קטגוריה: ספרים מומלצים

כותרת משנה: פרשת הריגול שהובילה לסיומה של המלחמה הקרה

אולג גורדייבסקי נולד אל תוך משפחת הקג"ב. אביו היה עובד מסור של הארגון, נאמן ללא עוררין ומעורב בכמה מעשים נפשעים שעליהם לא דיבר. אחיו הבכור היה אף הוא איש הארגון, והיה שותף לחטיפת מתנגדי ברית-המועצות ולדיכוי האביב של פראג. אולג, שהיה תלמיד מצטיין, התקבל למכון הממלכתי ליחסים בינלאומיים של מוסקבה, משם הובילה הדרך אל הקג"ב. ככל הנראה לא היה לבו שלם עם המשטר הסובייטי, וכשנשלח להכשרה בברלין בעת הקמת החומה, גברה בו התרעומת כלפי הדיכוי. הצבתו בשגרירות בקופנהגן חשפה אותו אל החרות המערבית, החופש לבחור מוזיקה וספרים כרצונו, לשוטט ללא מגבלות, ליהנות ממוצרי צריכה. דיכוי האביב בפראג גרם לו ככל הנראה לאבד את שארית האמונה בקומוניזם. עד שנת 1985, אז נחשף בידי הקג"ב, הופעל כמרגל על יד ה-MI6. במהלך תקופה זו, למעט תקופת הקפאה קצרה בעקבות גירושיו, שנתפסו ככתם על ידי ברית המועצות, התקדם בסולם הדרגות בארגון, שירת בתפקיד בכיר בתחנת הקג"ב בלונדון, ונעצר ממש לפני שמונה לעמוד בראשה.

כפי שמצוין בכותרת המשנה של הספר, בן מקנטייר מייחס לגורדייבסקי תפקיד מפתח שתרם משמעותית לסיומה של המלחמה הקרה: פנתיאון המרגלים ששינו את פני העולם קטן ונבחר, ואולג גורדייבסקי נמצא בו: הוא חשף את דרכי פעולתו הפנימיות של הקג"ב בצומת מכריע של ההיסטוריה, וגילה לא רק מה המודיעין הסובייטי עושה, אלא גם מה הקרמלין חושב ומתכנן, ובכך שינה את חשיבתו של המערב על ברית המועצות. כמי שהיה מצוי במסדרונות הארגון, הוא הוכיח כי למרות ההשערה שבשנות השמונים הקג"ב היה רב עוצמה כתמיד, למעשה לא היה כזה. הוא גילה למפעיליו כי הקרמלין מאמין באמונה שלמה שהמערב עומד ללחוץ על הכפתור הגרעיני, ובעקבות ניתוחיו הבינו רייגן ותאצ'ר שחששותיהם של הסובייטים עלולים להיות בגדר סכנה גדולה יותר מתוקפנותם. המידע שמסר הפחית את המתח שנוצר בעת תרגיל כוחות נא"טו, אייבל ארצ'ר, שעלול היה להסלים לכלל מלחמה. גורדייבסקי הנחה את שני המנהיגים לפני פגישותיהם עם גורבצ'וב, ולדברי מקנטייר הפרשנות המדויקת שנתן גורדייבסקי לפסיכולוגיה של הקרמלין ב-1985 לא הביאה לידי קריסתה של ברית המועצות, אבל יש לשער שסייעה לה.

למה הופך אדם למרגל בכלל ונגד מולדתו בפרט? תאוות בצע היא מניע עוצמתי, הרפתקנות ומשיכה לסכנה משחקות אף הן תפקיד מרכזי. בשונה מאדי צ'פמן, סוכן זיגזג, וממרבית מרגלי בגידה כפולה, המניע העיקרי של גורדייבסקי היה אידאולוגי. תפיסת העולם המערבית החופשית והדמוקרטית היתה בעיניו הדרך הנכונה להתנהל בה, בניגוד לדיכוי הקומוניסטי הדורסני, והוא רתם את כישוריו כדי למוטט את שיטת המשטר בברית המועצות. מקנטייר מציב זה מול זה, על דרך הניגוד, את גורדייבסקי ואת אולדריץ' איימס, הסוכן הכפול האמריקאי, שפעל מתוך מניעים כספיים, והיה בין הגורמים לחשיפתו של הראשון. את גורדייבסקי ניתן להשוות מבחינה זאת לקים פילבי, שאמנם החזיק באמונות הפוכות אבל פעל מכוחן. לצד המניע האידאולוגי פעלו מן הסתם גורמים מעולמם הפנימי של השניים; אצל גורדייבסקי היו אלה מן הסתם אישיותו של אביו ומעשיו במסגרת עבודתו, לצד התנגדותה המושתקת של אמו.

בן מקנטייר מסתמך על תחקיר מקיף, כולל ראיונות עם אולג גורדייבסקי, שהצטברו לכמאה שעות שיחה. הוא שופך אור על העולם האפלולי והמתעתע של הביון, שבכיר ה-CIA ג'יימס אנגלטון כינה "ג'ונגל של מראות". הוא מרחיב בנושאים כמו יחסי סוכן-מפעיל, אופיים של אנשי ביון ושל מרגלים, ההתנהלות השונה של ארגוני הביון במערב ובמזרח, החיים הכפולים של המרגלים אפילו בתוך משפחתם, הפרטים הקטנים היכולים לקבוע את הצלחתו או את כשלונו של מבצע, משחקי המוחות והמאמץ להכנס לראשו של היריב, הפרנויה והחשדנות ועוד. הפרקים המתארים את מבצע המילוט של גורדייבסקי מברית המועצות הם מלאכת מחשבת של סיפור מתח.

אולג גורדייבסקי חי כיום באגליה, מוגן על ידי MI6. לאחר בריחתו מברית המועצות נגזר עליו בהיעדרו גזר דין מוות, שמעולם לא בוטל.

"המרגל והבוגד", כמו ספריו האחרים של בן מקנטייר, הוא ספר מרתק ומעשיר, ומותח למרות סופו הידוע מראש. מומלץ מאוד.

The Spy and the Traitor – Ben Macintyre

תכלת

2019 (2018)

תרגום מאנגלית: יוסי מילוא

במחצית הראשונה של 1937, בין פברואר ליוני, ישב ארתור קסטלר במשך מאה ושניים ימים בכלא, שבוי בידי הרפובליקנים בספרד לאחר שנגזר עליו מוות. מאוחר יותר באותה שנה כתב את "עדות ספרדית", אודות קורותיו במלחמת האזרחים, אותה סקר כעתונאי. "דו-שיח עם המוות", המתאר את תקופת הכלא, היווה את המחצית השניה של העדות, ובשנים שאחר-כך ראה אור בנפרד.

קסטלר, שחייו היו סוערים ורבי תהפוכות, היה באותה תקופה קומוניסט. למרות שהיה שנוא על הלאומנים בספרד – אחד הבכירים שבהם נשבע לירות בו בשל מאמרים שכתב – חזר למאלגה כעתונאי כדי לסקר את הקרבות שעמדו לפרוץ באזור. הוא בחר להשאר במקום גם לאחר שנכבש בידי המורדים, ועד מהרה נעצר. במשך שבועות היה נתון בבידוד, ללא חקירה וללא משפט, והובא לידיעתו כי הוא עתיד להיות מוצא להורג, אלא אם פרנקו ימיר את עונשו במאסר עולם. בסופו של דבר שוחרר, ככל הנראה בזכות מאמציה של אשתו ובשל מעמדו כעתונאי, והוא הוחלף באשתו של אחד מן הטייסים החביבים על פרנקו.

הספר נפתח בתיאור המצב והאוירה בספרד. במפתיע, למרות שמדובר בתקופה עקובה מדם, תיאוריו של קסטלר שזורים הומור, אפל ועצוב ובכל זאת מצחיק לעתים. אולי ניתן לסכם את טיבה של מלחמת האזרחים בניסוחו זה: "בדרך הנהלת המלחמה הספרדית יש הרבה מהפטליסם המזרחי – מצד שני המחנות היריבים; זוהי אחת הסיבות המשווה למלחמה בעת ובעונה אחת אופי של עליצות מאושרת, אכזריות ושגיון. מלחמות אחרות רציפות של קרבות הן, ואילו בזאת קיימת רציפות של טרגדיות". קסטלר חוזר ומדגיש את בחישתם של כוחות זרים במלחמה, בעיקר כוחות איטלקיים וגרמניים, שערכו על גבה של ספרד ניסוי כלים לקראת מלחמת העולם, ומצביע על חולשתם, עד כדי אדישות, של הרפובליקנים.

עיקרו של הספר מוקדש לימי הכלא, לשגרת ימיו בו, ולהרהוריו באשר להתמודדות עם שלילת החופש ועם המוות הקרב. קסטלר כותב על טלטלה רגשית מתמדת, בין נחישות לאפתיה, טלטלה שהחלה מיד עם הכנסו לראשונה לתאו גדוש החלטות נשגבות לשמור על כושר גופני ומנטלי, שהתערערו במהרה בגלל אסלה שאינה מתפקדת והכרה במגבלות שנכפו עליו. הוא מהרהר בחוסר היכולת להכיר באמת באפשרות של המוות, למרות לילות ללא שינה בהם הוא מאזין לכומר ולסוהרים הבאים לבשר את בשורת הקץ. בהקשר זה הוא נזכר בדברים שאמר לו ידידו, כשנתן לו מזרק ותרופות שיסייעו לו להתאבד אם יעמוד בפני עינויים: "כמובן שתחילה חייב אדם לחטא את המחט באש בטרם יזריקנה לעצמו, אחרת עלולה להצטבר מוגלה בפצע"… הוא כופר ביכולתה של השוואה לצרות אחרות להביא נחמה, וטוען כי "ישנה דרגה של סבל שלגבי דידה חדלות השוואות כמותיות מלהיות בעלות משמעות כלשהי". הוא מנסה לפצח את תפיסת הזמן ולהבין כיצד יתכן שהזמן שעובר כה לאט בהווה מתכווץ בהופכו לעבר, עד כי נדמה שאך לפני רגע נכנס לכלא. הוא מתבונן בשוביו ובאנשים הכלואים עמו (בשלב מסוים חלק תא עם חייל גרמני, שהקפיד לעטר את עצמו בצלב קרס), ומתייחס למקריות הקובעת את תפקידו של כל אחד מהם: "כמה מגוחך הוא לייחס חשיבות כלשהי לאופיו האישי של האדם; כמה מועטה היא החשיבות הנודעת ממהותו הנפשית של אדם, ומה רבים הם הדברים התלויים בתפקיד שהטילה עליו החברה למלא; וכמה מצומצם הוא השדה הנתון לרשותו כדי לפתח את נטיותיו הנפשיות הטבעיות". עוד בהקשר ליחסים שבין השובים לשבויים, הוא מצביע על המהירות שבה מפתח השבוי מנטליות של עבד, ומתייחס כצו הגורל לזכויות היתרות של מי שהפכו להיות אדוניו לרגע. בצער הוא מודה כי "בעת בדידותי אני נעשה רע לב יותר ויותר, סנטימנטלי ורע לב", ומספר בכנות על אמונות תפלות שנתפס להן כדי להמנע ממוות, או לפחות לחזות את הגעתו – ספירת כפתורים, צעידה על מרצפות התא מבלי לדרוך על הקוים המפרידים ביניהן.

מכיוון שחוסר מעש הוא כנראה המדכא הגדול מכולם, ובעיני אין כמו ספרים להסחת דעת ולנחמה, שמחתי עם קסטלר כשהצליח למשוך את תשומת לבו של הספרן, ולקבל ספר לקריאה. הנה מה שהיה לו לומר על שני הספרים הראשונים שבחר עבורו הספרן:

היה זה מקרה מיוחד ובר מזל שדוקא האוטוביוגרפיה של ג'והן סטיוארט מיל היתה הראשונה בערימת ספרי הספרן. האמנתי תמיד, שבהנחלתה של ההשגחה העליונה קיימת מחלקה מיוחדת, שמתפקידה להמציא לקורא את הספר המתאים ברגע המתאים.

[…]

הספר השני שניתן לי לקריאה היה Voyage Autor de Mon Quartier לדה-מסטר, והמשפט הראשון, שנתקלתי בו כשהפכתי את עמודיו, היתה שיחת היחיד של המחבר המסוגר בחדרו, בשעה שהוא סוקר את ספרייתו: "הם אסרו עלי להלך בעיר אנה ואנה וליהנות מזיו המרחב; אולם הם השאירו ברשותי תבל כולה, שמרחבה אין-סופי ונטול גבולות, ואף את הזמן האין-סופי העומד לרשותי".

לספר הקדימו המתרגמים מבוא מרתק, המתאר את חייו של ארתור קסטלר וכיצד באו לידי ביטוי ביצירתו. קסטלר צירף הקדשה למהדורה העברית, ובה הוא מצטט משפט מכתב היד של המחזה "גטו" שכתב הרצל, משפט שנשמט מן הנוסח הסופי, אך ראוי בעיני הסופר לשמש כמוטו לספרו: "יניחו לכם לחיות רק אז כשתלמדו כיצד למות".

תוך כדי קריאת הספר – בגלל רעיונותיו, בגלל הרוח האיתנה, וגם בגלל ההומור – חשבתי על אסיר מפורסם אחר, נתן שרנסקי, ועל האופן בו החזיק מעמד בכלא במשך תשע שנים, כמחציתן בבידוד. הנה עצותיו בסרט חביב שהכין לקראת הבידוד בימי הקורונה (להבדיל).

הספר באנגלית מצוי ברשת.

"דו-שיח עם המוות" הוא מסמך יחודי, כן ומעורר מחשבה. מומלץ בהחלט.

Dialogue with Death – Arthur Koestler
מסדה
1946 (1942)
תרגום מאנגלית: שושנה ויוסף נדבה

איגנץ פיליפ זֶמֶלְוַויְיס נולד בהונגריה ב-1818. אביו ייעד אותו לתפקיד עורך-דין צבאי, ושלח אותו ללמוד בוינה, אך הבן, שהיה צייתן בדרך כלל, החליט לבחור ברפואה על פני משפטים. בחירתו במיילדוּת הביאה אותו לבית החולים הוינאי, שבמחלקת היולדות שלו מתו באופן קבוע בין רבע לשליש מן היולדות. מצב זה לא היה יחודי לוינה, ונתפס על ידי הרופאים כבלתי נמנע. מורטון תומפסון שם בפיו של ד"ר קליין, מנהל בית החולים, את הדברים הללו, שאפיינו את הלך הרוח הכללי: "מכאן ואילך תראה בקדחת היולדות מחלה שמקורה בחלב. תראה בה מחלה שמוח האדם לא מצא לה תרופה. ולעולם לא תמצא תרופה. תשלים עם מציאותה של מחלה זו ועם תוצאותיה הקטלניות, ותראה בהן אחד הביטויים הנורמליים של החיים ושל הלידה, ואתה תנהג בה כמו שרופא חייב לנהוג בתופעות הבלתי נמנעות של חיים ומוות" (אותו ד"ר קליין הדיח רופא משום שהשתמש בהמצאה חדשה, סטטוסקופ). זמלוויס, עקשן ומחוספס הליכות, סירב להשלים עם רוע הגזירה. הוא שם לב שבמחלקה הראשונה בבית החולים, זו שנוהלה על ידי רופאים, שיעורי התמותה היו גבוהים יותר מאשר במחלקה השניה, שנוהלה על ידי מיילדות. ב-1847, בעקבות מותו של רופא עמית, כתוצאה מפצע שנגרם במהלך ניתוח שערך, הגיע זמלוויס לתגלית, שהצילה חיי רבבות נשים. הרופאים, שניתחו גופות במקביל לטיפולם ביולדות, העבירו חלקיקי ריקבון לנשים (תפקידם של החיידקים היה עדיין בגדר נעלם), ובכך גרמו למותן.

הפתרון של זמלווייס היה פשוט – היגיינה. הוא חייב את כל העובדים במחלקה – רופאים, מיילדות, כוחות עזר – לרחוץ את ידיהם בסבון ובחומר חיטוי לפני שהם נוגעים בנשים. צניחת שיעורי התמותה היתה מיידית. כשהתברר לו שלא רק גופות מעבירות את אותם חלקיקי ריקבון, אלא גם זיהומים של חולים, החמיר את דרישותיו, בודד את החולים, ודרש לחטא את הידים במעבר מאשה לאשה.

הבעיה נפתרה? לא באופן מיידי. זמלווייס נתקל במכשולים מכל עבר. עובדי בית החולים, ובעיקר הרופאים, ראו בדרישתו פגיעה בכבודם. הממסד הרפואי דחה כמעט כליל את מסקנותיו, והעדיף להוסיף להחזיק בדעות מיושנות לגבי הגורמים לקדחת היולדות – ההריון עצמו, יצור החלב, אילוח באויר ועוד, כולל גורמים חברתיים כגון זה: "באנגליה שיעור התמותה הוא בדרך כלל נמוך. וכן עובדה היא שבאנגליה מתקבלות רק נשים נשואות לבתי חולים ליולדות. בוינה, כידוע, רוב הפציינטיות הן נשים אומללות שלא נישאו. ברור שאם יש לבקש תרופה, הרי הנישואין הם תרופה בעלת השפעה כבירה". גם היולדות עצמן – כך, מכל מקום, על פי תומפסון – לא נתנו בו אמון, והפיצו שמועות לפיהן הוא מתגנב בלילות להחביא את המתות, או שהוראתו לשטוף ידים נבעה מהתיחסותו אל היולדות כמלוכלכות. פוליטיקה ומשחקי כבוד גזרו על תגליתו של זמלווייס להידחות, ובשלהם איבד את משרתו, לא התקבל כמרצה, וסופו שהסתלק מוינה והצטרף לבית חולים קטן וצפוף בפשט. הוא עצמו נמנע כמעט כליל מלכתוב על השגיו, ורק בזכות חבריו ותלמידיו שכתבו מאמרים אודות השגיו, תגליתו החלה להתפרסם. כשנאם בעל-כורחו, איבד את סבלנותו ואת נימוסיו, והשתלח בשומעיו. רק ארבע-עשרה שנים לאחר שהחל להנהיג את חובת ההגיינה ישב וכתב את ספרו, "קדחת הלידה – אטיולוגיה, עקרונות וטיפול מונע".

מורטון תומפסון כתב ביוגרפיה נאמנה לעובדות בתוספת נפח ספרותי. הוא מיקם את תגליתו של זמלווייס במרחב התגליות של התקופה, ביניהן קו רכבת אנגלי ראשון, המצאת הטלגרף, גילוי גרעין התא, ומסעותיו של דרווין. לרפואה, שטרם הפכה למדע, תפקיד נכבד בספר, בעידן שבו שריר נחשב עשוי מדם שהתקשה, דם טרי של עולים לגרדום שימש תרופה לחולי נפילה (הדם היקר ביותר היה של עלם או של בתולה, דמו של יהודי היה הזול ביותר), ועבודות דוקטורט ניקנו בכסף. למעמדה הנחות של הונגריה תחת אוסטריה, מעמד שהשפיע על מהלך חייו, מיוחד מקום נרחב בספר. הביוגרפיה מציגה את זמלווייס כאדם בשר ודם, על שלל מעלותיו וחסרונותיו, מעשי הקונדס שלו, התנהלותו המחוספסת, האהבה שניצתה בגיל מאוחר, רגשי הנחיתות והזעם כהונגרי בוינה ועוד.

זמלווייס נפטר בהיותו בן ארבעים ושבע בבית חולים פסיכיאטרי בשל מכות שספג מעובדי המוסד. ידידיו שכנעו אותו להתאשפז לאחר שלקה בשיטיון, או בהתמוטטות עצבים. תומפסון מתאר כיצד בשגעונו גרם לעצמו במתכוון זיהום מגוויה, אך לא מצאתי לכך סימוכין. האיש, שיריביו כינוהו "הטיפש מפשט", מוכר כיום כ"מציל האימהות".

קראתי את "זעקת האמהות" לפני עשרות שנים, ונחקקו בזכרוני בעיקר התמונה שבה יולדת מתחננת על נפשה לבל תישלח אל המחלקה הראשונה, ועיקשותו האינסופית של זמלווייס להנחיל את שטיפת הידים למרות ההתנגדות הגורפת. בקריאה חוזרת מצאתי בו תוספת ענין בזכות הדמות החיה ומעוררת ההזדהות של זמלווייס, בזכות דמויות המשנה בחייו, ובזכות ההרחבות ברקע החברתי והתרבותי. ספר מומלץ בהחלט.

 

מאמר מעניין אודות זמלווייס ומאבקו

The Cry and the Covenant – Morton Thompson

עידית (מהדורת לאשה)

1954 (1949)

תרגום מאנגלית: ש. שניצר

בפברואר 1738, בהיותו כבן ארבעים, נתלה יוזף בן יששכר זיסקינד אופנהיימר בכיכר העיר שטוטגרט. גופתו נותרה בתוך כלוב תלוי בגובה במשך שש שנים למען יראו וייראו. אופנהיימר, שנותר חקוק בהיסטוריה בכינוי "היהודי זיס", שימש בשנים שקדמו למותו יועץ פיננסי ופוליטי בכיר לדוכס וירטמברג, קרל אלכסנדר. במסגרת תפקידו, שנועד במידה רבה לממן את הבזבזנות של הדוכס, הנהיג רפורמות, הטיל מסים, סחר באבנים יקרות, היה אחראי על המטבעה הממלכתית ועוד. התפקיד רב העוצמה, שהעשיר מאוד את המחזיק בו, הקים לו יריבים רבים, שטינתם ניזונה גם מן האנומליה של דוכס קתולי ויועץ יהודי בדוכסות שאוכלוסיתה ברובה לותרנית. ביום בו מת הדוכס במפתיע, נעצר אופנהיימר יחד עם יועצים נוספים. תיקי המשפט נחשפו לציבור רק ב-1919, אבל העיסוק ההיסטוריוני והאמנותי בו ובמה שהוא מייצג החל עוד קודם לכן.

ההיסטוריון יאיר מינצקר סבור כי לעולם לא נוכל להכיר את אופנהיימר עצמו, וביוגרפיה שלמה ומדויקת אודותיו אינה יכולה להכתב. בספר הוא מציע מתודולוגיה שונה להתבוננות בפרשה, מתודולוגיה רב-קולית, המציבה זו על זו ארבע התבוננויות שונות ליצירת תמונה רב-מימדית של הארועים. מינצקר מציג ארבע מן הדמויות שהיו מעורבות בפרשה, וחוקר את קורותיהן ואת מניעיהן כדי להיטיב להבין את התקופה ואת גורלו של אופנהיימר. הוא מודע לביקורת של עמיתיו לגבי גישתו, ומביע אותה – וכמובן עונה עליה – בשיחות בדויות עם קוראיו המשולבות בין פרקי הספר. כמי שאינה היסטוריונית, לא אתייחס למתודולוגיה. אומר רק שאני מזדהה עם הביקורת המרכזית נגדה: אופנהיימר עצמו נעדר לגמרי מן העלילה. לקראת סיום טוען מינצקר, כי תיאורן של הדמויות האחרות מספק לנו את נקודת המבט של אופנהיימר, כי את הדמויות האלה הוא ראה וחווה, אבל הטיעון מאולץ בעיני. מצאתי ענין רב בספר, כמתאר תקופה ומגמות, אבל שמו מטעה. השם במקור באנגלית "המיתות הרבות של היהודי זיס", מדויק יותר. מכל מקום, הטיעון כי תמונה מלאה יותר מתקבלת כשדמויות השוליים חדלות להיות חד-מימדיות, נראה לי מדויק ורב-ענין.

ארבעה פרקי הספר עוסקים, כאמור, בארבע דמויות שונות. הפרק הראשון מוקדש לפיליפ פרידריך יֵגֶר, אחד מחוקריו-שופטיו (אינקויזיטורים) של אופנהיימר, ומי שכתב את סיכום החקירה. יגר, כמו כמה מן החוקרים-שופטים האחרים, היה מעורב מספר שנים קודם לכן במשפט גרֶפֶניץ-וירְבֶּן, שבו נתבעה פילגשו של הדוכס הקודם על ידי מאהבה שמאס בה, בעיקר מסיבות פוליטיות. עסקה שרקם אופנהיימר הכשילה את התביעה והצילה את האשה, ומינצקר טוען שרגשי הטינה בעקבות הפרשה הניעו, בין השאר, את משפטו של אופנהיימר. בהרחבה, השופטים היו מחוברים באמצעות המילייה החברתי שלהם, ואופנהיימר, שעמד מחוץ לו ובתפקידו אף היווה איום עליו, הפך אותם לקורבן, או לפחות כך חשו. האנטישמיות, המיוחסת לתביעה, היתה, לדברי מינצקר, רק אחד המניעים למשפט ולגזר הדין, ובשום אופן לא ניתן לצמצם את הפרשה לאנטישמיות צרופה (אמירות נוספות באותה רוח שזורות גם בהמשכו של הספר). למרות שהטיחו באופנהיימר האשמות שונות, כולל הפקרות מינית, מעולם לא ניסו להדביק לו עלילות "קלאסיות", כמו רצח ילדי נוצרים או חילול לחם הקודש.

הפרק השני מציג את כריסטוף דויד ברנרד, יהודי שהתנצר והעמיד את כישורי הפולמוס שלו לטובת נסיונות להמיר את דתם של יהודים נוספים. ברנרד היה מעורב בחקירה, כשהתבקש לתרגם מעברית ומיידיש מכתבים ומסמכים שכתבו וקיבלו אופנהיימר ונחקרים נוספים. למרות שלא התבקש, הוסיף לתרגומיו תמצית מגמתית שהבליטה פרטים לחובתם. ברנרד ביקר את אופנהיימר בכלא ימים ספורים לפני הוצאתו להורג, וכתב את רשמיו שבועות אחר כך. מינצקר מייחס לברנרד קנאה בעושרו של אופנהיימר, וקובע כי הדברים שכתב לא נועדו לתאר דברים כהוויתם, אלא לקבוע כיצד יצטייר ברנרד עצמו בעיני הדורות הבאים.

הפרק השלישי עוסק במרדכי שלוס, איש עסקים מצליח, אך אינו מתמקד רק בו, אלא ביחסים בין אנשי החצר היהודים. למרות מוצאם המשותף והאינטרסים שלהם כקהילה, ולמרות קשרי הנישואים ביניהם, סיפורם הוא גם סיפור של תחרות עזה, עד כדי עדויות זה כנגד זה בבתי דין נוצריים. מינצקר קובע כי בהקשר של פרשת היהודי זיס לא ניתן לדבר על "היהודים" כקבוצה. חלקם שמרו על נאמנות לאופנהיימר, חלקם פנו נגדו. מכל מקום, לאחר מותו, פרסמו שלוס וזליגמן, חתנו העתידי, סיפור אודות אופנהיימר, ובו סלחו לו על כל מעשיו, שאין טעם לדון בהם משעה שהלך לעולמו, ואף הכתירו אותו כקדוש. מינצקר והקורא המדומה שלו, מעלים השערות באשר למה שעמד מאחורי הפרסום הזה.

בפרק האחרון מוצג דויד פאסמן, סופר מצליח, שכתב חיבורים רבים בסגנון דיאלוגים המתנהלים בארץ המתים. שלושה חודשים אחרי ההוצאה להורג פרסם חיבור, ובו אופנהיימר המת מדווח באוזני אנשי חצר אחרים על קורות חייו, כולל וידוי על מעשיו הפליליים. למרות שסיפורו של פאסמן מעניין בפני עצמו, התרומה שלו לספר מספקת נקודת מבט רחוקה יותר, ופחות רלוונטית לדעתי, משל קודמיו.

מן האמור לעיל אפשר להיווכח כי ארבעה הפרקים מספרים על הדמויות שסבבו את הפרשה, ולא על אופנהיימר עצמו. כפי שנכתב באחת השיחות עם הקוראים הבדויים, "אנחנו לא יכולים לצפות באופנהיימר, אבל אנחנו כן יכולים לצפות מקרוב מאוד במי שצופה בו". אין לבקש בספר מידע מרחיב על גיבור הפרשה – מה הניע אותו? האם הושחת מקשרי הון-שלטון? האם היה פושע או נורמטיבי במונחי זמנו? האם נחקר ונשפט בשל היותו יהודי או בשל מעמדו העוצמתי? האמת ההיסטורית נותרת חמקמקה, אם ניתן בכלל לדבר על "אמת היסטורית" אחת, שהיא כל האמת ורק האמת. באשר לשאלת אישיותו של אופנהיימר נסתפק בדמיונו היוצר של ליון פויכטונגר, כפי שבא לידי ביטוי בספרו המצוין, "היהודי זיס".

למרות מספר ספקולציות פסיכולוגיות, לא בהכרח משכנעות בעיני, שמינצקר מייחס לדמויות, ולמרות שהיהודי זיס נעדר מן הספר הנושא את כינויו, מצאתי את הספר מעניין ומעשיר. הוא מספק חלונות הצצה לתקופה ולמקום, מרחיב לתחומי ידע רבים ומגוונים, וכתוב ומתורגם באופן קריא ונהיר. ההחלטה להשמיט מן התרגום העברי מאות הערות שוליים מבורכת בעיני.

מומלץ.

The Many Deaths of Jew Süss – Yair Mintzker

 ידיעות ספרים וספרי עליית הגג

2020 (2017)

תרגום מאנגלית: אביעד שטיר

"סיפורים מכיס אחד" הוא אוסף של שמונה סיפורים, מתוך עשרים וארבעה שראו אור במקור הצ'כי. המשותף לכל השמונה הוא אופי בלשי בוריאציות שונות, הומור שנון, והסבת הזרקור מן התעלומה והפיצוח אל ההיבטים האנושיים של הדמויות המעורבות.

חוקר משטרה, שתפס פורץ קופות, אינו מרוצה מפיצוח הפשע, משום שנראה לו שהגיע אליו במקרה ולא בשל מקצועיותו; תובע לומד במקרה משהו על אופיו שלו בזכות רואה נסתרות; אלוף משנה מסתבך כשמסמך חסוי נגנב ממנו; מועל נלכד משום שפרצופו אינו מוצא חן בעיני השוטרים; שוטר מנסה להפוך אדם שנחשד בגרימת נזק גופני לאלוף ספורטיבי; תעלומה נפתרת בזכות שיר שנכתב בזירת הארוע; התמסרותו המוחלטת של שחקן לתפקידו חורצת את גורלו; והחביב עלי מכולם – שוטר, שפענח את סיבת התאבדותה של פקידת דואר, משליט צדק משלו, שאי אפשר להמנע מלהריע לו.

ניכר בסיפורים כי נכתבו מתוך חיבה לבני אדם וכי תורגמו באהבה, וכך אכן מעידה רות בונדי בפתח אחרית דבר לספר: "אינני מסוגלת לכתוב על קארל צ'אפק בנימה עובדתית מנוכרת: הוא היה אהבת נעורי (הספרותית), הושפעתי ממנו בראשית דרכי העיתונאית, והוא נשאר נחמתי בשעת דכדוך עד היום. בעת תרגום מבחר זה מתוך "סיפורים מכיס אחד" חזרתי וראיתי שהשנים לא יכלו לא לחן כתיבתו, לא לאהבת האדם על כל חולשותיו ולא להומור העצור".

מומלץ בהחלט.

Povídky z Jendé Kapsy – Karel Čapek

עם עובד

1997 (1929)

תרגום מצ'כית: רות בונדי

בשנת 1925 קיבץ קארל צ'אפק רשימות שכתב בשנים קודמות, החל מ-1917, בעיקר בעתונים יומיים, ופרסם אותן יחדיו כספר. הוצאת אפרסמון והמתרגם פאר פרידמן הוסיפו להן במהדורה העברית שש רשימות נוספות מאותה התקופה.

נושאיו של הספר מגוונים, ושאובים מן היומיום. משריפה שפרצה מול בנין המערכת נולדה רשימה אודות המשיכה הקמאית לאש; יום שנפתח ברצון להתבטל הוא עילה למסה קצרה בשבח הבטלה; הופעתו של מיקולאש (סנטה קלאוס) ברחובות מעוררת הרהורים על כוחן הפלאי של מתנות. צ'אפק מתבונן בחתולים, בילדים, בטבע, כותב על אספנות ועל מכתבים, על אמונות טפלות ועל סודות. לעתים הוא נאחז במציאות, לפעמים נותן דרור לדמיונו. וכל אלה בסקרנות וברוח טובה, לעתים מבודחת.

למרות שהרשימות נכתבו לפני כמאה שנה, הן מוצאות מסילות לימינו. הדוור אמנם אינו מצלצל בדלת מדי בוקר, ורבים מדברי הדואר מגיעים בנתיבים אלקטרוניים, ועדיין עם פתיחת התיבה אנו חווים את אותו רגע של "חרדה זערורית, או תקווה, שמא… מי יודע… משהו יגיע מהעולם הזה, הגדול, הזר". הטכנולוגיה של שואבי האבק אולי אינה מרשימה אותנו, אבל כמויות האבק הנשאבות מחלצות את אותה תגובה: "כל מה שנותר זה לומר 'מי היה חושב בכלל' ו'אני יוצא מדעתי', ואתה מזמן את כל בני הבית כדי שיבואו ויראו כמה אבק יש בתוך השק". נראה לי שגם מי שנקי מאמונה בסימנים ובאותות יסכים, שיום שנפתח ברגל שמאל מן הסתם יימשך כך. ואת הדיון בשאלות כגון 'מהו הספר האהוב עליך' או 'מה לקרוא כשמצוננים', אפשר למצוא חדשות לבקרים בקבוצות קוראים ברשת. לעומת מרבית הרשימות ששמרו על עדכניות ועל רעננות, אלה העוסקות באבחנות בין נשים וגברים ארכאיות.

פאר פרידמן, שתרגם יפה, צירף לטקסטים הערות מרחיבות ומבוא המצביע על היחודיות שבנקודת המבט של צ'אפק.

אסיים בשני תיאורי טבע יפיפיים. הראשון מנסה לתפוס את חגיגת הצבעים של הסתו, והשני את יופיו החרישי של השלג:

היא זהובה, אדומה, סגולה, ירוקה. ושוב זהובה, אדמדמה, כחלחלה וחומה בגון האוכרה, הסיאנה או הספיה; אדומה כשני, כארגמן, באדום ונציאני; צהובה כגבינה, צהובה ככרום, צהובה בצהוב הודי, בטרקוטה, בצהוב קובלט, כחולה, כחולה-ירוקה, צהובה-ירוקה, סגולה-כהה. אתה נוסע ברכבת בין חורשות בקרפטים ומביט החוצה כמו משוגע: מה שאוקטובר יודע לעשות! כשנוסף על כך זורחת השמש, עץ צפצפה שלם נדלק לפתע כמו שלהבת ענקית; עצי אשוח מתיזים למרחקים את להבותיהם הכתומות הזעירות; איני יודע איזה שיח הוא זה, הזוהר כמו כבשן אדום. זהובה, אדומה, סגולה, ירוקה – קדוש, קדוש, קדוש! אבינו שבשמים, כמה יפה הכל!

————

אך את זאת לא יתפוס במכחולו שום צייר: כמה יפה הוא פתות השלג בשְֹער נערה, או איזו טביעת רגל מותירים השַחרור או הדרור על הגג המושלג. זה נראה כמו שיר שנכתב בסינית או בכתב יתדות. יש שם רק שורה אחת – אך זהו שיר שלם. הייתי רוצה לדעת לתרגמו.

 

O Nejbližšich Věcech – Karel Čapek

אפרסמון

2020 (1925)

תרגום מצ'כית: פאר פרידמן

"האדם הראשון ש" הוא קובץ המכיל עשרים ושלושה סיפורים, המוגדרים על גבי הכריכה כסיפורי מדע בדיוני. נמצא בהם טכנולוגיות מתקדמות, מסעות בזמן, קשרים עם תרבויות חיצוניות, התמודדות עם אסטרואיד, סחר בדנ"א, ועוד נושאים עתידניים מעין אלה. אילו היו מאפיינים בדיוניים אלה, פרי דמיונו של הסופר, לב היצירה, יש להניח שלא הייתי מוצאת חיבור ביני ובינם (כשמדובר בניבוי עתיד האנושות אני בוחרת בדמיונו של בן סמכא דוגמת מיצ'יו קאקו). אבל נראה לי שאת הסיפורים אין לקרוא כבדיון, אלא כנסיון להשקיף על העולם המציאותי של היום מנקודת מבט עתידית. אל כמה מן הסיפורים צירף יעקב שקד נספח תחת הכותרת "לבני המאות הבאות שיקראו את סיפורי זה", וברבים מנספחים אלה הוא מסביר לבני האדם הנבונים של העתיד את האוילות של דור ההווה, המעשן סיגריות, כורת את יערות הגשם, פותח במלחמות מסיבות טפשיות, ומאמין בכוח עליון.

כל סיפור נפתח בתמונה צבעונית ובציטוט (נדמה לי שהמוכר ביותר הוא זה של אלברט איינשטיין, "שני דברים הם אינסופיים, היקום וטפשותם של בני האדם. ואני לא בטוח לגבי היקום"). כל עלילה מסתיימת בטוויסט, לרוב מפתיע, לפעמים משעשע. המבוא וכמה הערות שוליים משווים לספר אופי אישי מאוד, והנספחים שהוזכרו למעלה תורמים לכך תרומה מהותית. כך, לדוגמא, כשסיפור מציג ביצועים הנדסיים בלתי אפשריים, הנספח הצמוד אליו נפתח במלים, "אני יודע. הדברים אינם כה פשוטים כפי שציירתי בסיפור". וכשעלילה מסתיימת במשפט שבעליל סותר את תפיסת עולמו של הכותב, כפי שבאה לידי ביטוי קודם לכן, הנספח מתנצל, "לא התחרפנתי… הרעיון נראה לי כל כך יפה ושווה, שלא יכולתי שלא לכתוב את הסיפור".

נושאי "האדם הראשון ש" נעים בין שאלות שוליות, כמו למה נראה כי לירח יש פנים, לשאלות הרות גורל, כמו איך מעשינו המקומיים משפיעים על היקום. למרות שפה ושם יש תחושה של מניפסט, בעיקר בעיסוק החוזר ונשנה בשאלות של אמונה, הסיפורים עתירי הדמיון נעימים מאוד לקריאה ומהנים.

ארגמן מיטב

2020

יחיא נולד בשלהי העשור הראשון למאה העשרים במושבה ארץ-ישראלית להורים שעלו מתימן. "כעשב השדה" מתלווה אליו בשמונה-עשרה השנים הראשונות לחייו. מרדכי טביב, שהעניק לגיבורו פרטים ביוגרפים מחייו שלו, הרחיב את מעגלי הסיפור מן הנער אל המשפחה, אל הקהילה התימנית, ואל הישוב היהודי. הוא נמנע מסטראוטיפים, טען כי "לא באתי להציב מצבה ספרותית לעדה התימנית. כתיבתי, לדעתי, היא ישראלית", ונתן ביטוי לתפיסת עולמו שגרסה אחדות ולא התבדלות.

בניגוד לדימוי הרווח של עולי תימן, דימוי של אנשים שקטים, נחבאים אל הכלים, אולי כנועים, טביב מתאר דמויות אסרטיביות וכוחניות. ראשון להם הוא אביו של יחיא, שאף שמו יחיא, רב העדה, שהתפרנס כצורף וכנפח, ולא היסס לצאת חוצץ כנגד עוולות שנגרמו לבני עדתו. יחיא הבן אף הוא רחוק מן הדימוי, החל במבנה גופו הגבוה והחסון, וכלה באופיו הפוחז ובעמידתו על זכויותיו. טביב משבח את בני העדה על שיקול דעתם ואורך רוחם, כשהוא מספר על הסבלנות בה נשאו את המגורים בצריפים מוכי פרעושים כדי לחסוך לקנית קרקע לבנית בתים משלהם: אין התימנים מן הללו שמסתפקים במועט, לא בשכר ולא באכילה גסה, ולא באכילה דקה, לא במלבוש ללבוש ולא במשכן לדור בו. אלא שמטבעם סבלנים הם. כיוון שאין לנגד עיניהם הרצוי, מסתפקים במצוי. כיון שאין בידם כדי אכילה גסה, מסתפקים באכילה דקה. וכיון שיש בידם כדי אכילה גסה, משביחים אותה מן הטוב והמועיל. והכל בישוב דעת, וסוף מעשה במחשבה תחילה. מצד שני אינו מהסס לתאר תופעות קשות, כמו האלימות הפראית של אבות ומורים כלפי ילדיהם. אמנם הסופר מתבל את התיאורים הללו בהומור, אך הכאב ברור וחי גם שנים לאחר שנחוה, והביקורת נוקבת גם אם אינה מובעת במפורש.

עולי תימן סבלו מיחס נצלני מחפיר מצד האיכרים, שראו בהם עבדים ולא בני אדם. טביב כותב על תופעות של התעמרות בפועלים ובנשותיהם, על שכר בלתי הוגן, על אי-יציבות ואי-ודאות, ועל פקפוק ביהדותם. הוא מספר על תופעות של התנשאות ועל נסיונות של האשכנזים לחנך את התימנים בעוד הם עצמם מנצלים אותם. מעניין לציין בהקשר זה שטביב אינו מתייחס לכל העוולות האלה כנובעות מגזענות, אלא בעיקר מהבדלים תרבותיים ומכוחם של הותיקים מול חולשתם של החדשים מקרוב באו. הוא עצמו, וכמוהו יחיא גיבורו, סבור היה שעל העדתיות להעלם מן הארץ, וכך כתב במאמר ב-1931: "מחובת ההורים התימנים לתת לנער להרוס את המחיצות העדתיות, מפני כמה טעמים. על ההורים התימנים לדעת כי א"י הולכת ונבנית, ולמען בנין הארץ אין צורך בעדות שונות. לבנין הארץ נחוצה תנועת עם עברית עובדת, בריאה ברוחה ומאוחדת לכל עדותיה. בכוח האיחוד תיבנה ארצנו, ואם הדור הקודם לא יכול לבנות את הארץ מחמת פילוגו, הרי על הדור הצעיר ליצור את האיחוד הזה. ואת האיחוד הזה נוכל ליצור רק ע"י הריסת כל המחיצות העדתיות, אשר הן מרחיקות את הנוער העברי זה מזה. באשר הנוער הוא גרעין האומה בעתיד". יחיא, נאמן לעקרון ניתוץ החומות המפרידות, מצליח לעבור מן המעלמה (ה"חדר" התימני) אל בית הספר האשכנזי, משום שהוא נמשך אל המקום בו המורה אינו מלמד באמצעות השוט. גם תכנית הלימודים, הכוללת מקצועות חול, מושכת אותו, והוא סבור כי בינו ובין התלמידים האחרים, שאינם בקיאים במקצועות הדת, יכולה להתקיים הפריה הדדית. בגיל מעט מבוגר יותר, אחרי שנטש את בית הספר והחל לפרנס את עצמו, התוודע אל החלוצים, ואימץ את עקרונות התארגנותם. הוא מבקש למצוא בעדתו את כוח החזון וכוח האיחוד שיזקפו את גוום וימנעו מהם להיות  מושא לרחמים.

מרדכי טביב כתב את ספרו בשפה שמערבת ביטויים תימניים עם ניב הדיבור של זמנו ועם לשון השואבת רבות מן המקורות. התוצאה מצד אחד מוליכה את הקורא אל התקופה המתוארת, ומצד שני מקשה על הקריאה בגלל פיתוליה.

המשך קורותיו של יחיא, ובהשאלה של טביב, תוארו בספרו "כערער בערבה", שראה אור כתשע שנים לאחר "כעשב השדה". ספר שלישי, שבו השלים את היטמעותו בחברה הישראלית המאוחדת והפך מיחיא ליחיעם, תוכנן אך לא נכתב.

הספר נחתם בהספד שכתב עליו משה שמיר, ובמאמר מאת חיה הופמן. השניים שופכים אור על היצירה ועל הסופר, ועומדים על יחודו. בשנות האלפיים הוציאה הוצאת הקיבוץ המאוחד את ספריו במהדורה מחודשת.

הקריאה בספר מאתגרת בשל שפתו, אך הקורא בא על שכרו בהיכרות עם פיסת היסטוריה חיה ומרתקת.

הקיבוץ המאוחד

1948

"שירת הקוקיה" מתרחש באנגליה, שנים ספורות לאחר תום מלחמת העולם הראשונה. משפחת קרסנט מונה כעת ארבע נפשות – אב ואם ושתי בנות, טְריס בת אחת-עשרה ופֶּן בת תשע. אחיהן הבכור סבסטיאן לא שב משדה הקרב. כשהספר נפתח, טריס מתעוררת רועדת וכאובה, ומגלה שיום קודם לכן כמעט טבעה. הארוע נמחק כליל מזכרונה, וגם את עברה קודם לתאונה קשה לה לשחזר. בהדרגה, מקרעי הזכרונות נדמה שהיא שבה להיות כשהיתה, כך מכל מקום מאמינים הוריה. פן, לעומתם, מבועתת כשהיא מתבוננת באחותה: "היא עושה את עצמה! אתם לא רואים? זה זיוף! אף אחד מכם לא מבחין בהבדל?". ההורים אמנם אינם מבחינים, או אולי מדחיקים, אבל טריס עצמה חשה שחל בה שינוי, ונאבקת להאמין שמדובר בתוצאות הטראומה ולא באיבוד שפיותה.

העלילה מכאן ואילך חושפת סודות משפחתיים, מתוודעת ליצורים החיים בין הצללים, מיטלטלת עם כוחות כישוף, מוּנעת מנקמה ומכאב, ונעה בקצב הולך וגובר ובנשימה הולכת ומתקצרת אל הגאולה. זהו סיפור מתח מטיל אימה, וגם סיפור של חמלה.

סוגת הספר מוגדרת כפנטזיה, וקהל היעד כנוער, אבל ההגדרות, כדרכן של הגדרות, מגבילות שלא בהכרח לצורך. למרות שהסוגה לשמה אינה מושכת אותי (ולולא הקולקטיב הספרותי, התארגנות של אחת-עשרה הוצאות לאור עצמאית, לא הייתי נחשפת אל הספר), וגם נוער כבר אינני, נכבשתי בקלות. כמה סיבות לכך, והנה הן בסדר אקראי: דמיונה הפרוע של פרנסס הרדינג וסגנונה הבהיר, שתורגם יפה בידי ורד טוכטרמן, מעוררים סקרנות ומושכים לקריאה. המתח שהיא בונה ממש מההתחלה מפתה לא להרפות מהספר. כבר מלכתחילה ברור שהסוגה אינה לשד הסיפור, אלא הדמויות מעוררות האמפתיה והיחסים ביניהן. העירוב של דמיון עם מציאותיות עשוי היטב.

נושאו העיקרי של הספר, בעיני, הוא התמודדותה הלא מוצלחת של המשפחה עם נפילתו של סבסטיאן. הבן נהרג בהתפוצצות בשוחה, ולא נותר שריד מגופתו. אין ספק שנהרג, אבל העדר גופה משמר שמץ של אי וודאות ואינו מאפשר השלמה. חדרו של סבסטיאן הוא מקדש שאליו אסור לבנות להכנס, והן עצמן נעטפות בדאגה מגוננת, שמרחיקה אותן מהחברה. טריס נחשבת לילדה חולה, ולמעשה הוריה מעודדים את חולייה, האמיתיים והמדומים, כעילה להוסיף ולהחזיק אותה תחת כנפיהם. מכיוון שטריס היא הילדה הטובה, פן מחליקה אל המשבצת שנותרה פנויה, זו של הילדה הרעה. היא מרדנית, מושא להאשמות, ובצר לה היא מסתלקת לעתים תכופות מן הבית. כל אחת מהבנות מקובעת לתדמיתה, והמשפחה מתנהלת באומללות משתקת.

לצד הנושא העיקרי, הספר מטפל ביחס כלפי השונה, ובחובה לא להתבונן רק בקנקן ולא להתפס לדעות קדומות שטחיות. עוד נמצא בספר התיחסות למאפייני התקופה, וביניהם מעמדן של הנשים, שיצאו לעבוד בשנות המלחמה וכעת נדחקו חזרה לבתיהן, היחס אל הלוחמים ששבו מצולקים בגופם ובנפשם, ותהליך האורבניזציה המואץ.

נהניתי, ואני ממליצה.

Cuckoo Song – Frances Hardinge

עוץ

2019 (2014)

תרגום מאנגלית: ורד טוכטרמן

"פרשת גבריאל תירוש" מתרחש ברובו בשנת 1936, ימי המרד הערבי. אל הכתה השביעית בגימנסיה, בה לומד המספר, מגיע מורה מחליף להיסטוריה. בשונה מן המורים האחרים, הנתפסים בעיני התלמידים כמיושנים ומנומנמים, גבריאל תירוש, המורה החדש והצעיר, בן עשרים ושמונה, שופע כריזמה, ובשיעוריו, בכתה ובסיורים ברחבי הארץ, הוא מפיח חיים בהיסטוריה הישנה, ומצביע על הרלוונטיות שלה. עד מהרה מתגבשת סביבו חבורה של חמישה תלמידים – "החוג המצומצם ביותר", כפי שהם רואים את עצמם – ארבעה בנים ובת אחת. בהדרגה מנחיל להם גבריאל את תפיסת עולמו, ומוביל אותם לפעולות גרילה כנגד המסיתים והמרצחים.

היבטים רבים לספר, והם שלובים היטב יחדיו. הקשר בין גבריאל לנערים מציג את כוחה של כריזמה, ובהרחבה את התפקיד החשוב שעשוי מורה לתפוס בחיי תלמידיו. יצחק שלו, שהיה אף הוא מורה, מתאר את דרכו של גבריאל לכבוש את לב תלמידיו, לא בפקודות מתוקף מעמדו כמורה וכמפקד, אלא בפניה אל רגשות האמון שבהם, ובבחירה לפנות בסבלנות אל שכלם, באותו טון של סמכות העומד על סף פקודה אלא שלכלל פקודה אינו מגיע. לא משום שאינו יכול לעשות זאת, אלא משום שבוחר הוא, מרצונו, להשאר בתחום הקולות הנכנסים אל השכל ולא הלב בלי לקרוע בדרכם את האוזן. המספר, המשקיף על הארועים ממרום שנותיו, מבחין בין מורה על פי האופי לפדגוג על פי התעודה, ומאמין בכוחו של הראשון: הללו שמלגלגים על מקצוע ההוראה אינם יודעים מה יכול מורה להיות לגבי חניכו, ואיזה כוח נאדר עשוי לזרום בקוי המתח הגבוה הנמתחים בין הקתדרה לספסל!

האהבה אף היא אחד מהיבטיו של הספר. איה, הנערה שבחבורה, היא מושא אהבתו של המספר, שאינו מבין רוב הזמן כי היא מוצאת אצלו ידידות, אוזן קשבת והבנה, ואינה מבקשת יותר. היא מצדה, ממש כמוהו, מאוהבת במי שאינו משיב לה אהבה רומנטית. שניהם גם יחד מתעלים מעל אכזבותיהם, ונותרים נאמנים לאהוביהם וליעדי חייהם. איה תשלם על אהבתה בחייה. גבריאל, כפי שמסופר כבר בתחילה, ייעלם מספר ימים אחר כך, אולי יצא לקרב בשל מותה.

ההיבט המרכזי של הספר מצוי ברעיונות שגבריאל מטיף להם. גבריאל אינו מאמין כי יתכן שלום בין היהודים לערבים בעתיד הנראה לעין. "השלום האמיתי יקר רק לזה שנואש להשיג את חפצו בדרך אחרת. אנו והערבים טרם נואשנו מכך…", הוא סבור, וחוזה מאבק מתמשך. כנגד הטיעונים שהעליה היהודית שיפרה את תנאי חייהם של הערבים תושבי הארץ, ושיש כאן די מקום לשני עמים, הוא טוען כי עובדות אלה חסרות משמעות לעומת השאלה מי יהיה כאן הכוח המכריע. כדי להפוך להיות הכוח המכריע, הוא קובע, יש לחדול ממדיניות ההבלגה, שאינה "אלא אחת מעוויתות הנפש היהודית שעוד לא נשתחררה מן הגלות". הוא עושה הבחנה ברורה בין תאוות נקם פשוטה לאסטרטגיה סדורה, שתכליתה פגיעה בשורש הרע, במנהיגים ובמסיתים, באנשי הכנופיות ובכפרים המשמשים להם מעוז. התלמידים, ייאמר לזכותם, אמנם שבויים בכריזמה שלו, אבל אינם מהססים להשמיע ספקות עד שנחה דעתם.

בקריאה ראשונה לפני שנים רבות התרשמתי מן הקשר בין גבריאל לתלמידיו. הפעם ראיתי באופן ברור יותר את סכנותיו של הקשר הסמכותי הזה. הפעם גם צרמו לי כמה אמירות של המספר על האופי הנשי, וביניהן, "הקסם האמיתי היה נעוץ בתכונה נשית אחרת שרק עתה ביכולתי לעמוד על חינה ויקרה. היתה זו הכניעה הדקה שנשתקפה מכל הוייתה, כניעה מרצון למרות גברית, ובלבד שמרות כזאת ניצבת לפניה במלוא שיעורה. רק עתה יודע אני שיכולתה של אשה להכנע לגבר בלי להשפיל את כבודה כמלוא הנימה, היא-היא אולי הקוסמת שבסגולותיה. כניעה חרישית כזאת נופלת רק בחלקם של גברים אמיתיים". תמהתני אם היה כותב כך היום. מן הסתם לא, וטוב שכך.

שנים רבות עברו מאז התקופה המתוארת בספר, וגם מאז התקופה בה נכתב (שלוש שנים לפני מלחמת ששת הימים), ועדיין לא פגה תקפותם של הנושאים העולים בו. אפשר להזדהות עם דיעותיו של גבריאל או להתנגד להן, אבל קסמו של הספר, כך נראה לי, אינו מותנה בהשקפת עולמו של הקורא. קסמו נובע מן השפה העשירה של יצחק שלו, מתמימות הנעורים של התלמידים ומהלהט של המורה, מן הדמות המודעת לעצמה של המספר, ומן המינימליזם התיאורי למרות המתח הרגשי הרוטט.

מומלץ בהחלט.

עם עובד

1964