קטגוריה: ספרים מומלצים

כותרת משנה: שש שיחות על כתיבה ועל אהבה, על רגשי אשמה ותענוגות אחרים

שירה חדד, שערכה את ספרו של עמוס עוז, "הבשורה על פי יהודה", המשיכה לשוחח אתו גם לאחר השלמת העבודה, ותוצאת השיחות הללו היא "ממה עשוי התפוח?", אותו היא מגדירה כ"ספר אישי וביוגרפי: דיוקן אפשרי אחד של עמוס עוז, כפי שהוא נגלה לעיני בשנים האחרונות".

כמו בספרה של נורית גרץ, "מה שאבד בזמן", גם מן הספר הזה עולה דמות אנושית, פגיעה ורגישה, שאינה בהכרח מתיישבת עם התדמית הציבורית הבטוחה בעצמה. השניים דנים, בין השאר, בתקופה הארוכה – בין "מנוחה אחרונה" ל"אותו הים" – שבה המבקרים לא נטו לו חסד, בלשון המעטה, ובשאלת השפעתם של סופרים על סדר היום הציבורי, השפעה שהולכת ומתפוגגת לדבריו, או בלשונו "הרמזורים כבר מזמן מתחלפים בלעדינו". הם חוזרים אל ילדותו, בעיקר בקיבוץ אחרי התאבדותה של אמו, ועוז מכה על חטא על שהניח לבנותיו לגדול בבית ילדים, למרות החוויות הקשות שהוא עצמו חווה במוסד. הם מדברים על יחסי גברים ונשים, ומרחיבים באשר לחינוך הכושל שניתן לבני דורו במוסדות בהם למד. מי שקרא מאמרי דעה נחרצים שכתב עוז, ולא קרא את ספרה של גרץ, יופתע למצוא כאן התחבטויות, גמישות ונכונות להשתכנע, הכרה בחולשות ובמגבלות הכשרון. עד כמה הדמות הזו היא עמוס עוז ה"אמיתי", שהרי הוא מודה שאינו מוכן לומר הכל באוזניה של בת שיחו, או למצער לא כל דבר יהיה מוכן לומר למכשיר ההקלטה – השאלה הזו אינה חשובה. בסופו של דבר, ההנאה מן הספר היא מן השיח האינטליגנטי, מיכולת הביטוי, ומן הרעיונות המפעפעים בו.

הספר מגרה למחשבה ונעים לקריאה, וסקירה אינה מספקת כדי להקיף את תוכנו. אתייחס, אם כך, לכמה נקודות העוסקות בנושאים הקרובים ללבי – ספרות וביקורת.

הביקורת הספרותית, ועל כך מלין לא רק עוז, הופכת לעתים קרובות מדי לזירת גלדיאטורים. עוז אומר כי אם לא העריך ספר, לא יכתוב עליו, מכיוון שכתיבת ספר היא מעשה תמים שאינו מזיק לאיש, ואין צורך להתריע מפניו: "כולו ספר. אף אחד עוד לא חלה מקריאת ספר בינוני או גרוע". אבל אם לכתוב על ספר שאינו אוהב, אז לא "בשיניים ובציפורניים ועם סכינים מושחזות". "הדחפים האלה של אלימות ושל רצח בעיניים, לכסח לסופר את הצורה, להשתין על הספר, את זה נדמה לי שכמה מבקרים מביאים איתם מפינות אחרות של החיים שלהם אל העיסוק שלהם כמבקרי ספרות". כששירה חדד מפנה את תשומת לבו אל הפעילות השוקקת של שיחות על ספרים והמלצות עליהם ברשת, הוא מביע "ספק אופטימיות ספק תקווה חצי מיסטית, שבעתיד יהיה מה שהיה כל הדורות, גם לפני שהיתה ביקורת ספרותית. אדם יקרא ספר ויגיד לאדם אחר: כדאי לך לקרוא. זה מה שיקרה".

כמי שהיה מורה לספרות, ואהב את העיסוק הזה, הוא יוצא נגד ההתיחסות ליצירה כאל  "מין עגלה כזאת שצריכה להוביל אל התלמידים מטען: מורשת יהדות המזרח, או תודעת השואה, או זכותנו על הארץ, או מה. אבל בקריאת יצירה טובה, המטמון הוא לא במעמקיה של איזו כספת שצריכים "לפצח" אותה. המטמון הוא בכל מקום: במילה בודדת. בצירוף מלים. בפיסוק. בניגון. בחזרות. בכל מקום. ובעיקר אולי גם ברווחים שבין המלים או בין המשפטים או בין הפרקים". כוחה של הספרות מורכב בעיניו משתי פניה של התוודעות עצמית: הקורא מוצא עצמו בספר – "זה בדיוק אני" – או שהוא מוצא שם את היפוכו – "זה בשום אופן לא אני". "אני חושב ששתי ההיוודעויות האלה הן מתנות […] הכל מתרחב פתאם. זאת בעיני מתנת הספרות".

"ממה עשוי התפוח?" הוא ספר שנועד ליותר מקריאה אחת. אחרי הקריאה הראשונה, הרציפה, נעים לחזור אליו ולטעום מפה ומשם, לחוות את הסיפורים העולים בשיחות, להרהר ברעיונות, ואחר-כך אולי לשוב ולקרוא את הספרים המוזכרים בו ולמצוא בהם ניואנסים חדשים. בהחלט חווית קריאה מומלצת.

כתר

2018

במשך שנים נהגו מייב ודני, אחות ואח, לשבת ברכבם מול הבית בו גדלו, לשוחח, לעשן, ולנסוע לדרכם עד הפעם הבאה. בבית, שכונה "ההולנדי" על שם דייריו הראשונים, התגוררו תחילה אמם החורגת ושתי בנותיה, ואחר-כך האשה לבדה. כשדני היה בן שלוש ומייב בת עשר, אמם עזבה את הבית ולא שבה. שני הילדים נותרו עם אביהם, עם אומנת, שפוטרה אחרי זמן מה, ועם שתי עובדות משק בית. האב מילא בנאמנות, אך מתוך ריחוק נפשי, את תפקיד ההורה, ואת החום והדאגה סיפקו העובדות. מיום שאמם אלנה עזבה, מייב החליקה בטבעיות אל תפקיד האם עבור דני. "אמא עשתה את זה בשבילי", היא אמרה, ונראתה מופתעת מעצם העובדה שפקפקתי בכך. "תקשיב, קטנצ'יק, לי היה מזל. אני, בניגוד אליך, זכיתי לכמה שנים איתה. אני לא יכולה אפילו לדמיין כמה אתה מתגעגע אליה". אחרי מות האב השתלטה אשתו השניה אנדראה על רכושו, ומייב ודני נושלו מביתם ומנכסיהם. לא ברור, גם להם עצמם, מה הם מבקשים כשהם יושבים מול הבית, אולי מתודלקים משנאה לאנדראה, אולי מאוחדים בזכרונות ובגעגועים, אבל שוב ושוב הם חוזרים לשם.

איך קורה שאם קמה ועוזבת? כשדני מעז לשאול, אביו אומר לו שהיא היתה משוגעת, ומוסיף, "אין טעם שתחשוב על אמא שלך. כל אחד סוחב משא בחיים שלו, וזה המשא שלך: אמא שלך עזבה". עשרות שנים תעבורנה לפני שהשניים ילמדו יותר על ההיסטוריה הפרטית שלהם, וכל אחד מהם יגיב באופן שונה. האופן בו מתייחסים לעבר, מה בוחרים לקחת ממנו ומה לנטוש מאחור, על מה סולחים ועל מה נוטרים טינה, כיצד מפרשים זכרונות, מה מוחקים ומה משכתבים – שאלות אלה תופסות מקום מרכזי ביומיום של מייב ודני, הן שבות וצצות בהקשרים שונים, ומהוות את אחד הנושאים המרכזיים של העלילה. אחריות הורית וזוגיות הן נושאים מהותיים נוספים.

הבית ההולנדי ידע אושר וטרגדיות כשהיה בבעלות האנשים שהקימו אותו. אביהם של מייב ודני, שעסק בנדל"ן, רכש אותו כשהיה עזוב ומוזנח, כהפתעה לאשתו הראשונה, אם ילדיו. הבית החריג, המפואר, עם קירות הזכוכית שלו, היה שנוא עליה ממבט ראשון. כמו בתמונת ראי, דני, שנים רבות אחר-כך, קנה בית כהפתעה לאשתו, וכשהיחסים ביניהם הגיעו למשבר התגלה לו שגם היא, כמו אמו, לא אהבה את ביתם. אן פאצ'ט מרבה באמירות סמויות למחצה מעין זו כדי להעמיק את ההבנה של גיבוריה (ושל הקוראים), וכדי להרחיב את זוית הראיה שלהם על עברם ועל ההווה שלהם.  

ההיבט כובש הלב ביותר בספר הוא הקשר האמיץ והמרגש שבין האח והאחות. אין דבר שמייב לא תעשה בשביל דני. אין דבר שדני לא יוותר עליו כדי לשמח את מייב. גם כשיש ביניהם חילוקי דעות, או כשאנשים נוספים משתלבים בחייהם, הם מוצאים דרך להתגבר על חיכוכים ועל חריקות, ולקיים את הגרעין הבלתי ניתן לפירוק של קיומם.

על אחד מקירות הבית ההולנדי תלויה תמונה של מייב, שצוירה בידי צייר שהוזמן על ידי אביה כדי לצייר את אמה, אך זו האחרונה סירבה לשבת מולו. האמן נואה סטרסטרום העלה מדמיונו את דמותה של מייב, כפי שתוארה בספר, נחושה ואמפתית, והדיוקן שצייר מופיע על הכריכה.

יש משהו מן האגדה בעלילת הספר, בקשר הפנטסטי שבין גיבוריו, בדבקות – כמעט פֶטיש – בבית, בטוב הלב של מייב, כפי שדני המספר חווה אותו, ועוד. כמו באגדות, פה ושם נדמה שהסיפור מרחף מעט מעל המציאות, שהטוב טוב מדי והרע בלתי מוסבר דיו. ועדיין, בעיקר בזכות האהבה, הקריאה בו מהנה, ויחד עם הנושאים מעוררי המחשבה שבו הוא ספר הראוי בהחלט להקרא.

The Dutch House – Ann Patchett

עם עובד

2021 (2019)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'

מיקי סתיו, אשה בשנות העשרים לחייה, מתארת דיוקן פצוע וחבוט של עצמה. מגיל צעיר היא מרגישה לא שייכת, זרה אף לקרוביה –  "הם לא אמא ואבא שלי", היא לוחשת לרופא, אליו נלקחה על ידי הוריה משום שחדלה לדבר. "הם לקחו אותי מבית יתומים" – והתחושה הזו מלווה אותה גם בבגרותה. הוריה ואחיה הם בפיה "גברת סתיו", "בעלה של גברת סתיו", "אמא של אח שלי", וכינויים דומים, המשקפים ניכור. בפנקס הטלפונים רשומים רק מספרים פונקציונליים – רופאים, עיריה, בנק – ואף לא חבר אחד. הגברים בחייה רואים בה רק תחנה זמנית במעבר משברון לב לאהבה. סבתה המנוחה סיפקה לה גלגל הצלה, כשביקשה בצוואתה שתעבור לגור בדירתה, אך הריחוק הפיזי הקצר לא הביא לה שחרור מן המחנק המשפחתי. היא מודעת לכך ש"הטיפול החינוכי של משפחת סתיו ניצח אותי", וחבר ילדות שחזר אל חייה אומר לה כי חשב שהשתנתה, "שאת כבר לא פוחדת מהצל של עצמך, שלמדת לעמוד על שתי רגליים ולא על הברכיים, אבל אני לא בטוח שצדקתי".

הדמות הדומיננטית בחייה של מיקי היא אמה, פולניה במובן המעיק של הקלישאה. יש לה תכניות גרנדיוזיות עבור בתה, תכניות שלבת אין שום סיכוי להגשים, ולכן נגזר עליה להרגיש כל חייה ככשלון מאכזב. האם היא בעלת דעות מוצקות של ראוי ובלתי ראוי, שאותן היא מביעה ללא הרף במפל מלים בלתי פוסק. מיקי הפסיקה מזמן לנסות להתווכח איתה מתוך הכרה ש"היא תנצח כי אנחנו לא כוחות שווים". בעלה מניח לה להשליט את תורתה ואת הליכותיה עליו ועל שני ילדיהם, אולי משום התחשבות בלתי פוסקת בסבל שעברה בתקופת השואה. איש אינו מדבר על מה שקרה "שם", אבל ה"שם", לדעת האם, יכול להתרחש שנית, וחרדתה נוכחת ביומיום של משפחתה.

הדירה שקיבלה מיקי מסבתה אמנם הרחיקה אותה מעט מהמשפחה, אבל הותירה אותו בתוך מעגל הדור השני, שכן התבקשה באותה צוואה לטפל במר פולנסקי, ניצול שואה, שגופו חולה וזכרונו תשוש. נדמה שמכל הקשרים בחייה זהו הקשר היציב מכולם, אולי מתוך מחויבות עמוקה, אולי כחוצץ מפני המאמץ שביצירת קשרים אחרים.

מיקי לכודה. יש משהו ילדותי בהתנהגותה, במידה רבה בשל האופן המגביל והחונק בו גדלה, והילדותיות הזו מספקת לסביבתה תירוץ להוסיף ולהתייחס אליה כאל ילדה. יחד עם זאת הוא מודעת מאוד לעצמה, למגבלותיה ולחלומותיה, ומספרת על עצמה בתערובת של הומור ומרירות.

נקודת החולשה של הספר, בעיני, היא דמויותיהם של הגברים בחייה של מיקי. כולם מוזרים, אנוכים, בלתי מפוענחים. אולי דמויותיהם אינן מושקעות ספרותית, או אולי כך הם מתפרשים בעיניה של המספרת, ופרשנות זו מעמיקה את העצב הנסוך על הספר.

"גולם במעגל", ששמו מעיד על הלך הנפש של המספרת, הוא סיפור קשה לקריאה על ילדות עצובה שתוצאתה היא אשה שמתקשה לצמוח. למרות המועקה הספר מומלץ בשל כתיבה יחודית ובשל דמות אמינה הנכנסת אל הלב.

כתר

1986

טובה ינסון, הסופרת והמאיירת הפינית-שבדית, המוכרת בעיקר כיוצרת של המומינים, כתבה גם נובלות וסיפורים למבוגרים. "לנסוע עם מטען קל" הוא קובץ המכיל שנים-עשר סיפורים, שברובם נכללת נסיעה כלשהי, תמיד נושאת מטען שאינו קל כלל.

הסיפור הנושא את שם הקובץ, ואחד הטובים שבו, מסופר מפיו של גבר שקץ בחברת בני אדם. הוא מרגיש חנוק במחויבויות החברתיות היומיומיות, ולכן הוא קם ועוזב. לא באקט של מחאה, לא בטריקת דלת, רק בהחלטה שקטה. הוא משאיר דירה מסודרת, שאליה אינו מתכוון לחזור, אורז את המינימום הנדרש, ועם המטען הקל עולה על אניה, חש תחושת חופש מסחררת, והחלטתו נחושה לאמץ הלך רוח נונשלנטי, או לפחות הליכות מתאימות. עד מהרה יגלה שאינו יכול להפוך את עורו, ושאת הבדידות המיוחלת לא ימצא באנית נוסעים הומה אדם.

"השחפים" הוא בעיני המבריק ביותר בקובץ. מורה, שהעבודה בחברת ילדים מערערת אותו, נוסע עם אשתו אל אי מרוחק בנסיון להרגע. על הפערים בין השניים מספרת טובה ינסון באמצעות יחסם אל הציפורים באי.  

עוד אחד מהחביבים עלי הוא "האשה ששאלה זכרונות", שבו אמנית שבה אחרי שנים אל דירת הסטודיו שבה התגוררה בעבר. במקום גרה כעת אשה שהיתה בשולי החברה שהקיפה את האמנית. במשך השנים שעברו ניכסה לעצמה את זכרונותיה של חברתה, והטירוף המסתחרר במוחה מחלחל אל האמנית.

בין הסיפורים האחרים בספר – מכתבים מקוראת צעירה ביפן, שנפשה יוצאת למסעות, אך עליה להשלים עם המחשבה ש"עלי לפגוש סופרת רק בספריהָ"; ילד עירוני המגיע לכפר לתקופת הקיץ, ומשרה קדרות על מארחיו; זקן המאבד חלקים מזכרונו בעיר זרה; אמן צעיר המחפש את קולו היחודי; ועוד.

הטבע משחק תפקיד מפתח במרבית הסיפורים. איים משמשים כאמצעי המבודד כמה מן הדמויות מן היומיום ומזרז פורקן רגשי; קור מקפיא שורר בכמה מן העלילות; היער מפחיד ילדים, ואולי מהווה טריגר להתאבדות; נוף דרמטי משתלב בחיבתה של אחת הדמויות לספרי מתח.

הפרוזה של ינסון אינה מתמסרת בקלות. העלילות אינן מסובכות, אך מעין ערפל רגשי שרוי עליהן, משהו זר שבהעדר מילה מדויקת לתארו, ומשום שהוא נובע מן הרקע התרבותי-חברתי, אכנה אותו "פיני". בספרה "הרמאית הישרה" הזרות והמוזרות הטביעו את העלילה, ונראו לי כעודף התחכמות. בסיפורים שב"לנסוע עם מטען קל" הן משתלבות היטב בעלילות. דנה כספי תרגמה יפה, והסיפורים מיוחדים ומומלצים.

Resa med Lätt Bagage – Tove Jansson

קרן וליברוס

2021 (1987)

תרגום משוודית: דנה כספי

בראשית, עוד לפני הראשית, היה אלוהים לבדו, ללא העולם כפי שאנו מכירים אותו, ללא בני האדם, ללא העם הנבחר. שנים רבות אחר-כך, סיפורי תנ"ך רבים אחר-כך, הוא הפך לאלוהים-אבא, שמקבל את בני האדם כמות שהם, שהוא אב לכל העמים וגם אב פרטי לכל אדם. יוכי ברנדס מייחסת את תהליך ההשתנות שלו למפגשים עם שבע דמויות תנ"כיות, ומקדישה פרק לכל אחת מהן. כמו בספרי חקר המקרא האחרים שלה, ביניהם "שבע אמהות", גם כאן היא מחפשת ומוצאת משמעות יחודית לטקסטים, שאצל רובנו התקבעו בפירוש המקובל, היא מפגינה ידע מקיף בתנ"ך ובפרשנויות הנלוות לו, מתייחסת אל הדמויות ההיסטוריות כאל משפחה, דבקה בתפיסותיה ללא מורא, וההתלהבות שלה מדבקת.

כדאי לקרוא את הספר ולעקוב אחר האופן בו הסופרת מובילה כל אחד מן הפרקים אל שלב נוסף בתהליך השינוי, ולא אנסה להקיף אותם כאן. אציין אפוא את השורה התחתונה של כל מפגש. בזכות חוה אלוהים השלים עם קיומם של בני אדם יודעי טוב ורע שמאיימים על אלוהותו; אחרי רצח הבל בידי קין אלוהים לא יעודד יותר את בני האדם להתחרות על קרבתו; האופן בו נח נכנע לגורלו ולא ניסה להציל את העולם הותיר את האחריות בידיו של אלוהים בלבד. הוא זה שצריך לשמור על עולמו מפני עצמו; בעקבות פרשת העקידה אלוהים אינו מעונין עוד בצייתנות עיוורת ובקורבנות אדם; המפגש עם משה לימד את אלוהים לא לנסות יותר להשמיד את עם ישראל; אליהו, הנביא הקנאי, מציב בפני אלוהים ראי, הגורם לו להבין שהוא לא רוצה יותר להיות אל קנא; וסיפורו של יונה הוא שמשלים את הטרנספורמציה לאלוהים-אבא.

אמנם נושא הספר, כמשתמע משמו, הוא אלוהים, אך מצאתי ענין רב בדמויות המככבות בכל פרק ובנושאים השזורים בהם. הנה כמה מהם.

מיד אחרי שנגזר עונשם של אדם וחוה, נתן אדם לחוה את שמה, "כי היא היתה אם כל חי". הסופרת מסיקה מכאן כי שמה ניתן לה לאו דווקא משום היותה אמם של בני האדם, אלא של החיים בכלל. אדם בעצם אומר לחוה תודה. האכילה מעץ הדעת העניקה לחיים משמעות.

לפני שקין רוצח את הבל הוא אומר לו דבר מה. מה הדבר שנאמר? התנ"ך אינו מספר לנו, ופרשנויות ניסו להתמודד עם הטקסט החסר. הסופרת סבורה שתוכן הדברים שנאמרו אינו משמעותי כלל. כמו רבים, שמוצאים צידוק אידיאולוגי למעשיהם הטועים, גם קין כבר מצא לעצמו איזושהי אידיאולוגיה שתשקיט את אשמתו.

הפתיעה אותי ההתיחסות המחמירה של הסופרת אל אליהו. האיש שמייחלים לו, זה ש"במהרה יבוא אלינו עם משיח בן דוד", מתואר כמיזנתרופ קטלני, מרוכז בעצמו, קנאי קיצוני. התיחסות זו מגובה בטקסט, ואודה שלא נתתי עד כה את דעתי עליו באופן זה.

הפתיעה אותי עוד יותר הטענה כי עם ישראל בראשיתו הקריב לאלוהים קורבנות אדם. ואלוהי ישראל בראשיתו קיבל קורבנות אדם. שוב, הטענה מגובה במובאות ומשכנעת.

יוכי ברנדס כותבת על הסיפור הגלוי ועל הסיפור הסמוי בתנ"ך, מתיחסת לאופנים בהם הוא מפורש, מביאה מדברי חכמים וחוקרים לאורך השנים, ומחבבת במיוחד פירושים נועזים, שאינם מתפתלים ומתאמצים להשאר בתלם. היא מחבבת את הפולמוס סביב סיפורי התנ"ך, את החקרנות ששמרה על רעננות מחשבתית לאורך הדורות, ומקבלת את העובדה שאינם מפוענחים עד תום. אלוהים שלה אישי ואנושי, שהרי הוא עצמו אמר על בני האדם שנעשו כמוהו לאחר שאכלו מפרי עץ הדעת, ורק עובדת היותם בני תמותה מבדילה בינו ובינם.

הספר עשוי לעורר התנגדויות אצל קוראים שונים. האם אלוהים קיים בכלל? האם הוא באמת אלוהים-אבא, זה שנוטע בנו את הבטחון שלא משנה כמה נטעה וכמה נחטא – תמיד נהיה ילדיו? למרות התנגדויות אלה ואחרות, עדיין כדאי לקרוא את הספר. התנ"ך, ויעיד לדוגמא קורא חילוני כמו מאיר שלו, יכול להקרא כיצירה ספרותית-היסטורית-מוסרית רבת פנים, שיש בה רלוונטיות גם לחיינו בהווה.

עד כאן על קצה המזלג. אולי משונה לומר על ספר עיון בתנ"ך שהוא מגניב, אבל הכתיבה הכיפית, הדיבורית, המתייחסת באותה רוח של קירבה אל הנושא ואל הקוראים, מהנה וסוחפת. ספר מרחיב דעת ומומלץ בהחלט.

כנרת זמורה

2021

"הרעיון לספר הראשון שלי, 'העין הכי כחולה', הגיע ממקרה שקרה לי בבית הספר, כשחברה סיפרה לי שהיא חולמת שיהיו לה עיניים כחולות כדי שהיא לא תהיה מכוערת. כבר אז, בגיל שתים-עשרה, לא הבנתי איך היא הגיעה למצב כזה נורא", כך סיפרה טוני מוריסון בראיון לידיעות אחרונות. פֶּקוֹלָה, ילדונת בת אחת-עשרה, מכוערת בעיני עצמה, שקופה לסביבתה, מאמינה שגאולתה תגיע כשעיניה תהפוכנה כחולות, הכי כחולות, כמו עיניהן של הילדות הלבנות. הספר פותח כמעט בנקודת הסיום – בשנת 1941, שתי ילדות, פרידה וקלודיה, מטמינות בקרקע זרעי ציפורני חתול ומצרפות אליהם את תפילותיהן ואת יחולי כישופיהן, כדי שהכל יהיה בסדר גמור עבור פקולה, שהרתה לאביה. אבל אף פרח לא פרח אותה שנה באדמה הסרבנית.

סיפורה של פקולה מתרחש באוהיו שבצפון ארצות-הברית. הוריה, פולין וצ'ולי, נולדו בדרום, ועברו צפונה כדי להיטיב את תנאי חייהם. הם אמנם התרחקו מן הגזענות הדרומית הבוטה והאלימה, אך המעבר אל קהילה מעורבת לא שיפר את מעמדם בעיני אחרים, ובעיקר לא בעיני עצמם. עירם מחולקת בבירור לאזור שחור, אזור של מצוקה ועוני, ולאזור לבן, נקי, מטופח, שופע מותרות. אפילו השמים המוכתמים כתום שמעל מפעל הפלדה מעולם לא הגיעו לחלק זה של העיר. השמים האלה היו כחולים תמיד. צ'ולי, שגדל ללא הורים, וכבר כנער הושפלה גברותו בידי בריונים לבנים, לא הצליח לתפקד כבעל וכאב, התמכר לשתיה, ושגרת חייו היתה רצופה עלבונות ומריבות. פולין לא חשה בנוח בצפון, אפילו לא בחברת נשים שחורות אחרות, שהעדיפו להידמות ללבנות ולגלגו על הופעתה. כשמצאה עבודה כעובדת משק בית אצל משפחה לבנה, מצאה פורקן אהבתה ליופי ולנוחות, ובעוד פקולה הזדעזעה ונעלבה כששמעה את מעסיקי האם פונים אליה כ"פולי", כשאפילו בנותיה כינו אותה "גברת ברידלאב" ביראה, פולין חשה שסוף-סוף זכתה לשם חיבה.

פקולה, הצעירה בשני ילדי המשפחה, שחלקה כל חייה חדר צפוף עם אחיה ועם הוריה, מודעת בחריפות ליחס הסביבה אליה. כשהיא קונה ממתקים בחנותו של מוכר לבן, שמהסס לגעת בידה המושיטה לו כסף, "היא נושאת אליו את מבטה ורואה את הריקנות במקום שאמורה היתה להיות סקרנות. ועוד משהו – העדר מוחלט של הבחנה אנושית – נפרדוּת מזוגגת […] בנקודה כלשהי בעפעף התחתון שוכן הגועל. היא ראתה אותו אורב בעיניהם של כל הלבנים". אשה שעורה בהיר יחסית מסלקת אותה מביתה במילים "חתיכת כלבה שחורה קטנה מלוכלכת, תסתלקי מהבית שלי". כשהיא הורסת בטעות עוגה בבית בו אמה עובדת, מטיחה בה האם את המלים "טפשה משוגעת… טינופת", ובמקביל מרגיעה את הילדה הלבנה: "ששש, קטנטונת, ששש. בואי אלי". נעה בין אלימות לדחיה, בין בושה לכעס, היא חולמת על עיניים כחולות. אך המכה הגדולה מכולן עדיין ממתינה לה. צ'ולי, שנכנס יום אחד הביתה בעודה מדיחה כלים, ותנוחתה הכנועה, ההצהרה הברורה על אומללותה, מצטיירת לו כהַאֲשָמָה, אינו יודע לאן להוליך את תסכוליו, את בלבולו, את תשוקותיו, ואונס אותה בו במקום בשנאה מעורבת ברוך.

טוני מוריסון, בספר ראשון זה ובספריה הבאים, מצביעה על תוצאותיהן המתמשכות והטרגיות של העבדות ושל הגזענות. דור מוריש לדור את הצלקות, והנורמות הלבנות רומסות את תחושת הערך של השחורים. בהעדר תחושת קהילה, כשכל יחיד לנפשו, הסיכוי לשבור את המעגל כמעט ואינו קיים. הילדה קלודיה מתארת את יחסם של האנשים אל הטרגדיה של פקולה ואומרת: "ציפינו לשמוע את האחד שיאמר, "ילדונת מסכנה" או "קטנטונת מסכנה", אך היכן שהמלים האלה היו צריכות להיות היו רק נענועי ראש. חיפשנו עיניים מקומטות בדאגה אבל ראינו רק רְעָלות". הסופרת אינה מנקה את דמויותיה מאשמה, ואינה מחפה על עוולות, אבל מספקת את הרקע ואת הפרספקטיבה החומלת.

הספר מסופר מכמה זויות. בחלק מן הפרקים קלודיה היא המספרת, ומתארת את עולמה של משפחתה, אף היא משפחת מצוקה, ואת פקולה כפי שהיא רואה אותה. כמה מן הפרקים מסופרים בגוף שלישי, ומתארים את חייהם של פולין ושל צ'ולי, ושל דמויות נוספות, וכמו הספר כולו הם מסופרים מן הסוף, קודם ההווה ורק אחר כך העבר שיצר אותו. בשיטת סיפור זו הסופרת מניחה לקורא לשפוט את הדמויות ואת הארועים, מן הסתם לחומרה, קודם שהיא עוסקת בלמה ובכיצד, מרחיבה את נקודת המבט, ומניחה את היסודות להבנה כי לא ניתן לבודד את היחיד מתוך הקהילה, מתוך הסביבה, ומתוך שלשלת הדורות.

"העין הכי כחולה" הוא ספר מכאיב, כתוב בכשרון גדול ובתבונה מעמיקה, וכמו כל ספריה של טוני מוריסון הוא מומלץ כחווית קריאה וכמעורר מחשבה.

The Bluest Eye – Toni Morrison

הספריה החדשה

1996 (1970)

תרגום מאנגלית: טל ניצן-קרן

בסיפור "פנורמה", הפותח את הקובץ, מאבטח בסניף בנק בחיפה מסווג את האנשים העוברים מולו לשלוש קבוצות – ג'ירפות שראשן גבוה בעננים, חזירים שאפם תקוע בזבל, ולטאות שאינן מעזות להרים את הראש,  "וככה יוצא שאף אחד לא רואה אף אחד". בהכללה ניתן לומר שאי-הנִרְאוּת משותפת לתשעה הסיפורים הנכללים בספר. ברובם ככולם גם אם מתרחשת עלילה חיצונית, ליבתם היא ההתרחשות בקרבם של הגיבורים, וזו תמיד חבויה, מוסתרת מן הזולת, ולא לגמרי מודעת לעצמה.

ב"פנורמה" הסיפור נודד בין דמויות, מאשה לאחר ניתוח כריתת רחם לבתה, מן הבת לאח הערבי, לשומר בבנק, לחברה של הבת, לבעלה של האשה, וחזרה אל בית החולים. הדינמיקה בין הדמויות נובעת מן האופן – השגוי – בו הן רואות זו את זו, עד שארוע דרמטי מטלטל אותן מעט מן המשבצות של השגרה. ב"התכנסות" אי-הנִרְאוּת היא של סופר נערץ, שתדמיתו הציבורית אינה משקפת את המתרחש בביתו פנימה, שם האגו שלו ממלא את החלל וחונק את בני משפחתו הסובלים מעריצותו. לנשים בתוך זוגיות ומשפחתיות מוקדשים כמה מן הסיפורים, וכך גם לצעירים בתוך חברת בני גילם. הסיפורים כולם משקפים חוויות אוניברסליות, אך גם מעוגנים בתוך היומיום הישראלי – בקיבוץ, בעת מלחמה, ביחסי יהודים-ערבים, בחיפה, בשליחות מעבר לים.

איריס רילוב כותבת מדויק מאוד. גם כשהמסופר אינו משיק לחיי הקורא, קל להבין את שעובר על הדמויות, להתלבט איתן, ולקוות לשחרור ממה שמעיק עליהן. שניים מן הסיפורים מסתיימים בסוף קטוע מדי לטעמי, מן הסתם מכוון להותיר את כל האפשרויות פתוחות, אבל הייתי מעדיפה לשהות מעט יותר עם ההתרחשויות. פרט לכך הסיפורים כולם נוגעים ללב, מעוררי אמפתיה ומעניינים לקריאה.  

פרדס

2021

במבוא לספר הסופר מנמיך ציפיות: אל תחכו לספר בלשי, אין אהבה בספר, ועוד אזהרות, ולצדן הבטחה – הדמות הראשית אהובה. הדמות המצטיירת בתחילת הסיפור, המסופר בגוף ראשון, אינה מעוררת חיבה. המספר הוא עומָר, גבר איסלנדי בן ארבעים ושלוש בעל מנטליות של בן-עשרה, לא עובד, מתעורר לחמרמורת אחרי לילות של שתיה, ובאופן כללי חדל-אישים ומעורר התנגדות. הקשר שלו עם משפחתו רופף, ובכל זאת הוא מזמן את אחותו ואת אחיו, הצעירים ממנו, למפגש חריג, בו הוא מודיע להם על כוונתו להתאבד. האם זו זעקה לעזרה, או שמא הוא כן באומרו שההצהרה נועדה למנוע מהם הלם ושהוא מבקש שלא יצטערו על מותו?

ההתנגדות מפורקת עם התקדמות הסיפור ועם התרחבות נקודת המבט. ההיכרות עם עומר מעמיקה, התדמית הראשונית מתבררת כשטחית, ואנו מתוודעים לאדם חם, אכפתי, מוכשר, שמתמודד כל חייו עם דכאון, פוביה חברתית וחרדה, וכתוצאה מהם סובל מהערכה עצמית נמוכה ומפתח מחשבות אובדניות. הוא עובד כבר למעלה מעשרים שנה בגן ילדים, מטפח קשר ידידות אמיץ עם שכן אוטיסט, מסור עד עמקי נשמתו לאחותו ולאחיו, ובעברו סופר מצליח למדי. בשל בעיותיו הוא מצד אחד אינו מסוגל לקיים קשרים ארוכי טווח, ומצד שני חרד ללא הרף שהמצוקה שלו תפגע ביקרים לו ולכן הוא מתנתק גם מאוהביו.

אחיו של עומר מצליח לשכנע אותו להפגש עם פסיכולוגית, וזו מספקת לו רשימת מטלות, ומחלצת ממנו הבטחה לבצע אותן ולהפגש איתה שוב חודש לאחר מכן. במהלך התקופה הזו יחולו שינויים בחייו, ואולי יבשרו תקווה. האם יצליח למצוא מנוחה לנפשו ויחזור בו מהצהרת ההתאבדות? יש להגיע לסיומו של הספר כדי לברר זאת.

בין שאר דברים שהערכתי בספר, נהניתי מן השימוש שהסופר עושה במוזיקה. כך, לדוגמא, פס הקול של ערב מוצלח אחד, שבו הוא מארח חברים לפיצה ולריקודים, הוא שיר קצבי ומשפר מצב רוח, Round Around Sue. אותו ערב מסתיים בכמיהה ליכולת לחוש שוב אהבה, ופס הקול שהוא שומע בראשו עדין וצובט לב, I think of Angles.

אוליבר ת'ורסטינסון כתב ספר אישי, שאינו מתיימר להוות ספר עזר לסובלים מבעיות כשל עומר. מפי גיבורו הוא אומר: "אני בספק אם הספר הזה יעזור למישהו. אולי אנשים ישכחו את הבעיות שלהם לזמן-מה, אבל אז הכל יחזור. החיים תמיד חוזרים כשהספר נגמר. הספר הזה לא אמור לעזור למי שמרגיש רע, אבל אם הוא יעזור, מה טוב. אבל אני לא מסתמך על זה. כתבתי את הספר הזה בשביל עצמי". גם אם הספר לא יפתור את בעיותיו של איש, הוא עושה עבודה מצוינת בהצגת ההתמודדות המפרכת עם דכאון ועם חרדה חברתית. ת'ורסטינסון רהוט, ממוקד, כותב בחיות רבה, שירלי לוי תרגמה יפה, והספר מומלץ בהחלט.

Í Hjarta Mínu – Ólíver Þorsteinsson

לסה ספרים

2021 (2020)

תרגום מאיסלנדית: שירלי לוי

עיצוב כריכה: צופיה הרבנד 

טוני שטראוס היתה בת שש-עשרה כשעזבה את בית הוריה היהודים שליד נהר פְּרוּט, והלכה בעקבות אהובה הנוצרי לוינה. לא חלף זמן רב לפני שהבחור החל להתעלל בה, למרות הריונה, והיא מצאה עצמה לבדה, מטופלת בילד. כשהבן, רודי, כבר בן שש-עשרה, היא יוצאת אתו למסע בכיוון ההפוך. אחרי שנים של עבודה קשה ומעבר ממחזר למחזר, יצאה מכלא העוני בזכות ירושה שהותיר מחזר קשיש, וכעת היא יכולה להניח לגעגועיה להוביל אותה חזרה הביתה, אל ההורים, אל הנופים, אל המסורת.

כמו בכמה מספריו האחרים, גם בספר זה אפלפלד ממקם את העלילה על קו התפר שבין שלום למלחמה, בין שלווה לאסון. טוני ורודי יוצאים לדרך בסיומו של קיץ בשנת 1939, ומגיעים אל מחוזות ילדותה של טוני בסוף ספטמבר, רגע לפני פרוץ מלחמת העולם השניה, שרוחותיה הרעות תתחלנה לנשוב גם סביב האם ובנה. היהדות כמעט ולא נכחה בחייהם עד כה, אבל דווקא כעת טוני נמשכת אליה, אל האמונה ואל היחוד שבהיות יהודי. רודי, לעומתה, הופך דומה יותר ויותר לאביו הגוי, או אולי כך הוא מצטייר בעיני אמו. הוא חסון, בהיר, נעדר תווים יהודיים, וככל שהמסע מתמשך הוא נקשר יותר ויותר אל הטבע, אל אורח החיים הכפרי, ומרבה לשתות עד כדי שכרות. כשהרדיפות אחר היהודים הופכות נגד עיניהם למציאות – בתים נטושים, דמויות חומקות בצללים, רצח נטול סיבה – שאלת יהדותו של רודי הופכת קריטית. טוני, שהיא חיישנית והפכפכת, מדגישה מדי פעם באוזניו שהוא יהודי על פי ההלכה, אבל גם אומרת כי "איני בטוחה עוד אם טוב עשיתי שהבאתי אותך לפרובינציה הפכפכה זו. היהודים נרדפים בה, ואני הרי הדבקתי אותך בצרעת יהודית. סלח לי על התחושות שלי, אבל הפחד חזק ממני". רודי, שתחילה אינו מודע למשמעות היותו יהודי, מזדהה לעתים כך ולעתים כך, עד שטוני, למרות היותה תלותית, לפעמים עד כדי היפוך תפקידים בינה ובין רודי, נוקטת צעד אמיץ ומאפשרת לו לבחור. ההתלבטות שלו באה לידי ביטוי נוקב כשנאמר לו בחלומו, "קשה לי להבין אותך, אתה אדם צעיר, נאה ומוכשר, למה נכנסת אל מיטה חולה המכונה יהדות?"

"אל ארץ הגומא" הוא ספר בתנועה מתמדת, חסר מנוח. באמצעות עגלה רתומה לשני סוסים עושים האם ובנה את דרכם, לאו דווקא בדרך הקצרה והישרה אל יעדם. טוני מרגילה עצמה בהדרגה אל נופי ילדותה, עוצרת להתוודע לאנשים, נמשכת כבחבלי קסם אל מקום מגורי הוריה וחוששת מרגע ההגעה. המסע הפיזי הוא גם מסע נפשי אל תחושת זהות, וכפי שהקורא יודע היטב הוא גם מסע אל האבדון.

אפלפלד מספר את הסיפור, כהרגלו, במינימליזם ובחזרות הנדמות מונוטוניות, אך צוברות עוצמה עם כל יום שחולף. אם תחילה, "מדי פעם, כמו להכעיס, מסתננות לכאן ידיעות רעות ומפיצות בחדר האוכל החם אי-שקט", בהמשך תהפוכנה הידיעות למעשים, והמעשים יהפכו למהלך הרגיל של העניינים. "למה גורשו?", שואל רודי כשנודע לו שיהודי אחד הישובים נעקרו ממקומם. "משום שהם יהודים, אדוני. כלום עלי להסביר לו?", הוא נענה בלקוניות.

מומלץ.

כנרת זמורה ביתן

2009

בית סלאו הוא מקום מנומנם. עובדים בו סוכנים שנפלטו מ-MI5 לאחר שכשלו במילוי תפקידם. כאן הם נדחקים אל תפקידים משרדיים, אולי כעונש, אולי כדרך שבה הארגון מסמן להם את הדרך החוצה. נמצא כאן סוכן שהשאיר ברכבת דיסק סודי, וסוכנת שאיבדה את עקבות היעד שאחריו עקבה, ואחת אלכוהוליסטית שנגמלה, וכאלה שסיבת אפרוריות חייהם הנוכחיים אינה ידועה, והקוד המקומי מונע מאחרים לשאול מדוע. עם אלה נמנה גם ריבר, שבמסגרת תרגיל לעצירת מְפַגֵּעַ גרם, על הנייר, למותם של חפים מפשע, ובמוחו מקנן חשד שהוכשל במתכוון. את כולם מחזיקה שם התקווה לנס שישב אותם אל חיק הארגון, ועל כולם חולש ג'קסון לאמב, שמן ומוזנח, שאיש מפקודיו אינו מבין מה, אם בכלל, מניע אותו.

הסוסים האיטיים, כפי שמכונים שוכני בית סלאו, מתנערים בעקבות מקרה חטיפה, וכמוהם גם MI5 ובריטניה כולה. ארגון, שאינו מזדהה בשמו, חטף נער, ובשיטת פעולה נוסח אל-קאעידה הציג אותו מכוסה עיניים וכבול מול המצלמה, והודיע שיערוף את ראשו בשידור חי.

מכאן מתפתח מותחן קצבי, שרב הנסתר בו על הגלוי ופיתוליו מפתיעים, עד שבהתרה סבלנית של התסבוכת, כשבכל שלב מופרכות מרבית ההשערות שקדמו לו, תיחשפנה תגליות קשות. הרחבה לגבי העלילה עלולה לפגוע במתח המהנה עבור קוראים עתידיים, ולכן אמנע מכך.

אני מחבבת סיפורי ביון מתעתעים ובעלי ערך מוסף, ו"סוסים איטיים" הוא כזה. הדמויות מאובחנות היטב, ההפתעות שהסופר טומן לאורך כל הדרך משכנעות, ולמרות התככים הסבוכים קל לעקוב אחרי העלילה ולא ללכת לאיבוד בפרטיה. הרקע החברתי לסיפור – היחס להגירה, או בלשון אחת הדמויות, "הרב-תרבותיות הבלתי אפשרית הזאת, המתכון לאסון" – מוסיף לו עומק ועניין. נעה שביט תרגמה יפה, והספר מומלץ.

Slow Horses – Mick Herron

לסה ספרים

2021 (2010)

תרגום מאנגלית: נעה שביט