קטגוריה: ספרים מומלצים

"יש סוד לזמן" מספר את סיפורה של מונה, ילידת אירלנד המתגוררת באנגליה, בהווה, כשהיא בת שישים, ובעבר, בעיקר בשנת 1974, השנה בה השתבשו חייה ולא שבו להיות כשהיו. מונה של ההווה היא אשה נעימת הליכות, חיה לבדה, תופרת בגדים לבובות לאספנים שהיא מוכרת בחנות שבבעלותה. יש לה שתי חברות קרובות, מכריה מחבבים אותה, מן הבנין הסמוך מנפנף לה גבר בודד, אולי תצמח כאן אהבה. נדמה שהיא מעדיפה את בדידותה על פני חברת בני אדם, ויחד עם זאת היא אדם אכפתי, תכונה שבאה לידי ביטוי בולט ביחסיה עם הנגר המכין את הבובות על פי הזמנתה, אדם מסוגר וחולני, שהיא סועדת בשעות קשות. ההווה של מונה נחשף לפרטיו בסגנון איטי ענוג, ובהדרגה הולכים ומשתלבים בו רמזים לעבר כאוב שעדיין מאפיל על חייה.

מונה עברה בחייה מספר טראומות. בילדותה התיתמה מאמה, ונותרה לבדה עם אביה, ששימש עבורה אם ואב גם יחד. בבגרותה עזבה את הבית כדי להרחיב את עולמה, ועברה לבירמינגהם, נושאת עמה מצפון מיוסר בשל נטישתה את אביה. ואז הגיע נובמבר 1974, שהנחית עליה אסונות, כאשה וכאירית, ונישואיה, בני פחות משנה, ספגו מכה אנושה. זמן רב עבר עד שהצליחה לאסוף את עצמה ולאמץ את האימרה כי "יש סוד לזמן. אפשר להרחיב או לכווץ אותו. אפשר להפיק את המרב ממה שיש". את האימרה הזו היא מנסה להנחיל לנשים שחוו טרגדיה כשלה.

קיט דה ואל היא מספרת סבלנית. שלישו הראשון של הספר משייט לאטו, מתלווה אל היומיום של מונה. בהדרגה הוא הופך אינטנסיבי יותר, ככל שהוא הולך ומתכנס אל אותו נובמבר. דה ואל היא גם מספרת בלתי שגרתית. אין שבלוניות בעלילה, ואף אחת מן הדמויות אינה מוגדרת על פי תכונה יחידה. דודותיו של ויליאם, בעלה של מונה, כדוגמא, נקראות בפיו "מגפה" ו"בצורת", והן מרבות להתקוטט ביניהן, אבל הן אלה שמתייצבות לימינה של מונה כשהיא זקוקה להן. רומן שמתחיל ללבלב מקבל תפנית בלתי צפויה. אשה שמונה לא אהבה בילדותה מצטיירת בבגרותה באור שונה. אמנם ידעתי עוד לפני שקראתי את הספר מהו הארוע שעיצב את ההווה של מונה (לצערי. הייתי מעדיפה לגלות זאת בקצב שקבעה הסופרת), אבל פרט לכך הסיפור הצליח להפתיע, ועשה זאת תוך שמירה על הגיון עלילתי.

פרט לטרגדיה שבלב העלילה, אחד הנושאים המרכזיים בה הוא יחסי הורים-ילדים. ויליאם מבועת מן המחשבה שהוא עלול להפוך לאב כושל כמו אביו שלו. מונה כילדה התייסרה בשל רתיעתה מאמה החולה. חברתה של מונה מטפלת באם שלקתה בפרקינסון. אביה של מונה השכיל לשחרר אותה לדרכה למרות שנותר בודד. עוד עוסק הספר ביחסי אירים-אנגלים, בהגירה ובמולדת, באהבה, בחברות, ברפואה הבלתי אישית של אותה תקופה, ובהזדקנות. נושאים אלה ואחרים משתלבים יחדיו לרקמה סיפורית חיה, שתורגמה ברגישות בידי שי סנדיק.

"יש סוד לזמן" הוא ספר שזור יאוש ותקווה, כאב וחמלה, הנכנס אל הלב.

The Trick to Time – Kit de Waal

אריה ניר

2020 (2018)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק

בספרו "העולם החופשי" תיאר דייויד בזמוזגיס את קורותיהם של מהגרים יהודים מברית-המועצות בשנות השבעים, בחודשים בהם שהו במחנה מעבר ברומא בהמתנה לאשרת כניסה למדינות המערב שיסכימו לקלוט אותם. בספר "נטשה", שקדם ל"העולם החופשי", הוא מספר על חייהם של המהגרים שהגיעו לטורונטו. שבעה הסיפורים שבספר עומדים כל אחד בפני עצמו, אך ביחד הם מספרים, בסדר כרונולוגי, על משפחה אחת, משפחת ברמן, וכולם מתוארים מפיו של הבן מארק, בן שש בסיפור הפותח, וגבר צעיר בסיפור החותם את הספר.

הסיפורים עוקבים אחרי חבלי הקליטה של משפחות המהגרים. מהגרת המתגוררת בבית המשותף בשכנות למשפחתו של המספר, שכלבתה נדרסת, מסרבת להתנחם באפשרות לאמץ כלב חדש, וזעקתה מתמצתת את תחושת התלישות הקשה שהיא חווה בארצה החדשה: "חדש? מה הכוונה בחדש? אני לא רוצה חדש […] כל מה שיש לנו היום חדש". כשאביו של מארק, העובד לפרנסתו במפעל שוקולד, חולם על חידוש הקריירה שלו כמעסה טיפולי, הדיונים בנושא זה – ובנושאים אחרים – נערכים באוזניו של הילד בן התשע: "לא היה דבר שלא דנו בו בפתיחות מולי, ולעתים אף ביקשו את חוות דעתי. הם היו זרים בארץ והכירו בעובדה שמבחינתי המקום היה זר פחות, אף שהייתי רק ילד". מארק ער לחולשה שחש אביו בשל הירידה במעמדו החברתי והכלכלי, ובשל זרותו של המקום, ומנחם את עצמו בהתבוננות בתמונתו של האב בדרכון, בה הוא עוטה הבעה אטומה של פקיד סובייטי בכיר: "היתה נחמת-מה במחשבה שהגבר שבתמונה ואבי היו פעם אותו אדם". בסיפור הרביעי והחמישי הילד הוא כבר נער, מגבש את זהותו שלו בנפרד מהוריו, מבקש לעזוב את בית הספר היהודי, מתנהג בבריונות, מסתגר במרתף הבית – המשפחה הצליחה להתקדם מבית משותף לבית עם גינה בפרברים – שם הוא מתמסטל ומאונן. "נטשה", שעל שמו נקרא הספר, מציג פן נוסף של ההסתגלות, בדמותה של נערה שאולצה להגר עם אמה כשהיא כבר בת-עשרה. שני הסיפורים האחרונים סובבים סביב מהגרים מזדקנים – בראשון הולכת לעולמה סבתו של מארק; בשני נאבקים מהגרים אלמנים על הזכות לקבל דירה מסובסדת בערוב ימיהם.

דייויד בזמוזגיס, שבדומה למארק היה אף הוא בן שש כשהיגר עם משפחתו מריגה לטורונטו, מתאר במבט מבפנים את החוויה הסבוכה של ההגירה. כתיבתו עניינית, לא מתלוננת ולא מאשימה, רגישה לפרטים, כנה ומרגשת.

מומלץ.

Natasha – David Bezmozgis

כנרת זמורה ביתן

2006 (2004)

תרגום מאנגלית: יעל גרינפטר

אורח החיים העירוני מכנס אל תחת גג אחד אנשים שונים זה מזה. הימצאותם בכפיפה אחת אינה תמיד מבחירה, דיירים עוזבים, אחרים נכנסים, וכולם נדרשים להסתדר איכשהו יחדיו. אחדים יתיידדו, אחרים יפתחו רגשות טינה. אחדים יהיו מעורבים בחיי שכניהם, אחרים יסתגרו בתוך דירתם-מבצרם. כלפי חוץ יטפחו תדמית ציבורית מסוימת, ומאחורי דלתותיהם יתרחשו חיים פרטיים נסתרים.

"אספת דיירים" הוא סיפורו של בנין אחד ברחובות. את הפן המשותף מייצגות הודעות הנתלות בלובי – גבית כספים, החלפת מנקה, איחולי חג שמח, שיפוץ מתוכנן. בתוך הדירות, ומעט גם ביניהן, רוחשים חיים מגוונים: אשה, שבנה עבר טראומה והתרחק מהבית, נאלצת לחלוק את דירתה עם חמה המשותק והשותק ועם המטפל הזר. מנהלת משפחתון עוקבת בחרדה אחר היחסים בין אחת הפעוטות לסבה. אלמנה מזדקנת מבקשת מבנה של השכנה להניח פרחים על קברו של בעלה. אם חוששת לאבד את בנה כפי שאיבדה את אביו. שכנים ששיפצו את דירתם מתרשלים בתיקון הנזקים שנגרמו לדירה שתחתם. בחניה המשותפת יש מי שאינו מתחשב בקוי ההפרדה שבין החניות. מאחת הדירות עולה באופן קבוע קול בכיה של תינוקת. בסיפורים קצרים וממוקדים, המיטיבים לתאר את דיירי הבנין במבט כפול – כפי שהם נראים למתבונן מבחוץ, וכפי שהם חשים בתוך עצמם – הסופרת יוצרת מארג רוחש חיים, ופורטת בנין משותף כמושג למרכיביו האנושיים.

אורית גרוס כותבת באמפתיה וברגישות, וניחנה ביכולת ללכוד הלכי רוח באמצעות מלים פשוטות ומחוות. הסיפורים מחוברים מאוד למציאות, וקריאתם מעוררת בהכרח את התהיה מה אנחנו באמת יודעים על מי שמצויים מדי יום ביומו במרחק כה קצר מאתנו.

קריא, עכשווי ומומלץ.

כרמל

2019

קורט רוזנדורף, מי שהיה כנר ראשי בתזמורת הפילהרמונית הישראלית, ומייסדה של הרביעיה הקאמרית הקרויה על שמו, נפטר בקיץ 1973. במהלך השבעה מגיע לבית המשפחה הסופר אגון לוונטל, מי שהיה חברו הקרוב של המנוח בשנותיהם הראשונות בארץ, אי-אז בשנות השלושים. ארנון, בנו הבכור של רוזנדורף, שביקש מטעמים של מחקר היסטורי לשוחח עם לוונטל, עומד על זהותו רק לאחר שהוא עוזב, אבל צירוף מקרים יוצר ביניהם קשר זמן לא ארוך אחר-כך. ארנון, השוקד על עבודת דוקטורט המתייחסת לתקופה הנאצית, התוודע במהלך לימודיו להתכתבות בין איש ביון גרמני למי שארנון סבור שהוא לוונטל, והוא מבקש לרדת לסוד שמאחורי שחרורו של האחרון מדכאו. חקירותיו יובילו אותו לחשיפת סוד מחייו של אביו.

כפי שניתן להבין משמו של הספר, הוא מהווה מעין המשך ל"רביעית רוזנדורף". פרידמן, הציוני שבחבורה, נהרג לפני שנים. ליטובסקי ושטאובנפלד, שחיו בארץ במעין פסק זמן עד יעבור זעם, עזבו מכבר לטובת תזמורות זרות. לוונטל, שתכנן לכתוב ספר על חייו בארץ, ולתת לו את השם "יומן של גולה", חזר לגרמניה, ואכן פרסם ספר בשם זה. אבל למרות ההמשכיות הזו, מדובר בשני ספרים נפרדים, שנושאיהם שונים זה מזה. הגירה, גלות, מולדת ובית, הם נושאיו המרכזיים של הספר הראשון. ההתיחסות ההיסטורית לתקופה הנאצית, בעיקר לסבלם של היחידים, והצלקות שנושאים מי שחוו אותה, הן נושאי הספר הזה. הסופר מספק ב"צלו של רוזנדורף" מידע מספק להבנת הדמויות, כך שניתן לקרוא את הספר גם בלי הכרת ההיסטוריה שלהן שתוארה בקודמו.

למרות שארנון הוא לכאורה הדמות המרכזית בספר, גיבורו הראשי הוא לוונטל, אדם חמקמק, אפוף סוד, שלא תמיד אפשר לדעת איפה נגמרת מציאות חייו ומתחילה הבדיה הספרותית. בשנותיו בארץ נצמד כצל לרוזנדורף, כפי שמציינת בבוז קל אמו של ארנון, וגם כעת, כארבעים שנה מאוחר יותר, הוא ממשיך להיות מעורב בחיי משפחתו. כפי שב"רביעית רוזנדורף" העניק לו נתן שחם את תפקיד הצופה החיצוני שמסוגל לספק מבט-על, גם כאן שם בפיו את האמירות המשמעותיות ביותר בספר, ובראשן, "מאתים שנים נחוצות כדי להבין אלו חיים היו לנו בגרמניה בשנים הנוראות ההן. ואנחנו, כנראה, נמות קודם שנבין… ואילו אתם, האקדמאים, קוראים קצת מסמכים וקצת מאמרים, והופ! אתם מבינים! הכל אתם מבינים". בין אם ארנון יסכים עם קביעה זו, ובין אם לאו, בביקוריו בגרמניה ובחקירותיו יתוודע לפנים הרבות של הסבל, ולאופנים בהם ביקשו בני האדם למלט את עצמם ממנו.

הצל שבשם הספר מרמז, כאמור, לדבקות של לוונטל ברוזנדורף, אבל הוא מרחף גם מעל הדמויות האחרות הנגלות בהמשך, אלה שדמותו של רוזנדורף ויהדותו קבעו את גורלן בימי המלחמה והמשיכו לרחף מעליהן גם אחריה.

"צלו של רוזנדורף", כמו "רביעית רוזנדורף", הוא ספר ממוקד, מסופר בסבלנות פרט אחר פרט, מכנס אל העלילה, בנוסף לנושאים המרכזיים, גם את רוח התקופה, וכתוב בכשרון רב. מומלץ.

עם עובד

2001

הטקסט שעל כריכת הספר מתייחס לאפלה הפנימית השוררת בחייהן של הדמויות שברא עמנואל בוב, ואכן נדמה שכל אחת מהן לוקה בעיוורון פנימי כלשהו, המונע ממנה ליצור קשר אנושי פשוט. שבעה סיפורים בספר, כל אחד מהם מתרחש במסגרת זמן מצומצמת, לפעמים נאחז ברגע יחיד, ובלב כולם דמות מיוסרת, כבולה בעבותות רגשיים, הכולאים אותה בתוך עצמה ומונעים ממנה את מימוש התשוקה לאהבה ולקרבת לבבות.

אשה מודיעה לבעלה במפתיע, מבחינתו, שאינה אוהבת אותו. גבר משוכנע שראה את אשתו מנשקת גבר זר, והחשד מענה אותו. אדם מנתק באחת את קשריו עם אהוביו ועם אוהביו, ומתייהר, "איני רפה כוח כפי שחושבים". בן שעזב בחרפה את בית הוריו וניתק איתם קשר, עושה דרכו חזרה חמש שנים מאוחר יותר. אלה כמה מן הארועים המניעים את העלילה בסיפורים, עלילה המתרחשת רובה ככולה בנפשותיהן של הדמויות, ומובילה כמעט תמיד אל מעשה קיצוני בתקוות שווא שיספק פורקן ומוצא מן המבוך הפנימי האפל.

עמנואל בוב ניחן בכשרון ללכוד מאפייני אישיות והלכי רוח באמצעות פרטים קטנים, לכאורה בלתי משמעותיים אך למעשה מעידים על רבדים עמוקים. בסיפור "ידיד אחר", כדוגמא, הסיפור שהרשים אותי במיוחד, המספר הוא גבר בודד מאוד, לכוד בטקסים קטנים ובמנהגים קבועים, שמונעים ממנו, כך אני מבינה את הסיפור, להתפרק בזעקה נואשת לידידות. בפתח הדברים הוא מטייל בפארק, ומן הדברים הקטנים שהוא מספר על עצמו נשקפת אישיותו כולה. הוא מעדיף את הגנים האנגלים על הצרפתים, כי ניתן ללכת בהם לאיבוד לכמה רגעים, "ובעיקר אין אנו חולפים על פני חזיתות בתי הקפה שמהן אנשים כה רבים מביטים בנו". הספסל, שעליו הוא בוחר לשבת, חייב להמצא במרכזו של הפארק, "כך ששטחים שווים של עצים ומדשאות יחצצו ביני לבין העיר מכל העברים". כשאדם זר מתייחס אליו בידידות, הוא מהלך לצדו "בצעדים מדודים, בצעדים שמוכנים להאיץ או להאט, כצעדיהן של נערות שמשדלות את העוברים והשבים". וכך הלאה, בסיפור זה ובאחרים, התבטאויות מדודות, פסיכולוגיה דקה, מעט המחזיק את המרובה, ואמפתיה שופעת.

הסיפורים, שראו אור במקור ב-1928 בעידודה של קולט, תורגמו ברגישות בידי מיכל אסייג, והקריאה בהם היא חוויה ספרותית מומלצת בהחלט.

Henri Duchemin et ses Ombres – Emmanuel Bove

אפרסמון

2019 (1928)

תרגום מצרפתית: מיכל אסייג

מייקל ברוק הוא עו"ד מצליח, בדרך לפסגה בחברה בה הוא עובד. את מרבית שעות הערות הוא מקדיש לעבודתו, על חשבון כל היבט אחר בחייו. המטרה המוצהרת שלו היא הון ומעמד. זו התורה שספג מהוריו, וזו התכנית שהתווה עם אשתו, קרייריסטית אף היא, מתמחה בכירורגיה. חייו משתנים ביום חורפי אחד, כשחסר בית כולא אותו ועוד שמונה מעמיתיו בחדר ישיבות במשרדם המפואר, ומבקש לדעת כמה מהכנסותיהם תרמו לטובת עניי עירם. המשטרה מחלצת את הכלואים, חסר הבית נורה למוות, עמיתיו של מייקל חוזרים לשגרה, אבל הוא מתקשה לנהוג כמותם. הוא יוצר קשר עם פרקליטי רחוב, המספקים סיוע משפטי לחסרי בית תמורת משכורת זעומה, המוענקת להם על ידי קרן שעומדת לגווע, ומחליט – לא בקלות, אך מתוך שכנוע עמוק – לעבור לעבוד איתם ולנטוש את עבודתו הנוצצת. כשמתבררת לו הסיבה בגינה בחר חסר הבית דווקא במשרד החברה שהעסיקה אותו, הוא נחוש לגרום לחברה לשלם על דורסנותה.

ג'ון גרישם כתב ספר מתח קצבי על רקע דילמות חברתיות בוערות, כשהוא מערב מידע משפטי מעניין עם קמצוץ רומנטיקה והומור. קל להזדהות עם מייקל, המתלבט בין חיים פיזיים נוחים לעצמו ובין מצפונו, מודע לחולשותיו ולפחדיו. כצפוי, הצדק מנצח, אבל הנצחון נקודתי, והשפעתו על חיי חסרי הבית מזערית. מכל מקום, מטרתו של הספר אינה לייצר קתרזיס אוטופי, אלא לתאר מציאות. מרדכי גרין, פרקליט הרחוב ששכנע את מייקל להצטרף אליו, הוא במידה רבה הדמות המרכזית בספר. הוא חושף בפני מייקל את המציאות העגומה של חוקים בלתי אנושיים, של מדיניות סוציאלית בלתי הגיונית, ושל מערכות סיוע קורסות. והוא גם האיש שללא לאות טורח ועמל במישור האישי ובמישור הפדרלי ליצירת שינוי. כל הישג קטן, כולל הנצחון במקרה המתואר בעלילה, הוא פתח תקווה להישגים נוספים.

קריא, מעניין וראוי לתשומת לב.

The Street Lawyer – John Grisham

מודן

1998 (1998)

תרגום מאנגלית: עדי גינצבורג-הירש

"העולם החופשי" מתאר חמישה חודשים בחייהם של מהגרים מברית-המועצות, השוהים בשנת 1978 ברומא בציפיה לקבלת ויזה מקנדה. תקופת הדטנט אפשרה ליהודים רבים להגר, בתנאי שהיה ברשותם אישור כניסה למדינה אחרת. ישראל סיפקה אישור כזה, אולם התברר כי המהגרים אינם בהכרח בוחרים לבנות בה את חייהם. רבים מהם, בעיקר אחרי מלחמת יום הכיפורים והתעמולה הרוסית השלילית בעקבותיה, בחרו לשהות חודשים במחנות מעבר בתקווה לזכות בויזה למדינות אחרות, בראשן ארצות-הברית. פעילותו של ארגון הסעד מטעם יהדות אמריקה "השרות העברי המאוחד לסיוע למהגרים" (היא"ס), שפתח משרד ברומא, הגבירה נטיה זו.

משפחת קרסננסקי מגיעה לרומא מריגה. המשפחה מונה שמונה נפשות – האב סמואיל והאם אֶמה, הבן הבכור קארל, אשתו רוזה ושני ילדיהם, והבן הצעיר אלק ואשתו הלא-יהודיה פולינה. למרות שעזבו את ארצם יחדיו, ותחילה אף התגוררו באותו פנסיון דל שסיפקה היא"ס, כל אחד מבני המשפחה חווה את ההגירה באופן שונה. סמואיל, פטריארך נוקשה, קומוניסט ופטריוט רוסי, מתקשה יותר מכולם להסתגל לשינוי שחל בחייו. בילדותו ראה את סבו ואת אביו נרצחים מול עיניו בפוגרום, בבגרותו דבק בקומוניזם (את שם משפחתו בחר לכבוד הצבע האדום красный), ונלחם בשורות הצבא הרוסי. במעבר הגבול ביציאה מברית-המועצות נלקחו ממנו המדליות, שבמידה רבה היוו חלק מאישיותו, וברומא הוא מסרב להתכחש בטופסי ההגירה לחברותו במפלגה: "אני אהפוך לנציב מלח לפני שאכתוב דבר כזה". כעת הוא מהווה נטל על משפחתו, שכן קנדה, המוכנה לקלוט את המשפחה כולה, מסרבת לאפשר לסמואיל הזקן והלא-בריא לבוא בשעריה. "אחרי חיים כמו שאני חייתי", חשב סמואיל, "אני מוצא את עצמי כאן". קארל, שהוא טיפוס "מסתדר", מנצל את שהותו ברומא לצבירת ממון, לא בהכרח בדרכים כשרות. רוזה, היחידה במשפחה המבקשת לעלות לישראל, אך אינה מצליחה לשכנע איש, מוצאת לעצמה פיצוי בהתקרבות לדת ובחינוך עברי לבניה. אלק, קל דעת ורודף נשים, מבקש להשתחרר מהמחנק המשפחתי, ושוכר לעצמו ולפולינה דירה באזור שאינו מאוכלס ביוצאי ברית-המועצות. הרעיון "יותר חופש להשתטות" מיצה יפה את המניע שלו לעזיבת ברית-המועצות. על פולינה מסופר כי דומה שתחושת התלישות של פולינה היא חסרת מצרים. רק שנה קודם לכן נישאה לאלק, ועזבה למענו את בעלה למרות שעמדה על טיבו. בריגה השאירה את הוריה ואת אחותה, הנפש היחידה בעולם הקרובה לה קרבת אמת. כשבני המשפחה מתלבטים לאיזו מדינה להגר, פולינה יודעת כי "לא משנה לאן ניסע, תמיד נהיה בין זרים". נדמה כי רק אֶמה מסתגלת בקלות יחסית לשינוי הדרמטי בחייה, אולי משום שליבה נתון בעיקר לעניינים הפנים-משפחתיים.

דמויות נוספות בספר מציגות את פניה המגוונים של אוכלוסית יוצאי ברית-המועצות המצויים בתקופת המתנה. אלק ופולינה חולקים את דירתם עם ליובה, שחי מספר שנים בישראל, אך החליט לעזוב, וכעת הוא מצוי במעין לימבו, לא פליט כחבריו, רחוק משתי המדינות שהיו מולדתו. לישראל אינו רוצה לחזור, ומנמק זאת ברצונו להמנע משירות צבאי בעזה. אם עולים בו געגועים לברית-המועצות, הוא מתכחש להם, כי הוא יודע ש"רק יוצא ברית המועצות, שההגירה חבטה בו והממה את חושיו, יכול להתגעגע הביתה ולתאר לעצמו חיים טובים יותר בברית המועצות". סמואיל מתיידד עם יוסף רוידמן, גבר מבוגר בודד, קיטע בשל המלחמה, הממתין לשווא לאשרת כניסה לקנדה, שם מתגוררים ילדיו. אלק מצליח להסתבך עם פושעים, שנמנים אף הם עם המהגרים, ומגיע למסקנה כי ההגירה קשה לכולם, אפילו לגנבים כמו מינקה. גם הוא פגיע ומבולבל.

דייויד בזמוזגיס, שחווה את ההגירה מריגה לקנדה דרך רומא בהיותו כבן חמש, מתאר במבט מפוכח וחומל את גיבוריו, על מעלותיהם ועל חולשותיהם. באמצעות מגוון הדמויות הוא תופס את החוויה הטראומטית של ההגירה ושל המעבר ממעמד של אזרח למעמד של פליט. סיפור חייו של סמואיל מוסיף לספר נדבך היסטורי מרתק.

מומלץ.

The Free World – David Bezmozgis

כתר

2011 (2011)

תרגום מאנגלית: עידית שורר

שיר ערש רוסי צובט לב ששרה רוזה לבניה

כותרת משנה: מעולמו של שופט תעבורה

אחרי כשמונה-עשרה שנות כהונה כשופט תעבורה, שבמהלכן דן בעניינם של כשמונים אלף נאשמים, כתב השופט אברהם טננבוים את הספר הזה, ובו הוא משלב תיאורי מקרים עם עמדותיו באשר להלכות תעבורה ומשפט.

הספר עוסק בשאלות משפטיות מורכבות לצד תיאורים משעשעים של שפע התירוצים היצירתיים שמעלים הנאשמים. הוא דן בתפיסת הצדק הטבעי לעומת הצדק המשפטי, ומציג מקרים שבהם חמקו נאשמים מעונש מסיבות שבחוק ("השופט מוצא עצמו לעתים במצב שבו כל אשר יחליט ויעשה יהיה רחוק ממצב מושלם"). פרק מעניין עומד על יחודה של ירושלים, העיר בה כיהן, ועל הבעיות הנובעות מאוכלוסיתה המגוונת ומן המתחים הפנימיים. אחד מפרקי הספר עוסק בתאונות הדרכים (ישראל בשליש התחתון של מדינות אירופה בסטטיסטיקות התאונות הקטלניות), ופרק נוסף מתבונן בעולם התעבורה המשנה את פניו כשהמגה היא אוטומציה ואוטונומיה. למשטרה, לעורכי הדין ולרשויות המדינה מיוחדים פרקים נפרדים. הקורא מקבל הצצה אל חייו של שופט, בבית המשפט ומחוץ לו, ומתוודע לתפיסות ששימשו נר לרגליו של הכותב בעבודתו.

בית המשפט לתעבורה שונה מבתי המשפט האחרים, לא רק בתחומי פעילותו, אלא בעיקר בהרכב הבאים בשעריו. בעוד אל בתי המשפט האחרים מגיעים עבריינים, או אנשים השרויים בסכסוך כלשהו, הנאשמים בבית המשפט לתעבורה רובם ככולם אזרחים מן הישוב, ורבים סיכוייהם של אנשים הגונים להימנות עמם. בבואו להסביר מדוע העדיף לכהן בבית משפט זה, השופט טננבוים כותב: "לבתי המשפט לתעבורה מגיעים אנשים נורמטיביים ללא עבר פלילי. ניתן לשוחח עם כולם, הם מבינים היטב את התהליך ופועלים בהגיון. במסגרת זו ניתן היה להחליט החלטות משמעותיות ולתת עונשים מועילים. לפחות, כך הרגשתי".

"על שופטים וגלגלים" הוא ספר מעניין ומאיר עיניים, הדן בכובד ראש, ברגישות ובהומור מהנה, בהיבטים רבים של התעבורה בישראל, נושא הנוגע ליומיום של כל אחד מן הקוראים. את הספר מעטרים איורים נאים, מעשי ידיו של דודי שמאי.

נעים לקריאה, משכיל ומומלץ.

הוצאה לאור של ספרות משפטית, לשכת עורכי הדין

2019

כשפרצה מלחמת העולם השניה היתה איסלנד מדינה עצמאית מבחינת השלטון הפנימי, אך נתונה לריבונותו של המלך הדני, ולניהול יחסי החוץ וההגנה על ידי דנמרק. כשנכבשה דנמרק על ידי הגרמנים, הסכימה איסלנד לכיבוש מרצון על ידי בנות הברית. עם תום המלחמה נותרה במקום נוכחות צבאית אמריקאית, שעוררה מחלוקות פנימיות קשות. כוחות נאט"ו אמנם הגנו על איסלנד, מדינה נטולת צבא, אך בעיני איסלנדים רבים הבסיס האמריקאי, שהוקם בקפלוויק, מרחק כחמישים קילומטרים מן הבירה, פגע בריבונותם ובעצמאותם. ההלם שגרמו שתי פצצות האטום שהוטלו על יפן עדיין לא שכך, ורבים היו סבורים שבמקרה של עימות, איסלנד תהווה מטרה לפצצה שלישית בגלל הבסיס הזר. על רקע המאבק הזה כתב הלדור לכסנס את "תחנת האטום". הבסיס נסגר סופית רק ב-2006.

"תחנת האטום" מסופר מפיה של אוּגְלָה, אשה צעירה בראשית שנות העשרים לחייה. אוּגְלָה מגיעה מחווה בצפון לשמש כמשרתת בבית חבר פרלמנט, גיסו של ראש הממשלה, ברייקיאוויק. אזור החוות הולך ומתרוקן מתושביו, ואלה שנותרו מתכננים לשקם את הכנסיה המקומית. אוגלה עצמה מבקשת ללמוד בדרום לנגן בעוגב כנסיה, כדי להשיב חיים לצפון.

אוגלה היא אשה דעתנית, שאינה ניצבת פעורת עיניים ואילמת לנוכח העולם המתוחכם אליו היא מתוודעת לראשונה. היא ישירה, ביקורתית, צופה בסביבתה במבט יחודי לה. באישיותה משולבות פשטות כפרית עם להיטות להכיר את העולם הזר לה. הקונפליקטים החברתיים של איסלנד באים לידי ביטוי בסיפורה האישי – קומוניזם מול קפיטליזם, כפר מול עיר, צפון מול דרום, נצרות מול הסאגות העתיקות. אולי המונח "מול" אינו מדויק בהקשר לאוגלה עצמה, שכן היא בוררת לה דרך משלה, שבה חיות התופעות המנוגדות בשלום זו עם זו.

אולגה של "תחנת האטום" ואלפגרים של "גם הדג ישיר" הם אנשים שונים זה מזה, אך שניהם מהווים מעין גשר בין ישן לחדש, ושניהם משמשים מדי פעם שופר לעמדות זהות. כמו ב"גם הדג ישיר", גם כאן הלדור לכסנס משלב כתיבה לירית עם סאטירה עוקצנית. גברת הבית מדגימה את היומרנות המנופחת והמעושה של המתעשרים; כמה מן הצעירים העירוניים משקפים את ההידרדרות המוסרית ואת השטחיות הקיומית בשנים שאחרי המלחמה; באי ביתו של המורה לנגינה מייצגים זרמים שונים בחברה, קומוניסטים, אנרכיסטים, מתנגדי משטר. הצפון הכפרי, לעומת זאת, משמר את המסורת של עובדי האדמה ושל האמונות התמימות והפשוטות. הכוהן המקומי מציין כי הכנסיה המשוקמת היא היחידה בעולם שבה יש חלון מאחורי המזבח, דרכו נשקף הנוף, ועל אמונתו שלו הוא אומר, "אנחנו מאמינים בארץ שנתן לנו האלוהים; במחוז שבו מתגוררים אבות אבותינו זה אלף שנים; אנחנו מאמינים בתפקידם של מחוזות כפריים בחיים הלאומיים של איסלנד; אנחנו מאמינים במדרונות הירוקים ששם חיים החיים".

נושא נוסף שהעסיק את האיסלנדים באותה תקופה היה השבת עצמותיו של המשורר יונאס הלגרימסון מדנמרק. הממשלה לא הצליחה לממן את הוצאת העצמות מקברן והעברתן לאיסלנד, ומי שמימן זאת באופן פרטי ביקש לקבור את המשורר הנערץ, המכונה בספר "מחמל נפשה של האומה", באזור הולדתו בצפון. בסופו של דבר ניצחו הממשלה, העיר והדרום, והמשורר נקבר ברייקיאוויק. לכסנס מייחד לפרשה מקום נרחב בספר.

הלדור לכסנס הצליח להכנס בכתיבתו לנפשה של אשה, והעמיד דמות על סף הפמיניזם. אוגלה יכולה לבחור בחיים כאשה מוחזקת על ידי גבר עשיר, היא יכולה להניח לעצמה להיות שבוית אהבה. אבל הבחירות שלה אחרות. היא סבורה כי "האהבה היא בידור מקובל על בני אדם צחיחים בערים, והיא תופסת את מקומם של החיים הפשוטים", ובבואה לבחור את אורח חייה היא אומרת בפשטות ובנחרצות, "אני מה שאוכל להיות בעמל כפי".

מכיוון שהספר מאוד מקומי ומעורב עמוקות בסדר היום הפוליטי והחברתי של תקופתו, הוא לא היה נהיר לי בשלמות, ופניתי לרשת להרחבות. אולי משום כך, למרות היותו ספר מעניין וכתוב היטב, חוויתי אותו כפחות מהנה מ"גם הדג ישיר". יחד עם זאת, בשל מעלותיו הוא בהחלט מומלץ.

Atómstöðin– Halldór Laxness

עם עובד

1972 (1948)

תרגום מאנגלית: ג. אריוך

כותרת משנה: על נתינה, חמלה ואסירות תודה

רחל מראני, שהקימה את "הקרן למצוינות בתרבות" וניהלה אותה במשך כעשור, יצאה למסע אישי לחקר הנדיבות. לכאורה, נושא פשוט ומובן כמעט מאליו – "ואהבת לרעך כמוך", "צדקה תציל ממוות", אמירות אלה ואחרות מקיפות אותנו מילדות, לצד מצוות כגון מעשר והכנסת אורחים. עזרה לזולת ברמה כזו או אחרת היא בגדר נורמה טבעית, ונדיבות נחשבת לתכונה ראויה להלל. מסתבר, כפי שהסופרת כותבת בערך במחצית הספר, כי "הנושא הולך ומתגלה כמורכב יותר מהצפוי, כמשתנה ורב-פנים", וגם "נראה שיש רק תשובה אחת מדויקת באשר למניעים האנושיים לנתינה: הם אין-סופיים… הם רבים ומגוונים, מובנים וגם מפתיעים, לעולם אינם עומדים כשלעצמם, ותמיד מעורבבים זה בזה, לבלי התר".

"נדיבות טובה" חוקר את הנתינה, וגם את קבלתה, בעשרות היבטים שונים, תוך הסתמכות על מקורות מגוונים, תרבותיים, דתיים, מדעיים ועוד. הנה מדגם מִיָּם נושאיו של הספר.

מחקרים ביולוגיים מראים הבדלים במבנה המוח של פסיכופטים לעומת זה של אלטרואיסטים; שיבוש במאזן ההורמונלי גורם לנדיבות יתר; תצפיות בבעלי חיים מוכיחות את יתרונות האלטרואיזם ושיתוף הפעולה על פני אנוכיות. האם נדיבות היא תוצר של האמיגלדה? האם טוב הלב מותנה בהורמונים? האם, כדברי ריצ'רד דוקינס, הגנים האנוכיים מכתיבים הקרבה עצמית של היחיד לתועלתם?

נדיבות, כשם הספר, היא טובה. האם היא טובה תמיד ובכל קנה מידה? תרבויות שונות, ופילוסופיות שונות, הצביעו על יתרונות דרך הביניים בכל, וכך גם באשר לנדיבות. הרמב"ם, שנמנה עם תומכי שביל הזהב, המליץ על נדיבות כ"בינונית בין הקמצנות והבזבזנות". בהקשר זה הספר דן בהתמכרות לפילנתרופיה, ומצביע על תקנת האושא, המגבילה את גובה התמיכה שיכול אדם להושיט לזולת לחמישית מהונו. תקנת המעשר, כידוע, מציבה את הגבול המינימלי.

מתן בסתר מומלץ בדרך כלל כאמצעי לתת מבלי להלבין את פני המקבל. הספר דן בגישה זו לעומת נתינה תוך יצירת קשר אישי.

לנתינה יכולות להיות השלכות שהמקבל אינו יכול לצפות אותן, והן עשויות להיות שליליות. האם תוצאות אלה הן באחריותו של הנותן? או שאולי על הנותן להשתדל לעשות כמיטב יכולתו ולהסתפק בכך?

ועוד בספר, דיון במונח הסליחה; פרק על עידוד הנדיבות באמצעות הבטחה לגמול (או איום בעונש) בעולם הבא ("האם הם לא מאמינים שנדיבות יכולה להתקיים בעולמנו גם ללא איומים בעונש נורא או בהבטחות לגמול שמיימי?"); עיון מעמיק במונחים "הוקרת תודה", "הוקרת טובה" ו"אסירות תודה"; התבוננות בחסידי אומות עולם; חשיבותה של הכנסת אורחים; העמקה בציווי "ואהבת לרעך כמוך" – האם הוא בכלל כמוך? האם אפשר לצוות לאהוב? מיהו הרֵע?; ועוד ועוד.

חגי הופר כתב על הספר סקירה מעניינת מנקודת המבט הפילוסופית. אותי תפסו יותר ההיבטים הפרקטיים שלו. לדוגמא, כשחבר מפרסם רשומה עילגת או לא מקורית, האם להגיב בלייק או בתודה מתוך נדיבות, בהנחה שהכותב נזקק להם? דוגמאות נוספות – האם יש מקום לנדיבות כלפי מי שדורש אותה באופן פוגעני? ומה בקשר להתיחסות למבקש נדבה בצומת? האם נדיבות הורית מחזקת או מחלישה? הספר אינו מספק תשובות מוצקות לכל ההתלבטויות, אבל שופך אור על ההיבטים המורכבים הכרוכים בהן. בסופו של דבר, "רק אתה יכול לבחור איזה בן אדם תהיה, אילו חיים תרצה לחיות, עם לב סגור או פתוח".

אם כל זה נשמע עיוני ופדגוגי, זהו רושם מוטעה. רחל מראני משלבת בספר אגדות ומעשיות ואזכורים תרבותיים מגוונים, לצד סיפורים אישיים ויומיומיים ששיתפו אתה חבריה ומכריה. הפרקים קצרים, הסגנון דיבורי, אישי וקרוב, והצלילה לעומק הנושא מרתקת. על דש הספר מופיעות המלצות על ספרה הקודם של רחל מראני, "לשמוט, סיפור אהבה", מתוכן אני בוחרת את מילותיו של אוהד נהרין שכתב כי הוא "אוהב את הכוריאוגרפיה שלו", ולכד במלים ספורות את הסגנון ההופך את "נדיבות טובה" מספר עיון לפרוזה מהנה.

נהניתי מאוד לקרוא את הספר, בעיקר משום שאינו מניח אבן בלתי הפוכה, אלא מעניק לכל תת-נושא תשומת לב מזויות ראיה שונות, ומותיר מרחב גדול לקורא להרהר ולהגיע למסקנות המתאימות לאישיותו. כל זה נעשה בחן רב, והספר מומלץ מאוד.

דביר

2019