"אמן של העולם הצף" מתרחש ביפן אחרי כניעתה לבעלות הברית בסיומה של מלחמת העולם השניה. מאסוג'י אונו, צייר מזדקן, חי בביתו בעיר שהופצצה ונחרבה ברובה. בנו נהרג במלחמה, אשתו הלכה לעולמה, בתו הבכורה סטסוקו נשואה וחיה עם בעלה ובנה הרחק ממנו. בבית נותרה נוריקו, צעירה כבת עשרים ושש, הלהוטה להנשא.
הצעירים באותה תקופה נישאים לאחר משא ומתן בין משפחותיהם, ולאחר ששני הצדדים ניהלו תחקירים מעמיקים אודות מחותניהם הפוטנציאלים. שנה קודם לכן נכשל המשא ומתן, שהיה אמור להוביל לנישואיה של נוריקו, ובעקבות רמזים מנומסים של סטסוקו, אונו נאלץ להרהר בשאלה אם היה לו חלק בכך, ומה יש בידו לעשות כדי למנוע כשלון נוסף.
הסיפור מסופר בגוף ראשון, באיטיות ובפרטנות, מפיו של אונו. מכיוון שהוא מתייחס הן לעבר והן להווה, אנו מתוודעים לפכים היחודיים של התרבות היפנית, ולבעיות שהטרידו את המדינה באותה תקופה. כמו כן, ולא פחות חשוב מכך, צפות ועולות שאלות של אחריות, של אשמה, ושל פערי דורות.
אונו מוטרד מן האמריקניזציה של יפן. ההתמערבות של המדינה באה לידי ביטוי בעיקר בדמותו של איצ'ירו, נכדו בן השמונה. גיבוריו של הילד הם בוקרי המערב הפרוע ופופאי, בתמיכתו של אביו סואיצ'י, הסבור כי המודלים האמריקאים מתאימים לבנו יותר מאלה היפנים. אולי יש בכך משום השלמה עם הכניעה, ואולי משום מרידה בדור ההורים שהוביל את בני גילו של סואיצ'י אל שדה הקרב. איצי'רו הוא במידה רבה תערובת של הוריו – סטסוקו, שעדיין שומרת על נימוסים יפנים – מדברת אל אביה בגוף שלישי, נמנעת מלומר את דעתה ישירות – וסואיצ'י שבוחר במודרנה מערבית. "אינך דואג לפעמים שאולי אנו נחפזים מדי בלכתנו בעקבות האמריקנים?", שואל אונו את חתנו. "אני הייתי הראשון להסכים שרבים ממנהגינו הנושנים חייבים עתה להמחק לעולמים, אך אינך חושב שלפעמים דברים טובים מושלכים יחד עם הרעים? ואמנם לפעמים נראית יפן כילד רך שלומד ממבוגר זר".
נדמה לאונו כי אצבעות מאשימות מופנות כלפיו. הוא מפרש באופן זה את רמיזותיה של סטסוקו, וגם את דבריו של חתנו, המספר על התאבדותו של מנהלו מתוך אחריות על חלקם של מפעליו במלחמה. אבל אונו אינו חש אשם. "אלה שנלחמו ועבדו בנאמנות למען ארצנו בזמן המלחמה, אינם יכולים להקרא פושעי מלחמה. חוששני שזה ביטוי שמשתמשים בו בחופשיות רבה מדי בימים אלה". חברו מאטסודה סבור כמוהו: "יגידו היום אנשים מה שיגידו, אין זה משנה. בקרוב, בעוד כמה שנים, יוכלו דומינו להרים את ראשיהם בגאווה על מה שאנחנו ניסינו לעשות".
מה בעצם עשה אונו? סיפורו נגול לאטו, ורק בהדרגה מתברר שתמך באופן פעיל במלחמה, ותרם את כישוריו האמנותיים ואת השפעתו על תלמידיו כדי לעודד צעירים לצאת אל הקרב. הוא אינו חש אשמה, אך מודע לעובדה שעברו עלול לפגום בסיכוייה של נוריקו להקים משפחה משל עצמה. בלי ידיעתה הוא מנסה להפגש עם אנשים, שאותם עשויה משפחת החתן המיועד לחקור, כדי לשכנע אותם לדבר לטובתו. האדם שאותו הוא מבקש לפייס יותר מכל הוא תלמידו לשעבר שניתק אתו קשר. הסיבה לניתוק תיחשף רק לקראת סיומו של הספר, ותדגים עד כמה הרחיק אונו לכת בדבקותו בלאומנות מיליטריסטית. מכל מקום, למרות מאמציו לתקן את העבר לא נראה שאונו חש אשם, אבל לטובת בתו הוא מוכן להודות יתכן ששגה בתום לב.
עולמם של האמנים היפנים הוא הרקע שעליו מתרחשת העלילה. אונו בחר בציור מגיל צעיר, למרות התנגדותו של אביו. הוא צמח במסורת שקידשה את הסנסיי, המורים הנערצים, וגינתה את הבוגדים בעקרונות עבודתם. שלוש פעמים בחייו בחר אונו בדרך משלו, ואת המחיר על בחירותיו הוא עדיין משלם.
כמו ב"שארית היום" המצוין, שהיה לחלוטין בריטי, גם כאן, בספר שהוא יפני מובהק, קאזואו אישיגורו מתגלה כמספר סבלני מאוד ומעמיק מאוד. על היסודות, שאינם בהכרח אמינים, של עדות עצמית, הוא מצליח להעמיד דיוקן חי אמין. אולי משום שאונו מהסס להחשף, או מסרב להתעמת עם האשמה, הוא מרבה בסיפורים סביב הנושא, אבל הסיפורים הללו מסופרים להפליא, ומצטרפים לתמונה שלמה של אדם ושל תקופה. צילה אלעזר תרגמה להפליא, והספר מומלץ מאוד.
An Artist of the Floating World – Kazuo Idhiguro
ספרית מעריב
1987 (1986)
תרגום מאנגלית: צילה אלעזר
סקירות ספרים 