קטגוריה: ספרים מומלצים

מחבר בעל שם מוזמן להתארח בערב תרבות. זו אינה הפעם הראשונה, והוא כבר יודע שיישאל על המניעים לכתיבה, על מקורות ההשראה, על הקשר בין הספרות לחייו הפרטיים, על "כוונת המשורר" בספרו האחרון, וכיוצא באלה. "יש תשובות מתחכמות ויש תשובות מתחמקות. תשובות פשוטות וישרות אין". מכיוון שהקדים להגיע, הוא נכנס לבית-קפה ומנסה להתרכז בשאלות הצפויות ולנסח תשובות.

התשובות לא תימצאנה. במקומן ייבראו ללא הרף במוחו של המחבר סיפורים. ישנם אנשים שמשתעשעים לעתים בנסיונות לנחש משהו אודות אנשים הנקרים בדרכם. אצל המחבר מדובר ביותר משעשוע. למעשה, ללא הרף הוא "כותב" במחשבתו. יתרה מזו, הדמויות, שסביבן נרקמו הסיפורים, הופכות חלק ממרקם המציאות שלו, אם כי הוא מודע לאבחנה בין אמת ובדיה, הן וחייהן ודמויות משנה שכלל אינן מציגות עצמן מולו אבל הן מלאות חיים משלהן. במהלך השעות הספורות המתוארות בספר יקשור המחבר קשר עם רוחלה, האשה שהקריאה קטעים מספרו בארוע, וכשיספר לה על דודו האמיתי יתערבב זה במחשבתו, לבלי הפרד, בדמותו של אדם שגוסס באיכילוב ושקיים בעצם רק במחשבתו שלו. כשהוא מסתובב ברחוב ומנסה להתרענן, מועקת חייהן המדכדכים של שתי דמויות אחרות אינה מאפשרת לו זאת. לדמויות הכתובות, בין אם במוחו ובין אם בספרים, נוכחות עזה משלהן.

בערך במחצית הספר צצה לרגע דמות נוספת, רובד נוסף בכתיבה, דמותו של הסופר הכותב על המחבר. "הוא ואני שנינו בעצם שתי נפשות תאומות, ועל כן רק הוא יוכל להבין ואולי לעזור לי, כי אם גם הוא לא יבין, מי כן?", כותב הסופר, ויוצר שרשרת שמחברת בין נער, משורר בשאיפה, שאין מי שיבין אותו, למחבר שכתב על יסורי היצירה, ולסופר שברא את המחבר המבקש בכל זאת תשובות לשאלות על משמעות עבודתו. "למה לכתוב על כל אלה? הם ישנם וימשיכו להיות אם תכתוב עליהם ואם לא, אם תהיה כאן ואם לא תהיה […] למה לכתוב על מה שקיים גם בלעדיך? בשביל מה לצייר במלים את מה שאינו מלים? כמו כן, איזה תפקיד ממלאים, אם בכלל, סיפוריך? למי הם מביאים תועלת? […] בושה וחרפה ממלאות אותו על שהוא מביט בכולם מרחוק, מן הצד, כאילו כולם קיימים רק כדי שישתמש בהם בסיפוריו".

"חרוזי החיים והמוות" הוא מעין ביקור במוחו של סופר. עמוס עוז מספר סיפור שהוא מפותל ולינארי גם יחד, ועוסק בשאלות משמעותיות מבלי לוותר על חן הסיפוריות ועל ההומור.

הנה קישור לראיון מעניין עם עמוס עוז לרגל צאת הספר לאור.

מהנה ומומלץ בהחלט

כתר

2007

בלש בגיל העמידה, שהודח לפני עשור מתפקידי בילוש, ובלשית טירונית שזו לה החקירה הראשונה, מצוותים יחדיו כשרוצחים סדרתיים עושים דרכם מצפון הארץ למרכזה ומותירים שובל של גופות מדממות. התאריך הוא 21 בדצמבר, אי-שם בעתיד הנראה לעין, היום הקצר בשנה, לא במקרה כפי שיתברר בהמשך, והעלילה כולה מתרחשת במהלך היום הזה. שני הרוצחים, שאינם טורחים יתר על המידה להסוות את עצמם, הם צעירים מרשימים, בחור ובחורה, שבכוחם להופיע יש מאין במקומות נעולים, ולחמוק משם באותה דרך פלאית שבה הגיעו. אקסלרוד, הבלש המודח שנקרא אל הדגל, ומרים, הטירונית המסייעת לו, אינם יכולים שלא לשים לב לדמיון הפיזי המדהים שבין אקסלרוד לרוצחים שנקלטו במצלמות באחת מזירות הרצח, ותמיהתם על שדווקא הם נבחרו לטפל בארוע המתגלגל הסבוך הזה מקבלת משנה תוקף.

הקורא היודע-כל לומד כבר בתחילה שהצעירים, שנותרים נטולי שם, הם מלאכים שנשלחו להעניש פושעים בזויים. בין קורבנותיהם מצויים שני פדופילים, אשה שהרעילה את שני בעליה, גזבר שמעל בכספים, וכיוצא באלה. הם אינם בוחרים את הקורבנות, אלא פועלים לפי רשימה שמוכתבת להם מלמעלה. למה נבחרו במשימה הנוכחית שלהם פושעים זוטרים יחסית, כשהם רגילים לקליברים מסוג המן, נבוכדנצר וקליגולה? אין להם מושג. כוחות גדולים מהם מפעילים אותם, והם מתמרנים בין החובה לבצע, כי למלאכים אין רצון חופשי, ובין מעט מן החרויות האנושיות שהם זוכים להן כשהם נשלחים למשימותיהם בין בני האדם.

גם אקסלרוד ומרים יגלו עד מהרה שנועד להם תפקיד של פיונים בתכנית שפרטיה נסתרים מהם, והם ייאלצו להתמודד הן עם מי שמבקש להכשילם על פני האדמה, והן עם ה"הוא" שמתכנן הכל ומציב כל דמות, מלאך או אדם, במקום המשתלב בתכניותיו.

העלילה פרועה למדי, לא מתקבלת על הדעת, בעיקר עבור מי שאינו מאמין בכוחות עליונים בכלל ובמלאכים בפרט, אבל היא כתובה היטב, מעוררת סקרנות, אמנם לוקחת את עצמה ברצינות אבל שזורה הומור (כך, לדוגמא, מציג מיכאל ללוציפר את העדפות השתיה שלו: "קפה טורקי של עלית. ישראלי. שותה רק את זה. לא משנה איפה בעולם. תבדוק אותו. עושה את העבודה"), ובהחלט בלתי שגרתית. על הכריכה נכתב כי העלילה עוסקת ב"ערכים, סדרי עדיפויות וסדר חברתי". לדעתי, אפשר למצוא בדוחק נקודות למחשבה בספר, אבל מבחינתי הוא בעיקר קצבי ושונה, ונהניתי להכיר אותו. היה לי די בזה.

האמירה המשמעותית, ואולי הקודרת ביותר בספר, נאמרת מפיו של מיכאל ללוציפר: "זה תמיד אותו סיפור אתך. מה שאתה מקבל, לא מספיק לך, ואתה רוצה עוד. תמיד רוצה עוד. ועכשו, מה נראה לך שאתה עושה? לא מספיק לך הכיבוש הזוחל שאתה עושה בבני האדם. כמעט בלי מאמץ, יש להודות. מרדים אותם. מפתה אותם. לוחש להם על תהילת עולם ועושר. מבטיח להם כוח ושלטון, והם הולכים אתך. את המאה העשרים לקחת. המאה העשרים ואחת לא נראית מבטיחה לאף אחד מהצדדים, שזה טוב בשבילך, ועדיין, לא מספיק לך. תמיד רוצה עוד. תמיד רוצה יותר".

מרבית התעלומות בעלילה באות בסופו של דבר על פתרונן. אחת מהותית נותרת עלומה. יתכן שהסופר מתכנן ספר המשך.

שחר אריאל הוא, בין השאר, במאי, ויש בסגנונו של הספר משהו מן הבימוי. הדבר בולט במיוחד בסופם של כמה מן הפרקים במילה "קאט", שפרט להיותה סמן לסיום היא גם מעניקה לספר תוספת של דינמיות, ובפתיחת כל פרק בציון שעה ומקום. אזכיר כאן גם את הפונט יוצא הדופן שנבחר לספר, ואת צביעתם של השעה והמקום באדום. עיצוב נאה לעין.

מקורי וחביב.

מ. מזרחי

2025

רבע מאה אחרי שגֶד וטֶנַר נפגשו במבוך הקברים של אטואן, הם שבים ונפגשים. טנר נטשה, מבחירה, את חברת בעלי הכוחות והיתה לאשת חוואי, והיא כעת אלמנה ואם לשני ילדים מבוגרים. גד, שפגשנו אותו כילד ב"הקוסם מארץ ים", והתלווינו למאבקיו בהתפוגגות הקסם ב"החוף הרחוק ביותר", הוא כעת גבר מזדקן, שאינו רואה לעצמו פחיתות כבוד בעבודה כרועה. כשטנר נקראת אל ערש הדווי של אוגיון, גד מגיע על גבו של דרקון, ושותפות עדינה נרקמת ביניהם.

ארץ-ים היא אותה ארץ-ים, מוטיבים רבים שפגשנו בספרים הקודמים מצויים גם כאן, אבל "טהאנו" שונה. יש בו קסמים וכישופים, כמובן, אבל נעדרים ממנו כמעט לחלוטין "הרעש והצלצולים" של הקסמים הגדולים. הסיפור האנושי, שכמובן נכח גם בקודמים, הוא כאן בקדמת הבמה. באחרית דבר שכתבה הסופרת, ובה היא מתייחסת גם לביקורת כלפי הספר, היא מסבירה כי ביקשה "להתבונן בהרואיות מבחוץ ומלמטה, מנקודת המבט של אלה שאינם כלולים בה […] לא רציתי לשנות את ארץ-ים, אבל היה לי צורך לגלות איך ארץ-ים נראית מנקודת המבט שלנו". קרן שפי, במאמר מעניין המצורף לספר, מציינת כי הסופרת חוקרת את העולם שלה כאנתרופולוגית. "החקירה שלה אופקית, מתפרשת: מה עוד יש? אילו עוד אנשים, קהילות, אפשריות קיימים בעולם הזה? ואיך כל הדברים שקיימים נקשרים זה לזה, ארוגים יחד, רשת של תנאים והשלכות והשפעות הדדיות?"

טנר מרבה לחשוב על מקומה של האשה בעולם, שבו הכוח מצוי בידי הגברים והנשים משלימות עם כך. הכשרה באמנויות הגבוהות או בעקרונות הקסם שמורה לגברים בלבד, וכשפי הנשים נחשבים חלשים במקרה הטוב ומרושעים במקרה הרע. נשים אינן נחשבות בעיני בעלי הכוח, כפי שחשה טנר בנסיון לשוחח עם אשף השמים: "איך היה יכול לשמוע אותה, אם לא הקשיב לאף אשה אף פעם, מאז הפעם האחרונה שאמו שרה לו שיר ערש?" בגלל ההפרדה החדה הזו נדמה שכולם חיים בפחד. "ממה אנחנו מפחדות כל כך? למה אנחנו מרשות להם לומר לנו שאנחנו מפחדות?", שואלת לארק, ידידתה של טנר. ויותר מזה, היא מאבחנת: "ממה הם פוחדים? […] למה הם מפחדים מאתנו?" גד מציע תשובה: "אם הכוח שלך איננו אלא חולשתו של האחר, אתה חי בפחד". לגד יש מענה גם לתהייה על הפחד של הנשים מהכוח של עצמן: "האם לימדו אותן פעם לתת אמון בעצמן?"

טנר, שעברה כמה גלגולים בחייה, יכלה לפחות לבחור את דרכה, גם אם תוך מאבק. תֵּרוּ, בתה המאומצת, לא זכתה לכך, בינתים. מגיל צעיר חוותה התעללות מצד משפחתה, שבשיאה הושלכה, פשוטו כמשמעו, לאש. היא איבדה עין אחת ואצבעות, חצי מגופה מצולק, והצלקות הנפשיות עמוקות אף יותר. המראה שלה מפחיד אנשים, וחמור מזה יש המאמינים כי "אדם שנעשה לו רע הוא מן הסתם רע בעצמו וראוי לעונש". נראה שתרו נדונה לשאת את "אות הקין של מה שנעשה לה", ודבר לא יוכל למחות זאת. אבל לתרו יש כוח פנימי, וטנר מנסה למצוא את הדרך הנכונה להכשיר אותה לחיים משמעותיים מתוך ידיעה כי "עוול שאי-אפשר לתקן, צריך להתעלות מעליו".

חיבבתי מאוד את טנר ואת גד בגלגול הזה. הסופרת מספרת כי הואשמה בביזויו של גד מתוך נטיה פמיניסטית, כשנטלה ממנו את כוחותיו, אבל בעיני גד כאדם נטו ללא העוצמה והאחריות של הכוח הוא אדם מעניין, אפילו שלם יותר. גם טנר, ללא מעמד הכהונה ולא שליחות רמה, פנויה יותר לאנושי, ליומיומי, והקשר ביניהם, כשתרו היא חלק מן המשפחה שיצרו, עשיר ומרגש.

תומר בן אהרון תרגם, כרגיל, היטב, אוריין שביט וסטודיו האיש הירוק הוסיפו כריכה מוצלחת לשלושת הכריכות הקודמות, והספר מומלץ. כדאי לקרוא את כל הארבעה על פי סדר כתיבתם כדי למצות את ההיכרות עם הדמויות.

Tehanu – Ursula K. Le Guin

הכורסא

2025 (1990)

תרגום מאנגלית: תומר בן אהרון

"משחק כפול" נפתח בתיאור מדויק של חיסולו בבירות של עלי חסן סלאמה, מראשי ארגון ספטמבר השחור, שהיה מעורב, בין שאר פעולות טרור, ברצח הספורטאים הישראלים במינכן. מכאן מתגלגלת עלילה, המשלבת בדיה עם אירועי אמת, דמויות בדויות עם דמויות היסטוריות, ומגיעה לשיאה בנסיון ליישם תכנית שטנית שתסכסך לנצח בין ישראל לשאר העולם, ובכך תגזור את גורלו של העם היהודי לרדיפות ולחיסול.

שני אנשים מנהלים כאן קרב מוחות נפתל ומתיש. מצד אחד ירמיה פלד, ראש המוסד, גבר מזדקן שצפה חסר אונים ברצח הספורטאים, והרגיש שהגיע זמנו לפרוש אחרי שהביא לחיסולו של סלאמה. מצד שני אלפרד מילר, פסיכופט שטווה רשת טרור באירופה, והוא אכול שנאה וחדור מטרה להמיט אסון קולוסאלי על היהודים. ירמיה נעזר בעובדי המוסד והש.ב. ובסוכנים הפרושים באירופה ואינם יודעים בהכרח עבור מי הם עובדים, ומסתמך על נסיונו רב השנים, על עבודת נמלים של איסוף פרט לפרט, ועל חושיו החדים. מילר אוסף סביבו, וממדר על פי הצורך, טרוריסטים נלהבים ואידיאליסטים תמימים שרואים בו מנהיג.  

חושיו של ירמיה נדרכים כשהוא מבחין בין נושאי ארונו של סלאמה בגבר אירופי בלונדיני, שנראה כנטע זר. כשמגיעה לידיעתו השיחה שניהל אותו גבר עם ערפאת, ובה דיבר על "נקמה סופית", הוא מתחיל להזיז את כוחותיו. מילר, מצדו, חובר אל צעיר יהודי נאיבי, מתקן עולם מטעם עצמו, ממדר את שותפיו הקבועים, ומניע את מה שייראה כנסיון לחסל את ירמיה. האם בזאת תסתכם "הנקמה הסופית"? יש מי שסבור כך. ירמיה סבור אחרת.

מיכאל בר זוהר, שהוא בעיני סופר ביון ומתח גדול, בנוסף להיותו היסטוריון וביוגרף מעניין, מוליך ביד אמונה עלילה מפותלת ומותחת. למרות שפע הפרטים והתככים והסודות הוא מספר סיפור נהיר שקל לעקוב אחריו. דמויותיו מלאות חיים, מקצועניות ואנושיות גם יחד. את סיפור המתח המשובח הוא מעבה בפרטים היסטוריים, ביניהם פרשת לילהאמר, דמותו של בילי מור האירי, וכאמור חיסולו של סלאמה. ניכר שהוא בקיא בנבכי פעילות המוסד (אמליץ בהזדמנות זו על הספרים שכתב עם נסים משעל, "המוסד – המבצעים הגדולים" ו"לוחמות המוסד"), ולכן הקריאה בספר היא גם מהנה, גם מותחת וגם מעניינת.

בהחלט מומלץ.

עם עובד

1984

"שבחי הסיכלות", שנכתב ב-1508, הוא נאום הוקרה של הסיכלות לעצמה. כשהיא נעזרת בבני לוויה נאמנים – אהבה עצמית, חנופה, שיכחה, עצלות, תענוג, שגעון, זללנות, הוללות, תרדמת מוות – מסייעת הסיכלות, על פי עדותה שלה, להרבות את אושרן של הבריות. היא מונה אחת לאחת את התופעות שבזכותן עדיפה סיכלות על חוכמה ועל ידע, וחובטת בזה אחר זה במגזרים שונים ובעיסוקים שונים שלא היו משגשגים ללא עזרתה. לסיום דבריה היא מבססת את טיעוניה באמצעות מובאות מכתבי הקודש ופירושן, כגון "זוהי גם משמעות האיסור שאלוהים אסר על אדם הראשון לטעום מעץ הדעת טוב ורע, כביכול הדעת היא סם מוות לאושר". עובדה.

מרבית פרקי הספר קצרים ודינמיים, מעלים חיוך ומשעשעים. כשהסיכלות מגיעה לדון באנשי דת, הפרקים מתארכים, עד שנדמה שלשם כיוון אראסמוס מלכתחילה. מן המבוא שכתב המתרגם במבוא לספר, ומדברים שקראתי במקומות אחרים, למדתי על חשיבותו של אראסמוס בקו התפר שבין ימי הביניים לעידן החדש, ועל תעוזתו להתריס נגד בעי הכוח של זמנו. למדתי גם שלמרבה הצער האיש שכתב כאן כי ישו "דורש רק לקיים מצווה אחת, כלומר את צו האהבה" היה אנטישמי ארסי. לא ברור כיצד מתיישבת סתירה זו. מן הספר, אגב, הוא מצטייר גם כמזלזל בנשים. מסתבר שאדם יכול לצאת חוצץ נגד שורה ארוכה של עוולות ותפיסות מעוותות ועדיין לאחוז בכמה משלו.

כמעט בכל אחד מפרקיו המרובים של הספר ניתן למצוא רעיון מעניין, נקודה למחשבה. אביא כאן כמה ציטוטים מייצגים.

מכיוון שבספרים עסקינן, הנה קטע קצר ממה שיש לסיכלות לומר על סופרים ועל קוראים: "אשרי המחבר השומע לעצתי: הלה לא יעשה לילות כימים, לא ירשום כל מה שיעלה על רוחו ועל קצה עטו, לא יסכן יותר מכמה פרוטות לקניית הנייר, שכן יידע מראש כי ככל שירבה לכתוב דברי הבל כן ישמח את לב הקוראים, כלומר את הסכלים והנבערים מדעת. מה ממנו יהלוך אם שניים-שלושה מלומדים, אשר יקראו במקרה את ספרו, יבוזו לו? מה ערך לקולם של חכמים מעטים בתוך המון קולני ורב?"

על הידידות: "לנהוג בסלחנות כלפי חולשותיהם של הידידים, להתעלם מחסרונותיהם, להתפעל מחטאיהם כאילו היו מעשי-צידקות – מה קרוב מזה לסכלות?"

על העדריות המטפחת את הבינוניות: "ככל שהאדם חסר כשרון יותר, כן רב יותר קהל מוקיריו. הגרוטאות הירודות בטיבן מביאות תמיד את ההמון לידי התפעלות, שכן רובם המכריע של הבריות נגוע, כאמור בסכלות. הנבער מדעת מרוצה מעצמו וגם אחרים מתפעלים ממנו, ואם כך, לשם מה חייב אדם לשאוף ללמדנות אמיתית המושגת בקשיי-קשיים, המרגילה להססנות וביישנות, ולבסוף זוכה בהערכתם של מעטים בלבד?"

על האפיפיורים: "אילו ניסו ללכת בדרכיו, כלומר לחיות בעוני, בעמל, בלימוד תורה, במוות על הצלב, בבוז לחיים, אילו היו מהרהרים במשמעות תואריהם "אפיפיור", כלומר אב, ו"קדושתו" – הרי היה גורלם המר ביותר בעולם, שכן מי היה משתוקק להגיע למקומם בכל מחיר, או, לאחר שהגיעו אליו, להגן עליו בחרב, ברעל ובכל מעשה זדון?"

על תיאולוגים ועל משפטנים: "התיאולוגים שלנו כה מאושרים בחוסר הבושה שלהם, עד שאפילו עורכי הדין יכולים לקנא בהם"

כקוראת אדוקה של פרסומי האקדמיה ללשון עברית, שעשע אותי המשפט הזה שבא בסיומו של פרק חבטות במורים: "כאילו כדאי להרעיש עולמות אם מישהו יחשוב את מילת החיבור כתואר הפועל"

חביב עלי הציטוט הרציני הזה: "האושר תלוי לא בדברים עצמם, אלא בדעה שיצרנו לעצמנו עליהם"

את הספר מעטרים איוריו המקוריים של הנס הולביין הבן.

הספר תורגם שנית ב-2017 על ידי נתן רוב מרב מילר בשם "השבח לטפשות".

משעשע, מעורר מחשבה ומומלץ.

Moriae Encomium – Desiderius Erasmus Roterodamus

ספרית פועלים

1966 (1508)

תרגום מלטינית: חיים הלפרין

"שיעורים בפיתוח קול" נפתח בשבעה-עשר קטעים מתוך ספר שלא יראה אור. דורית רביניאן כתבה אותו במשך חמש שנים, ובסופו של דבר, בלב כבד ובצער גדול, גנזה אותו. לא קראתי, כמובן, את כתב היד שנגנז, כך שאני לא יודעת מה, אם בכלל, החמצתי בשל הצמצום, אבל נהניתי לקרוא אותו כפי שהוא. אחות ואח צעיר ממנה, שהיו קרובים מאוד בילדותם ובהתבגרותם, התרחקו עד כדי ניתוק כשהאח התחתן וחזר בתשובה. אחותו, שהרחיקה בינתים ללימודי משחק מעבר לים, נקראה לשוב ארצה כשאחיה שקע בתרדמת והיה חשש לחייו. מי שמנהלת את חיי האח ואשתו היא דודתה של האשה, וזו הכניסה לעצמה לראש שבין האח והאחות שררו יחסים בלתי הגונים, וכתוצאה מכך אשתו מתקשה להשלים הריון. במצב הקשה שנוצר כעת, קל לה להדביק באמונותיה הטפלות את כל הסובבים, כולל הוריהם של האח והאחות, עד כדי כך שהאחות עצמה מתחילה לפקפק בזכרונות הטהורים שלה. האם אי-פעם אי-שם בילדותם הפרה טאבו?

הספר הזה, כאמור, נגנז. החלק הבא, אחרי תיאור הגניזה, עוסק בזכרונות ילדות של הכותבת, בעיקר בתקופה של שבעה חודשים שבה הורחקה מביתה אל בית הסבים, משום שנולד לה אח חולה והוריה לא היו פנויים לטפל גם בה. עד כמה אפשר לסמוך על זכרונותיה של ילדה בת שלוש וחצי? הכותבת משוכנעת שבתסכולה על הריחוק מהוריה ייחלה למות האח. והוא אכן מת. האם טראומת האח המת ותחושת האשמה הם שגרמו לה לגנוז שנים אחר כך ספר על יחסים בין אחות ואח?

איני סבורה שהסופרת ביקשה לכתוב ספר על אמונות טפלות, אבל כמו בהמשך לאמונותיה של הדודה, שלהן היא מתנגדת לוגית גם אם נסחפת אליהן בעל-כורחה, היא נושאת אמונות מעין אלה משלה.

יתרתו של הספר היא מחווה לאביה שנפטר בשנות הששים לחייו. גם חלק זה מתנקז אל אמונה חסרת בסיס, הפעם בדמות חלום מטריד שחלמה אודותיו בערב שלפני מותו.

הספר, כפי שהבנתי אותו, אינו מתגבש לכלל יצירה אחת, אבל ניחא, שכן כל אחד מחלקיו טוב בפני עצמו. הוא משווק עם שפע רמיזות למעשים אסורים, להתנהגות בלתי הולמת, לטאבו, והעיסוק בהם מתואר כנועז. לא טאבו ולא נועז, ואפשר בלעדיהם. לעומת זאת ויחד עם זאת, נהניתי מאוד מכושר הביטוי של הסופרת, ומאהבתה הניכרת לשפה. בניגוד ליותר מדי סיפורים משפחתיים, שהופכים כל רבע ארוע בלתי נעים לטראומה מתמשכת, היא מספרת על משפחה נורמטיבית, שאהבה וסבלה, ששגתה ותיקנה כמיטב יכולתה, שהתמודדה עם קשיים והשלימה איתם. צלקות קטנות נשארות, ארועי ילדות משפיעים על שארית החיים, אבל אפשר להתבונן אחורה לא בזעם, ודורית רביניאן עושה זאת ברגש ובפיכחון.

מומלץ, ולו רק בשל יופיה של השפה ודיוקם של התיאורים הנפשיים.

עם עובד

2025

"הנשים" הוא סיפורן של הנשים בחייו של האדריכל פרנק לויד רייט. את הספר כותב לכאורה טדשי סאטו, חניך (בדוי) של רייט, שהיה חלק מן הצוות בטלייסין שבויסקונסין, מקום שהיה מרכז פעילותו של רייט. טדשי, חסיד נלהב ומעריץ של האדריכל הנודע, מספר על החיים במקום – "מפעל שיתופי דמוקרטי, מלבד האל שבמכונה, ששלט על הכל בדרכו חסרת המעצורים, הרודנית בגלוי" – ושופך אור על דמותו הססגונית והסוערת של רייט. במאמר מוסגר אציין כאן שדמות זו שונה בתכלית השינוי מזו של הווארד רוארק, גיבור "כמעיין המתגבר", שלכאורה מבוססת עליו. ת.ק. בויל נצמד לעובדות היבשות המתועדות ולארועים היסטוריים, אך כפי שהוא מציין בהערה בפתיחה, הספר הוא שחזור דמיוני.

הספר, המתנהל מן הסוף להתחלה, פותח באולגיבנה לזוביץ, אותה פגש רייט ב-1924, כשהיה עדיין נשוי למרים נואל, ואשר היתה לאשתו השלישית. כאילו לא למד כלום מן הביקורת הקשה והנידוי והחרמות שספג החל מ-1911 כאשר קשר את חייו באלה של מיימה צ'ייני בעודו נשוי לאשתו הראשונה קתרין טובין, הביא את אולגיבנה ואת בתה לטלייסין. כמו בשידור חוזר נדונו הוא ובת זוגו לחיים של הסתתרות, לרדיפות של עיתונאים, ולאובדן חוזי עבודה. הפעם גם נאלצו להתמודד עם חמת הזעם, כמעט על סף טירוף, של מרים הנטושה, שעשתה כל שביכולתה למרר את חייהם. אולגיבנה המשיכה לנהל את טלייסין אחרי מותו של רייט כמעט עד סוף ימיה שלה.

למרים, שתיארה עצמה כפסלת אך שום עבודה שלה לא שרדה, מוקדש חלקו השני של הספר. ההיכרות בינה ובין רייט החלה כששיגרה לו מכתב ניחומים בן חמישה-עשר עמודים לאחר שמיימה נרצחה וטלייסין נשרפה. בתוך זמן קצר הפכו היחסים סוערים, לא תמיד לטובה. מריבות הדרדרו לאלימות ולעלבונות, הם נפרדו והתאחדו ושוב נפרדו. האינטנסיביות האובססיבית שלה, שהיתה גלויה מלכתחילה ותודלקה בהתמכרותה למורפיום, לא הרתיעה אותו, אולי אפילו הקסימה, וב-1923 הם נישאו זה לזה ועברו לטלייסין, שאותה היא ככל הנראה לא אהבה. יחסיו של רייט עם אולגיבנה, שהחלו שנה לאחר מכן, היו מבחינתה הכרזת מלחמה.

הפרק השלישי והאחרון מוקדש למיימה, היחידה מארבע הנשים שלא נישאה לרייט בשל סירובה של קתרין לתת לו גט. מיימה, שהרגישה חנוקה בנישואיה, והעדיפה לנטוש את ילדיה כדי לזכות בחופש, זכתה לגינוי מקיר לקיר בשל בחירותיה ובשל יחסיה הפתוחים עם רייט, וכמוה גם רייט עצמו. מיימה היתה פמיניסטית מוצהרת, ועסקה בתרגום כתביה של אלן קיי, אבל לדעותיה על זוגיות לא היה סיכוי מול גל הגינויים שקידם אותה ואת רייט בכל מקום. מיימה נרצחה ב-1914 על ידי עובד ממורמר בטלייסין, ואיתה נרצחו שני ילדיה שבאו לבקר וארבעה עובדים נוספים.

מעט בשוליים, אבל בעל נוכחות דומיננטית למדי, מצוי סיפורו של טדשי, שמייצג את האדריכלים בשאיפה שבאו להסתופף בצלו של האדריכל הגדול, והיו מוכנים לשאת חיי עמל וכפיפות לחוקים מחמירים. טדשי, יליד יפן, שמקדים דברים משלו לכל פרק, מספר גם על גורלו של יפני בארצות-הברית, תחילה כזר דחוי שחלילה ללבנים לחבור אליו, ובתקופת מלחמת העולם השניה כאויב שיש לכלוא במחנות נידחים. כשהוא כותב את הספר הוא כבר סב, ומי שמסייע בעדו הוא בעלה האמריקאי של נכדתו. חילופי הדעות בין השניים מוסיפים לווית חן להערות ה"סופר" בשולי הטקסט.

ת.ק. בויל מפליא להכנס לעורן של הדמויות השונות, בין אם מדובר בטדשי, התלמיד המעריץ, או בכל אחת מן הנשים. למרות החזרתיות המסוימת של יחסיו של רייט עם בנות זוגו, כל אחת מהן שונה לחלוטין מרעותה, ובויל מבטא היטב את האישיות היחודית של כולן, תוך שהוא מאיר את המגבלות שעמדו על דרכן כנשים באותן שנים. זהו אמנם סיפורן של דמויות בחייו של רייט, אבל בסופו של דבר דמותו שלו היא שמתנוססת במרכזו של הספר, רבת פנים, סוערת, מעוררת השתאות והסתייגות גם יחד, ומאוד מלאה בעצמה. באחת מהערות הסופר מסופר כי רייט הצהיר במהלך משפט שהוא האדריכל הגדול בעולם. השופט שאל איך הוא יכול לבסס את הטענה, ורייט ענה: "כבודו, הרי נשבעתי לומר את האמת". מיוחס לו גם הציטוט הבא: "החוקים והכללים נוצרו בשביל האדם הממוצע. האדם הרגיל אינו יכול לחיות בלי כללים שינחו את התנהגותו. קשה לאין שיעור לחיות בלי כללים, אבל זה מה שהאדם החושב, הכן, ההגון באמת נאלץ לעשות".

"הנשים" הוא ספר אינטנסיבי מאוד, סוחף, כתוב בכשרון ומתורגם כהלכה, ואם כי פה ושם הוא גורם תחושה בלתי נוחה של מציצנות, הוא בהחלט מומלץ.

The Women – T.C. Boyle

עם עובד

2012 (2009)

תרגום מאנגלית: ליה נירגד

שני ילדים ילדה סילי, נערה שחורה, לאביה אלפונסו, שהיכה אותה ואנס אותה. שני הילדים נלקחו ממנה ונמסרו לזרים. סילי עצמה ניתנה לאלברט, שאליו היא מתייחסת רק כ"אדון ___". אלברט, אלמן ואב לילדים, חשק בנטי, אחותה הצעירה והיפה של סילי, אך נאלץ להסתפק באחות המכוערת בין השתים. מבית אלים ומתנכר אחד עברה סילי לבית אלים ומתנכר שני. מכל הבריות בעולם היא קשורה רק אל נטי, אבל כשזו נמלטת מבית אביה, ואחר-כך גם מבית אחותה בשל ההטרדות שמטריד אותה אדון ___, סילי נותרת בודדה בתוך חיים של ניצול ושל עבודת פרך, ללא אהבה. באין לה נפש חיה שאותה היא יכולה לשתף במחשבותיה, היא כותבת לאלוהים.

אין לסילי מושג שאפשר אחרת. אבל כשהיא פוגשת את סופיה, אשתו הדעתנית של הארפו, בנו של אדון ___, היא מתחילה להבין שיש אפשרויות נוספות. כשהארפו שואל לעצתה, נואש מעיקשותה ומעצמאותה של סופיה, סילי, מבלי להבין למה, מציעה לו להכות אותה. אבל כשסופיה מתעמתת איתה, סילי נאלצת להודות: "אמרתי את זה כי אני טפשה. אמרתי את זה כי אני מקנאת בך. אמרתי את זה כי את עושה מה שאני לא יכולה […] את נלחמת". אלא שסופיה משלמת מחיר כבד מאוד על המלחמות שהיא מנהלת, מול גברים ומול אנשים לבנים, וסילי אינה מסוגלת לנהוג כמוה.

מי שבאמת משנה בהדרגה את חייה של סילי היא שוגר אייברי, זמרת מצליחה והמאהבת של אדון ___. עוינות שוררת תחילה בין השתים, למרות שסילי העריצה את שוגר עוד בטרם פגשה אותה, אבל בהדרגה נוצר אמון, ומתפתחת אהבה, נפשית ופיזית. שוגר היא שתגלה לסילי שאדון ___ הסתיר ממנה במשך שנים מכתבים שכתבה לה נטי, ומנע ממנה את הקשר עם האחות שהיוותה עבורה עוגן ונחמה. שוגר היא גם זו שתנהל איתה שיחות נפש מעמיקות, תחזק אותה בעיתות משבר, תמנע ממנה לבצע מעשים קיצוניים שיפגעו בה, ותראה לה שיש מוצא מחייה.

המכתבים של נטי, שבעלה של סילי החביא, מספרים על קורותיה כל אותן שנים, בעיקר בעבודת מסיון באפריקה בחברת בני הזוג שאימצו את ילדיה האבודים של סילי. היא מתארת את החיים בכפר שבו התישבו, וגם את הרס המקום בידי אירופאים בעלי מטעי גומי, שנהגו בשטח כאילו היה שלהם ושעבדו את התושבים. היא מספרת גם על הפער שנפער בין תושבי אפריקה לצאצאי אלה שנלקחו משם בכוח, ולא מטשטשת את העובדה שלרודפי בצע מבין השחורים היה חלק בסחר העבדים (כמו שעשתה בהרחבה יא ג'סי בספרה "שיבה" כמה עשורים לאחר מכן).

האומץ של שתי האחיות לבחור את דרכן, לעמוד על זכותן לאהבה ולעצמאות, בא על גמולו, כשהסופרת מספקת להן בסופו של דבר שלוות נפש המשפיעה על הקשרים שלהן עם הזולת.

זהו ספר על גזענות, שמותירה את השחורים בתחתית הסולם החברתי. גם בתחתית הזו יש שווים יותר, כלומר הגברים, ושווים פחות, כלומר הנשים. וכמו שהשחורים ברובם, לפחות על פי הספר, הפנימו את נחיתותם, כך הנשים ברובן הפנימו את חולשתן, ואלה כמו אלה בוחרים רוב הזמן לא להאבק, עד שמגיעים מים עד נפש. אצל סילי נקודת השבר היא גילוי המכתבים המוסתרים. היא מאבדת אמון בכל, כולל באלוהים שהיה עבורה אוזן וכתף. "אלוהים היקר", היא כותבת כשהיא מגלה אמיתות קשות על חייה ועל משפחתה, "אתה בטח יושן". נדרש השכל הישר של שוגר כדי לגרום לסילי לתפוס את אלוהים לא כגבר לבן עב זקן וכחול עיניים, אלא כישות של יופי ושל שמחה. "אני חושבת שזה מעליב את אלוהים, אם את עוברת ליד צבע ארגמן באיזה שדה איפה שהוא ולא שמה עליו", אומרת שוגר, וסילי בסיומה של שיחתן אומרת, "כל כך הייתי עסוקה בלחשוב עליו, שאף פ'ם לא שמתי לב באמת לשום דבר שאלוהים עושה. לא גבעול של דגן (איך הוא עושה את זה?), לא לצבע ארגמן (מאיפה זה בא?), לא לפרחי-בר הקטנים. כלום". שוגר היא גם זו שמערערת באוזני בילי על תפיסת הגברים כעליונים: "הגבר מקלקל הכל. הוא על הקופסת גריסים שלך, בתוך הראש שלך, ובכל דבר שיש ברדיו. הוא מנסה לעשות שתחשבי שהוא בכל מקום. ברגע שאת חושבת שהוא בכל מקום, את כבר חושבת שהוא אלוהים. אבל הוא לא".

אליס ווקר עסקה בנושאים אלה גם בספר מוקדם יותר, "ההזדמנות השלישית", שסגנונו מוצלח פחות, אבל נושאיו מעניינים. על "הצבע ארגמן" זכתה בפרס פוליצר לספרות 1983, והעיבוד שנעשה לו בכיכובה של וופי גולדברג מוצלח.

צובט לב, מעורר מחשבה ומומלץ.

The Color Purple – Alice Walker

לדורי

1984 (1982)

תרגום מאנגלית: שלומית קדם

מרגרט אטווד מפגינה – שוב – ב"תועות בזמן" את כשרונה ככותבת סיפורים קצרים. אלה שבחלקו הראשון של הספר ובחלקו האחרון שאובים מן הביוגרפיה שלה ושל בן זוגה גרהם גיבסון, וכמו ב"אי-סדר מוסרי" גם כאן היא מכנה אותם נל וטיג. חלקו האמצעי של הספר כולל סיפורים עצמאיים, בדויים, שמספקים, בדרכה המיוחדת של אטווד, נקודות תצפית בלתי שגרתיות על האנושות.

הסופרת היתה בת שמונים ושלוש כשהספר ראה אור. אני מציינת עובדה זו משום שמרבית הסיפורים, בעיקר אלה של נל וטיג, מסופרים על ידי אשה בגילה שהתאלמנה לא מכבר, אשה שמקבלת את הזיקנה ואת יתרונותיה וחסרונותיה בטבעיות. הכתיבה שלה רעננה – היא עדיין שואלת שאלות ללא מענה – עוקצנית לעתים, חדה ומפוכחת, ואת מגבלות גילה היא נושאת בהשלמה ובתבונה.

הסיפור הראשון משעשע, כשהוא מתאר נסיונות ללמוד עזרה ראשונה בעקבות דרישת החברה המעסיקה את בני הזוג. כרגיל אצל אטווד, היא אינה מצטמצמת לגבולות של עלילה יחידה או של נושא יחיד. הסיפור מתנתב אל הפער שבין המוּדעוּת המתמדת לסכנות כיום, בעיקר משום שיש דרכים למנוע אותן או למצער להתכונן אליהן, ובין אי-המוּדעוּת בעבר. ההעדפה שלה ברורה: "מוטב להאחז באשליית הבטחון. מוטב לאלתר. מוטב לצעוד ביער הסתווי הזהוב, לא מוכנים כמו שצריך, לדקור בריכות קפואות במקלות הליכה, לנשנש שוקולד, לשבת על בולי עץ קפואים, לקלף ביצים קשות תחת אבקת השלג המוקדם, כשהיום מאפיל. ואף אחד לא יודע איפה את. האם הם באמת היו פזיזים כל כך, לא מודעים כל כך? כן. אי-המודעות שירתה אותם נאמנה".

"שני גברים חרוכים" יוצא דופן בשני חלקי הספר המוקדשים לנל ולטיג, משום שאינו עוסק ישירות בהם, אלא בשני אנשים שהכירו בצרפת ושחלקו איתה את סיפור חייהם. "הם ידעו איזה טיפוס אני, וידעו – למעשה בנו על כך – שיום יבוא ואספר על חייהם. למה הם רצו בכך? למה מישהו רוצה בכך? אנחנו סולדים מהרעיון שנהפוך לחופן אבק, ותחת זאת מבקשים להפוך למלים. לנשימה בפיותיהם של אחרים". הסיפור מספר על חברות שנוצרה בין שני גברים שונים מאוד זה מזה, כשחוויות המלחמה הנפרדות שלהם מקשרות ביניהם.

גם "ארוחת צהרים מאובקת" סובב סביב המלחמה, ובמרכזו אביו של טיג שכונה בז"ע, בריגדיר זקן עליז, אם כי העליזות שימשה לו מסכה בלבד, שכן שב משדות הקרב של מלחמת העולם השניה אדם אחר משיצא אליהם. הסופרת תוהה על היכולת של זוג שהופרד לשש שנים קשות להשתקם – "איך זה לחיות עם גבר שנוכח רק למחצה? המחצית השניה נותרה זנוחה מעברו השני של האוקינוס האטלנטי, בנוף חרב שאין להעלותו על דל שפתיים". בז"ע סייע בשחרור עיר בהולנד (שגמלה לו בקריאת רחוב על שמו), היה ממשחררי וסטרבורק, והגיע לברגן-בלזן ימים מספר אחרי הבריטים. ניירותיו, שעברו לידיה של הסופרת, מספרים לה, חלקית, על מחשבותיו בשדה הקרב, כפי שבאו לידי ביטוי בשירים שכתב תוך כדי המלחמה, ומותירים שאלות פתוחות כמו הקשר שלו עם מרתה גלהורן, שמכתב ממנה מצוי אף הוא בין הניירות. לעולם, כך נראה, לא באמת תכיר אותו. "אני יכולה לומר רק: אני שומעת אותך. או, אני שומעת משהו. או, אני מנסה לשמוע משהו. כן?", היא אומרת בלבה לבריגדיר המת.

מסיפורי נל וטיג אזכיר גם את "אלמנות", ובו הסופרת עונה במכתב לשאלת ידיד שדרש בשלומה, ומתארת את תחושת האלמנוּת, את החיים כאלמנה. המכתב הזה לא נשלח, שכן "אתה נמצא מעבר לנהר. שם יקיריך עדיין לובשים דמות מוחשית. בצד הזה, האלמנות. ובינינו זורם נהר שאין לחצות אותו". במקומו היא כותבת מכתב כמעט "גנרי", מכתב חביב, שאינו אומר בעצם דבר משמעותי כלשהו על עצמה ועל חייה אחרי מות בן זוגה.

במרבית הסיפורים בחלקו האמצעי של הקובץ נוכחת מגפה כלשהי, מן הסתם בהשפעת הקורונה, או שמתרחש ארוע דרמטי שמאפשר לסופרת להרחיק את נקודת ההתבוננות שלה. "קונכיית צדפה" הוא סיפור הוצאתה להורג של היפאטיה, המספרת אותו בגוף ראשון, כשהיא ממשיכה להתבונן באנושות בשנים שעברו מאז. "רבים בעולמכם אוחזים בדעה שמאז תקופתי חלה התקדמות, שאנשים נעשו אנושים יותר, שהזוועות שנפוצו באותה עת פחתו עם השנים, אם כי לא ברור לי איך אדם ששם לב למתרחש סביבו מסוגל לחשוב כך". היא מתייחסת ליצוגים שלה באמנות כאשה צעירה, למרות שהיתה לפחות בת חמישים במותה, לעתים עירומה – "מושא ענין קבוע אצל גברים מסוג מסוים" – ותוהה אם זכתה כשנמנעה ממנה הזיקנה או שהפסידה: "אני מנסה להביט בצד החיובי: לא נאלצתי לשאת את השפעות הזיקנה המופלגת. מה עדיף, אני שואלת את עצמי, שלולית או שקיעה? לכל אחת קסם משלה".

נקודות התבוננות מיוחדות במציאות מצויות גם ב"הראיון המת", ראיון בדוי עם ג'ורג' אורוול, ב"גריזלדה חסרת הסבלנות", שבו חייזר מחזיק אנשים בבידוד ומספר להם סיפור מערער מוסכמות, וב"מותרים לכל", שהוא, בעיני, מעין מחווה ל"מעשה השפחה".

שמו של הספר בתרגום מילולי הוא "בחורות זקנות ביער". חיבבתי אותו יותר מאשר את השם שנבחר למהדורה העברית, שבעיני הוא עָצוּר מדי מכדי להשמע "אטוודי" (סער ורדי, ראש מחלקת ספרות מתורגמת בהוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר, מעיר: באנגלית Babes in the Woods  הוא בערך המקבילה העברית ל"תינוקות שנשבו". תוספת המילה Old לפני הוא אוקסימורון חמוד, אבל אי אפשר לקרוא לספר בעברית "תינוקות מקשישים שנשבו". לכן הפתרון היה למצוא חלופה בעברית מתוך הסיפור בעל אותו שם, שתהיה הכי קרובה למה שהסופרת ניסתה בעצם לומר כאן. לא רק שהשם החדש לקוח ישירות מתוך הספר – הוא גם קיבל את ברכתה האישית של אטווד).

הזכרתי על קצה-קצהו של המזלג כמחצית מן הסיפורים שבספר. האחרים טובים לא פחות, וכולם תורגמו היטב על יד קטיה בנוביץ'. למען האמת, קצת קשה לכתוב עליהם, בעיקר משום שלספר רק את העלילה מחטיא לגמרי את איכותם. קסמם וחוכמתם נובעים מן השפע שבכל אחד מהם, מן היכולת של הסופרת לזרום קדימה ולצדדים תוך שהיא גורפת אל תוך העלילה פרטי משנה, שכולם יחד מספקים חוויה שהיא גם מהנה לקריאה וגם מחייבת הרהור.

מומלץ בהחלט, כמובן.

Old Babes in the Wood – Margaret Atwood

מחברות לספרות

2025 (2023)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'