קטגוריה: ספרים מומלצים

אמיל זולא, שנולד בפריז 1840, היה בנו של מהנדס איטלקי – עובדה שהוטחה בפניו בעתיד על ידי מתנגדיו שגינו אותו כזר – ושל אם צרפתיה. בימי חייו של האב, שעל שמו קרוי סכר שבנה בדרום צרפת, ידעה המשפחה חיי רווחה. אחרי מותו נקלעו האם ובנה לקשיים, וסבלו עוני ומצוקה. מכיוון שנכשל בבחינות הבגרות נאלץ להסתפק בעבודות פשוטות, עד שבהיותו בן עשרים וחמש, אחרי נישואיו, התמסר לכתיבה.

כמי שראה עצמו אדם בעל חשיבה מדעית, עבודת היצירה שלו היתה מתוכננת ומובנית. הוא השקיע רבות בתחקירים, והתווה את מהלך עלילותיו הרבה לפני שישב לכתוב בפועל. כשהגיע זמן הכתיבה היה מסוגל לכתוב כמעט ללא תיקונים. כאחד מאבות הנטורליזם כתב על המציאות ללא כחל ושרק, לא בחל בשפה המונית שבה דברו גיבוריו, ותיאוריו את הדלות, את האלימות ואת הגסות היו בוטים ומדויקים ללא נסיון ליפות. "להפנות עורף לרומנטיקה ולתאר את המציאות בצבעיה האמיתיים […] כבר לא היו קיימים נושאים שהיו טאבו, כבר לא היו מלים אסורות מטעמי נימוס". גישה זו הקנתה לו תומכים ומתנגדים, והויכוחים סביב ספריו, בעיקר עשרים ספרי משפחת רומון-מקוואר, הפנו אליו תשומת לב רבה, ותרמו, כמובן, להפצתם. כפי שמציין טרויה, הבורגנים של זמנו יכלו ליהנות מן הקריאה תוך סתימת אפם וגינוי הכותב. הוא הפנה את חיצי ביקורתו אל הכנסיה, אל בעלי ההון, וגם אל האנשים נטולי הכוח. גיבוריו היו עובדי מכרות פחם, זונות, סוחרים זעירים, אך הגיבורה האמיתית היתה המציאות החברתית, בין אם העלילה התרחשה במקומות של מצוקה ובין אם התרחשה בסלונים מעודנים.

הביוגרף אנרי טרויה מתאר את חייו של זולא מלידה עד מותו בחנק בשל ארובה שנסתמה. הוא עומד בהרחבה על הפער שבין האיש ובין היוצר, לעתים גולש מדי, לטעמי, לקביעות פסיכולוגיות בגרוש. הוא מספר על חוג חבריו של זולא, החל מחבריו בתקופת הלימודים, ביניהם סזאן, והמשך בחבורות הסופרים שכונו בהמשך "קבוצת החמישה", ביניהם מופסאן, דודה, גונקור וטורגנייב, ו"האדונים זולא". היחסים רוויי היצרים בין הסופרים מתוארים בהרחבה, בעיקר הקנאה והעוינות שחש אדמונד דה גונקור, שלא היסס להשמיץ את זולא בכל הזדמנות (הוא השווה את עצמו לאמריקו וספוצ'י ואת זולא לכריסטופר קולומבוס, כלומר הוא המגלה האמיתי של הספרות הנטורליסטית, וזולא, שאותו האשים ללא ביסוס בגניבה ספרותית, הוא רק השני). טרויה מתאר גם את חייו האישיים של זולא, את הקשר האמיץ עם אמו, את נישואיו לאלכסנדרין, שהיו ככל הנראה נוחים גם אם לא שופעי אהבה, ואת המשפחה השניה שלו עם ז'אן, פילגשו ואם שני ילדיו.

זולא מוכר, כמובן, גם בזכות מאבקו עבור דרייפוס והמאמר "אני מאשים". הוא שילם מחיר יקר עבור התיצבותו לצד דרייפוס, הועמד למשפט, נידון לקנס ולמאסר, גלה לאנגליה כדי להמנע ממאסר, וגם בשובו לצרפת אחרי שחרורו של דרייפוס המשיך לסבול משנאה. כפי שמציין טרויה בצדק, פרשת דרייפוס לא באמת הסתיימה עם סיום ההליכים המשפטיים. "מי יגאל את צרפת מנוכחותך הרקובה? פרס הוצע לראשך", "חזיר מטונף, מכרת את עצמך ליהודים. אני יוצא מפגישה שבה הוחלט כי תתפגר", "הגורל בחר בי, ואתה, אדוני, תתפוצץ; חומר הנפץ יחסל את אישיותך הנלוזה שהארס שלה מזהם את צרפת שלנו" – אלה הם רק מבחר קטן מדברי השטנה שנשלחו אל זולא. בשל דברים אלה ודומיהם עלתה ההשערה כי מותו של זולא מחנק בשל ארובה שנסתמה לא היה תאונה אלא רצח. השאלה נותרה פתוחה.

אנרי טרויה מצטייר כאן כביוגרף אובייקטיבי. אם כי ניכר שהוא מעריך את זולא הסופר, הוא אינו מאדיר את דמותו, אלא מתאר במידה שווה את מעלותיו ואת חסרונותיו כאדם. ספרותית, לדעתי, הביוגרפיה הזו נופלת מן האחרות שלו שקראתי, אבל היא מעניינת ולכן מומלצת.

Zola – Henri Troyat

כנרת זמורה ביתן דביר

2005 (1992)

תרגום מצרפתית: דלית להב

אופק סביר, בשנות העשרים לחייו, אחרי שירות צבאי שלא הלהיב אותו ועובד בחברת הייטק בתפקיד כנ"ל, מכור בכל לבו לדבר אחד בלבד – משחק פוקר. בדמיונו הוא משתתף בטורניר הגדול מכולם בלאס וגאס, זוכה באליפויות, כולל הכבוד והכסף. במציאות הוא עובר בין פארטיות, מועדוני פוקר מפוקפקים יותר או פחות, ומשפר ללא הרף את הכישורים הנדרשים כדי להיות הגרסה המקצוענית הטובה ביותר של עצמו.

מה יש בפוקר? הנה מה שכתב אליסף דעואל בהדסטארט של הספר: "פוקר הוא משחק עם חוקים פשוטים מאין כמוהם שמנקז אליו עולם ומלואו: חשיבה, אינטואיציה, פסיכולוגיה, מתמטיקה, שפת גוף, התמודדות עם לחץ וכישלון, טלטלות רגשיות וקבלת החלטות. זהו משחק השואב אל תוך חפיסת קלפים פשוטה ומוכרת, כזו שתוכלו לרכוש בכל פיצוצייה, את כל תמצית ההתנהגות האנושית". מפיו של אופק הוא חוזר ומדגיש את ההבדל בין הפוקר המקצועני למשחקי הימורים. בעולמו של אופק להבדל הזה יש משמעות עמוקה: אביו הוא מכור להימורים, שקוע בחובות ומסובך בגינם עם העולם התחתון. אמו של אופק, שנפרדה מאביו בשל התמכרותו, חרדה שמא בנה יידבק בחיידק, והיא תעשה כל שביכולתה כדי למנוע זאת.

אודה שהספר לא הדביק אותי בהתפעמות מהמשחק. למען האמת, אפילו לא ניסיתי לקרוא את ההסברים המפורטים על חוקיו ועל התנהלותו המצורפים בסוף הספר. ויחד עם זאת נהניתי ממנו. בליבתו זהו סיפור על ילד כאפות עם רקע משפחתי מעורער, שאינו מוצלח ביצירת קשרים חברתיים בכלל וקשרים עם נשים בפרט, ושאינו מוצא את עצמו בתוך השגרה המקובלת של עבודה ובילויים. הוא טיפוס מפוחד למדי, לחוץ, לא מאוד בטוח בעצמו. בעולם משחקי הפוקר הוא מצליח להיות אחר. עד לרגע חלוקת הקלפים הוא אופק ה"רגיל", זה שאנשים נוטים לכנות "ילד". כשהקלפים מחולקים הוא ב"זון", הוא "הרוצח השקט", ממוקד, שקול, שווה ערך לאחרים ורוב הזמן אף מתעלה עליהם.

לא הכל תלוי בו. יש אלמנט של מזל במשחק (שחלקו ניתן לשליטה, כדברי תומס ג'פרסון במוטו לספר: "אני מאמין גדול במזל והבחנתי שככל שאני עובד קשה יותר, יש לי יותר מזל"). יש ימים שנדמה שהכל פונה נגדו. יש רגעים שבהם שיקול הדעת משתבש והוא נסחף לשחק נגד הסיכויים ומפסיד בגדול בלי יכולת לשלוט בעצמו. הוא מתנהל כמו ברכבת הרים, רוב הזמן באמצע, לעתים מתנשא למרומים, לעתים גולש לתהומות, לעתים מאבד כיוון. הוא לוקח על עצמו את המשימה להרוויח כדי לכסות את החובות של אביו, מסתבך בעצמו, נחלץ בקושי כדי ליפול שוב, מתאהב ומאבד, ואיכשהו ממשיך לדהור קדימה אל חלומו. גם אם המשחק לא דיבר אלי, הדבקות שלו בו – שלא לומר האובססיביות – והאומץ להאחז במה שמלהיב אותו בהחלט נגעו ללבי. אופק הוא דמות מתפתחת, לא בקפיצות דרמטיות, אלא בעדינות, בשוליים, והוא מספר על עצמו בכנות משכנעת.

"ברור שיבוא אס", ספר הביכורים של אליסף דעואל, נכתב בכשרון ומתוך אכפתיות לנושא וחיבה לגיבור. הוא קריא מאוד, מאזן היטב בין רזי המשחק לרזי הדמויות, מהנה ומומלץ.

את הכריכה הנאה איירה ועיצבה לי קורצוייל.

לקריאת פרק ראשון באתר עברית

קינמון

2025

קורליין, שעברה לדירה חדשה עם הוריה, חוקרת את סביבתה. היא מנסה, בהצלחה מועטה, למשוך את תשומת לבם של הוריה העסוקים בעבודתם, ולכן היא משוחחת עם שתי השכנות מלמטה, שחקניות בדימוס שמתרפקות על עברן, ועם השכן המשוגע מלמעלה שמפעיל קרקס עכברים שאותו אינו מראה לילדה. כשאביה מציע לה להעסיק את עצמה בספירת דברים בבית, כמו חלונות או חפצים כחולים, היא מגלה שמתוך ארבע-עשרה דלתות אחת אינה נפתחת. כשאמה מתפנה לענות לשאלותיה, היא מראה לה שהדלת מוליכה אל קיר לבנים, שככל הנראה נבנה כשדירה גדולה פוצלה לדירות קטנות. אבל כשקורליין פותחת את הדלת בעצמה, היא מוצאת שהקיר נעלם, ומסדרון מוליך אל מעין עולם מראה. בעולם האחר הזה היא מוצאת גרסאות אחרות של הוריה, שפנויים להקשיב לה ומבקשים שתשאר. גם השכנים ידידותיים יותר. לולא הציעו לה ההורים האחרים לתפור כפתורים  לעיניה כדי שתדמה להם, ולולא אחזה בתוך כיסה באבן מחוררת שהעניקו לה השכנות אחרי שהזהירו אותה שסכנה אורבת לה, אולי היתה מהססת בין שני העולמות. אבל היא בוחרת לחזור הביתה. כשהיא מגלה שהוריה האמיתיים נעלמו, היא חוזרת אל העולם האחר במשימת הצלה. מתלווה אליה פה ושם חתול שחור נטול שם, שכמוה יכול לעבור בין העולמות.

ניל גיימן רקח סיפור פנטזיה, מעין שילוב של מוחם המרושע של האחים גרים עם הנונסנסיות של לואיס קרול ועם הדמיון החינני שלו עצמו. בשל הקלילות הסיפורית והפשטנות הוא יכול להתאים לקוראים צעירים, אבל גם מבוגרים כדוגמת הח"מ ימצאו בו יופי והנאה. בתוך האי-גיון העלילתי גיימן מציג דמויות שלמות, מלאות חיים, בעלות אופי מובחן, שקל להתייחס אליהן לחיוב או לשלילה. בעיקרו, בעיני, זהו סיפור על אומץ להתמודד עם פחדים, על תושיה, וגם על אהבה שיכולה לבוא לידי ביטוי בדרכים שונות, כאן בדגש על אהבת הורים וילדים.

הספר תורגם ב-2003 על ידי ורד טוכטרמן. הילית חמו מאיר תרגמה כעת מחדש. הכריכה והאיורים שמתלווים לטקסט הם פרי מכחולה של אוריין שביט.

בפינת האנקדוטה: בראיון אתו סיפר ניל גיימן שהתכוון לקרוא לגיבורה בשם המקובל קרוליין, אך שגיאת הקלדה שביצע נשאה חן בעיניו, וכך זכתה קורליין לשמה המקורי, וגם להזדמנויות רבות לתקן את אלה שטועים בהגיית השם.

בפינת הסקרנות: בדקתי למה האם האחרת מכונה לעתים בֶּלְדָם. המשמעות המקורית של הביטוי היא אשה מבוגרת, אבל בפולקלור היא עברה הסבה לזקנה מרושעת או מכשפה, מישהי מעין זו שפיתתה את הנזל וגרטל.

חביב, קריא, עתיר דמיון ומומלץ.

Coraline – Neil Gaiman

הכורסא

2025 (2002)

תרגום מאנגלית: הילית חמו מאיר

וינסנט ואן גוך, הצייר ההולנדי, התאבד בשנת 1890 בהיותו בן שלושים ושבע. בימי חייו נמכר ככל הנראה רק ציור אחד שלו, "הכרם האדום", ממש באחרית ימיו, בסכום השווה לכאלף וחמש-מאות דולר של ימינו. בימי חייו נחשב יוצא דופן, שלא לומר משוגע, ועבודתו נדחתה כמעט על ידי כל מי שראה אותה או שמע עליה. אחרי מותו, אלמנת אחיו תיאו, שמת כחצי שנה אחריו, עמלה רבות כדי לפרסם את יצירותיו של גיסה. בעשור הראשון של המאה העשרים נערכה בפריז תערוכה של כמה עשרות מציוריו, והוא החל לצבור מוניטין. ב-1990, מאה שנה אחרי שנמכר הציור הראשון, נמכר "דיוקנו של ד"ר גאשה", בסכום שהוא שווה ערך לכמאה ושבעים מליון דולר של ימינו.

אירוינג סטון, שכתב מספר ביוגרפיות טובות מאוד, מספר הפעם על חייו הקצרים של ואן גוך. נדמה שהמילה הטובה ביותר לתאר את האיש היא אינטנסיבי. הוא נכנס בכל לבו ונפשו וגופו לכל מה שבחר לעשות, בין אם מדובר בהשתקעות באזור העני ומוכה הסבל של המכרות בבורינאז', ובין אם מדובר ביציאה אל השדות של ארל לצייר באור המסנוור ותחת השמש הקופחת. סטון עוקב אחר גלגוליו האמנותיים בכל הטווח שבין רישומי הפחם המוקדמים לתמונות שטופות האור של שנותיו האחרונות. הוא מתאר את התאהבויותיו, את מאבקיו הבלתי פוסקים בסביבה שהסתייגה ממנו, את מאמציו ללמוד ולהשתפר ולהפיק מעצמו את המירב. הוא מרחיב אל דמויות אחרות בחייו, ביניהן הציירים ההולנדים שהשפיעו על עבודתו בשלביה המוקדמים, הציירים האימפרסיוניסטים שפגש בפריז, שהאור וה"מהומה" בציוריהם גרמו לו לפקפק בכל מה שעשה עד אז, ואמיל זולא שכתב את "היצירה" אודות סזאן, ואת "ז'רמינל" אודות כורי הפחם שהיו קרובים ללבו של ואן גוך. הוא מספר על העוני המייסר שחווה רוב חייו, משום שהעדיף להוציא את כספו המועט על צבעים ולא על מזון, ועל התדרדרות מצבו הנפשי עד חיתוך האוזן המפורסם והאשפוז ועד ההתאבדות. דמותו של תיאו אחיו מתוארת באהבה, האח שהיה כל כך שונה מוינסנט בכל הליכותיו, אך תמך בו ללא הרף, ולמעשה קיים אותו ואת אמנותו, ונתן אמון בציירים החדשנים של זמנו.

הסופר, כרגיל, יורד לפרטי הפרטים של חיי גיבורו, גם אם את חלקם הוא משלים מדמיונו. הספר מרחיב דעת בכל מה שנוגע לאמנות של ואן גוך וגם לאמנות תקופתו, מציג דמויות תוססות ומלאות חיים, ונקרא כפרוזה טובה, ומעורר ענין למרות שקורות חייו של הצייר הן כבר מזמן נחלת הרבים.

מומלץ.

Lust for Life – Irving Stone

זמורה ביתן

1987 (1934)

תרגום מאנגלית: משה זינגר

הכרם האדום

הספר ""במבט לאחור" ראה אור בשנת 1888. הכותב, אדוארד בלאמי, פרש בו את חזונו באשר לאופייה של החברה האנושית בשנת 2000. על רקע התסכול ואי-שביעות הרצון של תקופתו, הוא רקח חברה שבעיניו, כמו בעיני קוראיו, נראתה אוטופית. אם לתמצת את תפיסתו לכדי עקרון אחד, הרי שאפשר לומר כי את האינדיבידואליות האגואיסטית עתידה להחליף סולידריות חברתית, וזו האחרונה תנחיל לחבריה אושר.

את הלב העיוני של ספרו עטף בלאמי בעלילה ספרותית. ג'וליאן ווסט, צעיר אמיד בן המאה התשע-עשרה, מאורס לאדית, אף היא בת החברה המבוססת והשבעה. את עיקר זמנו הפנוי, וכזה יש לו הרבה, הוא מקדיש לבנית בית כדי שיוכל להנשא ולהביא אליו את בחירת לבו. שוק עבודה מעורער ושביתות תכופות מעכבים את הגשמת חלומו. ג'וליאן, שסובל מאינסומניה, בנה לעצמו חדר תת קרקעי מבוצר ואטום לרעשים, והוא נעזר במהפנט כדי לשקוע בשינה. מלבד משרתו האישי אין איש יודע על קיומו של החדר, אפילו לא ארוסתו. באחד הלילות, כך מסתבר לו בדיעבד, פורצת שריפה בביתו. החדר, בשל מבנהו המבוצר, שורד, אך אין מי שיידע שתחת ההריסות ישן לו ג'וליאן, ואין מי שיעיר אותו. מאה ושלוש־עשרה שנה שלושה חודשים ואחד־עשר ימים אחר-כך, החדר נפרץ על ידי ד"ר ליט. ג'וליאן מתעורר אל מציאות חדשה. ד"ר ליט נוטל על עצמו את המשימה להציג את נפלאותיה של החברה בשנת 2000, ובתו, שגם היא נקראת אדית, מספקת לעלילה את המגע הרומנטי.

ד"ר ליט מציג בפני ג'וליאן את העקרונות המנחים של החברה בימיו. את היוזמה הפרטית והתחרות החופשית, שהביאו לכדי ריכוז ההון בידי כמה ידים פרטיות, תוך הפגנת בזבוז וחוסר יעילות שבסופו של דבר הזיקו לכולם, החליף תאגיד אחד ויחיד, התאגיד של האומה. "האומה אורגנה כתאגיד אחד גדול, שבתוכו נבלעו כל שאר התאגידים; נוצר מצב שבו קיים בעל הון אחד במקום כל שאר בעלי ההון, מעסיק אחד בלעדי, מונופול אחד כוללני שלתוכו נבלעו כל שאר המונופולים הקודמים, קטנים וגדולים גם יחד; מונופול שברווחיו, בהונו ובחסכונותיו כל האזרחים הפכו להיות שותפים". את הנסיונות העצמאיים של בני האדם לבור את דרכם ולבחור את מקצועם, החליף צבא העבודה. בדומה לצבא לוחם היררכי המבוסס על משמעת, מכשיר את אנשיו מאפס ומקדם את בעלי הנסיון, כך גם צבא העבודה. אחרי שנים של חינוך פורמלי שווה לכל, האנשים מגויסים אל צבא העבודה, ועוברים שנים של הכשרה בסיסית, "מעין בית ספר בסיסי וקפדני במיוחד שבו אנשים צעירים לומדים הרגלי ציות, כפיפות ומסירות לחובתם". אחרי הכשרה זו מתאפשרת התמקצעות, והעובדים מתמידים בשירותם עד גיל ארבעים וחמש, אז הם משוחררים לעסוק בפעילות פנאי. השכר אינו ניתן בכסף אלא באשראי שניתן לניצול בחנויות התאגיד, והוא מתגמל מאמץ, לא תוצרת. "לכמות התוצר אין דבר וחצי דבר עם השאלה שעניינה הוא הגמול שהאדם זכאי לו מעצם היותו אדם. גמול לעבודה הוא עניין לגמרי מוסרי, וכמות של תוצר היא סוגיה חומרית. רק היגיון מעוות ינסה לפסוק בשאלה מוסרית על סמך קנה מידה כמותי". כל הערה על כישורים ועל ביצועים, כמו גם על משמעת, נשמרת בקפידה על מנת להכריע בענייני קידום. מכיוון שכל דבר קטן מתועד, כולל סיכה שיוצאת מן המחסנים, יש לתאגיד שליטה מירבית על היצור ועל הצריכה, ואלה מתוכננים היטב לפרטיהם ועונים על צרכי הכל. איכשהו, וד"ר ליט מפרט בענין זה, כל רגשי החמדנות והקנאה והראוותנות חדלו מלהתקיים, נעשו בלתי כדאיים, והצורך להתבלט על חשבונם של אחרים הוחלף בדאגה כנה לטובת הכלל. "בימינו אנו, כשחריצות ויצרנות מכל סוג אינן עוד עניין פרטי, השירות לאומה, הפטריוטיזם והתשוקה להומניות הם שממריצים את העובד, כפי שדחפו בזמנך את החייל בשדה הקרב", אומר ד"ר ליט, ומוסיף, "אותה התחרות רהבתנית, אשר בזמנך הובילה לפזרנות מופלגת שלא תרמה דבר לאיכות החיים ולטוב הכללי, אינה מצויה עוד במקומותינו כמובן; תחרות כזו אין לה מקום בחברה שכל בניה ובנותיה שווים לגמרי זה לזה מבחינת המשאבים וההכנסה; לפיכך שאיפתנו אינה חורגת מעבר למה שמשרת את הנאות חיי הכלל". ומה קורה לחריגים הבודדים שאינם הולכים בתלם? "אדם היכול למלא את חובתו לטובת הכלל אך מסרב בעקשנות לעשות זאת, נידון למאסר בבידוד ומאכילים אותו לחם צר ומים לחץ, עד שיתרצה ויסכים לנהוג כאזרח הגון".

בחברה של שנת 2000 אין כמעט צורך בחקיקה, אין צורך בעורכי דין, כמו בכל מי שפרנסתם על סבלם של בני האדם. אנשי רוח, שאינם תורמים ליצור הכולל, רשאים לעסוק בתחומם, אם ימצאו די אנשים שיסכימו לוותר על חלק מן האשראי שלהם לטובתם, או אם יסכימו להסתפק במחצית מן האשראי הניתן לאחרים. מכיוון שענייננו כאן בספרים, אזכיר את ההתיחסות אל הסופרים: "יכולתו הספרותית של כותב כלשהו נקבעת על פי רמת הפופולריות שלו, ותגובה זו היא אמת המידה למתן הזדמנות לכותב להקדיש את כל זמנו לספרות […] אנו מעניקים מידה רבה של אמינות לפסק דינו של קהל הקוראים באשר לערכה של יצירה ספרותית".

לא אכנס כאן לכל פרטי העקרונות שעל פיהם מתנהלת החברה. אזכיר בקצרה את מעמדן של הנשים, שמועסקות בצבא עבודה משלהן, אלא אם כן הן הופכות לאמהות, והן האחראיות להשבחת הגזע האנושי משום שהם בוחרות גברים ראויים על פי התמסרותם לעבודה. פה ושם חומק לבלאמי השוביניסט, כשהוא אומר דברים כגון "הגברים של היום מעריכים מאוד את היופי והחן של הנשים, כדבר המוסיף טעם לחייהם ואף משמש תמריץ למאמציהם; אי לכך הם מרשים לנשים לעבוד בשלל עיסוקים" או "בימים אלה נשים הן מין מאוד שמח בהשוואה למה שהיו אי פעם בכל תקופות ההיסטוריה של העולם; אי לכך, יכולתן להעניק אושר לגברים התגברה באותו יחס". חומקת לו גם העליונות המערבית, כשהוא מדבר על פדרציה עולמית שבמסגרתה "האומות הגדולות של אירופה, כמו גם אוסטרליה, מקסיקו וחלקים מדרום אמריקה, מאורגנות עתה מבחינה תעשייתית כמו ארצות הברית, שהובילה כחלוצה את האבולוציה הזו". משאר העולם הוא מתעלם באלגנטיות. אבל הערות מעין אלה הן שוליות למדי במכלול. אציין גם כי לד"ר ליט יש תשובה לכל שאלה שג'וליאן מעלה בפניו, והוא מפרק בקלות את הסקפטיות שלו, וגורם לו לחוש אשם ונבוך כשהוא מהרהר בתקופה הרעה שממנה הגיע.

הספר זכה לתפוצה רחבה ונחשב בעל השפעה. מועדוני בלאמי רבים נפתחו ברחבי ארצות-הברית לדון בחזונו, ספרים נכתבו בהשראתו, ורעיונותיו היו מקובלים על מגזרים שונים. משה אלחנתי, שתרגם והוסיף הערות שוליים מרחיבות, כתב הקדמה מקיפה, ובה הוא מתייחס בין השאר למעמדו של הספר

"מבט לאחור" לוקה בעיני בשתי נקודות עיקריות. האחת היא ההנחה חסרת הביסוס שאנשים מקבלים החלטות רציונליות, ושניתן לעקר ולעקור נטיות אופי טבעיות. "השיטה שלנו אינה תלויה כלל בחקיקה ייחודית, ביסודה היא התנדבותית לגמרי; היא התוצאה ההגיונית של פעולת הטבע האנושי תחת תנאים רציונליים", כך מסביר ד"ר ליט, ומעדיף להאמין שהחברה כגוף מסוגלת לכך, ושהרצון הפרטי יכפיף את עצמו בהתנדבות ולנצח לטובת הכלל. השניה היא האמונה שחברה שכופה על חבריה משמעת ברזל היא אוטופיה ולא דיסטופיה. בעיני אין אושר בחיים מוכתבים נטולי יוזמה וכמעט נטולי חופש בחירה, חיים הנתונים למעקב יומיומי פרטני ולמערכת של הערכות וציונים על כל צעד ושעל. יחד עם זאת, נהניתי עד מאוד להתווכח עם הכתוב, מצאתי פה ושם רעיונות שכדאי לאמץ, ולמדתי מעט על החברה בבוסטון במאה התשע-עשרה, גם אם נקודת המבט מוטית. מכל הסיבות הללו, וגם מתוך סקרנות גרידא באשר לפרסומים היסטוריים, אני ממליצה עליו.

Looking Backward: 1887–2000 – Edward Bellamy

רסלינג

2025 (1888)

תרגום מאנגלית: משה אלחנתי

"ליזה מלאמבת'" הוא ספרו הראשון של סומרסט מוהם. בעודו סטודנט לרפואה עבד בבית-חולים באזור לאמבת' שבדרום לונדון, אז מקום מושבם של בני מעמד הפועלים, ובספרו תיאר את חייהם, בדגש על יחסי גברים-נשים.

הספר מתאר חודשים ספורים בחייה של ליזה, צעירה כבת שמונה-עשרה. ליזה היא ככל הנראה הבחורה הפופולרית ביותר בשכונה. היא יפה, היא תוססת, היא רקדנית מצוינת, מקובלת על ילדים ועל מבוגרים, הרוח החיה בכל חבורה. יש לה חברים קרובים, ובחור טוב שאוהב אותה. כמו רבים משכניה היא עובדת במפעל מקומי, אבל מוצאת עתים לשעשועים ולהנאות. ליזה חיה עם אמה, אלמנה אלכוהוליסטית אגוצנטרית שמרבה להתלונן על בתה, היחידה מכל ילדיה שנותרה לצדה, למרות המסירות שליזה מגלה כלפיה. גברי השכונה הם פועלים, שמוצאים מפלט מעמלם בפאב, וגם לטובים שבהם לוקח זמן קצר להפליא לעבור מסטטוס החבר הטוב לסטטוס הבעל הקודר. נשותיהם יולדות ילדים רבים בזה אחר זה, ומשלימות עם האלימות שמופנית כלפיהם מצד הבעלים כשאלה שותים כוסית מיותרת. הן מצדן שותות מדי פעם כדי להחזיק מעמד ולשכוח.

נראה שעתידה של ליזה ברור. היא תתחתן עם טום, הבחור שאוהב אותה ומייחל לשאת אותה, תחדל לעבוד מחוץ לבית, תעבוד מסביב לשעון בתוך הבית, ואם תספוג מהלומה פה ושם – ניחא. ככה זה, כנראה שיגיע לה לספוג. אבל ליזה רוצה משהו שונה, גם אם לא ברור לה מה היא רוצה. היא מודיעה לטום, חד וחלק, שלא תנשא לו, ובו זמנית מתאהבת בגבר נשוי המבוגר ממנה בשנים רבות. האהבה, כך נראה, היא הדדית, אבל היא מגיעה עם תג מחיר כבד. החברה לא תשלים עם השערוריה, והבורות וקלות הדעת של שני השותפים יאיימו לדרדר את הרומן לאסון.  

בלשון פשוטה, כמעט דיווחית, סומרסט מוהם מספר על חיים במעגל ללא מוצא, לכודים בבוּרוּת, בעוני ובאלימות. נדמה כי איש איש לעצמו, וגם מן הקרובים ביותר קשה לצפות להבנה ולחמלה. הלב נכמר למקרא קורותיה של ליזה, צעירה חיובית מלאת חיים, שנולדה אל גורל ידוע מראש, וכמיהתה הטבעית לאהבה ולאושר לא זכתה להתממש. מבין השורות עולה הביקורת של הסופר על שרואות עיניו, אבל ניכר שלבו יוצא אל גיבוריו, ונראה שיותר משהוא מבקר הוא חומל. כבר בספר ראשון זה, כמו בספריו המאוחרים יותר, הוא מפגין את כושר ההתבוננות שלו בחברה וביחיד, והתוצאה מומלצת לקריאה.

Liza of Lambeth – W. Somerset Maugham

זמורה ביתן

1990 (1897)

תרגום מאנגלית: לאה זגגי

ארנסט גרבר הוא חייל גרמני, המשרת בחזית המזרחית. השנה היא 1944, צבא ברית המועצות דוחק את הגרמנים לנסיגה, או לקיצור קוי חזית ולשיפור עמדות לקראת שימוש בנשק סודי, כפי שטוענת התעמולה הגרמנית. מזה שנתיים לא זכה ארנסט לחופשה, ונדמה שגם חופשתו הבאה עתידה להתבטל, אבל מתמזל מזלו והוא מקבל אישור לצאת למסע ממושך אל לב גרמניה, במהלכו הוא חולם על אוכל ממטבחה של אמא. חורבן מקדם את פניו בעירו, בית הוריו ושכונות ילדותו הרוסות, מקום הימצאה של משפחתו אינו ידוע, אם בכלל עודם בחיים. במקום לזכות בהפוגה קצרה מן המוות בחזית הוא פוגש במוות בבית. אבל הוא פוגש גם אהבה בדמותה של אליזבת, בתו של הרופא המשפחתי. הרופא עצמו נשלח בשל דעותיו למחנה ריכוז. אליזבת עובדת במפעל המייצר מעילים, וחולקת דירה בעל כורחה עם חברת מפלגה נאצית אדוקה הבולשת אחריה. "מה ישאר?", חושב ארנסט בתוך ההרס והמוות שבכל פינה. "מן הראוי שישאר דבר זה או אחר […] עוגן שיחזיקנו כדי שלא ייסחף, שיעלה בידו לשוב". הוא מציע לאליזבת להנשא, והם זוכים לשלושה ימים של ניתוק יחסי בתוך בועה משלהם בטרם ישוב לחזית.

אריך מריה רמרק כתב על הגרמני ש"באמצע". ארנסט אינו נאצי אבל גם אינו מתנגד משטר פעיל. כמו גרמנים רבים פשוט עצם עיניים. השנים בחזית, הידיעה שמשקרים לעם, המפגשים עם חיילים שהשתתפו בפעולות רצח ומתגאים בכך, שינו משהו באדישות שלו. "לעתים קרובות למדי נסתלק וסרב לדעת. הוא ומאות אלפי אחרים. והם חשבו כי בדרך זו יוכלו להשקיט את מצפונם. יותר לא רצה זאת. יותר לא רצה להתחמק". הוא עוזר בקטנה ליהודי מסתתר, ואינו מסגיר את האיש שמחביא אותו, אבל בו זמנית מתיירא להביע את רגשותיו בחברתו של חבר ילדות שעלה לגדולה במפלגה. הוא מודע לסבל שהגרמנים המיטו על מליוני בני אדם, אבל זועק "חזירים" כלפי מטוסי בעלות הברית המטילים פצצות על עירו כדי להכניע את גרמניה. הוא רוצה לנהוג בצדק, לגלות לפחות אהדה לקורבנות, אבל "בזעזוע פתאומי נוכח בחוסר התקווה הנצחי הצפוי לצדק ולאהדה: להיות תמיד מתנפצים אל קיר האנוכיות, האדישות והפחד". "היכן תחילתה של האחריות האישית?", הוא תוהה ואינו יודע לענות. "אין אנו יכולים להסתר בפשטנות מאחורי העובדה שפעלנו לפי פקודות. או שמא כן?". הוא יכול למצער לערוק מן השירות, אבל אינו מסוגל לכך. בשיחה חד-צדדית עם היהודי המסתתר הוא מנסה להסביר, וכל משפט שלו נתקל בשתיקה. "כן, חוזר ללחום כדי שהפושעים הרודפים אחריך ישארו בשלטון זמן נוסף. אולי רק זמן מספיק כדי לתפוס אותך ולתלותך", "אני יוצא כיוון שאחרת יירו בי", "ואני יוצא כיוון שאם אערוק יאסרו את הורי ואת אשתי, או שישלחום למחנה ריכוז, או שימיתום", ובסופו של דבר מודה כי "אני יוצא ואני יודע כי תירוצי אינם תירוצים". כי מעל הכל מרחף פחד משתק. "הלז היה פחד שונה, זוחל וחונק, בלתי מוגדר ומאיים, פחד שכמו זיהם אותך, בוצני והרסני, שלא ניתן לאחוז בו ולא ניתן להשתלט עליו, פחד של אין-אונים וספק מכרסם, הפחד המשחית לשלומם של אחרים, לקורבנות החפים מפשע, לנרדפים על לא עוון, הפחד מפני קפריזה של הכוח ושל אי-אנושיות אבטומטית, הוא הפחד השחור של התקופה".

הסופר, שהוחרם על ידי הנאצים ויצא לגלות בינואר 1933, היה שותף לכתיבת התסריט של הסרט שנוצר ב-1958 על בסיס הספר. הסרט לא הותר להקרנה בארץ בנימוק שהוא מציג רק את סבלם של הגרמנים ללא התיחסות לסבל שגרמו לקורבנותיהם. רק ב-1962 הותר להקרנה ובאותה שנה הספר תורגם לעברית. ניתן להתווכח עם הצנזורה, אבל יש להודות שבחלקו הגדול הספר אכן גורם אי נוחות מאותה הסיבה. יחד עם זאת, הסופר מצליח, באמצעות דמויות מגוונות שמופיעות בחייו של ארנסט ובאמצעות התבוננות במה שעובר עליו פיזית ונפשית, להמחיש את היסורים של אדם מן השורה, שמודע לעוול סביבו אבל עסוק בעיקר בהישרדות.

כתוב היטב, אינו חס על הקוראים, ומומלץ.

Zeit zu leben und Zeit zu sterben – Erich Maria Remarque

מ. מזרחי

תרגום מאנגלית: שרה ריפין

1962 (1954)

מאריו הפרואני בן השמונה-עשרה הוקסם משני אנשים. האחת היא דודתו הבוליביאנית חוליה, גרושה כריזמטית המבוגרת ממנו בארבע-עשרה שנים. בתחילת ביקורה אצל משפחתה הענפה בפרו התיחסה חוליה אל מאריו כאל ילד, וניצלה אותו כמלווה לבתי קולנוע כדי לחמוק מארועים משפחתיים, אבל יחסיהם התפתחו לכדי רומן שאותו נאלצו, כמובן, להסתיר. השני הוא פדרו קאמאצ'ו, כותב תסכיתי רדיו בוליביאני, שנשכר על ידי מעסיקיו של מאריו לכתוב עבורם, וזכה להצלחה מסחררת. מאריו, ששואף להיות סופר, ובינתים מתפרנס כמשכתב חדשות שפורסמו ברשתות אחרות כדי לפרסמן ברשת שבה הוא עובד, רואה בפדרו את הכותב האידיאלי. "האיש הקרוב ביותר לאותו יוצר במשרה מלאה, הרדוף ביעודו ומתאווה אליו כאחד, שהכרתי, היה התסכיתן הבוליביאני. לכן הילך עלי קסם רב כל-כך".

פרקי הספר מציגים לסירוגין את סיפורם של מאריו וחוליה, שמתרחש במציאות, ואת התסכיתים שכותב פדרו, ושמתרחשים במוחו היצירתי של הכתבן. בעוד הרומן בין השניים הולך ומתמקד בשאיפה לזוגיות חוקית, היצירות של התסכיתן הולכות ומתבדרות. מוחו החד, שמוקדש כולו אך ורק לכתיבה, מאבד בהדרגה מיקוד. העלילות הנפרדות של התסכיתים מתערבבות זו בזו, והיצירות מתחילות לסבול מחוסר עקביות פנימי. אסונות ניחתים על הגיבורים כדי להתיר עלילות, והטעויות, שתחילה חשו בהן רק השחקנים, הופכות יותר ויותר גלויות למאזינים.

קראתי את הספר לראשונה לפני שנים רבות, וזכרתי ממנו את סיפור הרומן. בקריאה חוזרת נהניתי מאוד גם מן התסכיתים. כל אחד מן הפרקים המוקדשים להם הוא סיפור מוצלח בפני עצמו (עד שכאמור הם חדלים להיות מוצלחים), וכמו כל תסכית בהמשכים הם מסתיימים בנקודה קריטית בעלילה ובשורה של שאלות שנועדו להותיר את המאזינים סקרנים לקראת ההמשך. מן הקריאה הראשונה זכרתי גם שהרומן הוא בין הדודה לכתבן, משום שמאריו מתייחס לעצמו ככזה, אבל הפעם התרשמתי שהשאלה מיהו הכתבן יכולה להתפרש בשתי דרכים, והיא יכולה להצביע גם על שני מוקדי חייו של מאריו באותה תקופה – הדודה והתסכיתן.

הכתיבה של מריו ורגס יוסה ססגונית, מורכבת, שופעת הומור, ומאירה תופעות חברתיות. באופן החביב עליו הוא משלב דמויות שהופיעו בספרים אחרים שלו, כמו השוטר ליטומה שכיכב ביצירות נוספות. הספר שואב רבות מן הביוגרפיה האישית של הסופר, כולל נישואיו לגיסתו של דודו מצד אמו, שהיתה מבוגרת ממנו בעשר שנים. לואיס לנדאו, שתרגם את הספר יחד עם ביאטריס לנדאו, מתייחס לקשר בין הביוגרפיה לעלילה באחרית דבר.

מהנה ומומלץ.

La Tia Julia y el Escibidor – Mario Vergas Llosa

כתר

1984 (1977)

תרגום מספרדית: ביאטריס ולואיס לנדאו

כריסטיאן השביעי, מלך דנמרק, יליד 1749, סבל כל חייו ממחלת נפש. יתכן שנולד חולה, יתכן שהיתה זו תוצאת החינוך הנוקשה והאכזרי שספג מגיל צעיר, ואשר נועד, כדברי הסופר, להותיר אותו "שבור, כנוע, אחרי שאיבד את כוח הרצון, או אז יוקנה לשליט כל הכוח, כדי שיוותר עליו לטובת מחנכיו". מצד אחד הוא נחשב בחיר אלוהים, שבכוחו לחרוץ גורלות לחיים או למוות ומילתו היא חוק. מצד שני הוא היה בסופו של דבר פיון במשחק פוליטי שהיה גדול מכפי יכולתו להתמודד. על פי העדויות הוא היה נבון ומתקדם בדעותיו, אבל קשייו הנפשיים האפילו על כישוריו, הפכו אותו חסר אונים, ושללו את יכולתו למשול.

אל הסדק הזה שבין השפיות לחוסר היכולת נדחק הרוזן הגרמני יוהאן פרידריך סטרואנסה. בשנת 1767, כשהמלך והמלכה שהו בגרמניה, נקרא סטרואנסה, שהיה רופא, לטפל במלך. הוא התחבב על כריסטיאן וגם על שריו ויועציו, ושנה אחר-כך מונה לרופאו האישי המלך. הקשר בין השניים שגשג בשנים הבאות. האם סטרואנסה אהב את כריסטיאן, כגרסת הספר הזה, או שראה בו אמצעי לקידום עצמו ורעיונותיו? הדעות חלוקות. אבל העובדה היא שהרופא הפך החל מדצמבר 1770 ועד ינואר 1772 לשליט בפועל של דנמרק. יתכן שהוקל למלך כששוחרר למעשה מחובותיו. הוא לא סילק את סטרואנסה גם כשזה ניהל רומן גלוי עם המלכה קרוליין מתילדה, והיה ככל הנראה אבי בתה.

כך או כך, המלך והרופא היו מאוחדים בתמיכתם ברעיונות ההשכלה, ואולי גם משום כך קיבל המלך בהכנעה את שלטונו של הרופא. סטרואנסה ניצל את שנותיו בשלטון כדי לשנות כליל את פניה של דנמרק ברוחם של משכילי התקופה. בתקופה קצרה הוא פרסם מאות רבות של צווים, ביניהם חופש עיתונות, חופש דת, העברת מסים למדינה במקום לארמון, ביטול שיטת האריסות, הפסקת הקצבות לתעשיות בלתי רווחיות שבבעלות האצולה, רפורמה במערכת הבריאות, החרמת מבני כנסיה והפיכתם לבתי יתומים, ביטול חוק נגד ניאוף, קיצוץ בקצבאות מיותרות לפקידי ממשל, הטלת איסור על עינויים, ועוד ועוד.

לכאורה המהפכה שהנהיג סטרואנסה היתה צריכה לשמח לבבות. בפועל הוא נתקל בהתנגדויות רבות. חלקן של ההתנגדויות נבעו ממניעים פוליטיים ומתככי חצר; חלקן מהאינטנסיביות של השינויים שהקשתה על קבלתם; חלקן מהארוגנטיות של סטרואנסה עצמו, שבשעטתו קדימה לא טרח ללמוד את השטח ופעל כמכבש מבלי להכיר את העם שאותו ביקש לשנות. אבל נדמה שמה שהכשיל את המהפכה היה בעיקר הרומן עם המלכה. הדנים התקשו לעכל את הפגיעה בקדושת בית המלוכה, וסברו שסטרואנסה הגרמני והמלכה, שהיתה אנגליה, מזיקים למלך ומשפילים אותו. מבקשי רעתו של סטרואנסה, או מבקשי טובת עצמם, נאחזו ברומן הזה כדי לסלק את המלכה ולהוציא את הרופא היועץ להורג באפריל 1772.

פר אולוב אנקוויסט מספר את הסיפור הטרגי של המשולש זה, כריסטיאן וקרוליין מתילדה, שני בני-עשרה שגדלו בתנאים מחמירים ונאלצו להנשא זה לזה, וסטרואנסה, ששילם בחייו על הנסיון ליישם את רעיונות ההשכלה ועל הרומן המסוכן שניהל. הסופר בחר להתייחס אל השלושה כאל דמויות מופת, שיכלו לעשות גדולות אילו ניתן להן החופש לכך, אך הקדימו את זמנן ונלכדו במערכת של תככים ושל שמרנות. עדויות אחרות סותרות את התפיסה האידילית הזו, אבל עומדת בעינה העובדה שהתיקונים שהנהיג סטרואנסה – על פי הספר הוא עשה זאת בשיתוף פעולה מלא עם המלכה – אשר בוטלו אחרי מותו, יושמו ברובם שנים לא רבות אחר כך.

מעבר לענין שבתוכנו ההיסטורי של הספר, מה שעושה אותו מוצלח במיוחד הוא סגנונו היחודי, כמעט פיוטי לעתים, של הסופר. אנקוויסט נצמד לעובדות, מוסיף פרטים שמפיחים בעלילה ובדמויות חיים, צובע אותן בפרשנות משלו, ומספר בסבלנות פרט אחר פרט את קורות "עידן סטרואנסה". התרגום המשובח של דנה כספי תורם אף הוא לחווית הקריאה.

על בסיס הספר נוצר הסרט "סיפור מלכותי", שהוא טוב לכשעצמו, אך הספר טוב ממנו.

מומלץ בהחלט

Livläkarnes Besök – Per Olov Enquist

כתר

2006 (1999)

תרגום משבדית: דנה כספי