קטגוריה: ספרים מומלצים

כותרת משנה: ארץ ישראל. מיליון השנים הראשונות

ארץ-ישראל, הרבה לפני שהפכה לישות זו, היתה ציר תנועה מרכזי בין אפריקה לאירופה ולאסיה. בני האדם הקדמונים, מאות אלפי שנים לפני הפצעתו של הומו סאפיינס, נדדו בין היבשות, והותירו כאן את עקבותיהם. איל חלפון ורן ברקאי מוליכים אותנו במסע כרונולוגי מעדויות לחייו של הומו ארקטוס בתל עוביידה מיליון וחצי שנים קודם זמננו, ועד למעגלי האבן שנוצרו בשלהי התקופה הפרהיסטורית, לפני ששת-אלפים שנה, ברוג'ום אל-הירי בדרום רמת הגולן. המסע עובר, בין השאר, במערת קסם, במערות הכרמל וביריחו, מציג עדות לשימוש באש, הוכחות למפגש בין ניאנדרתלים והומו סאפיינס, ציוני דרך במעבר מחיי לקטים לחקלאות, בניה ראשונה לגובה, ועוד.

למרות ההתמקדות בחבל ארץ זה, שבו התגלו ממצאים קדומים רבי ערך, הדיון אינו מנותק, כמובן, מן המחקר הגלובלי, והכותבים מרחיבים לגבי הרקע של כל אחת מן התגליות. כאנשי מדע, בפרט בתחום המבוסס על רסיסי מידע, הם מציגים גם את מה שאיננו יודעים, את מה שהנו בגדר השערה, ואת הויכוחים הסובבים את הממצאים. האופן בו מפתחים הארכיאולוגים את התיאוריות ומסיקים מסקנות, הוא אחד ההיבטים המרתקים בספר, והוא נשען, מדרך הטבע, על מחקר בין-תחומי, שמעורבים בו ביולוגים, כימאים, פסיכולוגים, אסטרונומים, אנתרופולוגים, אם למנות אחדים. שילוב הכוחות הללו יחדיו מאפשר לעקוב אחר התמורות שעבר האדם במהלך התקופה הארוכה הזו, לנתח את הקשר בין שינויים סביבתיים לחברתיים – היעלמות בעלי חדק לפני ארבע-מאות אלף שנה הובילה לשינויים חברתיים וטכנולוגיים; הכחדה של ממותות וחיות אחרות לפני כארבעים אלף שנה קשורה להיעלמותם של הניאנדרתלים -, להבין את משמעותם של ציורי המערות, לגלות מתי ולמה הפכה חברה שוויונית למעמדית, ועוד שפע נושאים מרתקים מסוג אלה.

מעבר להיותו ספר מוקפד ומרחיב דעת, "היו פה לפנינו" הוא גם נעים מאוד לקריאה, כתוב בקלילות לכאורה, ושופע הומור, שאינו בא על חשבון הידע. הספר מחולק לפרקים, שבראש כל אחד מהם כותרת הולמת ומשעשעת – כגון "סלע קיומנו" ו"עושים על האש" – ותחתיה כותרות משנה בטעם של פעם. ההומור העדין נוכח גם בטקטס, כמו, לדוגמא, בהתיחסות לאורח החיים היציב של ההומו ארקטוס לאורך מליון וחצי שנים: היה להם כלי עבודה מצוין, היו להם פילים, למה לשנות? מה רע בשמרנות יעילה ומוכחת?

מתוך הנושאים המעניינים בספר אזכיר את הפרק שבו הכותבים משקמים את כבודם הרמוס של הניאנדרתלים. בניגוד לתפיסתם כגזע נחות, טיוטה לא מוצלחת של האדם המודרני, הניאנדרתלים דווקא הפגינו כישורים ויכולת הסתגלות מרשימים. הם חיו במשך מאות אלפי שנים, שרדו במרחבים עצומים ובתנאי סביבה לא פשוטים, ייצרו כלי אבן יעילים ותכשיטים, ואכלו תזונה מגוונת, כולל דגים ופירות ים שנתפסו בצלילה. למעשה, ניתן לומר שלא נכחדו כליל – המטען הגנטי של בני האדם המודרניים מכיל כשניים עד ארבעה אחוזים מורשת ניאנדרתלית.

לאורכו של הספר שבה ועולה תפיסת העולם האונטולוגית של אבותינו הקדמונים: כולם ישויות שותפות ביקום שמורכב מעולמות מקבילים – זה של בני האדם, זה של ממלכת החי, זה של ההרים והסלעים – ועל בני האדם לחיות לצד הישויות האחרות ולכבד אותן. אז אולי לא צריך להרחיק לכת עד כדי הלבשת הסלעים והאכלתם, כפי שנהגו בתרבות מסוימת, אבל יש לזכור, גם היום, שבין מרכיבי החיים על הכדור הארץ מתקיימת סימביוזה, גם אם אינה תמיד גלויה לעין, ושמירה על המרקם העדין היא הכרחית. "היו פה לפנינו, וראוי שנעשה כמיטב יכולתנו שיהיו גם אחרינו".

ספר מעשיר, חינני, ומומלץ מאוד.

דביר

2021

כותרת משנה: מסע ברכבות דרך שתי האמריקות

הסופר פול תרו אוהב לנסוע, ועל נסיעותיו הבלתי שגרתיות ברחבי העולם כתב מספר ספרים. "האקספרס הפאטאגוני הישן" הוא אחד הראשונים שבהם, והוא מתעד את המסע שעשה, בעיקר ברכבות, מבוסטון עד פאטאטגוניה. לא היעד מעניין אותו, אלא הדרך. המסעות בימינו, והספרים הנכתבים עליהם, מתמקדים, כך הוא טוען, ביציאה ממקום אחד ובהגעה אל מקום אחר. בין שני אלה מתרחשת מעין קפיצת דרך, בדרך-כלל בטיסה המוחקת הפרשי מרחק וזמן. את קפיצת הדרך הזו הוא אינו מחבב. "מה שמעניין אותי היא ההתעוררות בבוקר, המעבר מן המוכר אל המשונה במקצת, אל המוזר למדי, אל הנוכרי, ולבסוף אל הזר לחלוטין. עצם הטיול, לא סופו, הוא החשוב". את ספרו הוא מבקש לסיים "במקום שבו ספרי מסעות מתחילים".

מצויד במזוודה אחת ובמספר ספרים, ובמתכוון ללא מצלמה, יצא במחצית שנות השבעים ממסצ'וסטס לשיקגו, ומשם הדרים לטקסס. בטקסס חצה את הגבול למכסיקו, עבר בדרכו מספר ארצות בדרום-אמריקה – גואטמלה, אל-סלוודור, קוסטה-ריקה, פנמה, קולומביה וארגנטינה – וסיים את המסע במרחבים השוממים של פאטאגוניה. לפני ששם פעמיו לשם השתהה בחברתו של בורחס, שיעץ לו לוותר על תוכניתו משום שאין בפאטאגוניה דבר. "אם כך, אמרתי בלבי – אם באמת אין שם כלום – הרי זה המקום המושלם לסיים בו את הספר הזה". המקום שמשך את לבו, רק משום נידחותו, היה אסקל. הוא הוזהר לא לעלות על הרכבת הרעועה הנוסעת לשם, אך כשם שהתעלם שוב ושוב מאזהרות במהלך המסע, כך נהג גם כעת. היעד היה חקוק במוחו, ולא ניתן היה לוותר עליו. "מה יכולתי לעשות? היה עלי להגיע לאסקל כדי לחזור הביתה". אותה רכבת רעועה, המכונה La Trochita, היא האקספרס הפאטאגוני הישן שבשם הספר.

פול תרו כמעט ואינו מתעכב על פרטים שיעניינו את התייר הממוצע. גם כשהוא נוסע לאתרים מוכרים, כמו מאצ'ו פיצ'ו, הוא אינו כותב עליהם דבר וחצי דבר. הפרק הנושא את השם "ברכבת למאצ'ו פיצ'ו" עוסק כמעט כולו במה שהוא מכנה "חטיבת תרמילי הגב": "הם היו תיירים דלפונים, בטלנים, נוודים, הרפתקנים, שהתנקזו למקום המרושש הזה משום שרצו לחסוך כסף […] הם דברו בלשון אחת, כסף ורק כסף […]". הפרק על פנמה סובב סביב שאלת הבעלות על התעלה, ומתייחס לחייהם של העובדים במקום. חלק הארי מפרק הנסיעה ללימון מוקדש לתיאור קומי של נוסע אמריקאי טרחן שנדבק אליו ולא שתק לרגע. תרו מאזין למוזיקה המקומית ולא מתלהב ("ניכר שלמוסיקה מחרישת אוזניים זו נודעה חשיבות באמריקה הספרדית, משום שהיא מנעה כל אפשרות של חשיבה"). הוא משוחח עם ילדים רחוב בבוגוטה ("הם דברו על עצמם בנימה של עצמאות, אבל הם לא יכלו לדעת כיצד הם נראים, עצובים כל כך ועזובים. איזו תקווה יכלה להיות להם בחיים הללו, ברחוב הזה? מובן, סופם למות; וכל מי שישתמש בגופותיהם הקטנות כדי לתת דוגמא מוחשית לזעמו, יואשם באהדה לבולשביקים"). על הגבול בין ארצות-הברית למכסיקו, בין לארדו לנואבו-לארדו, הוא מבחין במהוגנות לכאורה של הצד האמריקאי, שחומק בלילה אל רובע האורות האדומים מעבר לגבול. באל-סלוודור הוא מעביר את זמן הנסיעה בשיחה עם סוכנים-נוסעים, הסבורים שבני ארצם נבונים יותר מבני אמריקה המרכזית האחרים ("אנחנו כמו הישראלים," אמר אלפרדו. ותרו בתגובה: "אתם מתכוננים לפלוש לאיזה מקום"?) למרות המצב הרעוע עד מאוד של הרכבות באמריקה הדרומית, הוא נמנע מאלטרנטיבות נוחות יותר, ומעדיף את הנסיעה בחברת המעמדות החלשים ביותר, כי "מי שמבקש להבין, ראוי לו שיסע ברכבת. בהבנה יש משום ערובה לדכאון, אבל זו דרך להגיע אל האמת". ובכלל, לא נוחות הוא מבקש, לא בילוי בנעימים, כפי שאיחלו לו חבריו כשנפרדו ממנו. "השתוקקתי להעזה קטנה, לסכנת-מה, לארוע לא נעים, לאי-נוחות חריפה, לנסיון שבשהיה עם עצמי, לרומאנסה של בדידות בנוסח צנוע".

באשר לספרים שנטל אתו למסע: את הדרך פתח עם "דקלי הפרא" של פוקנר, אבל לא הצליח להתקדם בו. בהמשך התפעם מאוד מ"וילסון ראש כרוב" של מארק טוויין ("זו היתה יצירת מופת פראית, חדורה עליצות אכזרית קודרת, מחוכמת ופסימית יותר מכל יצירה של טוויין שקראתי"). במלון אכול חולדות, קודר ומטיל אימה, נתקף סיוטים כשניסה לקרוא את "עלילות ארתור גורדון פים" של אדגר אלן פו. ובין אלה קרא מספריהם של דשיל האמט ושל אמברוז בירס הציניקן המריר. ועוד בענייני ספרות: בארגנטינה פגש מתרגם של עזרא פאונד, והסתבר שאינו דובר אנגלית. "אין ספק שבערותו הקנתה לו יתרון גדול. הייתי סמוך ובטוח שהגירסות שלו מוצלחות יותר מן המקור", מגיב תרו בציניות. על חורחה לואיס בורחס, לעומת זאת, הוא כותב בהערכה ובכבוד, ואף מקדיש פרק לשיחות ביניהם.

הרביתי בציטוטים כדי להדגים מעט מן השפע התוכני שבספר, אבל פטור בלא תיאור טבע אחד לפחות אי אפשר. הקטע הבא לקוח מן הפרק המתאר את הנסיעה מנואבו-לארדו למכסיקו סיטי, בתרגומה הנאה של נעמי כרמל:

"העיט האצטקי" טיפסה דרך סרו-ראחון, אזור של גבעות תלולות מכוסות בסבך שיחים. הרכבת נסעה כה לאט במשך הטיפוס המתפתל עד שיכולתי לקטוף את פרחי הבר לאורך המסילה. אבל כשבאה השעה לגלוש במורד פרצנו לפנים בדהרה רועמת, מלווה ברומבה של החיבורים תחת המעבר שבין הקרונות, מקום שם עמדתי לשאוף אויר. האובך פג בגבהים הקרירים הללו, ויכולתי להשקיף על פני שמונים קילומטרים או יותר של מישור כחול-ירוק. הרכבת התפתלה כל העת על פני המדרון, כך שהנוף השתנה ללא הרף, מן המישור לרכס של גבעות ולעמק פורח עם עצים גבוהים ופלומתיים, ערוכים בטורים לאורך גדות נהרות מעלי קצף, ומפעם לפעם גם ערוץ עמוק של לוחות גרניט ניצבים. העצים היו אקליפטוסים – אפריקניים כמו הנוף, שהיה עולם כביר של אבן ומרחב.

תרו הוא מתבונן חד עין וביקורתי. לעתים הוא יוצר רושם מעט מיזנתרופי, רואה יותר את הרע ופחות את הטוב, אבל תיאוריו חיים מאוד, התובנות שלו למראה עיניו מעניינות, והשילוב בין חוויות הנסיעה הפרטיות לחלון שהוא פותח אל נופים אחרים ואל חברות אחרות עובד מצוין. אזכיר לסיום שני ספרים מומלצים נוספים שלו – "יריד הרכבות הגדול", שאף הוא ספר מסע ברכבות, הפעם באירופה ובאסיה, ו"חוף מוסקיטו", רומן אודות דינמיקה משפחתית בצלו של אב אחוז דיבוק לדבר אחד.

The Old Patagonian Express – Paul Theroux

זמורה ביתן מודן

1981 (1979)

תרגום מאנגלית: נעמי כרמל

מכות קשות ניחתו על מיכאל במהלך חייו הארוכים. אחותו מתה בדמי ימיה מלוקמיה, בנו נהרג מפליטת כדור מרובהו של חברו הטוב, בתו נהרגה בתאונת מטוס יחד עם חתנו, שהיה גם חברו הקרוב ביותר, ואשתו, אהבת חייו, חלתה בסרטן ונפטרה. נותר לו רק נכדו יגאל, הכותב את סיפורו של סבו, ונחמה הוא מוצא בערוב ימיו ביעל, אשתו של יגאל, ובשני ילדיהם, ניניו.

מותם של ששה מליונים בשואה לא פגע באמונתו של מיכאל באלוהים. מכיוון שהמספר העצום הזה היה כל-כך בלתי נתפס, שכנע את עצמו שיש איזו תכנית קוסמית נסתרת מאחורי המוות הנורא. מותה של אחותו, לעומת זאת, גרם לו למשבר אמונה. אלוהים חדל להתקיים, ומיכאל לא חדל לתהות על משמעות החיים. חברו טען כי יש רק שתי אפשרויות: "האדם זקוק למשהו להיתלות בו בחייו. או שהוא תולה את כל חייו באלוהים, או שהוא תולה את עצמו על ענף של עץ". מיכאל סבר שקיימת אפשרות שלישית, חיים עם סַכֵּי עיניים, כמו אלה המכסים את צדי עיניו של הסוס, ומאלצים אותו ללכת ישר מבלי להביט לצדדים. החיים, לתפיסתו, הם כרכיבה בערפל. משמעותם תתברר רק בסופם, או שלא תתברר כלל.

עם כל מכה שנוחתת עליו, מיכאל חוזר ותוהה על קיומו של אלוהים ועל הסיבה להמשיך לחיות. את התלבטויותיו הוא מעלה על הכתב, לעיניו בלבד. הוא חולק אותן לעתים עם פגסוס, סוס עץ שמקורו בסחרחרה בפראטר בוינה, ושניתן במתנה על ידי בעליו המקורי לחברו של מיכאל, לאחר שזה הציל אותו כשניסה להתאבד. בעולמו הספרותי של אביגדור דגן, שבו שכווי מלמד בינה ב"בינת השכווי", וכובע מזכיר נשכחות ב"כובע הצילינדר הישן", גם סוס עץ הוא בן-שיח, קשוב ומהנהן.

כמו רבים מן האנשים, המאכלסים את ספריו של דגן, גם מיכאל שואל "למה". למה להמשיך לחיות למרות הכל. מיכאל סבור שמצא את התשובה: "מה הדבר שקשר אותי לחיים, על אף הערפל הכבד, אי הידיעה, וכל מאמצי הנואשים לחדור מבעד לאפלה? […] אהבה שאין לה סוף, אהבה ששום כוח בעולם לא יוכל לה". ליגאל נכדו יש הסבר נוסף: למרות הספקות והמהלומות, "עלה בידי סבא מיכאל פעם אחרי פעם לומר 'הן' לחיים. היה זה בעיקר הודות לכך, ואולי רק בשל כך, שעיניו תמיד היו פקוחות וצמאות ליופי".

"פגסוס", כמו מרבית יצירתו של אביגדור דגן, הוא שילוב של יצירה ספרותית מענגת עם הגות מעוררת מחשבה. תיאוריו פשוטים וחומלים, דמויותיו נכנסות אל הלב, והאהבה שהוא חש כלפי דמויותיו מדבקת. מומלץ, כמובן.   

Pegasus – Avigdor Dagan

ספרית פועלים

1992

תרגום מאנגלית: רינה מרקס

אשר הלפר הוא סופר סת"ם, תושב מאה שערים, בשנות החמישים לחייו. בזכות הכשרון שניחן בו הוא מבוסס כלכלית, גר בדירה מרווחת יחסית, רכש דירות לשני ילדיו, ובזכות אורח חיים צנוע עוד נותר ברשותו חסכון ניכר. כלפי חוץ הוא פחות או יותר כמו כולם סביבו, אם כי הוא אינו מקפיד על קוד הלבוש המקובל, אבל חייו האמיתיים מתנהלים בחדר העבודה בביתו. כאן, בארון סגור, הוא מחביא את הספרים החילוניים שהוא אוהב לקרוא, וכאן הוא מסתגר עם מחשבותיו ומעלה על הכתב את הרהוריו.

יהושע בר-יוסף, שבחר בגלוי להתנתק מן החברה האורתודוכסית, מתאר מפיו של אשר את חייו של אדם שנותר בין העולמות. תחושה מקדימה של משבר אמונה פקדה אותו ביום נישואיו לרייזל, והוא נאבק בעצמו כדי לא לברוח. מספר שנים אחרי נישואיו החל להתנער מכמה מכבלי החינוך שהונחל לו, הקפיד פחות על קיום מצוות, אילץ את אשתו להסתפק בשני ילדים, ובעיקר שקע בקריאת ספרי חול. רייזל, אשה אדוקה ללא הרהורי כפירה, בחרה להשלים עם הליכותיו החדשות בשל קדושת המשפחה, ובלבד שיצניע את החריגוּת שלו וישמור על השבת בבית. ימיו של אשר נחלקים לשניים: מן הבוקר עד הצהרים הוא עוסק בעבודתו, כותב מזוזות ופרשיות לתפילין, ומן הצהרים עד הערב יוצא לשחק שחמט או פונה אל ספריו. בשבתות הוא שייך לאשתו ולמשפחתו.

חייו של אשר, למרות הכפילות והעמדת הפנים המתמדת, נינוחים למדי. הוא אוהב את התרבות החילונית שבספרים, ואוהב גם כמה מן הסממנים של חיי הקהילה. "אין דבר חביב עלי מניגון של דבקות המושר לאט לאט ובקצב הנכון. אותה שעה אני מרחף כל כולי בעולמות העליונים". החיבה הזו לניגונים בחברותא אינה מונעת ממנו להתבונן במבט מתנשא על סביבותיו. אל החרדים הוא מתייחס כאל "ילדים המשחקים באלוהים". אשתו נראית לו נחותה ממנו – כשיש ביניהם חילוקי דעות, הוא שוטח בפניה את טיעוני שני הצדדים, ומבקש ממנה לבחור: "בדרך זו הגיעה תמיד להכרה שאני צודק". הוא מזלזל באביו המלמד הכנוע, ומבקר קשות את אמו המנוכרת בעיניו. גם את בנו שלו אינו מעריך ביותר: כשהוא מתלבט עם עצמו אם היה עליו לפקוח את עיניו של הבן ולהוביל אותו אל דרכו, הוא מגיע למסקנה שהבן אינו חכם במיוחד ועדיף לו להצמד לבינוניות המוכרת.

למה לא לבחור בין האפשרויות? למה להעדיף חיים של הסתתרות? אשר, כך נראה, מעדיף לדבוק במוכר, אולי חושש מן התוצאה של הבחירה בשונה. הוא יודע כי "אילו הייתי בורח הייתי מאבד את הקרקע מתחת לרגלי". כששניים מגיסיו מסתלקים מן הבית ועוברים לחיות חיים חילוניים בתל-אביב, הוא מודע לכך שלמרות שהוא חש קנאה הוא לא היה מסוגל לנהוג כמותם. כדי לעבור מהפך כזה יש למצוא אמונה חליפית, ואילו הוא מעולם לא יצא לחפש אמונה חדשה.

ההשלמה שאליה הגיע מתערערת לחלוטין כשאשר מגלה שהוא נמשך אל נערים צעירים. הרעיון של משכב זכר מעורר בו סלידה ובחילה, פרי חינוך שרואה בכך את הרע המוחלט, חטא שעונשו מוות. אבל הוא אינו יכול להמנע מן התשוקה המתעוררת בו, ולו רק למבט, לליטוף, לנשיקה. הסופר מותיר את גיבורו מתייסר ביסורים של בושה וחרטה ופחד, משתוקק ליכולת לחזור אל האמונה ולהגאל מתשוקתו, אך נתון לשליטתו של ההגיון שרכש בהשפעתם של הספרים, מורעל ללא תקנה.

יהושע בר-יוסף מציג דמות מורכבת ומעניינת של אשר המספר, ומיטיב לתאר גם את הדמויות שסביבו ואת הווי החברה שבה הוא חי. "אהבת נפש" הוא ספר קצר ומהודק, כמעט נטול עלילה, אך המתרחש בנפשו של המספר דרמטי דיו ומעורר מחשבה.

חזרתי אל ספרו של בר-יוסף בעקבות צאתו לאור של ספרו החדש והמהנה של צעיר בניו, יצחק בר-יוסף, "הי, אתם שם למעלה". הבן מתאר בספר זה דמויות ממשפחתו שבבתי אונגרין, וגם את דמותו של אביו, שאודותיו הרחיב ב"מזכרת אהבה" המצוין. למרות שיש להפריד בין היוצר ליצירתו, היה מעניין לקרוא את "אהבת נפש" על רקע ההיכרות עם הסופר באמצעות ספריו של בנו. ואם בבני בר-יוסף הספרותיים עסקינן, אמליץ בהזדמנות זו גם על ספרו של האח הבכור, יוסף בר-יוסף, "הזקן הזה הקירח על האופניים", שגם בו נוכחת המשפחה.

הקיבוץ המאוחד

1979

חגי ארליך, פרופסור אמריטוס בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל-אביב, סוקר ב"ים סוף, הים העצוב" את ההיסטוריה סביב ים סוף. הוא פותח במיתוסים של שלושת הדתות הגדולות שנקשרו בו, ומסיים במצבו הנוכחי – תכניות פיתוח מעוררות תקווה בצפונו, עימותים ואיומים בהסלמה בדרומו.

למה ים עצוב? בניגוד לים התיכון, שתואר על ידי אחד החוקרים (תיאור שנוי במחלוקת) כמרחב של תרבות, ציר וגשר במרכז ההיסטוריה, ים סוף שימש ברוב תקופות ההיסטוריה כחיץ וגבול. הוא עטוף מדבריות, שום נהר אינו זורם אליו, אקלימו מכביד, המעגנים הטבעיים בו מעטים, השיט בו רצוף קשיים. אפילו שער הכניסה אליו מן האוקינוס ההודי נקרא באב אל-מנדב, שער הדמעות. "הים הביא יותר עימותים מאשר חיבורים, יותר עצב משמחה". לים, כמובן, אין יד ורגל במעלליהם של בני האדם, אבל חגי ארליך קושר יפה בין ההיסטוריה לגיאוגרפיה, ולכל הפחות הכותרת מעוררת סקרנות.

המיתוס המוכר לנו ביותר הוא, מן הסתם, קריעת ים סוף בעת יציאת מצרים, אחד הארועים המרכזיים בהפיכת קהילת עבדים לעם. גם לנצרות (האתיופית) ולאסלאם מיתוסים הקשורים בים ובחבלי הלידה הלאומיים והדתיים. מאות שנים אחר-כך היה הים זירת התכתשות במאבק על דרכי הסחר, ושיאו בקרב דיו ב-1509, שקבע למשך מאות שנים את הדומיננטיות הפורטוגזית, ואחריה האירופאית, באוקינוס ההודי ובגישה אליו סביב כף התקווה הטובה על חשבון דרך התבלינים המסורתית שעברה, בין השאר, בים סוף. בעקבות כשלונות עות'מאניים להגיע מים סוף להודו, הוזיר הגדול הציע לשולטן לכרות תעלה בסואץ, אך הרעיון הקדים את זמנו. במאה השבע-עשרה שוב התעורר הסחר בים סוף בזכות תעשית הקפה שהחלה לצמוח בתימן, והתקבלותו הנלהבת של המשקה החדש במזרח התיכון ובאירופה. כשמרכז התעשיה עבר לברזיל שוב שקע הים ב"עצבונו", עד שבמאה השמונה-עשרה, היחלשותה של צרפת בעקבות מלחמת שבע השנים (1756 – 1763) גרמה לה להתעניין בים סוף כנתיב ימי חילופי להודו. רעיון התעלה רקם עור וגידים, וזו נפתחה ב-1869, ושינתה את פני הסחר הגלובלי. הבריטים, כמובן, חזרו לאזור, ישראל ומצרים הסתכסכו יותר מפעם אחת סביב התעלה והשיט בים סוף, הסובייטים נכנסו לאזור כשהתעלה היתה חסומה בשנים 1967 עד 1975, והים החל לפרוח מחדש בעקבות הסכם השלום.

אלה הן, על קצה קצהו של המזלג, כמה נקודות ציון בהיסטוריה של הים. הספר מציע שפע עצום של מידע מעניין, שאין טעם לנסות להקיפו בסקירה קצרה. אציין רק שלמדתי עובדות רבות שלא הכרתי, ושעוררו בי רצון לקרוא עוד. ההיסטוריה של אתיופיה, לדוגמא, מרתקת מאוד, החל באימפריה של שבא, שהשתרעה משני עברי הים, המשך בשושלת קיסרי אתיופיה, שמוצא כולם מתייחס אל מֶנֶליק, בנם של שלמה המלך ומָקֶדָה, מלכת שבא, ובדת הנוצרית-יהודית היחודית למדינה, וכלה בגלגוליה השונים של המדינה, בהסתגרותה בתוך היבשה, בהיפרדותה מאריתראה ועוד. גם ההיסטוריה של תימן מעניינת ובלתי מוכרת לי. לא הייתי מודעת להיקפו של סחר העבדים האפריקאים בעולם העות'מאני, סחר שנמשך אלף שנה וכלל רבבות עבדים. בשל מגבלות ידיעותי, אני לא יכולה לחוות דעה באשר לחידוש שבספר עבור יודעי-דבר, אבל מבחינתי הוא שימש מתאבן לנושאים רבים שאשמח ללמוד, ומשום כך אני ממליצה עליו.

רסלינג

2021

חומה ניצבת ממזרח לעיירה ויקטוריאנית מנומנמת, ובה פירצה אחת שמורה היטב. שני שומרים ניצבים לידה כל היום וכל הלילה, מונעים מעבר אל האחו שמן העבר השני. מלאכתם אינה קשה, פה ושם הם נדרשים לעצור טייל מזדמן או להרחיק ילדים שובבים. תושבי העיירה עצמם אינם מנסים לעבור דרך הפירצה, למעשה הם מעדיפים להתעלם ממה שנמצא אחריה. רק פעם בתשע שנים הגבול בין כאן לשם נמחק: מעבר לחומה נערך יריד, ומפגש נדיר מתקיים בין אנשי העיירה, הקרויה על שם החומה, והמבקרים הנוהרים אליה, ובין הקוסמים, המכשפים והפיות שבעולם המקביל.

אל יריד כזה יצא דאנסטן ת'ורן בן השמונה-עשרה כדי לקנות מתנה לדייזי אהובתו. את המתנה, פרח בדולח, הביא אתו חזרה לעיירה, ותשעה חודשים אחר-כך, כשכבר היה נשוי לדייזי, והשניים ציפו לילד, קיבל מתנה משלו: ליד שומרי החומה הונח סל ובו תינוק, ולשמיכתו צמוד פתק ועליו שמו, טריסטרן ת'ורן, פרי מפגש חד-פעמי של דאנסטן עם מוכרת הפרח.

טריסטרן, שאינו מודע למוצאו, חוצה את החומה כשהוא בן שבע-עשרה, כדי להשיג לויקטוריה היפה, מושא חלומותיהם של כל הגברים בכפר, כוכב שנפל מול עיניהם. ויקטוריה, חצי מבודחת חצי מקניטה, מבטיחה להנשא לו אם אכן יצליח להשיג את הכוכב. לשם כך עליו לעבור בפירצה, ומי שמסייע לו הוא אביו. "אני מתאר לעצמי ששניכם יודעים מאיפה הוא בא", הוא אומר לשומרים, תוחב לידו של בנו את פרח הבדולח, ושולח אותו להגשים את משאלתו. אהבה, כך ייאמר לו שם, היא "הסיבה היחידה שבחור כמוך יעשה משהו טיפשי כמו לחצות את הגבול אל ארץ הפיות. היחידים שבאים לפה מהארץ שלך הם המשוררים, המאוהבים והמשוגעים".

בעיירה חומה הדברים אינם שונים מכפי שהם נראים. מעבר לחומה העולם אחר לגמרי. מכשפה מזדקנת לובשת חזות צעירה כדי להשיג לב חי, שישיב לה ולאחיותיה את נעוריהן; יורשיו של לורד יוצאים למצוא את התכשיט המשפחתי, מלווים בצללי אחיהם המתים, ונשמרים היטב זה מזה, במאבק על ירושת התואר והמעמד; נערה אצילית נשבית על ידי מכשפה והופכת לציפור קשורה בשרשרת; פיראטים מרחפים בספינת אויר; עצים מדברים, מציבים מלכודות ומטשטשים שבילים; והכוכב שנפל מתגלה כנערה צעירה, שבורת רגל, עצבנית וחשדנית. טריסטרן, שיצא לדרך מצויד בעקשנות אנושית ובתום של פיות, ימצא עצמו במאבק מורכב, רוב הזמן ללא מודעות לכוחות הפועלים סביבו, וגם מבלי שיבחין באהבה האמיתית שיועדה לו.     

"אבק כוכבים" הוא סיפור אגדה, רוב הזמן עדין ורגיש, לעתים אלים ועקוב מדם. הסיפור אולי בנאלי – נער מאוהב מבקש להניח את העולם לרגלי אהובתו – ואין לבקש ממנו עומק או הגיון, אבל הוא נעים מאוד לקריאה. סוד קסמו, כך נראה לי, הוא בסגנונו ובדמויות המשכנעות שהוא מציג. טריסטרן, לדוגמא, משורטט באמינות רבה על התפר שבין אדם לפייה. העלילה מלהטטת היטב בין אגדה לסאטירה מעודנת על אגדות ("טריסטרן ישב על ראש צריח ענן ושאל את עצמו למה אף אחד מהגיבורים בסיפורי ההרפתקאות והפשע שנהג לקרוא בהתלהבות מעולם לא סבל רעב. הבטן שלו קרקרה וידו כאבה"). לשונן של הדמויות נעה בין מאופקות ויקטוריאנית לישירות בת ימינו. במאמר שכתבה נועה מנהיים על הסרט, שנעשה על פי הספר, היא מציינת כי ניל גיימן הוא "אחד היחידים עלי אדמות שיכולים לשלב בין פנטזיה למעילי עור ולצאת מזה בשלום". השילוב הזה נוכח מאוד בספר, ואני סבורה שהוא מסכם יפה את יחודו.

הספר ראה אור בהוצאת אופוס בשנת 2000 בתרגומה של אורנית שחר. לא קראתי אותו בגלגולו הקודם, ואני לא יכולה לחוות דעה באשר לצורך בתרגום חדש, אבל את התרגומים של תומר בן אהרון אני תמיד נהנית לקרוא, וכך גם הפעם. עוד יש להזכיר לטובה את האיור שעל הכריכה מאת אוריין שביט.

בהחלט חווית קריאה מהנה.

Stardust – Neil Gaiman

הכורסא

2021 (1999)

תרגום מאנגלית: תומר בן אהרון

על גלילאו גליליי, אחד מאבות המדע המודרני והפיזיקה המודרנית, נכתבו מספר ביוגרפיות. האסטרופיזיקאי והסופר מריו ליביו החליט להוסיף אחת משלו משלוש סיבות: מעטות מהביוגרפיות נכתבו על ידי חוקרים בתחומי האסטרונומיה והאסטרופיזיקה, ויש ענין בהתבוננות באיש מעיני איש מקצוע; כמה מן הביוגרפיות סבוכות מדי, ומן הראוי להנגיש את הסיפור לציבור; לקורותיו של גלילאו יש רלוונטיות לימינו – תזכורת רבת עוצמה לחשיבותו של חופש המחשבה – ולכן כדאי לשוב ולעסוק בהן. משמו המלא של הספר, ומהערות חוזרות ונשנות בתוכו, אין ספק שהמניע השלישי הוא החזק מכולם. מריו ליביו מוטרד מתופעות המתרחשות בימינו אנו – הזלזול הבוטה שמגלים חוגים מסוימים כלפי המחקר על שינוי האקלים, היחס הלגלגני כלפי מימון המחקר הבסיסי, קיצוץ תקציבי האמנויות והרדיו הציבורי בארצות הברית, הקרע לכאורה בין מדעי הטבע למדעי הרוח, ומבקש להסיק את המסקנות המתבקשות מסיפורו של גלילאו.

הספר מציג את עיקרי עבודתו של גלילאו, את הרקע המדעי והחברתי של תקופתו, את נסיבות חייו הפרטיות, ואת הכוחות שהובילו למצב האבסורדי שבו נאלץ להתכחש לאמונותיו. את רשימת הישגיו המפוארת אפשר למצוא ברשת, ולא ארחיב. אזכיר רק את מה שייחד אותו בזמנו: תפיסת האוניברסליות של חוקי הטבע, הקביעה שהיקום "כתוב בלשון המתמטיקה", ההתבססות על שילוב מחוכם של ניסויים וחשיבה הגיונית (לעומת תפיסתם של אריסטו ושל אפלטון לפיה כדי לגלות את אמיתות הטבע יש לחשוב עליהן), וההתעקשות על עקרון הפצת הידע שבגללו פרסם את ספריו באיטלקית ולא בלטינית, מתוך תקווה שגם אלה שסבורים שהספרים נבצרים מבינתם יבינו כי "כשם שהטבע חנן אותם, כמוהם כפילוסופים, בעיניים לראות את מפעלותם, כן חנן אותם גם במוחות שביכולתם לרדת לעומקם ולהבינם".

בעת שנשפט ב-1633 היה גלילאו בן קרוב לשבעים, חולה ומפוחד. במשך שנים ארוכות נאלץ להלחם בנציגי הכנסיה, שניסו לצנזר את ספריו ולהגביל את התבטאויותיו. כבר ב-1616 נאסר עליו ללמד את מודל העולם של קופרניקוס, להגן עליו או אפילו להחזיק בו. הוא נאלץ להוסיף הסתיגויות לספריו כדי לרכך את התפיסות שהביע בהם. בין השאר סיים את ספרו, "דו-שיח על שתי מערכות העולם המרכזיות", באמירה לפיה הטיעון הקופרניקי בדיון הוצג רק כהשערה מתמטית, וגם אם הוא מסביר את תנועת כוכבי הלכת בהחלט יתכן שאינו משקף מציאות, כי אלוהים יכול היה ליצור את אותה מראית עין באמצעים הנשגבים מבינת אנוש (אבל את הטיעון המנוגד שם בפיו של שוטה בשם סימפליצ'ו, ועורר בכך את חמתו של האפיפיור). למרות שמעולם לא טען שכתבי הקודש טועים, וניתן לפרשם כך שיתאימו לתוצאות תצפיותיו, הכנסיה זעמה על פלישתו לתחום התיאולוגיה. מכיוון שהיה עיקש והאמין בכוח השכנוע שלו, ומכיוון שלא לקח בחשבון את המורכבות של הכנסיה ושל ראשיה, מצא עצמו בסופו של דבר בחקירה, תחת איום בעינויים, כשגורלו של המר של ג'ורדנו ברונו, שעלה על המוקד כשלושה עשורים קודם לכן, עדיין טרי בזכרונו. לא ייפלא אפוא שבחר להודות ב"חטאיו". האם אמר בצאתו מן המשפט "ואף על פי כן נוע תנוע"? זהו, כנראה, מיתוס, אבל אין ספק שהוסיף להאמין בכך.

סיפור חייו של גלילאו, האיש והמדען, מרתק ומאלף, ומריו ליביו מספר אותו בבהירות ובשטף, מבלי לוותר על עומק מרחיב דעת. לטעמי, עדיף היה אילו ריכז את הלקחים הרלוונטים לפרק הסיום במקום לפזר אותם בתוך הסיפור, אבל אני ספקנית ממילא לגבי כוח השפעתו של המסר – הלוואי שאני טועה – כך שיתכן שאין מגרעת בפיזור. מכל מקום, עם המסר הספציפי ובלעדיו, סיפורו של גלילאו מן הראוי שיסופר שוב ושוב.

והמסר מהו? "אנחנו צריכים לתת אמון במדע – הסיכון שניטול על עצמנו, אם נבחר בדרך אחרת, פשוט גדול מדי". או במילותיו של חתן פרס נובל לפיזיקה סטיבן ויינברג: "בדרך כלל זו טפשות להמר כנגד חוות דעתו של המדע, ובמקרה זה [הדברים אמורים בתוצאות השינוי באקלים הנגרם על ידי בני האדם], כשגורל העולם מוטל בכף המאזניים, זוהי אי-שפיות".

תמיהה אחת: מראי מקום בתוך הטקסט מפנים אל איורים בלוחות הצבע, אך אלה נעדרים מן הספר. האיור המצורף למטה הוא כנראה אחד מהם.

מריו ליביו עוסק כתב מספר ספרי מדע המיועדים לציבור הרחב, ביניהם "חיתוך הזהב" ו"למה?". כמוהם גם "גלילאו ומכחישי המדע" מאיר עיניים, נעים מאוד לקריאה ומומלץ.

Galileo and the Science Deniers – Maio Livio

אריה ניר

2021 (2020)

תרגום מאנגלית: עמנואל לוטם

עידית היא רווקה על סף גיל ארבעים. אם זו היתה הבחירה המודעת שלה, אולי היתה מאושרת, אבל העניינים התגלגלו איכשהו כך בניגוד לתוכניותיה. אולי משום שמאז ומעולם התקשתה ליצור קשרים ולשמר אותם, אולי משום שיש בה משהו מתנשא ומתבדל. קצת קשה להבחין בין סיבה ומסובב, אבל זה המצב כעת: עידית משתוקקת לזוגיות, רוצה להיות אמא כמו כולן, וזה פשוט לא קורה.

היא לא בררנית, כך היא אומרת לעצמה, היא פשוט מחכה בסבלנות ולא מוכנה להתפשר, כי בסופו של דבר דברים טובים קורים למי שיודע לחכות. אבל כשהיא מצליחה להניע את עצמה לפעולה, מתברר שהיא בררנית ועוד איך. או אולי לא החלטית. או שמא רק חמוצה שכזו, נעלבת בקלות, נוטשת בקלות. "אכלו לי, שתו לי", כמו שאומר עליה בעלה של חברתה.

מורתה של עידית מהתיכון "מאשימה" את עצמה בבררנות הבלתי ריאלית של תלמידתה לשעבר, משום שחינכה אותה על בסיס הרומן האנגלי מהמאה התשע-עשרה. "לא משנה מה קורה ואיזה תהפוכות את עוברת, בסוף הגיבור מגיע ויש חתונה. אני מרגישה קצת אשמה בזה. עודדתי אותה לקרוא ספרות אנגלית במקור. ג'יין אוסטן. האחיות ברונטה. דיקנס. התכוונתי לתת לה דברים יותר עדכניים בהמשך. ספרים על נשים רווקות חזקות. מיוריאל ספארק, אניטה ברוקנר, ברברה פים, אבל בדיוק נסענו לשבתון…".

הפסיביות של עידית מתחלפת באקטיביות בלתי נעימה כשחברתה משדכת לה את מיכאל. עידית בטוחה שהוא האיש שיועד לה. הוא אדיש? לא, הוא ביישן. הוא מתחמק ממנה? רק כי הוא לא מבין כמה היא מתאימה לו. הם בילו לילה ביחד? סימן ברור לחיים משותפים באושר ובעושר. מיכאל מתפלא איך שוב ושוב היא חודרת לכל סדק שהוא פותח בטעות, נאחזת בציפורניים ולא מרפה.

מאיה ערד מעבירה את הגיבורה הבלתי סימפטית שלה בכל התחנות בדרך אל האימהות. היא מתעניינת בתרומת זרע, בטיפולי הפריה, שוקלת הורות משותפת עם חבר הומוסקסואל ובן זוגו, מחפשת פרטנרים ברשת, בודקת אפשרויות לאימוץ. המסע שלה רצוף מכשולים, אובייקטיביים ופנימייים. ברגע האחרון היא דוחה כמעט כל אחת מהאפשרויות, בדרך כלל בגלל שיקולים שנראים שטחיים, ולמרות החתירה הבלתי פוסקת אל היעד היא כלל אינה בטוחה ביכולתה הרגשית להיות אם. בנסיונות ליצור זוגיות היא משקיעה הרבה פחות, בטוחה, למרות כל הסימנים הברורים, שמיכאל יתפכח ויבין שהם נועדו להיות יחד. דרכיהם מצטלבות, לעתים ביוזמתה, לעתים במקרה, ובמעין נקודת מפנה, בקזאן הרחוקה, מבין מיכאל שהם בעצם אינם שונים: לא משנה מה יחשוב, לא משנה מה יאמר לעצמו, בסופו של דבר הוא בא לכאן לבחור לעצמו אשה, בדיוק כפי שעידית באה לכאן למצוא ילד.

מיכאל לא יהפוך אוהב יותר, עידית לא תהפוך נעימה יותר, אבל נסיבות החיים יחליקו פינות, יעדנו חריגות. "אלה החיים שלה, הגורל שלה. זו מנת חלקה", כך מרגישה עידית, והפעם ללא מרירות, במשפט החותם את הספר. מלים אלה מתאימות גם למיכאל.

מאיה ערד מספרת סיפור רב-נושאי. לבו הוא, כמובן, סיפורה של עידית, המרוץ לזוגיות ולאימהות, אבל מסתעפים ממנו נושאים אחרים. אחד המעניינים שבהם עולה בקזאן, ועוסק באחריות ובמחויבות. עידית מתוודעת לעולם העצוב של בתי היתומים, מיכאל מתוודע אל עולמן של הנשים הנואשות להחלץ מן המצוקה באמצעות גברים מערביים. האם השרירותיות והמקריות של המפגשים יוצרת מחויבות של עידית ומיכאל, כאן כמייצגי המערב השבע?

"העלמה מקזאן", כמו שני ספריה האחרים של ערד שקראתי – "חשד לשיטיון" ו"קנאת סופרות" – כתוב בכשרון, קריא מאוד, מעורר מחשבות ומומלץ.

חרגול ומודן

2015

כותרת משנה: הערה על מקום אחר

כשתלמה אדמון היתה כבת חמישים היא התגברה סוף סוף על הפחד מטיסה, והגשימה משאת נפש ישנה – לטייל באירופה. טיולים רבים עברו מאז אותו טיול ראשון, וכמה מרשמיה – הכתובים והמצולמים – רוכזו בספר זה.

הכותבת המטיילת מוקסמת מפרטים קטנים. מפסל של מלאך על קבר בכפר שאיש אינו מתייר בו, משרידי גשר, מקולה של ציפור. היא רוצה לגעת בכל, לחוות כל פינה שכוחת-אל, להתערות לרגע בחברת זרים. היא מאושרת בתוך הירוק האינסופי, תחת זרזיפי הגשם, במבנים יחודיים, בסמוך לנהר, במקומות שאליהם נקלעה בטעות. כמעט ולא נמצא בספר אתרים המצויים במפות התיירות הפופולרית, אבל נמצא בו שפע פנינים שלב פתוח ומבט נוח להתרשם יראה בהן יופי.

לכל אחד מן המקומות מוקדש עמוד כתוב אחד ותמונה אחת, שרובן צולמו על ידי הכותבת. החוויות המתוארות מגוונות, לפעמים מראה של נחל, לפעמים חיוך של תושבים מקומיים, לפעמים חווית הטיול בצוותא עם חברים שהעדפותיהם שונות. כמה מן הקטעים כתובים בגוף ראשון, אחרים בגוף שלישי, ומכולם עולה ושופעת שמחת המרחבים, שמחת הגילוי המשמרת רעננות ראשונית. "מישהו הפטיר מאחוריה: "את לא תתבגרי לעולם, מה?" היא לא הסבה את ראשה כשענתה: "ממש לא!" ושבה ותחבה את המשרוקית לפיה".

התמונות מספרות את החוויה לא פחות מן המלים. דוגמא בולטת היא תמונה שצולמה במדריד, ובה סמוך למבנה המצולם משוחחים שני שוטרים, שהצלמת לא הבחינה בהם בעת שצילמה. היא לא הבחינה גם שבשעה שהיתה מרוכזת במה שרואות עיניה, כייס התגנב מאחוריה ונטל לעצמו כסף ותעודה. הניגוד בין הגניבה לנוכחות המשטרה נותר חי בתמונה. החוויה עצמה מסופרת, אגב, באותה רוח בה מסופר הספר כולו – היקסמות מן השונה, מן ההרפתקה הקטנה.

"הדרך חשובה לי לא פחות ממחוז החפץ. הדרך היא מצב ביניים מאושר, נטול חובות. היא מכילה את החניות הלא מתוכננות, את הירידה מהמפה, את הגיחה הפרועה ממדריך התיירות. הדרך ניחנה באיכותו של הבלתי צפוי". בין הקטעים המתארים מקומות משובצים בספר כאלה המתארים את הדרך. שלט המכריז על טירה, שאליה לא יגיעו בגלל שסימנו לעצמם יעד שונה; שולי הכביש המכוסים עלי שלכת בגווני אדום וזהב; תמונת בן זוגה של אדמון בתחנת רכבת גרמנית, תמונה שיש בה "הצהרה נטולת פתוס".

קוראים מעשיים, שאינם מסתפקים בהנאת הקריאה על חוויותיהם של אחרים, יוכלו למצוא בספר מדריך לאתרים מחוץ למפת התיירות, אבל הספר לא נועד לכך. אין סדר מובנה לפרקים, והם מדלגים בין זמנים ובין מדינות. עיון בתוכן העניינים לא יסייע, שכן שמות האתרים אינם מופיעים בו. אפשר לבחור פרקים מפתים במיוחד ולקוות להגיע אל המקומות המתוארים בהם, הכל על פי נטית לבו של הקורא. ואפשר לבחור בדרכה של הכותבת – לצאת לדרך עם תכנית מסודרת, לפרוע בה וליהנות מהתגליות.

תלמה אדמון ניחנה בכושר תיאור יפיפה, ואסיים בקטע שנבחר כמעט באקראי אודות סיור קצר בכפר האיטלקי Borghetto Di Vara: "אני הולכת לטייל בכפר שלנו," אמרתי לחברים שהשתרכו לחדרים. "מה יש לראות כאן," אמרו. יש כאן נהר, וארה שמו. הוא תוחם את בתי הכפר מצפון, והערוץ רחב ומרופד בשברי שיש שנסחפו מהרי קרארה. שרידי גשר רומי מקשטים את הערוץ, וצמחים רעננים עולים מרבדיו. הזמן הטוב מאחד את השקט הרקום בציוצי ציפורים ובקול המים הנופלים בין אבנים, את מראה קשתות הגשר שתכנן מהנדס רומי, ואת ירקוּת הצמחיה הרוכנת מן הגדות. נקלעתי לתוך זה רק לרגע, אבל הזמן עצר למעני.

ספר נעים מאוד לקריאה.

כנרת זמורה ביתן דביר

2014

במהלך מלחמת העולם הראשונה התגייס הסופר סומרסט מוהם לשורות הביון הבריטי. הוא נשלח לשווייץ כאחד מרשת של סוכנים, תחת מסווה של סופר, שהיה לו, כמובן, טבעי. חוויותיו מן השנתים בשווייץ, וגם מן השליחות המאוחרת יותר לרוסיה ב-1917, הן הבסיס לסיפורים שבספר זה. הסיפורים ראו אור בעברית בתרגומו של שמואל גילאי תחילה ב-1960 תחת השם "אשנדן או הסוכן הבריטי" בהוצאת מעריב, ב-1980 תחת השם "הסוכן הבריטי" בהוצאת כתר, וב-1992 כ"אשנדן" בהוצאת זמורה ביתן. בהוצאה האחרונה נכללו רק כמה מן הסיפורים ונוסף אחד שלא היה חלק מן המהדורות הקודמות.

אשנדן, בן דמותו של מוהם, נבחר לתפקידו בזכות מוח מיושב וריסון הרגשות, תכונות שהשפיעו על דמותו של מרגל ספרותי מאוחר יותר, ג'יימס בונד. "בעיניך זהו כעין משחק שחמט, ודומה שאין לך רגשות לכאן או לכאן", אומר ר. שגייס אותו לשירות. הוא שקול, מעונין להגיע להישגים אך לא בכל מחיר, מסוגל רוב הזמן להבדיל בין שקר לאמת. הוא מודע לכך שהוא רכיב קטן במערכת מורכבת – צריך היה להודות, שלדגי רקק כמוהו לא היתה החברות בשירות החשאי ענין גדוש הרפתקאות במידה שתיארו לעצמן הבריות – ומשלים עם המגבלות, גם אם התוצאה היא שעמום מסוים.

כמה מן הסיפורים בספר עוסקים בעבודת הסוכן, וכפי שהסופר מזכיר במבוא, חלקם נחשבו חומר קריאה של חובה למצטרפים לשירות. אשנדן ועמיתיו מנסים ללכוד הודי שעובד עבור הגרמנים באמצעות לחץ שהם מפעילים על אהובתו, נעזרים במורד מכסיקני כדי לחסל סוכן יווני, מנסים לגייס מרגלים, ומתמודדים עם העולם המתעתע של הביון, שבו דברים אינם בהכרח כפי שהם נראים, ואנשים מורכבים ובלתי מפוענחים נמשכים אליו. "אכן, מה קלים היו החיים לו היו כל הבריות שחורות לגמרי או לבנות לגמרי, ומה קל היה לעשות את המעשה הראוי להן!", מהרהר אשנדן כשהוא מנסה לפצח את דמותו של גבר שהוא מבקש לגייס.

מכיוון שאשנדן הוא קודם כל סופר, גם אם הוא סוכן מוצלח, חוויותיו אינן מצטמצמות לעבודתו. הוא מתבונן באנשים סביבו, וניחן ביכולת לתפוס את תמציתם. הסיפור "הוד מעלתו", כדוגמא, שהוא המשכו של זה שקדם לו, "מאחורי הקלעים", שעסק בביון, מספר על אהבה אובססיבית. סיפור אחר, "אהבה וספרות רוסית", עוסק בפרשיית אהבה של אשנדן עצמו, והופך קומי לקראת סיומו.

הספר אמנם בנוי כאוסף של סיפורים, אך משום שחלקם ממשיכים זה את זה, הוא נקרא כספר מגובש. מעבר לעלילות המסקרנות ולדמויות המשורטטות היטב, ערכו של הספר נובע גם מהערותיו של הסופר, לפעמים בסוגריים, לפעמים כחלק מן הטקסט. כל בר דעת יודע, שרדיפת כבוד היא ההרסני, הנפוץ והעקשני שביצרים, המענים את נפש האדם; הפטריוטיזם (רגש שבימות שלום אין טוב אלא להניחו לפוליטיקאים, לפובליציסטים ולשוטים); האדם ברחוב (שאנו מלגלגים על רודנותו – ונכנעים לה), ועוד מעין אלו בשפע.

פה ושם משולבים בספר נושאים משולחן עבודתו של הסופר. במבוא הוא דן בשאלת הקשר בין המציאות לספרות, ומעדיף את התפיסה לפיה הספרות צריכה להשתמש בחיים רק כחומר גלם, ולא לחקות אותה. באחד הסיפורים הוא מתבונן במחווה של זוג מבוגר וחושב כי פרשה קטנה זו היה בה משום מפתח לכל חייהם, וממנה התחיל אשנדן לשחזר את תולדותיהם, את מצבם ואת תכונות אופיים. הוא כנראה אינו מחבב את הרומנים המודרנים, המרצים לפניך כמה אפיזודות שאינן קשורות זו בזו, ומטילים עליך לצרפן יחדיו במחשבתך ולעשותן סיפור רצוף. ועל הסיפורים שבספר הוא אומר כי תכליתם אך לבדר את הקורא, ועדיין אני סבור, ללא שום חרטה, כי זוהי תכליתה העיקרית של יצירה ספרותית.

גילם של הסיפורים נושק למאה, אבל כמו שכתב מוהם במבוא לרגל מהדורה חדשה, שלושים וחמש שנים אחרי המקורית, "תמיד יהיה ריגול ותמיד יהיה ריגול נגדי", ותמיד יהיו אנשים שיבגדו, או שיאהבו הרפתקאות, או שיפעלו מתוך תחושת חובה. "הסוכן הבריטי" הוא ספר מפוכח, מעניין, חד אבחנה ומומלץ.

The British Agent – W. Somerset Maugham

כתר

1980 (1927)

תרגום מאנגלית: שמואל גילאי