימת, שהוגשמה בדרך זו או אחרת יותר מפעם אחת: אין צורך בצנזורה מלמעלה, איומים וכפייה נדרשים רק במקרים קיצוניים. בני האדם "הפשוטים" בוחרים מרצונם, מתוך חוסר יכולת או מתוך עצלות, בבורות. הם המאפשרים את הרודנות.

נקודה שניה זו מתחברת לתחזיות האחרות של ברדבורי, חלקן מדויקות להפליא. הגלישה מרוחב היריעה הסבלני אל התמצות קצר הרוח – "במאה העשרים […] הספרים קצרים יותר. תקצירים, סיכומים, תמציות. כל דבר צריך להצטמצם לשורת מחץ"; השתלטות התקין פוליטית, שלצד מעלותיו הוא מצמית את היכולת להתבטא בחופשיות; הדומיננטיות של המדיה וטשטוש הגבולות בינה ובין המציאות – "הסביבה המשודרת אמיתית כמו העולם עצמו. היא הופכת להיות האמת"; מניפולציה של האמת כדי שתתאים למשבצת השידור ולכושר העיכול של הקהל; מתן משקל יתר לחזות על פני המסר. ולצד אלה הוא מתאר טכנולוגיות דמיוניות לזמנו, כמו טלויזיות ענק שטוחות מסך, אוזניות בלוטות' ועוד.

מבחינת איכות ספרותית הספר אינו מבריק בעיני, אך רעיונותיו ותחזיותיו ראויים להקרא. כדאי להקדיש זמן גם לקריאת אחרית הדבר מאת המתרגמת נועה מנהיים. היא מתייחסת לספר על רקע ספרים עתידניים אחרים בני זמנו, ומרחיבה באשר לרעיונות המובעים בו.

מעניין ולכן מומלץ.

כנרת זמורה ביתן

2013 (1953)

תרגום מאנגלית: נועה מנהיים

רותה וחיים יושבים שבעה על בנם עומר שהתאבד. ביתם בקיבוץ הומה מבקרים, חברי קיבוץ, חברים ועמיתים של בנותיהם איילה ונעמה, אנשים שהכירו את עומר. חלקם ממלמלים נבוכים דברי נחמה, מצוות אנשים מלומדה, אחדים שואלים שאלות חקרניות, אחרים מנסים לחמוק מן הכאב אל היומיום ואל הבנאליה. בתוך ההמולה יושבים השניים, פצועים פצע שלא יגליד, ומבקשים תשובות. מה יכלו לעשות ולא עשו? כיצד לא הבחינו בסימנים מקדימים?

את עומר, הילד המופז, המנהיג החברתי, שעתידו המבטיח לפניו, איבדו כבר לפני שנים רבות. את מקומו תפס גבר כבד, קודר, מסומם מתרופות פסיכיאטריות, נכנס ויוצא במחלקה הסגורה. האם יכלו למנוע את מחלתו? משחלה – האם יכלו לנהוג בו אחרת משנהגו? האם יכלו לעצור אותו מלממש את החלטתו למות? מי אשם בשיבוש הנורא של חייו? כי בלי אשם לשום דבר אין הגיון, ושום דבר ממה שקרה אינו נתפס.

תשובות לא תמצאנה, אולי אינן בנמצא כלל. במהלכם של ימי השבעה ילמדו ההורים פרטים שלא ידעו על עומר שלהם, על כל העומרים שהיו להם, כפי שיעלו מתיאורי האנשים שפגשו בו בתחנות חייו. ולמרות שלא יחדלו להתייסר – "בטוח היו סימנים! ואיך היא לא ראתה, ואיך היא לא הבינה – אמא שלו! אמא אמורה לראות דברים כאלה!" – יצטרכו ללמוד לחיות עם השאלות הפתוחות, ועם ההבנה הברורה כי בסופו של דבר בנם בחר, אולי בלית ברירה, את הבחירה היחידה שהיה מסוגל לה – "האח שלך רצה למות. הוא לא היה בהתקף פסיכוטי, והוא לא שגה בהזיות, הוא פשוט רצה למות. החיים שלו הפכו לסבל עבורו. הוא סבל כשהיה בהתקף וסבל כשלא היה בהתקף, הוא סבל באשפוזים והוא סבל כשגר אתנו וכשגר לבד. החיים שלו הפכו לסבל, והוא ידע שככה זה יהיה עכשו".

הסופרת מספרת על ההתמודדות הקשה עם בן משפחה שחלה והפך שונה ובלתי נגיש. היא מתארת הורים שנותרו כמעט לבדם עם הנטל, אחות שנקרעה בין אהבתה לאחיה למחויבותה לילדיה, חברים שגדלו יחד והמחלה גזלה מהם את החבר שהכירו. הקיבוץ, שמתנאה בהתבטאויות כגון "הילד שלנו", התנער מן המשפחתיות, טאטא בעיות מתחת לשטיח, והעדיף באופן קבוע את הענין הכללי תוך הפגנת חוסר יכולת, או חוסר נכונות, להתגמש לטובת הפרט (ואני תוהה אם כוונת הסופרת היתה לבקר את ההתנהלות הקיבוצית, או שבחרה במסגרת היחודית הזו כדי להעצים את תחושת הבידוד והניכור שחוות משפחות – בעיר ובכפר – שנקלעו למצבה של המשפחה שבספר). ובין כל אלה, עומר עצמו, שבתקופות בהן לא היה נתון להתקף סכיזופרני, היה מודע עד כאב למצבו – "זה כאילו שאני אותו עומר, אבל קצת פחות" – והיה נטול יכולת להחלץ ממנו, עד שבחר במוות.

הספר יכול היה בקלות לגלוש למסחטת דמעות, כי באמת אין אסון גדול יותר מאובדן ילד, בין אם הוא רך בשנים, ובין אם הוא גבר בעשור החמישי לחייו. אבל אורנה ורכובסקי, בכתיבה רגישה ונבונה, נותנת לסיפור לספר את עצמו, ואינה נזקקת למניפולציות. כתיבתה מאופקת ומדודה למרות עוצמת הרגש, והגרון נחנק.

מומלץ מאוד.

את הפרק הראשון ניתן לקרוא באתר "עברית".

כנרת זמורה דביר

2021

שם מלא: ראש העיר קסטרברידג': חייו ומותו של איש בעל אופי

אל היריד בווסכס עילית מגיעה משפחה צעירה. מיכאל הנצ'רד, אוגד שחת המחפש פרנסה, אשתו סוזאן, ובתם התינוקת אליזבת-ג'יין. כשהם עוצרים לאכול באחד האוהלים, הנצ'רד נענה להצעתה של המבשלת, ומוהל את הנזיד המוגש לו באלכוהול. ככל שהוא הולך ומשתכר, הולכים ומשתחררים מעצורי לשונו. הוא קובל בקול על חייו שנעצרו בשל היותו נשוי ואב לילדה, ובשיא טרוניותיו הוא קם ומציע למכור את אשתו. ריצ'רד ניוסון, ספן שמזדמן למקום, מקבל את ההצעה. סוזאן, אשה כנועה בדרך-כלל, מבהירה לבעלה כי אם לא יחזור בו היא תקום ותלך והילדה אתה, ומשהוא ממשיך בשלו היא חוברת אל הספן ועוזבת. הנצ'רד עתיד להתחרט על מעשהו לאחר שיפוג יינו, אך יגלה כי איחר את המועד, ועקבותיהן של אשתו ושל בתו נעלמו. אחוז חרטה ינדור לא להביא אל פיו משקה אלכוהולי במשך עשרים ואחת שנים, כמניין שנותיו עד כה.

עשרים שנה אחר-כך מגיעות סוזאן ואליזבת-ג'יין אל אותו המקום. אחרי שנטרפה ספינתו של ניוסון, והשתיים נותרו בחוסר כל, החליטה סוזאן לחפש את בעלה בתקווה שיספק לבתה תמיכה כלכלית. הנצ'רד, כך הן מגלות, הפך בינתים איש אמיד, סוחר מצליח בתבואה, שבזכות עושרו ומעמדו החברתי הוכתר כראש העיר קסטרברידג'. מכאן ואילך נפרשת עלילה רבת פיתולים, שמשתלבים בה אשה מעברו של הנצ'רד, צעיר סקוטי חביב ומוכשר שעובר במקום ומתפתה להשאר כמנהל עסקיו של ראש העיר, מבשלת הנזיד מן היריד, עובד מאוכזב שואף נקם, שועי העיר ודלת העם. העלילה מתרחשת על רקע החיים החקלאיים באזור, הנתונים לשרירות לבו של הטבע, ועל הרקע החברתי של התקופה.

יש בספר משהו טלנובלי, והרדי עצמו הכיר בכך, אם כי במונחים אחרים מן הסתם. הספר פורסם תחילה בהמשכים בעיתונות, והרדי סבר בדיעבד כי העמיס על העלילה יותר מדי תקריות כדי לספק לקוראים התרחשות מעניינת בכל שבוע. לכן יש לנו כאן שתי נשים שמאוהבות באותו גבר, ומת לכאורה ששב ומופיע, ושורה של אי הבנות שמחכות להתרה, וכמה צירופי מקרים, ועוד כהנה וכהנה תפניות וטריקים.

ובכל זאת, הספר הוא רב עוצמה ועומד במבחן השנים בזכות דמויותיו המעוצבות להפליא, והדברים אמורים בעיקר בדמותו של הנצ'רד. ראש העיר הוא אדם קשה. הוא נוטר טינה עזה, עיקש, מוּנָע פעמים רבים על ידי רגש סוער במקום על ידי הגיון, גורם עוול לקרובים ולרחוקים. אבל הוא גם אדם מוסרי, עומד בדיבורו, סוחר הגון. יותר משהוא קשה כלפי אחרים, הוא קשה כלפי עצמו. נדמה כי שתי נפשות מתרוצצות בקרבו, זו שמייחלת לכפרה ולאהבה, וזו שמחבלת בה. יש לו היכולת להביא לחורבנם של אחרים, הוא יוצא לעשות זאת בנחישות, ונרתע ברגע האחרון. חסרה לו היכולת לנהוג באורך רוח ובנועם, גם כשברור לו שדרך זו תפעל לטובתו. הנה כך כותב עליו הרדי: "תכנית כזאת להפוך עליו את לב יריבו רחקה מסגולותיו קשות-העורף של ראש-העיר. לדקויות ביתיות כגון אלה זר היה עד אפס-תוחלת. בין אם אהב איש או שנאהו, נסכל לנהוג בו כשור-הבר". וגם "גרימת שברון-לבב כזה הבעיתה גם איש כמוהו. על פי מזגו יכול היה להצמית את שניהם גם יחד בעידנא-דריתחא, אך להשלים את המעשה ברעל-פיו נבצר אפילו מתעוזת-משטמתו". מכיוון שעליו להענש על חטאו הראשון, ומכיוון שאופיו עומד לו לרועץ, מפלתו צפויה, ובכל זאת הוא מכמיר לב.

לכדה את תשומת לבי הפיסקה המתארת את יחסה של העיר כלפי הנצ'רד אחרי שנחשף סוד החטא שבגינו התנזר מאלכוהול. אותם הדברים ממש כוחם יפה לימינו, כשפרשיות מן העבר צצות והורסות חיים: "מן השילומים אשר שילם במרוצת חייו התעלמו לאור הזוהר הדרמטי של המעשה המקורי. לו נודעה התקרית מקדם כי אז נחשבה עתה במעט, כחטאת-נעורים כבדה אך יחידה של אברך אשר דבר לא היה כמעט בינו ובין האזרח-דהאידנא, הנכבד והשקול (ולו עקשן במקצת). אך מאחר שהמעשה נח מאז למעצבה לא הורגש פער השנים, והכתם השחור של ימי-בחוריו לבש צביון של פשע טרי".

הדמויות הנשיות הראשיות בספר מעניינות אף הן. סוזאן, אליזבת-ג'יין ולוסֶטה, ברוח אותה תקופה של מחצית המאה התשע-עשרה, תלויות במידה רבה בגברים, אבל הרדי מייחס לכל אחת מהן עוז רוח ואפשרות בחירה בתוך המסגרת המגבילה: סוזאן שלא התחננה על נפשה כשבעלה מכר אותה, אלא קמה והלכה; אליזבת-ג'יין שידעה להתרחק ממקומות שהזיקו לנפשה ולבחור בעצמאות יחסית; ולוסטה שביקשה לכסות על חטאה, והשכילה לחמוק מנישואים מאיימים.

לצד אלה, הרדי עוסק ביחסי עיר-כפר, וביחסי בעלי מעמד ודלת-העם. קסטרברידג' שוקקת חיים, והרדי מתאר אותם יפה. הספר המקורי היה מלווה באיוריו של רוברט ברנס, שממחישים את תיאוריו של הרדי, ומכיוון שהם כל-כך תואמים לטקסט הם ממחישים גם את יכולתו של הרדי להעמיד תמונות במילים.

הספר בשפת המקור מצוי במלואו בפרויקט גוטנברג.

מומלץ בהחלט.

The Mayor of Casterbridge – Thomas Hardy

הקיבוץ המאוחד

1977 (1886)

תרגום מאנגלית: א.ד. שפיר

"טוב ויפה היה שם בפנגיאה, ונדמה היה שטוב ויפה יהיה שם לעולם, אבל פתאם, יום אחד, ללא כל אזהרה מוקדמת, קרה משהו רע, רעם גדול עלה מעומק קרביה של פנגיאה, רעש שלא נשמע כמוהו מעולם, רעש שהרעיד אותה, טלטל אותה, ביקע אותה ופורר אותה". סיפורה של יבשת העל הקדומה היה אהוב על דוֹלֶק, קוּבָּה והנייק, ילדיהם של מרקוס וגיז'ה גינסברג. סיפורה של היבשת הפך בידיה של גילה ג. שחר, בתו של קובה, סמל לקורות משפחתה.

משפחת גינסברג התגוררה בנובי טארג שבדרום פולין, דור שני לסוחרי קמח ותבואה. עסקיו של מרקוס שגשגו, ואפשרו למשפחה חיי רווחה. למרות אינספור סימני אזהרה, למרות שהאדמה החלה לבעור תחת רגליהם בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, סירב מרקוס לנהוג כמנהגם של כמה מקרוביו שמצאו לעצמם חיים חדשים בארצות הברית ובארץ ישראל. "פולין חדשה עומדת בפתח, עולם חדש עומד בפתח", כך האמין בכל לבו. הספר נפתח ב-30 באוגוסט 1942, היום בו נרצחו מרקוס וגיז'ה, וחוזר אחורה בזמן אל דור הוריהם של השניים. צלו של המוות העתידי של בני הזוג מרחף על הספר, כמו גם צלו המאיים של הגורל המצפה לשלושת בניהם. אחד מהם יתגלגל בין מחנות המוות ויינצל ממש ברגע האחרון כשהוא כבר מוזלמן. שני יוברח מפולין לרוסיה. והשלישי יזכה בחיים בסיועו של חסיד אומות העולם אלדו ברונצ'י, ויצטרף כרופא לקרבות העקובים מדם שינהל צבא אנדרס. רוברט וייסמן, הקצין הנאצי שיפקח בקור רוח ובהנאה על מעשי הרצח בנובי טארג, יישפט אחרי המלחמה לשבע שנות מאסר בלבד. תושבי נובי טארג הלא יהודים ידחו באלימות את הניצולים שיבקשו לשוב הביתה.

"בתוך ערימות של דפי עדות, ספרי זכרון, פנקסי קהילות, ספרי היסטוריה וסרטים דוקומנטריים, חיפשתי את אשר אבד, את קורות בתיהם של בני משפחתי – גינסברג, דוידוביץ, דמייני וזילברינג. ככל שהרחקתי לכת, כך הם התקרבו אלי, וככל שהעמקתי חקור, כך התרחבו בתוכי סיפורי חייהם, עד שהתערבבה שמחתם בשמחתי, וצערם בצערי, ומחשבותיהם במחשבתי, וקולם בקולי, וכתבתי", מספרת הסופרת באפילוג.

גילה ג. שחר משחזרת את חיי משפחתה, בעיקר את אלה של משפחת אביה, בתערובת של פרטים ביוגרפיים עובדתיים והשלמות של קטעי שיחות והלכי רוח מדמיונה ומלבה. בלשון פואטית וציורית היא מספרת את שקשה להביע, משלבת עובדות היסטוריות עם הביוגרפיה הפרטית. תמונות מלבבות מחיי משפחה, על רגעיה השמחים והעצובים, הולכות ומתקדרות ומתכנסות לזעקה על הרוע, על הסבל, על טירוף המערכות. כמיהה עזה ונואשת ליחד, לנורמליות, ליציבות שפויה, עולה מן החלומות ומקשרי הלב והנפש חוצי המרחקים שהספר משופע בהם, והלב נחמץ.

"פנגיאה" בסגנונו היחודי מציב יד זכרון לקהילת נובי טארג, ותורם סיפור חיים נוסף למסכת האינסופית של סיפורי החיים שהתבקעו והתפוררו. מומלץ מאוד.

כרמל

2021

סנדי סטרן, עורך דין בשנות השמונים לחייו, מנהל את המשפט האחרון בחייו, כשהוא מגן על ידידו ד"ר קיריל פאפקו. זהו גם המשפט האחרון של הפירמה סטרן את סטרן, לאחר שמרתה, בתו של סנדי ושותפתו, החליטה לפרוש מעריכת דין. נגד קיריל, חתן פרס נובל לרפואה, שפיתח תרופה פורצת דרך לסרטן, הוגשה תביעה בגין הסתרת מידע מהותי מ-FDA בתהליך קבלת האישור לתרופה, וגם בגין שימוש במידע פנים כדי לעשות רווח ממניות החברה שקיריל מנהל. חמור מכל, קיריל מואשם ברצח, משום שהפיץ את התרופה למרות תופעת לוואי שגרמה למספר מקרי מוות.

סקוט טורו, שהוא עצמו עורך דין פלילי, מוביל את הקוראים אל נבכי מערכת המשפט האמריקאית. הוא עוקב אחרי מהלך המשפט יום אחר יום, דן לעומק בסוגיות שעל הפרק, ועוסק בשאלות של אמת ושל צדק, שני מונחים שאינם בהכרח מתיישבים זה עם זה. משום שיש לו ידע מקיף והוא להוט לשתף אותו, פה ושם יש תחושה של עומס שתוקע את התקדמות העלילה, אבל רוב הזמן הפרטים מעניינים ומעלת הרווח עולה על הפסד הדינמיות.

אחד הנושאים המעניינים בספר, על רקע ימינו אלה, הוא תהליך האישור שיש לעבור כדי להפיץ תרופה, או מוצר רפואי אחר. הספר ראה אור במאי 2020, לפני שפותח חיסון לקורונה, והוא מתאר תהליך של אישור מואץ, דוגמת זה שעבר החיסון. המהלך המואץ, ממש כמו המהלך הרגיל, מוקפד וביורוקרטי, ולשניהם יש אותן מעלות ואותם חסרונות.

למרות הדקדקנות המשפטית, הספר עוסק בעיקרו באנשים. סנדי המזדקן, הבוחן את חייו לאחור ומודע לסופו הקרוב; קיריל המלא מעצמו ומקיים מערכת יחסים טעונה עם בני משפחתו; השופטת סוני, ידידה הן של התובע והן של הסנגור, ובעלת זיקות אישיות משלה שמן הסתם משפיעות על שיפוטה; פינקי, נכדתו של סנדי, כמעט בת שלושים, מרחפת כמו בת-עשרה, ומגלה כישורים נחוצים; אינס, יד ימינו של קיריל והמאהבת שלו, שמנסה לתחמן את כולם; ועוד.

המונח "מעבר לכל ספק סביר" שב ועולה בספר, ולסנדי הסנגור די באי-הוודאות הזו. אבל סנדי האדם, החבר, אינו מסתפק בכך. כשהמשפט תם הוא מבקש את האמת, ויוצא למסע גילויים. השאלות שמנקרות בכולם, כולל בקוראים, במהלך העלילה, באות על פתרונן בחלקו האחרון של הספר.

"המשפט האחרון" הוא מותחן משפטי מוצלח, אמנם פחות רחב היקף ומחדש מ"עדות", שהתרחש  בין כותלי בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, אך כמוהו גם הוא מעשיר ומומלץ.

The Last Trial – Scott Turow

אריה ניר ומודן

2022 (2020)

תרגום מאנגלית: נעה בן-פורת

ג'וואד, גבר נצרתי בסוף העשור השישי לחייו (ולא קשיש, כפי שנכתב משום מה על הכריכה), לומד על מותה של תמאם, אהובת נעוריו, ממודעה בעתון. זמן קצר אחר-כך הוא פורש פרישה מתוכננת מעבודתו. משוחרר מהמולת היומיום ומסדר יום מוכתב, זמנו בידו להרהר בהחמצות שחווה בעברו ובחיים החילופיים שיכול היה לחיות. שלושת ילדיו כבר פרחו מן הקן, ובבית הוא חי עם סלמא, אשתו מזה כשלושים שנה.

הכאב על מותה של תמאם גורם לג'וואד להסתגר בתוך עצמו. חסר מנוחה הוא משוטט בארץ, מתנתק ממשפחתו, ומחפש קצה חוט אל העבר. באמצעות מפגשים עם אנשים מתחנות בחייה של תמאם, ומזכרונות שכתבה והפקידה בידי בת דודתה, ג'וואד לומד להכיר אותה באמת באיחור של עשורים. הוא חווה איתה בדיעבד טראומת ילדות שיכלה להתפוגג לולא הפכה לטרגדיה משפחתית, והשפיעה על התנהלותה בהמשך. הוא מבין את הסיבות לפירוד ביניהם, ועוקב אחר הקשרים שקשרה עם גברים אחרים אחרי פרידתם. בבית, סלמא, שנותרה לבדה עם תהיות ועם עצב עמוק והכרה גוברת באבסורד שבחיים הזוגיים והמשפחתיים בכללותם, צריכה להחליט מה היא עושה עם המפנה הבלתי צפוי בחייה.

בכתיבה עדינה מוביל עודה בשאראת את הסיפור בין הצצה לנפשן של הדמויות להצצה בחברה הערבית-הישראלית. תוך כדי קריאה, מכיוון שהדמויות כתובות היטב ונוגעות ללב, העלילה נחווית כתיאור אנושי-פרטי של אהבות שהוחמצו ושל אנשים שתוהים על מקומם. בסיום, כשמתרחקים מעט ומתבוננים במכלול, נראה שנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא בעצם הציר המרכזי, והמסקנה העצובה היא ככל הנראה שלפחות נכון לעכשו אין לו פתרון. הציר הזה בא לידי ביטוי בעיקר בקורותיה של תמאם, בקשרים שקשרה משני קצות הסכסוך, ובאמירתו של אחד מבני זוגה: "לא הצלחנו לגרום לסכסוך הלאומי לדלג מעל לבית הקטן שלנו, בית של פלסטינית ויהודי". ואולי אין צורך להחליט מהו הציר המרכזי, והפוליטי והאישי חיים בעלילה בצוותא. אולי אי אפשר להפריד.

נהניתי לקרוא את הספר, ולמדתי ממנו רבות על חברה קרובה פיזית אך בלתי מוכרת. כתיבתו של בשאראת, כאמור, עדינה ומאופקת. דמויותיו לקוחות מן המציאות ונחוות כחיות (החביבה עלי, לא שיש צורך לבחור אחת, היא סלמא), ועלילתו סדורה ומושכת. מומלץ בהחלט.

 את הכריכה הנאה אייר מורן ברק ועיצב יהודה דרי.

المرحومة تمام مكحول – عودة بشارات

עם עובד

2022 (2018)

נוסח עברי מאת המחבר

כשריילנד גרייס מתעורר, אין לו מושג היכן הוא נמצא. הוא שוכב בתא בלתי מוכר, מטופל על ידי זרועות מלאכותיות, וקולו של מחשב משמיע לו שאלות שנועדו לבחון את צלילותו. מכאן ואילך הסיפור עובר בין הווה לעבר, בין הסתגלותו של ריילנד למציאות המשונה שבה הוא מוצא עצמו, לבין תמונות מחייו קודם לכן, המגיחות מזכרונו בהדרגה ומסבירות כיצד הגיע לכאן ומדוע.

ארוע הכחדה מאיים על השמש, וכתוצאה מכך גם על כדור הארץ. הסיכוי היחיד לעצור אותו הוא באמצעות שליחת חוקרים אל טאו סטי, כוכב דומה לשמש המצוי במרחק כשתים-עשרה שנות אור מאתנו. כדי לשרוד את הטיסה הממושכת (אך הקצרה יחסית ליכולת הטכנולוגית של היום בזכות מקור אנרגיה שהוא בלב העלילה), שלושת החוקרים מוכנסים לתרדמת. ריילנד הוא היחיד שמתעורר ממנה. יחידי בחלל, זכרונו לוקה בחסר אך סקרנותו המדעית בוערת, הוא מתחיל להבין שגורל האנושות בידיו, ונרתם למשימה. עליו למצוא פתרון שיעצור את איום ההכחדה, ולשגר אותו לארץ, בין באמצעות ארבע גשושיות דמויות חיפושיות – שכינוייהן, כמובן, ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו (ומכאן ההקדשה בפתח הספר), ובין באמצעות החזרת החללית כולה, והוא בתוכה, למקום מוצאה. העלילה המותחת מלווה אותו יום אחר יום, צעד אחר צעד, כשלון בצד הצלחה, עד לסיום הבלתי צפוי ברובו.

סיפורי הכחדה ומסעות בין גלקטיים היו ויהיו. שני דברים חוברים יחדיו ליחודו של "פרויקט הייל מרי" ביניהם. הראשון שבהם הוא האהבה למדע, לחשיבה הסיסטמתית ולדבקות בעובדות. ריילנד הוא מיקרוביולוג שנטש את האקדמיה לטובת הוראת מדעים לילדים. הוא מדען מקורי, עצמאי בתפיסותיו, להוט אחר מחקר מדעי, וכמורה בנשמתו הוא מאמין נלהב בהנחלתו. אמנם חלק מן המדע שבספר הוא עתידני וחורג מן הידע המוכר לנו היום, אבל שיטות החשיבה של ריילנד הן המנוע רב העוצמה ספר. מתוך הערפול שבו הוא שרוי בתחילה, הוא נחלץ שלב אחר שלב באמצעות התבוננות בסביבה הנראית לו בלתי מוכרת. הוא מקיש דבר מתוך דבר, וזונח תיאוריות כשנסיונו לאשש אותן כושל. עומס האחריות הוא הכוח המניע שלו, אך כך גם ההזדמנות החד-פעמית לחקור תחומים בלתי ידועים ולפרוץ גבולות. כשהוא נזכר בתקופה מסוימת בעברו, הוא מספר בחדווה: "העברתי שבוע קסום שבו לא עשיתי דבר פרט למחקר מדעי. בלי פגישות. בלי הסחות דעת. רק ניסויים והנדוסים. שכחתי כמה כיף לשקוע במשימה". בדידותו בחללית "הייל מרי" מספקת לו עוד ועוד מאותו קסם, אם שמים לרגע בצד את הסכנות ואת הדחיפוּת.

הגורם השני המייחד את הספר הוא סגנונו הכובש של אנדי וייר, המגובה בתרגום מושלם של תומר בן אהרון. וייר, מפיו של ריילנד, הוא מספר תמציתי וממוקד, אך שופע חביבות והומור ואנושיות. ריילנד הוא אדם "פשוט", שגורלו משגר אותו לתפקיד של גיבור ומושיע, ושבחירתו בחשיבה מדעית מעצימה את מעלותיו ועושה אותו האדם המתאים למשימה. המתרגם, באמצעות בחירות מוצלחות – כמו זו המתארת את נסיונו להפטר מחייזר מנג'ס: "שוב אני פונה לעזוב, אבל טוק־טוק־טוק. אני מסתובב בחזרה פעם נוספת. "אחי, שחרר אותי לשנ"צ" – תפס את מהותו של ריילנד, ועשה אותו אחד "משלנו" מבלי לפגום באמריקאיות שלו.

אני לא מרבה לקרוא ספרי מדע בדיוני, כך שאין לי בסיס להשוואה בין החייזר המופיע כאן לאלה שמופיעים ביצירות אחרות. אבל גם מבלי להתייחס לשאלות של מקוריות ושל יחודיות, הקשר בינו ובין ריילנד ראוי בהחלט להימנות עם ההיבטים המלהיבים של הספר. לא ארחיב כאן מחמת קלקלנים.

לצד המתח ולצד הדיונים המדעיים מרחיבי האופקים, הספר נוגע בכמה וכמה נושאים מעניינים, ביניהם, כאמור, מפגש עם תרבויות זרות, תקפותו של אזור זהבה, היכולת האנושית להתאחד ולהתעלות מול אתגר קיומי (גם אם ברור שעם הזמן תשוב האנושות ותתפרד לשבטיה), כוחה של חברות, והענווה הנדרשת בעת שמנסים להתערב בתהליכים אבולוציונים ("חשבתי שאני מה זה חכם […] ניצלתי את האבולוציה לטובתי, נכון? […] אני כזה אדיר! תודיעו לי מתי לבוא לאסוף את הנובל! בעעע […] לאבולוציה לא אכפת מה אני רוצה. והיא לא עושה רק דבר אחד בכל פעם", מבין ריילנד, שהיה שיכור מהצלחה עד שהכשלון חבט בו).

ריילנד מצוי בתהליך מתמיד של למידה, לומד את עצמו ואת העולם, ואנדי וייר סוחף בכשרון את הקורא אל מסע הלמידה המהנה, המותח ורב התהפוכות הזה. מומלץ בהחלט.

Project Hail Marry – Andy Weir

הכורסא

2021 (2021)

תרגום מאנגלית: תומר בן אהרון

"הבת של הספרדיה" מתרחש בונצואלה, וחושף את היומיום האכזר של תושביה. אדלאידה פלקון, המספרת בגוף ראשון, מאבדת את אמה לסרטן, ואת מולדתה לטרור ולעוני. חייה כבוגרת מתנהלים בתקופת שלטונו של הוגו צ'אווס, שעלה לשלטון ב-1998 והנהיג מדיניות כלכלית סוציאליסטית שנויה במחלוקת, ובתקופת שלטונו הרודני של ניקולס מאדורו, המכהן כנשיא מאז 2013. תחת כהונתו התדרדרה המדינה הן מבחינה דמוקרטית והן מבחינה כלכלית, והפכה למה שהאמריקאים מכנים "ארגון פשיעה". "בזמן שגססת המדינה השתגעה", אומרת אדלאידה לאמה המתה במחשבותיה. מתנגדי משטר נלקחים מביתם, ונעלמים במרתפי העינויים של בתי הכלא; החנויות ריקות ממצרכים בסיסיים; השוק השחור משגשג בידיהם של אופורטוניסטים אלימים; וההליכה ברחובות היא הימור על החיים בתוך מלחמת הכל בכל.

הפתרון שמצאה אדלאידה לאובדן הכפול מתואר על כריכת הספר (וחבל, אבל משום כך איני מנועה מקלקלנים). אחרי שהיא מנושלת בחוזק יד מדירתה על ידי כנופית נשים הסוחרות בשוק השחור, היא מוצאת כמעט באקראי מקלט בדירה הסמוכה, שם התגוררו מהגרת מספרד ובתה. הגורל מניח לפתחה הזדמנות חד-פעמית לאמץ זהות שאינה שלה, ולחפש לעצמה בית הרחק ממולדתה. אופיה וחינוכה זועקים כנגד ההתחזות וכנגד המעשים שתיאלץ לבצע כדי להשלים את תכניתה, אבל אדלאידה כבר מזמן אינה חיה בעולם מוסרי, אלא במציאות הכופה עליה מאבק הישרדות מתמיד.

מה קורה לאדם ששגרת חייו הפכה לשדה קרב, קרב על מזון, על קורת גג, על התחמקות ממעצר ומכדורים מכוונים או טועים? זה הנושא שבו עוסקת קרינה סיינז בורגו. בעלי הכוח, מנצלי ההזדמנויות, אלה שנאלצו להדחיק את אלימותם ואת הרוע שבתוכם בימים כתיקונם – הם מוצאים לעצמם כר נרחב לעשיית רווח, לרכישת מעמד באמצעות הפעלת טרור. האחרים, שנאלצים לתמרן בתוך הפחד והמחסור, משלמים גם מחיר נפשי וחברתי כבד. "שכחנו מהי חמלה, השתוקקנו לגבות תשלום על כל מה שהשתבש", מודה אדלאידה ומוסיפה, "אם הדברים יחמירו, אגן על זכותי לחיות במחיר דריסת זכויות האחרים. זה הם או אני". קורבנות שהפכו בלית-ברירה לתליינים. לא שפר גם חלקם של המעטים המצליחים לארגן לעצמם כרטיס יציאה מהגיהינום. "סבלנו מאשמת השורד, תחושת בושה וכלימה שתקפה גם את מי שהסתלקו מהמדינה: התנתקות מהסבל היתה גם היא בגידה".

סיפורה של אדלאידה נע בין הווה לעבר, בין נסיבות חייה אחרי מות אמה ובין זכרונות מחייהן המשותפים. לאימהוּת יוחד מקום מרכזי בעלילה. המספרת כבר חוותה אסונות, אך נקודת השבר בחייה אירעה במותה של האם, שאף שמה אדלאידה, כמו לרמז על הזהות המשותפת של השתיים ועל שבירתה. השכנה, אורורה פרלטה, היתה מוכרת ברבים כ"הבת של הספרדיה", אף היא חלק מסימביוזת אם-בת. לא במקרה הציור שהשפיע עמוקות על אדלאידה בעודה ילדה היה של אם צעירה, פרי מכחולו של ארתורו מישלנה, שבו מצאה, על פי תיאורה, את "שטף היופי הקורן מאימהוֹת, בריות של בושם קלוש, נשים נוצצות תחת אור הבוקר".

הספר, בערך עד כחמישית ממנו, מצטייר מבולבל ודורך במקום. משם ואילך הוא משתפר מאוד, הופך מהודק וממוקד יותר, וכדאי להתמיד בקריאתו. בתערובת של רגשות אשמה, אדישות שנובעת מהרגל ומחוסר ברירה, חמלה עמוקה וכעס עמוק לא פחות, רצון לברוח ותשוקה לנקום – הסופרת, שבעצמה נטשה את ונצואלה והיגרה לספרד, מספרת על גורל תושביה של ארצה. למיטב זכרוני, זהו הספר הראשון שאני קוראת על ההווה של ונצואלה, והוא חידש לי רבות. אביגיל ברונשטיין תרגמה היטב, והספר מומלץ.

La Hija de la Española – Karina Sainz Borgo

כנרת זמורה דביר

2022 (2019)

תרגום מספרדית: אביגיל ברונשטיין

"בשורות טובות" הוא בשכבת העור החיצונית שלו מעין סיפור מתח. כעשרים שנה לפני ההווה של העלילה, גונן, אחיה של אראלה המספרת, יצא מן הבית ולא שב. מאחור נותרו אמו, אחיו התאום עידו, אחותו הצעירה אראלה, ואשתו שלי. שום סימן חיים לא ניתן ממנו, אולי כבר מת, אך גם גופה לא נמצאה. כעת, כשאראלה בודקת את החשבונות המשפחתיים, היא מגלה שקרן החסכון של גונן נפדתה, ומנסה לפתור את תעלומת הכסף שנעלם בתקווה לפתור סוף סוף את תעלומת האח האבוד.

זוהי המעטפת החיצונית, אך שירז אפיק, כידוע לקוראיה, נכנסת תמיד מתחת לעור. שם נמצא משפחה שבה אב נעדר, אם שמעדיפה בבירור אחד מילדיה על פני האחרים, יחסים טעונים בין אחים, התמודדות עם תקווה ועם אבל, ויותר מכל עיוורון שאנשים מפתחים כשמדובר באהוביהם. ושם נמצא גם יחסי חברות וקנאה, אהבה וחשדנות, וגם עולם מבעבע של חיי לילה, דרי רחוב, הלומי קרב, עבריינים וצדיקים, שכולם שזורים ברקמה סיפורית אחת.

אחד הדברים שאני מעריכה במיוחד בכתיבה של הסופרת הוא ההימנעות שלה משיפוטיות ומניתוח הארועים עבור הקורא. אראלה, כמו תמר ב"מתחת לעור", היא אינטליגנטית, חיובית, מודעת לעצמה ולסביבתה, וטועה. חייהן יוליכו אותן בסופו של דבר לחשבון נפש, לתובנות, אולי לשינוי, אבל הסופרת נמנעת מלהצביע מפורשות על טעויותיהן בטרם יכירו בכך בעצמן. הקורא, לעומת זאת, באמצעות התמונות שהיא בוחרת להציג, מבחין במשגים של הדמויות, והקריאה מתנהלת לפיכך בשני מישורים – זה שהדמויות כושלות בו, וזה שמשקיף מבחוץ דרך הפרטים הסיפוריים וללא העיוורון שבקירבה. " איך אפשר להתבלבל בין שני אלה?" תוהה אראלה כשהיא מתייחסת לשני אחיה. "גוני היה מופז […] הכל בו ריצד […]. עידו, שחונן באותם תווי פנים, היה חום וחיוור, כמו גונן אחרי יותר מדי כביסות". זו אותה אראלה שעובדת ככותבת סיפורי חיים, זו שאמרה בראיון עבודה, "אנשים מרתקים אותי. מעניין אותי להגיע לליבה שלהם, למה שמסתתר מתחת למסכות". אולי אנחנו לא רואים את מה שאנחנו מעדיפים לא לראות. אולי קל לנו יותר לראות את ליבתם של זרים. מכל מקום, הריצוד הזה, שנבע מן הכריזמה של גונן, שנבעה בתורה מאופיו הבלתי שגרתי, הטוב ורע לסירוגין, החופשי, הסתיר מעיני משפחתו הן את אישיותו הבעייתית, והן את הנזקים שגרם לקרוביו. ברקע הסיפור מרחף כל הזמן המשפט שאמרה אמם אחרי היעלמותו, "הוא היה האהוב עלי משלושתכם", משפט שאולי לא גרם לעידו ולאראלה להתכווץ חיצונית, אבל לבטח חלחל אל עצמיותם. הקורא, שמקבל הצצה אל סצנת ילדות, ושהמשפט הזה אינו יכול שלא לצרום את אוזניו, מצליח לראות מתחת לאור המסנוור של גונן.

שירז אפיק כותבת בחמלה, מניחה מקום להבנה ולקבלה. כתיבתה מדויקת מאוד, הן בתיאור הדמויות האמינות והן במינון המלל והרגש. נסחפתי עם הסיפור, ואני מאמינה שכמו שני ספריה המאוחרים יותר, "אבקועים" ו"מתחת לעור", גם "בשורות טובות" יישאר איתי לאורך זמן.

מטר

2017