קטגוריה: ספרים מומלצים

יוהאנס קפלר, יליד 1571, נחשב לאחד מאבות המדע המודרני. הוא ניסח את החוקים הקרויים על שמו, העוסקים בתנועת כוכבי הלכת, חוקים שהיוו את אחד היסודות לחוק המשיכה האוניברסלי שניסח ניוטון. קפלר עסק גם בתופעות אופטיות, והניח את הבסיס לאופטיקה המודרנית. תחומי התעניינותו כללו נושאים נושקים נוספים וחידושים מתמטיים, ובערוב ימיו אף כתב את "סומניום", שקרל סגן ואיזק אסימוב תיארו כאחד מראשוני ספרי המדע הבדיוני.

ארתור קסטלר מגדיר את קפלר כמי שעומד כשרגלו האחת בעבר והשניה בעתיד. מצד אחד הוא היה הראשון שלא הסתפק בתיאור תנועת גרמי השמים, אלא ביקש לייחס לה סיבות פיזיקליות, וכנדרש מאיש מדע – מה שמובן מאליו היום והיה חריג בזמנו – דחה תיאוריות נאות אם אלה לא נתמכו במדידות. חוקיו הם חוקי טבע ראשונים במובן המודרני – מדויקים, ניתנים לבחינה ולאימות, מנוסחים בלשון מתמטית. מצד שני עדיין היה שבוי במיסטיקה ובאמונה בהשפעת הכוכבים על אופיים של בני האדם, ואלה הסיטו אותו לעתים מן הנתיב הישר אל התגליות. עד סוף ימיו האמין כי מסלולי כוכבי הלכת חוסמים ונחסמים בגופים אפלטוניים משוכללים, ולפיכך כדוריים, למרות שהוא עצמו קבע כי המסלולים אליפטיים.

קפלר השאיר אחריו כתבים רבים ומפורטים. בכתביו האישיים תיאר בחשיפה מרובה את חייו הפרטיים, והניח את עצמו תחת זכוכית מגדלת ביקורתית. בכתביו המדעיים נקט כמעט תמיד לשון מסולסלת וסיפורית, ושיתף את הקוראים בכל מהלך עבודתו, כולל שגיאותיו. "לא אעטוף את דברי במחלצות," הוא כותב בהתיחסו לטעויות שעשה. "אמת הטבע, שדחיתי וסילקתי מעל פני, חזרה והתגנבה בעד הפתח האחורי, לאחר ששמה על פניה מסווה למען תֵּרצה […] הה, איזה כסיל הייתי!". אחד הפרקים בספרו "האסטרונומיה החדשה" מסתיים בהכרזה על נצחון מגובה במספר עמודים של הוכחות, ואילו הפרק העוקב נפתח בהצהרה: "לא ייאמן כי יסופר! היפותזה זו, המתאימה כה יפה לעמדות שנצפו, היא בכל זאת מוטעית…". עשרים וחמש שנים אחרי פרסום "מסתרי היקום", הוציא לאור מהדורה חדשה, ובה הוסיף הערות שתיקנו בעוקצנות מרה את שגיאותיו שלו.

הביוגרפיה של קפלר היא כמחצית מספר גדול יותר של קסטלר בשם "הסהרורים", העוסק בתולדות הקוסמולוגיה מבבל ועד ניוטון. לדעתו של קסטלר רבים מן החוקרים לא ראו נכוחה את העובדות, ובכל זאת השתמשו בהן באופן הנכון, כשם שסהרורי הולך בבטחה בשנתו. בהערת שוליים, מערכת הספר מתנגדת לקביעה זו, אבל קסטלר עצמו שב ומדגיש אותה. הוא אינו מטיל ספק בגאונותו של קפלר ובמעמדו ההיסטורי, אבל סבור כי האיש עצמו לא עמד על ערכם של חוקיו, אלא ראה בהם לבנים רגילות, שלוש מתוך רבות, לבנית מקדשו הבארוקי, ולפיכך אחד ההישגים החשובים של ניוטון היה בחשיפתם מתוך הבליל של כתביו. קסטלר אף נוטל לעצמו חירות פסיכולוגית בבואו לנתח את דמותו של קפלר, וגם את דמויותיהם של טיכו ברהה ושל גלילאו גליליי, ולא ברור עד כמה אבחנותיו מוסמכות. למען האמת, אין זה באמת משנה: קסטלר נצמד לעובדות, משלב באופן קריא ומרתק את האישי עם המדעי, ואת מסקנותיו יש לקרוא – המלצה נכונה תמיד – קריאה ביקורתית.

לא ניתן לנתק את הביוגרפיה הפרטית מרקע התקופה. משרותיו של קפלר, החסויות שקיבל, המשכורת ששולמה לו (או לא), כל אלה היו תלויות ביחסי הכוחות בין השליטים באירופה. מלחמת שלושים השנים, שפרצה ב-1618, טלטלה אותו ממקומו. בשל אמונתו הלותרנית נאלץ יותר מפעם אחת לגלות ממקום מושבו. מחלות נטלו את חיי כמה מילדיו. בין השנים 1615 ו-1621 היה טרוד במשפטה של אמו, שנאסרה ונחקרה באשמת עיסוק בכישוף. קסטלר מתייחס לכל אלה ולהשפעתם על קפלר בהרחבה. עוד פן מהנה בספר עוסק בקשרים בין המדענים הגדולים של התקופה.

המבוא למהדורות העברית והאנגלית של הספר מייעד אותו בעיקר לקהל צעיר, אבל לדעתי הוא מיועד לכל גיל (וקוראים מכל הגילים יתקשו עם העברית המיושנת שלו). בהקשר זה שעשעה אותי אזהרתו של איש החינוך שכתב את המבוא למהדורה האנגלית: "קפלר אינו ראוי להיות לנו למופת לא בגישתו למדע ולא בגישתו לחיים, אולם מביוגרפיה זו אפשר ללמוד הרבה בתחומי ההיסטוריה, הפיזיקה, החברה האנושית וטבע האדם"…

ביוגרפיה מרתקת ומומלצת מכל הבחינות.

The Watershed – Arthur Koestler

דביר ועם עובד

1970 (1959)

תרגום מאנגלית: ח. בן-עמרם

ארבעים ושתים שנה ישנו לואיס ובנימין ג'ונס זה בצד זה, במיטת הוריהם, במשק שלהם שקרוי היה "החזון".

לואיס ובנימין, תאומים ולשים הקרובים לגיל שמונים, נולדו בחווה בגבול אנגליה-ויילס בתחילת המאה העשרים. בקטנותם ידעה רק אמם להבדיל ביניהם, כעת לואיס גבוה יותר וחסון יותר, עוסק בעבודות המשק. בנימין, החלש גופנית מאחיו, עוסק בעיקר בעבודות הבית. עם מותה של אמם האלמנה עברו לישון במיטתה, אותה המיטה שהביאה עמה לאחר שנישאה לאביהם עם סיומה של המאה התשע-עשרה. טביעות גופם יצרו שקעים במזרון, כלי המיטה כבר מתפוררים, שמיכת הטלאים שתפרה אמם כבר בלויה, אבל השניים, נאמנים לזכרה, אינם משנים דבר בבית.

"על הגבעה השחורה" משחזר את חייהם של שני האחים, שפיתחו סימביוזה מינקות, ומעולם לא השתחררו ממנה. לואיס, שנחשב הבכור, לא פחד מחושך ומזרים, וכשאחיו הפחדן, מוצץ האגודל, החולם חלומות בלהה, ספג חבטה או פציעה, היה זה לואיס ששאב את הכאב, קיבל אותו על עצמו, ופרץ בבכי. דלקת ריאות שלקה בה בנימין, סימנה את ראשית התפצלות דרכיהם, וקיבעה את היחסים ביניהם. האם מרי, שהיתה משכילה וראתה עולם בטרם נישאה לעמוס החוואי, העניקה לבנימין חינוך ביתי משובח בעת שהחלים, ולואיס, שניסה לסגור את הפער, גילה שידו על התחתונה. באותה עת נתן לואיס לבנימין לשמור על כספו, ומאז ולמשך כל ימי חייהם בנימין החסכן והקמצן שלט על תקציבם. אולי כתחליף לתסכוליו גילה לואיס ענין חדש בתעופה, ותשוקתו לא פגה עד סוף ימיו. חייהם התפצלו שוב בשנה האחרונה למלחמת העולם הראשונה. עמוס הצליח להפעיל פרוטקציה כדי למנוע את גיוסם, אבל הצהרותיו הפציפיסטיות של בנימין גרמו לגיוסו למרות מאמצי אביו. בעוד לואיס נשאר בחווה, בנימין חווה התעללות בשורות הצבא. אולם המלחמה שהפרידה היא גם המלחמה שאיחדה: מנודים ומבוזים בשל השתמטות משירות קרבי, הפנו השניים עורף לעולם המודרני והסתגרו בחוותם. לבנימין נוח היה בכך, ולואיס – נתון לשליטת אמו ואחיו – השלים עם המגבלות שנכפו עליו.

הספר מתאר את חייהם הקשוחים של החוואים – בני משפחת ג'ונס ושכניהם – חיי עמל יומיומי מפרך, המקשיח את הגוף ואת הנפש. הוא מציג את האופן בו אנוכיותם של הורים גורמת לילדיהם לשלם מחיר קשה מנשוא: במקרה של לואיס ובנימין היתה זו דווקא אמם הנערצת ורבת התושיה שתמרנה אותם להשאר רווקים ומבודדים. באמצעות האחים המסוגרים משקף צ'טווין את ארועי המאה העשרים, ואת השתנותו של העולם סביבם. ואולי המוטיב המרכזי הוא כוח שלטונו של החלש, הכוח שיש לבנימין הענוג על לואיס תאב החיים. עלה בדעתו [של לואיס] שהוא לא רק מפחד להכאיב לבנימין אלא הוא מפחד ממנו, אבל למרות נסיונות להתנתק, הסימביוזה האחאית מנצחת.

ברוס צ'טווין, הידוע בעיקר ככותב ספרי מסעות, ביניהם "נתיבי שיר", כתב ספר רגיש ומלא חיים. בסגנון מינימליסטי, כמעט דיווחי, הוא מיטיב לתאר הן את הסביבה החיצונית, והן את המתרחש בתוך נפשותיהם של גיבוריו. מומלץ בהחלט.

On the Black Hill – Bruce Chatwin

ספרית מעריב

1984 (1982)

תרגום מאנגלית: אהרן אמיר

כריכה: אמי רובינגר

ז'וזף פוּשֶה, יליד 1759, ששימש במשך כעשור מורה לפיזיקה ולמתמטיקה במוסדות הכנסיה, נטש את משרתו לטובת פעילות פוליטית בתקופת המהפכה הצרפתית. הקריירה שלו התאפיינה בזיגזג בין עמדות ונאמנויות – תומך בהוצאה להורג של המלך בראשית המהפכה ובהחזרת המלוכה מאוחר יותר, ז'ירונדיסט ויעקוביני, תומך בנפוליאון וחותר תחתיו. לעתים משך בחוטים מאחורי הקלעים, לעתים ניצב בחזית. הוא צבר עוצמה כשר המשטרה, וידע גם תקופות של גלות ושל נידוי. נדמה שגילה עקביות רק ברקיחת מזימות ובתאוות הכוח, שנבנה על ריגול ובילוש ואיסוף מידע מרשיע בהמתנה לשעת כושר להשתמש בו. נאמנותו היתה מחושבת היטב, כהגדרתו של צווייג: "הוא מכיר רק במפלגה אחת, אשר לה היה נאמן ולה ישמור אמונים עד יומו האחרון: החזקה יותר, הרוב".

שטפן צווייג עקב אחרי פעילותו של פושה מן היום שהחל לעסוק בפוליטיקה ועד מותו. לא אכנס כאן לנפתולי הקריירה שלו – ניתן לקרוא עליהם ברשת, או בספר עצמו. צווייג כתב, כהרגלו, ביוגרפיה עם מעורבות רגשית ועם לקחים שביקש להפיק ממנה, ולקחים אלה – במקרה של הביוגרפיה הזו – רלוונטיים היום, כפי שהיו בזמן המהפכה וגם בזמן שבו ראה הספר אור, עשור לאחר תום מלחמת העולם הראשונה.

במבוא לספר מסביר הסופר כיצד הגיע לכתיבתו בעקבות הסופר הנערץ עליו, בלזק, שראה בפושה את הטיפוס המעניין ביותר מבחינה פסיכולוגית בדורו. בלזק, משום שלא היה מבדיל לעולם בין מוסרי ובלתי מוסרי – כך כותב צווייג – התפעל מסגולותיו של פושה, ובכך עורר את סקרנותו של צווייג עצמו. צווייג, שחווה את מלחמת העולם הראשונה, סבור, והוא נותן לכך ביטוי יותר מפעם אחת, כי יש להניח את הפוליטיקאים תחת זכוכית מגדלת, ומגדיר את ספרו על פושה "כתרומה לעבודה הכרחית, הצריכה להכתב, בשטח הביולוגיה של הדיפלומטים, אותו גזע רוחני מסוכן ביותר של עולם חיינו, שלא נחקר עדיין כל צרכו".

למה חשוב לכתוב דווקא על פושה, ולא על אחד מן המנהיגים הבולטים של התקופה? בדומה ליואכים פסט, שכתב את הביוגרפיה של שפאר מתוך מחשבה שיש לתת את הדעת על מי שמאפשרים את הרוע, ולא רק על מנהיגי השורה הראשונה, גם צווייג רואה סכנה באנשים שאינם ניצבים בחזית: "בחיי המציאות הממשיים, בשטח שלטונה של הפוליטיקה, המכריעים הם, לעתים רחוקות […] הטיפוסים העליונים, אנשי האידיאה הטהורה, המכריעים הם אנשים מסוג גרוע יותר, אך זריז יותר: אנשי השורה האחורית".

למרות המסקנה שלמעלה, צווייג אינו מקל ראש בסכנה הנובעת מן האידיאולוגים, ומתרה כי גם אם כוונותיהם טהורות, והם עצמם סולדים משפיכת דם, מילותיהם עשויות לפתוח את שערי הגיהינום. "תמיד יהיה האדם המאמין בתום לבו, הדתי, הנלהב, משנה העולם ומתקנו, הדוחף, בכוונותיו הנעלות ביותר לרצח ולעוול, אף על פי שהוא עצמו מתעב אותם". לדבריו, מנהיגי המהפכה הצרפתים, מונחי אידיאלים, השתמשו במונחים נוטפי דם, ודברו ללא הרף על העלאתם לגרדום של בוגדים, וכשההמון המוסת פירש את הדברים כפשוטם ותבע את ביצועם, לא היה למנהיגים העוז להתנגד. וכבר נאמר במקורותינו: "חכמים, היזהרו בדבריכם". כך בתקופתו של פושה, כך במהלך ההיסטוריה, וכך בימינו: "הפוליטיקה איננה, כפי שמעוניינים רבים לשכנענו, הנהגת דעת הקהל, כי אם הרכנת ראש עבדותית מצד המנהיגים לפני אותו מוסד, שהם עצמם יצרוהו והשפיעו עליו. וכך מתחוללות תמיד המלחמות: מתוך משחק במלים מסוכנות, מתוך גירוי מופרז של היצרים הלאומניים, וכך מתהווים הפושעים הפוליטיים".

ג'וזף פושה היה אדם מרתק בתקופה מרתקת. שטפן צווייג מחיה אותם בכשרונו, מעניק זוית ראיה פסיכולוגית מעניינת, ומעמיק בלקחים שהוא מביא בפני הקורא. מומלץ בהחלט.

Joseph Fouché – Stefan Zweig

גרעיני זהב

1958 (1929)

תרגום מגרמנית: יצחק הירשברג

אלמלא היה לנו צורך באמנות, סביר להניח שלא היתה באה לעולם.

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אמנות? נדמה שהתשובה אינטואיטיבית ופשוטה, אבל כשמציצים מעבר למה שנדמה כמובן מאליו, מגלים ים של שאלות שמובילות לשאלות אחרות. האם ניתן לדבר בנשימה אחת על ציור ועל מוזיקה? האם תפקידה של האמנות לחקות את המציאות? מה גורם לנו להגיב לאמנות כפי שאנחנו מגיבים, השכל או הרגש? איזה צורך ממלאת האמנות בחיינו? מי מוסמך לקבוע את ערכה של היצירה?

רות לורנד, פרופסור לפילוסופיה, סוקרת בספר זה את עמדותיהם של פילוסופים לאורך ההיסטוריה, שהתמודדו בדיוק עם השאלות הללו, ומציינת את מעלותיהן ואת חולשותיהן. בפרק החותם את הספר היא מציגה את תפיסתה שלה. כפי שהיא מציינת בצדק במבוא לספר, אין צורך להכיר את התיאוריות השונות כדי ליהנות מאמנות, והספר גם אינו מתיימר להוות מדריך להערכת אמנות. חשיבותן של השאלות נובעת מן הסקרנות האנושית ומן הצורך להבין את עצמנו: "אם חשוב לנו להבין את הפעילות האנושית על כל מורכבותה, אם מעניין ומסקרן אותנו להבין מה אנו עושים ומדוע, אז יש חשיבות גם לתיאוריה על טבעה של האמנות. תיאוריה פילוסופית על אמנות אינה אלא התבוננות בעצמנו, כשאנו חווים, יוצרים, מעריכים וחושבים על אמנות".

פילוסופיה, יש להודות, אינה אזור המחיה הספרותי הטבעי שלי. יחד עם זאת, כשהיא מומחשת, כמו בספר זה, באופן נהיר, עם שמץ הומור ודוגמאות רבות מן היומיום, קל לי יותר להתוודע אליה. מכיוון שמן הסתם לא אקרא את כתביו של אפלטון, כדוגמא, אני שמחה לקרוא עליהם באמצעות מתווכת. כל אחד משמונת פרקי הספר מציג תפיסה אחרת של האמנות, ומרחיב באשר לעמדותיהם של הפילוסופים ושל האמנים שמייצגים תפיסות אלה: חיקוי של המציאות, ייצוג המציאות, היופי על פי קאנט, ביטוי רגשי, אינטואיציה, מוסד חברתי. והפרק החותם, שנשען על סינתזה של קודמיו ומציע תפיסה אחרת – אמנות כפירוש המציאות.

לא אכנס לפרטי כל אחת מן התפיסות. הספר עושה זאת טוב יותר מכפי שאעשה בסקירה מצומצמת. אציין רק שההעמקה בנושאי הספר מתגמלת, הן משום המעקב המרתק אחרי המהלך הלוגי של מחשבותיהם של הפילוסופים, הן משום שלמדתי דברים רבים שלא ידעתי קודם, והן משום שמצאתי בו כמה זויות ראיה מעניינות בנושאים רלוונטים. דוגמא אחת היא קביעתו של אריסטו שלא כל מה שאפשרי במציאות סביר ואמין במציאות האמנותית. אנחנו יודעים ואומרים שהמציאות עולה על כל דמיון, ובכל זאת, אם ספר מתאר מקרה לא סביר שארע, ניטה לא לקבל אותו אם אין לו צידוק הנובע מן היצירה, והנה אריסטו טען בדיוק כך לפני למעלה מאלפיים ושלוש-מאות שנה. דוגמא אחרת מתייחסת לפואמה "העורב" של אדגר אלן פו. בעוד הקורא חווה אותה כמעוררת רגשות עזים של אבל ושל אימה, פו עצמו הפריך את הרעיון שיצירה צריכה לנבוע מרגש כדי לעורר רגש, כשתיאר את הכתיבה המחושבת והמתוכננת שלה.

יש להניח שלא הייתי מגיעה לקרוא את הספר הזה, לולא קראתי את "תחרה הונגרית". זו הזדמנות טובה לשוב ולהמליץ עליו.

דביר

1991

כותרת משנה: מתוך כרוניקה עתיקה

מיכאל קולהאס, סוחר סוסים, רוכב בדרך בה עבר כבר פעמים רבות בעבר. הפעם, במפתיע, הוא נתקל במחסום שהציב היוּנְקֶר וֶנצל פון טרוֹנקה. כדי להמשיך בדרכו הוא נאלץ להציג אישורים, שכמובן אינם ברשותו, ולשלם דמי מעבר. בלית ברירה הוא משאיר בידיו של היונקר כפיקדון שניים מסוסיו, ומורה למשרתו להשאר במקום ולטפל בהם. בשובו הוא מגלה שהמשרת הוכה וגורש, ושהסוסים המשובחים נוצלו לעבודות והפכו לשבר כלי.

קולהאס מאמין בחוק ובצדק. הוא מגיש תביעה נגד היונקר, אבל זו נסחבת ונגררת עד שהיא נגנזת בשל קשריו הטובים של הנתבע. מכיוון שהמדינה אינה עומדת לצדו, כמצופה ממנה, הוא מחליט ליטול את החוק לידיו. אשתו מנסה להניא אותו מלממש את כוונתו, אך נסיונותיה להביא לפתרון בדרכי שלום מסתיים באסון. קולהאס יוצא למסע נקם, ומוכן לחדול ממנו רק אם היונקר יחזיר לו את סוסיו במצב בו הופקדו בידיו.

מכאן נפתחת מסכת סבוכה, שנכרכים בה אינטרסים צרים, משחקי כבוד, מאבקים בין המחוזות השונים ובין בעלי משרות ברמות כאלה ואחרות. הצדק הפשוט, שהיה כל-כך ברור בתחילה, הולך וטובע בים של מעשי טרור ומזימות. הסיפור כבר אינו סיפורו הפרטי של אדם שניסה להיאבק בבירוקרטיה וכשל, אלא סיפורם של פונקציונרים עם סדר יום משלהם, ושל אספסוף פרוע שמאמץ את הלגיטימיות הפתאומית של האלימות. אם בתחילה שלט קולהאס במספר מצומצם של אנשים שהלכו אחריו, והיונקר הפעיל את השפעתו על מספר שרים מקורבים, בהמשך נדמה שיד כל בכל.

קולהאס עצמו, כפי שמוצהר כבר בפתיחה, הוא דמות מורכבת. היינריך פון קלייסט כותב עליו כי "נודע כאחד האנשים הישרים ובה בעת האיומים ביותר בזמנו". נקודת המוצא היא יושרו ותמימותו שנוצלו בזדון, אבל החלטתו להפוך את עצמו למי שמחוקק את חוקיו שלו הביאה להרג חפים מפשע, ומצפונו אינו מייסר אותו על כך. בכל רגע נתון הוא מוכן לפרוש מדרכו החדשה, ובלבד שיתקיים התנאי שהציב, אבל באותה מידה, וללא היסוס, הוא מוכן להמשיך במסע ההרג. הסופר, שמספר ביצירה על מקרה אמיתי מן המאה השש-עשרה, מעביר באמצעות קולהאס ביקורת נוקבת על השחיתות השלטונית בתקופתו, על מערכת המשפט ועל הבירוקרטיה, ובו זמנית מגנה – כמעט בלי לומר זאת במפורש – את הקיצוניות שאליה נגרר קולהאס דווקא בגלל אמונתו האידילית בצדק.

קראתי את הספר לראשונה לפני שנים, וחזרתי אליו כעת בעקבות קריאת "רגטיים" לפני מספר ימים. בשיאו הדרמטי של הספר, אדם שחור עור בשם קולהאוז ווקר נקלע למחסום שהציבו כבאים לבנים, נדרש לשלם דמי מעבר ולהשאיר בידיהם את רכבו. הרכב, בדומה לסוסיו של קולהאס, סובל מהשחתה. קולהאוז, אדם ישר והולך בתלם עד כה, שנואש מן התקווה לקבל חזרה רכב תקין, שלא לדבר על התנצלות, פונה לאלימות. "מיכאל קולהאס", סיפור שכבר מלאו לו למעלה ממאתים שנה, העניק השראה לכותבים אחרים, הן בשל תכניו והן בזכות סגנונו הענייני הבלתי אופייני לתקופתו. אולי האחרונה בהן, עד כה, היא המחזה של יהושע סובול, שהפך לאחרונה לסרט, בו מככבת דמות מורכבת הנושאת את השם מיכאל קול.

בלתי אפשרי לקרוא את היצירה בלי להתמודד עם שאלות אישיות של צדק ושל המחיר שהקורא יהיה מוכן לשלם כדי להשיגו. בשל כך, ובשל סגנונה הסוחף, היא מומלצת מאוד.

Michael Kolhaas – Heinrich von Kleist

בבל

2002 (1810)

תרגום מגרמנית: מרים די-נור וחנן אלשטיין

ברוס פייק, פרמדיק בשנות החמישים לחייו, נקרא לביתו של נער שמת מחנק. למרות שהוא מעיד על עצמו שאינו אדם נוסטלגי, ושיכולים לחלוף שבועות מבלי שיחשוב על ימי נערותו אי-אז בשנות השבעים, מקרים כגון זה מחזירים אותו אל עיירת הולדתו בדרום מערב אוסטרליה, ואל חברו לוני. לא בכדי דווקא מקרה חנק הוא שמעורר בו את הזכרונות, שכן, כפי ששמו של הספר מעיד, הנשימה היא מוטיב משמעותי בסיפורו.

פייקלט, כפי שכונה בנעוריו, היה ילד-טוב-אוסטרליה. "אהבתי להיות בבית הספר. בכתה שרר שעמום מרגיע שגרם לחלק ממני לפרוח […] אהבתי ספרים – את ההפוגה והפרטיות שהציעו לי". הוא גדל בעיירה, שפרנסתה היתה על המנסרות שבה, בן יחיד להורים שגרתיים, כמעט משעממים. איוון לון, שכונה לוני, היה שונה ממנו לגמרי, בן לאם שנטשה ולאב אלים, חובב תעלולים ומתיחות, עבריין בהתהוות. בניגוד למופנמות השקטה של פייקלט, ללוני תמיד היו אנרגיות מטורפות. הוא היה נפש תזזיתית שגרמה לך לפרוץ בצחוק או לחוש הלם. הוא השליך את עצמו אל העולם. החברות ביניהם החלה בתחרות עצירת נשימה על קרקעית הנהר, והפכה לקשר קרוב ויומיומי. אביו של פייקלט אסר עליו לצאת אל הים, ככל הנראה משום שנוכח במקרה טביעה של חבר, אבל יחד עם לוני פייקלט אוזר עוז להפר את האיסור. השניים מתמכרים יחדיו לריגוש שבגלישה על הגלים.

אל חיי שני הנערים נכנס ביל סנדרסון, המכונה סנדו, גבר כבן שלושים וחמש, גולש נועז, להוט אחר סיכונים ואחר אתגרים. השניים מאמצים אותו כגורו, ופייקלט מרגיש כי צעידה בעקבותיו עשויה להבהיר לו אם הוא יכול לעשות משהו יוצא דופן או שהוא אדם רגיל. אווה, אשתו של סנדו, סבורה שההרפתקנות שלו נובעת מפחד להזדקן, ומכנה את דבריו "זיבולי מוח של גורו", אבל השניים מעריצים אותו, והולכים אחריו מסכנה מטורפת אחת לסכנה מטורפת עוד יותר. פייקלט המבוגר סבור בדיעבד שהאלטרנטיבה היתה גרועה יותר – להשאר בבית הספר כצוערים בצבא, "הכל כדי להכין אותנו לבגרות שבקושי הצליחה לשמור על כבודה בסוף מלחמת וייטנאם. סנדו נטה לסוג מסוים של פנטזיות ילדותיות, והמדינה לפנטזיות מסוג אחר". בזמן אמת דבקותם בסנדו נבעה במידה מסוימת מהתמכרותם לפחד. "כשלא היה לי את זה, התגעגעתי", מודה פייקלט. שנים רבות אחר כך, עדיין הוא משווה כל רגע שמח, כל נצחון, לשכרון העונג שברכיבה במרומיו של גל ולרוחב חומת המים.

טים ווינטון, חובב גלישה, שמיקם את העלילה במקום ובתקופה בהן היה הוא עצמו נער, מתאר את התבגרותו של פייקלט דרך מערכת היחסים המשתנה שלו עם לוני ועם סנדו ואווה. הוא מטפח אשליות ומתפכח, קושר חברות שנפרמת, מעריץ ומפתח מבט ביקורתי יותר. יחסיו עם הוריו הופכים בוגרים יותר, יש לו חברה ראשונה, קשר מיני ראשון. האם יוסיף לעקוב אחר לוני מאתגר לאתגר, או שיבחר לנהוג בהגיון למרות שיסתכן בהערכת עצמו כאדם רגיל בלבד? כך או כך, בחירותיו יוסיפו ללוות אותו כל חייו, והתנסויותיו כנער ישפיעו על חייו כבוגר.

"נשימה" מצטיין בתיאורים חיים של אנשים ונופים, ובראש כולם תיאורי הים, על כוחו הבלתי מרוסן, רעשיו וצבעיו. הסופר ניחן ברגישות להלכי רוח ולפרטים המרכיבים את השלם, והסיפור אמין, תוסס ומסעיר.

קטעים מהסרט

Breath – Tim Winton

אופוס

2009 (2008)

תרגום מאנגלית: בתיה זיסו

נינה, אשה צעירה בתחילת שנות העשרים לחייה, מגששת את דרכה. אחרי שנים של פריקת עול, של שכרות ומין מזדמן בכל מקום ועם כל אחד, היא מנסה לחלץ את עצמה. הפצע הגדול בנפשה מקורו בהעדר אהבה הורית, ואת תלישותה היא מייחסת ליחסיה הקרים והמנוכרים עם הוריה, בעיקר עם אמה. "מי שלא יְקָרָה לאמא שלה", היא כותבת, "אף פעם אין לה קרקע של ממש מתחת לרגליים". את ההשראה לנסיון ליצור לעצמה חיים מאוזנים יותר, בריאים יותר, היא שואבת מיומנה של אתי הילסום.

בדרכה בחזרה אל עצמה היא נעזרת באנשים טובים, כמו המעסיקה שלה במסעדה בה היא עובדת כמלצרית. אבל העזרה הממשית היא זו שהיא מוצאת כשהיא מסייעת לאחרים. השירות הלאומי הפגיש בינה ובין ציפורה, אותה היא מכנה ציפור, אשה מזדקנת שאותה היא מדריכה בשימוש במחשב, ואצלה היא מוצאת שלווה. הקשר עם אחיה ואחותה הפעוטים, ילדי אמה מנישואיה השניים, להם היא מקדישה תשומת לב ואהבה, מהווה אף הוא עוגן. ובכל זאת היא בודדה, בדידות שקשה לה עד מאוד לשאת.

הספר נפתח בפגישה אקראית בשירותים בנתב"ג בין נינה לצעירה אתיופית, המבקשת לבצע שיחה מהטלפון שלה. הפגישה הזו תפתח שרשרת של ארועים אלימים, תחשוף את נינה לעולם אכזר שלא הכירה, ותשגר אותה למשימת הצלה שתתנהל במשולב עם משימתה להציל את עצמה מעברה ומבדידותה.

טל ניצן בראה דמות חיה ורבת פנים, גדושת חולשות שהיא נחושה לנצח, מרוכזת בעצמה אך בעלת מחושים רגישים למצוקות הזולת. קשה שלא לחבב אותה ולקוות שתצליח להחלץ מבדידותה ולמצוא אהבה ושלווה. עלילת המתח, שנובעת מן הפגישה בנתב"ג, מתפתחת במקביל לתהליכים הנפשיים שנינה עוברת, והשילוב יוצר ספר קריא מאוד ומרגש מאוד. מומלץ בהחלט.

עם עובד

2020

ברוסיה, אליה נשלח במסגרת עבודתו ככימאי, פוגש המספר של "מפתח-כוכב", בן דמותו של פרימו לוי, את ליברטינו פוסונֶה, מרכיב פיגומים ועגורנים ובונה גשרים. פוסונה, המרבה לשוטט בעולם מעבודה לעבודה, אוהב לספר סיפורים. לוי, שיחד עם עיסוקו בכימיה כבר החל להתפרסם כסופר, יודע להקשיב – "כפי שיש אמנות של סיפור, שחוקיה נקבעו לאחר אלפי נסיונות וטעויות", כותב לוי, "כך גם קיימת אמנות של הקשבה, עתיקה ואצילית אף היא".  פוסונה עממי, נוטה לקלישאות ולהפרזות, ומתקפד בזעף כשקוטעים את דבריו. לוי, אינטליגנט רהוט, לומד להתאפק ולצמצם את תרומתו לסיפורים, ושומר את מרבית הערותיו לנייר. השניים מתחברים תחילה משום היותם איטלקים יחידים בניכר, אך במהרה מגלים שמשותפת להם גם ההנאה שהם מפיקים מעבודותיהם.

סיפוריו של פוסונה משלבים חוויות אישיות, כמו נסיעה לעבודה ראשונה בליווי בת זוג, עם אנקדוטות מקומיות, כמו קללה דמוית וודו שהטילו פועלים על מעסיק, ועם תיאור מפורט של עבודותיו. אם נדמה שפרטים טכניים של הרכבת פיגומים עלולים להטיל שיממון על מי שאינו מקורב למקצוע, בא "מפתח-כוכב" ומפריך את הדעה הקדומה. הסגנון העממי של פוסונה, שלוטש קלות בידי לוי, משווה גם לעבודת כפיים נופך הרפתקני ומושך, והתלהבותו מיציר כפיו אינה יכולה שלא לדבק. כשמגיע תורו של לוי לספר לפוסונה על עבודתו ככימאי, מבקש ממנו המספר שהפך למאזין לדקדק בפרטים, ואף משגר אליו עקיצה: "אתה חייב לספר את הדברים באופן מובן, אחרת זה לא חוכמה. או אולי כבר עברת לצד השני, לצד אלה שכותבים, והקורא כבר יסתדר לבד, הרי את הספר הוא כבר קנה?"

פרימו לוי מוכר לעולם בעיקר בשל ספריו הסובבים סביב חוויותיו בשואה ומסקנותיו מהן. הביוגרפיה הפרטית שלו מציצה מעט גם כאן, והוא מתייחס אליה במפורש בהמשכו של דיון על האפשרות לחוות שתי אישיויות בגוף אחד: "גם אני נקלעתי, בימים רחוקים, למריבה בין האלים; גם אני נתקלתי בנחשים על דרכי, ואותה פגישה שינתה את מצבי והעניקה לי כוח דיבור מוזר: אבל אז, משום שאני כימאי בעיני העולם, וחש שדם של סופר זורם בעורקי, נדמה לי שבגופי זורמות שתי נשמות, וזה יותר מדי". ה"יותר מדי" הזה מוביל אותו, בסיומו של הספר, להחלטה לנטוש את הכימיה ולהתרכז בכתיבה: "אבחר בדרכו של מספר סיפורים. סיפורַי-שלי, כל עוד יש בתרמילי, ולאחר מכן סיפורי הזולת, סיפורים שנגנבו, נחטפו, נסחטו או התקבלו במתנה, כמו סיפוריו-שלו, לדוגמה; וגם סיפורים של הכל ושל אף אחד, סיפורים שנקלטו מן האויר, משורטטים על מטפחת, כל עוד יש בהם משמעות בשבילי, או שבכוחם להעניק לקורא רגע של תדהמה או של צחוק".

המאמר שעל כריכת הספר מצביע על תת-משמעויות בעלילה, הנובעות מהתנסויותיו של הסופר, והופכות אותה לרומן פסיכולוגי מתוחכם. אני נהניתי מהספר גם בלעדיהן, אם הן אמנם שם. נראה לי שהספר המקסים הזה, המצחיק לעתים, העממי והמלבב, בא לשמוח את שמחתה של עבודה הנעשית באהבה ומעוררת גאווה. "להוציא רגעים מופלאים וחד-פעמיים שהגורל עשוי לזַמן לנו", קובע לוי, "אהבת המקצוע שלך (זכות השמורה למעטים, למרבה הצער) היא הדבר המוחשי הקרוב ביותר לאושר עלי אדמות". עבור פוסונה, כל עבודה שהוא מתחיל היא כמו אהבה ראשונה, וכשמזדמן לו הוא ניגש לבקר את המבנים שהקים. אביו, שהיה רקע נחושת, היה גם הוא מאוהב בעבודתו, ופוסונה, באיחור, מתחבר עם זכרו דרך האהבה המשותפת. לוי, המוצא צדדים שווים בין יצירתו הפיזית של פוסונה ליצירה הספרותית שלו עצמו, מסכם באומרו, "ואולי תוכל לחזור להביט בה בזקנתך, והיא תיראה לך יפה, ולא חשוב אם רק בעיניך היא נראית יפה, ותוכל לומר לעצמך: "אולי מישהו אחר לא היה מצליח"".

עם התכונות המשותפות לשני הגברים, השונים זה מזה במובנים רבים, נמנית גם תשוקה להרמוניה ולשלווה. פוסונה, שהוא לעתים מעין פילוסוף עממי, אומר כי "אני תמיד חשבתי שגשרים הם העבודה הכי יפה שיש: כי בטוח שהם לא יזיקו לאיש, רק יעשו טוב, מפני שעל גשרים עוברים כבישים, ובלי כבישים נהיה פראי אדם; בקיצור, מפני שגשרים זה ההפך מגבולות, ומגבולות נולדות מלחמות". לוי, שחווה על בשרו את תוצאותיה של השנאה, אומר בהקשר של האהבה לעבודה: "אמת מרה היא כי עבודות רבות אינן חביבות, אבל לעולם אין לצאת חמושים בשנאה מראש: מי שכך עושה דן עצמו לשנוא לא רק את העבודה, אלא גם את עצמו ואת העולם לכל חייו".

הרביתי בציטוטים משום שפרימו לוי כותב כל כך יפה, ומשלב בחן בין סגנונו הגולמי והמפותל מעט של פוסונה וסגנונו שלו המלוטש והבהיר, שילוב שהמתרגם מירון רפופורט שימר היטב.

ספר מענג.

La Chiave a Stella – Primo Levi

הספריה החדשה

1991 (1978)

תרגום מאיטלקית: מירון רפופורט

"ההיית מעדיף לפחד מן המוות, או לא לפחד?", זו אחת מן השאלות הרבות שמעלה ג'וליאן בארנס בספר "אין מה לפחד", שבניגוד לשמו המרגיע עוסק בהרחבה בפחד המוות שממנו סובל הסופר. הוא סבור כי "אי שם בין הפניית עורף מועילה וטקטית כגון זו [המחשבה כי אנו בני אלמוות] ובין ההסתכלות הנבעתת שלי בבור, קיימת – בהכרח – גישת ביניים הגיונית, בוגרת, מדעית, ליברלית", אולם הספר למעשה מציע דיון, לא פתרון.

הסופר טוען כי הספר אינו אוטוביוגרפיה, וגם לא נסיון "לחפש" אחר הוריו, ובכל זאת הוא נקרא במידה רבה ככזה. הוא נסמך על זכרונות ילדות שלו ושל אחיו, הפילוסוף ג'ונתן בארנס, ומתאר דמויות במשפחתו – בחייהן ובמותן. לאורכו של הספר כולו הוא מנהל דיאלוג עם אחיו, ומשום שגישותיהם לחיים כל כך שונות, הדיאלוג מאפשר לסופר להרחיב את הדיון ולהציג מול כל עמדה שלו עמדה נוגדת או משלימה. כבר בפיסקה הפותחת של הספר, הוא מבקש מאחיו תגובה על הצהרתו כי "אינני מאמין באלוהים, אבל הוא חסר לי", והפילוסוף מגיב במילה אחת: "רכרוכית".

הספר שופע רעיונות, ונסמך על אינספור דוגמאות ומובאות. משום ש"סביבת המחיה" של הסופר היא הספרות, יחסם של סופרים אחרים אל המוות – ובראשם ז'ול רנאר – מוצג בהרחבה. לצדם מציג הסופר את עמדותיהם של אנשי מפתח מעולם המוזיקה, הפילוסופיה והמדע, ביניהם סטרווינסקי, דוקינס, מונטיין ורבים אחרים. הספר נפתח, כאמור, באלוהים, ושאלת קיומו ומהותו עולה שוב ושוב בהמשך, שכן לא ניתן להפריד בין הדיון במוות לדיון באמונה בעולם הבא. בשולי הדברים נוגע הספר במלאכתו של ג'וליאן בארנס כסופר.

בשל ריבוי הרעיונות, והאופן בו האחד מוביל אל משנהו, קשה לסכם את הספר בסקירה. אסתפק איפה בציון סגנונו הדיבורי, המקרב את הנושא ואת הכותב אל הקורא, ובאזכור ההומור השזור בו למרות הנושא כבד הראש, ואולי גם המטיל אימה, שבו הוא עוסק.

הנה כמה ציטוטים לטעימה:

על האמונה: אם כיניתי את עצמי אתאיסט בגיל עשרים ואגנוסטיקן בגיל חמישים וששים, אין זה מפני שקניתי בינתים עוד ידע: רק עוד מודעות לבּוּרוּת.

על הדת הנוצרית: היא שרדה גם מפני שהיתה שקר יפיפה, ומפני שהדמויות, העלילה, "הארועים התיאטרליים" השונים, המאבק המגשר בין טוב לרע, יצרו רומן נהדר. סיפורו של ישו – שליחות נשגבת, התקוממות נגד המשעבד, רדיפה, בגידה, הוצאה להורג, חזרה לחיים – הוא דוגמא מושלמת לנוסחה שהוליווד מחפשת אחריה בקדחתנות: טרגדיה עם סוף טוב.

הקומוניזם הסובייטי, הוליווד והדת הממוסדת היו קרובים זה לזה יותר מכפי ששיערו – בתי חרושת לחלומות שייצרו את אותה הפנטזיה ["טרגדיה אופטימית"].

על חוסר היכולת האנושית לתפוס באמת את המוות – ציטוט מספר של ארתור קסטלר: אף אחד, אפילו בתא הנדונים, אפילו כשהם שומעים את קול הירי בידידיהם ובחבריהם, אינו מסוגל אי פעם להאמין במותו שלו.

על ה"אלמוות" של האמנות: אפילו נצחונה הגדול ביותר של האמנות על המוות זמני עד גיחוך. סופר עשוי לקוות לדור קוראים נוסף – לשניים או שלושה במקרה הטוב – מה שאולי מרגיש כמו לעג למוות; אבל למעשה אינו אלא גירוד על קיר תאו של הנידון למוות. אנחנו עושים זאת כדי לומר: גם אני הייתי פה.

דילמה של סופר: ההיית מעדיף למות באמצע רומן ושאיזה נבלה יסיים אותו במקומך, או להשאיר אחריך עבודה בתהליך, שאפילו לא נבלה אחד בעולם יגלה שמץ של ענין בהשלמתה?

משום שהספר כתוב בכשרון, מעמיק ומעורר מחשבה, אני ממליצה על קריאתו.

Nothing to be Frightened of – Julian Barnes

כנרת זמורה ביתן דביר

2010 (2008)

תרגום מאנגלית: שרה ריפין