קטגוריה: ספרים מומלצים

בשנת 2018 כתבה אלנה פרנטה טור שבועי עבור הגרדיאן. מכיוון שהיא רגילה לכתוב בקצב שלה, ללא לוח זמנים כפייתי וללא מגבלה על היקף היצירה, היתה זו התנסות יוצאת דופן עבורה, והיא נענתה להזמנת העתון לתקופה מוגבלת של שנה. נושאי הטורים נבחרו, על פי בקשת הסופרת, על ידי העתון. "המצאות מזדמנות" מציג את חמישים ואחד הטורים על פי סדר הופעתם בצירוף מבוא. כל אחד מן הטורים מעוטר באיור שובה עין, הרומז על נושא הטור, מעשה ידיו של אנדראה אוצ'יני.

נושאי הטורים מגוונים, ומשותפת להם הנימה האישית הכנה של הכותבת. בין הנושאים מלאכת הכתיבה, יחסי הורים-ילדים, זכרונות, פחדים, הרהורים על מוות, עיבוד ספרים לקולנוע, אהבה ראשונה, יחסים בינאישיים, רמזים ביוגרפיים ועוד. ברוב הטורים שזורה זוית ראיה נשית, לוחמנית למדי.

כמה מן הטורים מובילים לשורת שיא מסכמת מעניינת. הנה שתיים שלכדו את תשומת ליבי: בסופו של טור, שבו היא מספרת על יומן שכתבה בנעוריה, היא כותבת באבחנה דקה שהשליכה את המחברות משום ש"הכתיבה שבהן נראתה לי גסה, נטולת מחשבות ראויות, מלאה גוזמאות ילדותיות, ובעיקר רחוקה מאוד מן האופן שבו אהבתי עכשו לזכור את נעורי" (ההדגשה שלי). טור שנושאו שימוש בסימן קריאה, שהיא מתנגדת לו משום שהיא בוחרת באיפוק על פני התוקפנות המשתמעת ממנו, מסתיים בדימוי שנשא חן בעיני: "לפחות בכתיבה עלינו להמנע מלנהוג כמו המנהיגים המטורפים של העולם, שמאיימים, מתמקחים, סוגרים עסקאות וצוהלים כשהם מצליחים, ומחזקים את הנאומים שלהם בצללים של טילים בעלי ראשי נפץ גרעיניים בסוף כל אחד מן המשפטים האומללים שלהם".

טורים אחדים נגעו בי באופן אישי, אחרים היו מעניינים ומעוררי מחשבה. התקשיתי להזדהות עם אמירותיה הנחרצות על מצבן של הנשים. כך, לדוגמא, באחד הטורים היא כותבת שהיא מסרבת באופן עקרוני לדבר בגנותן של נשים, לא משום שחסרות נשים רעות, אלא משום שהיא, באופן טבעי לה, תמיד בצד שלהן, שהרי, כדבריה, כל אשה עושה "מאמץ אדיר, מורט עצבים" להגיע לסופו של כל יום בעולם "שמורעל עד לשורש באלפי שנות שליטה גברית". מטעמים דומים היא מוכנה לאפשר לאשה, המעבדת את ספרה לקולנוע, לשנות אותו כדי להציג את נקודת המבט שלה, כי "אנחנו נמצאות כבר יותר מדי זמן בתוך הכלוב הגברי, ועכשו שהכלוב הזה קורס, צריכה אשה-אמנית להיות אוטונומית לחלוטין". לעומת זאת, לגבר אינה מאפשרת את אותה החרות, כי "לגבר יש כבר אלפי שנים דמיון מובנה של המין החזק. אם בחר לעשות סרט לפי העמודים שלי, אבקש ממנו לכבד את המבט שלי". אפשר להתווכח עם עמדותיה, אבל בכל מקרה הן רהוטות ומנומקות ושוות עיון.

לא תמיד אנחנו נותנים לבנו לעבודת התרגום, המאפשרת לנו לקרוא ספרים מתרבויות שונות, במידה רבה משום שתרגום טוב הוא שקוף. אסיים אפוא במילות הערכה למתרגמים מתוך הטור שכותרתו "לאומיות לשונית": "הגיבורים היחידים שלי הם המתרגמות והמתרגמים… אני אוהבת את המתרגמים במיוחד כשהם גם קוראים נלהבים ומציעים תרגומים. הודות להם האיטלקיוּת נוסעת בעולם ומעשירה אותו, והעולם, עם הלשונות הרבות שבו, חוצה את האיטלקיוּת ומשנה אותה. המתרגמים הללו נושאים לאומים לתוך לאומים אחרים, הם הראשונים שמתמודדים עם אופני הרגשה מרוחקים. אפילו השגיאות שלהם מעידות על מאמץ חיובי. התרגום הוא הישועה שלנו, הוא מחלץ אותנו מהבאר שבתוכה, לגמרי במקרה, הזדמן לנו להיוולד".

ספר מחכים, כתוב בתמציתיות מספקת, מעניין ומומלץ.

L’invenzione Occasionale – Elena Ferrante

הספריה החדשה

2020 (2019)

תרגום מאיטלקית: רמה איילון

שני טורים לטעימה

"מועד א'" הוא קובץ סיפורים פרי עטה של רות לורנד, מי שכתבה קרוב לארבעים שנה מאוחר יותר את "תחרה הונגרית".

אחד-עשר סיפורים בקובץ, ואף כי כל אחד מהם עומד בפני עצמו, רב המשותף ביניהם. במרביתם נקודת המוצא היא ארוע חיצוני כלשהו – לפעמים דרמטי, כמו הריון בלתי מתוכנן, ולפעמים שגרתי, כמו פגישה באוניברסיטה בין שני חברי ילדות. נקודת המוצא מניעה עלילה, המתרחשת רובה ככולה בתוך נפשה של הדמות המרכזית בכל סיפור. מכיוון שהעלילות מסופרות מבפנים החוצה, סגנונן הוא כשל מחשבות שאדם חושב לעצמו, לפעמים משוטטות, לפעמים מסתפקות במשפטים קטועים, שהרי האדם עצמו מבין את כוונתו. גיבורי הסיפורים כולם חווים תחושה של החמצה – בעת דיון בירושת האב, בנו מביט לאחור ביחסיהם ובמחלה שהפכה את אביו מאדם חזק לתשוש; במהלך יום של כאב ראש מייסר, מנהל חשבונות מדמיין את עצמו נטול דאגות על בחוף באילת, משוחרר מעבותות המשפחה. בשל ההחמצות, ומכיוון שגיבורי הסיפורים הם אנשים "רגילים", עמוסי דאגות "רגילות", כאלה שקל להזדהות איתם, הסיפורים כולם צובטי לב.

החביב עלי מכולם, אם לבחור רק אחד להרחבה, הוא "פיקאסו". גבר אלמן, צבע לשעבר, מוכר את דירתו כדי לעבור לגור סמוך לבתו, ומציע לצבוע את הדירה עבור הקונים. טוב לבו מתגלה כמקור לכאב לב, כשהוא מוחק במו ידיו את עקבות חייו המשותפים עם אשתו המנוחה, ומתאים את הקירות לטעמם של זרים.

סיפורי "מועד א'" מחוברים ליומיום, נכנסים אל הלב, כתובים בכשרון, בבהירות ובחמלה, ובהחלט מומלצים.

ספרית פועלים

1977

סמפאט, גבר צעיר כבן עשרים, חי בדירה צפופה עם הוריו, עם סבתו ועם אחותו הצעירה. הוא מרגיש כלוא בחוג המשפחה, וכלוא מחוץ לה, בעבודה אפורה במשרד הדואר, בשכונה הרועשת המתנהלת כמשפחה אגרסיבית. על כל ארוע, פרטי ככל שיהיה, שופכים האנשים אשדים של מלים, כל פרט בחייו של היחיד חשוף לעיני כל, נתון תחת ביקורת אינסופית. החיים מתנהלים בזעם, בעולם שמצד אחד נתון למרותם של חוקים חברתיים נוקשים, ומצד שני מתנהל באנרכיה, איש הישר בעיניו יעשה. סמפאט אינו מצליח למצוא את עצמו בתוך הרעש-געש של חייו, "על כל סביבותיו נדמו בתי השכונה מתגבהים כמו מלכודת. מבוך של גרמי מדרגות וקירות עם חלונות הנפתחים החוצה רק על מנת להביט זה אל תוך זה".

אמו של סמפאט היא אשה מוזרה, שהצליחה לגרום לבעלה ולאמו לקבל אותה כפי שהיא. היא חולמנית, חיה בעולם משלה, מדברת בעיקר אל עצמה. הטירוף נוכח במשפחתה מזה דורות, ונדמה כי שמץ ממנו עבר אל ילדיה. כשסמפאט מניח לעצמו יום אחד להסחף אל מחוזות מוזרים, ומאבד בשל כך את עבודתו, למגינת לבם של אביו ושל כל מי ששמע על כך, הוא חש שאינו יכול עוד לשאת את מציאות חייו. הוא קם ועולה על אוטובוס, היוצא מן העיר, בלי תכנית מוגדרת, רק מתוך הדחף להסתלק. כשאשה באוטובוס מקיפה אותו בעוד ועוד מלים, הוא מסתלק דרך החלון, מגיע למטע עצי גויאבות, מטפס על אחד העצים ומסרב לרדת ממנו.

בעולמן ההפכפך של הבריות, עולם שטוף אמונות טפלות ואינטרסים יצריים, לא-יוצלח דוגמת סמפאט עשוי להפוך בתוך זמן קצר למנהיג רוחני. כשהוא תולה מבט ריק בחלל האויר ומשמיע דברי הבל, מכתירים אותו האנשים כ"באבא", וסביב העץ, עליו ביקש מרגוע, צומחת קהילה.

סביב סיפורו של סמפאט מתארת קירן דסאי את החיים בהודו. היא שולחת חצים באנשי השררה המושחתים, הפועלים מתוך אינטרסים אישיים, ומשנים את דיעותיהם חדשות לבקרים על פי אינטרסים משתנים. היא מתארת בלגלגנות בלתי מוסתרת את הדרישות שמציג העולם הגברי בפני המועמדות לנישואין: "כאשר היא שרה, על קולה להיות מתוק כדבש […] כאשר היא רוקדת עליה לגרום לאנשים לקרוא וואה! […] יש להבהיר שלאחר החתונה לא תשיר ולא תרקוד עוד כדי לא להמיט בושה על משפחתה. הנערה צריכה לעבור בהצלחה את כל בחינותיה בבית הספר היסודי, אולם היא תאזין ביראת כבוד שעה שתרצה בפניה על אודות נושאים בהם אתה עצמך נכשלת בתיכון". היא מתארת את נכונותם של בני האדם להאמין לכל דבר, ואת קלות הדעת בה הם משנים את דעותיהם, נוהים כעדר אחר דעת הרוב. אבל למרות הביקורת הגלויה שהיא מפגינה כלפי כל היבט בחיי הדמויות שבספר, נדמה שהכוח המניע את הכתיבה הוא חמלה. לא במקרה אמו הבלתי שפויה של סמפאט היא האדם היציב ביותר בספר. היא היחידה שהצליחה לסגור את עצמה כליל בפני זמזומם של קולות זועמים ותחושת הצפיפות והמחנק, שערערו בבירור את בנה, ושהפכו להרגל הרסני בעבור כל האחרים.

ספר הביכורים של קירן דסאי חף מליקויי בוסר. הוא הומוריסטי ושנון, מקונן וחומל, ומצליח להמחיש במלים את מצוקתה של הודו. אפשר לקרוא אותו בנימה משועשעת, ולמען האמת מן הקריאה הראשונה שלי בו לפני שנים זכרתי בעיקר את ההיבט ההומוריסטי שבו, אבל נכון יותר לקרוא אותו כסאטירה חברתית נוקבת. שמונה שנים אחריו פרסמה הסופרת את ספרה השני, "ירושה של אובדן", שזכה לשבחים כמו קודמו, ואף הוכתר כזוכה פרס בוקר.

מומלץ בהחלט.

Hullabaloo in the Guava Orchard / Kiran Desai

כנרת

1999 (1998)

תרגום מאנגלית: אלכס בן-ארי

"אֶבִקוֹעִים" הוא סיפורו של בועז, שחייו מתרחשים בצל היעדרותו של אביו הבלתי ידוע. בועז מתגורר עם אמו במושב, ילד שוליים, דייר בבית מוזנח, מבודד גם כשהוא בחברת בני גילו. אמו מסרבת למסור לו מידע כלשהו אודות אביו, בחיטוטיו בבית הוא אינו מוצא אף בדל של רמז, ודמיונו מייחס את האבהות לגברים שנקרים בדרכו – שכנים, כוכבי מסך, גיבורי מיתוסים. גם כשיתבגר, חידת האב לא תחדל לייסר אותו.

אמו של בועז, מלכה, מגדלת את בנה היחיד במסירות, אך מיחסיהם של השניים נעדר חום הורי, ונדמה שהם מתנהלים על בסיס של שותפות יותר מאשר על בסיס של משפחה. מכיוון שהיא טרודה שעות רבות בפרנסת המשפחה הקטנה, בועז הוא במידה רבה אֶבְקוֹעַ, צאצא המסוגל לתפקד באופן עצמאי מן הרגע שבו הוא בוקע מן הביצה.

הספר מלווה את בועז מילדות ועד העשור החמישי לחייו. במידה מסוימת הוא גדל ללא פיקוח, מבריז מלימודים, משוטט כרצונו, חש טוב בעיקר כשהוא בחוץ, בשדה. את מאבקיו הוא מנהל לבדו, וגם את דרכו בחיים הוא בוחר מגיל צעיר בעצמו. התחום היחיד בו הוא נוחל הצלחה הוא המקצוע בו בחר, לכידת נחשים, אך בכל מה שקשור ליחסים בין-אישיים, ובעיקר לקשרים זוגיים, הוא הולך ממפלה למפלה. נדמה כי העדר מודל זוגי והורי בחייו מונע ממנו ליישם מודל כזה בבגרותו. גם כשמזדמנת לו האפשרות לתיקון, הוא מחמיץ אותה.

שירז אפיק מספרת סיפור כרונולוגי, המסופר מפיו של בועז בגוף ראשון. בועז אינו טיפוס מתוחכם במיוחד, גם לא מודע לעצמו לגמרי, אבל הפרטים שהוא בוחר לספר בכנות חושפנית לוכדים בחיות את אופיו ואת השפעת תנאי הפתיחה של חייו על המשכם. למעט היציבות שהוא מפגין בעבודתו, הוא טיפוס די נסחף, מיטלטל, בלתי עקבי, מחליט בקלות ומתחרט באותה הקלות על החלטותיו. האם היה מהלך חייו שונה אילו היה גדל עם אב, או לפחות עם דמות אב מזוהה? האם האדם הוא לחלוטין תבנית דרך גידולו? שאלות אלה, ושאלות מעניינות אחרות, צפות ועולות תוך כדי קריאה, לא במישרין, אך באופן בלתי נמנע.

"אבקועים" הוא ספר בלתי שגרתי. יחודו נובע הן מן המהלך המקורי של הארועים, שהם צפויים ובלתי צפויים גם יחד, והן מסגנונו הבוטח, הבורא דמות בשר ודם משכנעת מאוד, לצד דמויות משניות מדויקות. לפעמים מתעורר החשק לטלטל את בועז, לעתים קרובות יותר מתעוררת החמלה כלפיו, וכך או כך הוא נכנס אל הלב.

חווית קריאה מומלצת בהחלט.

פרדס

2019

ג'ורג'ו בסאני, הסופר האיטלקי-יהודי שגדל בפרארה שבצפון איטליה, הקדיש את מרבית יצירתו הספרותית לעירו. כמו בספרו הידוע, "גן פינצי-קונטיני", גם סיפורי הקובץ הזה מתרחשים על רקע הפשיזם ומלחמת העולם השניה, ובחלקם עוסקים בגורל היהודים.

בין הדמויות בסיפורים, בת לאם לא נשואה שבה לבית אמה לאחר שילדה אף היא ילד ללא נישואין; אשה צופה בחיי אחותה, אחות במקצועה שנישאת לרופא יהודי; ניצול יהודי חוזר מן המחנות, ומסרב לתת לעיר לשכוח את עברה; פעילה אנטי פשיסטית משפיעה על חייו של צעיר יהודי; רוקח משותק משקיף ממרפסת דירתו על רצח.

אחד ההיבטים המרשימים בספר הוא המגוון הסגנוני. רב המשותף בין הסיפורים – המקום, התקופה, הרקע הפוליטי והחברתי – אך אין אחד מהם דומה למשנהו. החביב עלי מכולם, "הטיול לפני ארוחת הערב", נפתח בהתבוננות בגלויה ישנה מן המאה התשע-עשרה, המציגה את רחוב ג'ובקה, העורק העירוני הראשי. המספר מתבונן במבנים ובסביבה הפיזית שבתמונה, עובר אל הדמויות המוצגות בה, וחושף בהדרגה את אחת מגיבורות סיפורו, למרות שכלל אינה מיוצגת שם: "אם מישהו מנסה להתעמק בתמונה ומביט בה היטב, אולי בצמצום עיניים, השטח הזעיר שבמרכז הגלויה, שמציג את החלק המרוחק ביותר של הג'ובקה, נעשה פתאם בנקודה זו מטושטש כולו (החפצים והאנשים כמו מתמזגים יחדיו במין אבק זוהר), ודי בכך כדי להסביר איך זה שצעירה כבת עשרים, שצעדה בזריזות לאורך המדרכה משמאל והגיעה בדיוק באותו הרגע למרחק של לא יותר מכמאה מטרים מהפרוספטיבה, לא הצליחה להעביר אלינו, המתבוננים בתמונה היום, שום עדות חזותית ולו הזעירה ביותר לנוכחותה, לעצם קיומה". ומכאן מתחילה העלילה, והסיפור כולו נושא אופי של ציור במילים. לסיפורים האחרים סגנונות אחרים – פרוזה סיפורית, תיעוד, ציניות, ואף תעלומה.

למרות יופיים של הסיפורים, הקריאה בהם אינה קלה, משום אינספור ההתיחסויות לארועים היסטוריים. לחמשת הסיפורים שבספר צירף המתרגם אריה אוריאל למעלה ממאתים הערות מועילות, המתיחסות להקשרים ההיסטוריים והתרבותיים, למונחים באיטלקית, ולכתיבתו של בסאני. ההוצאה בחרה למקם את כל ההערות בסוף הספר, הייתי מעדיפה לראות אותן בצמוד לטקסט, כך הקריאה היתה פחות קטועה. מכל מקום, אין בקושי זה כדי להאפיל על הסיפורים עצמם, ואולי כדאי לקרוא אותם פעמיים – עם הסברים ובלעדיהם.

הספר ראה אור במקור ב-1956, וזהו תרגומו הראשון לעברית. בהחלט חווית קריאה שונה ומומלצת.

Dentro le Mura – Giorgio Bassani

שוקן

2019 (1956)

תרגום מאיטלקית: אריה אוריאל

בילאל הוא גבר אנגלי צעיר, בן יחיד לאם שהיגרה מפקיסטן והשתקעה בברמינגהם, שם גידלה אותו לבדה לאחר שבעלה נטש אותה. בבגרותו נישא למרים, אף היא אשה שננטשה, והוא מגדל יחד איתה את בנה מנישואיה הראשונים לגבר שחשק בה רק בזכות הדרכון שקיבל עם נישואיהם. בני הזוג בחרו להתרחק מן העיר, ובנו את ביתם בכפר מנומנם, אחרית בבל שמו. למרות היותם המוסלמים היחידים במקום, הם השתלבו יפה, בילאל פתח משרד לראית חשבון, בו הוא מעסיק עובדים מתושבי הכפר, מרים כותבת טור למקומון, ולשלושתם חברים קרובים בכפר. אמו של בילאל, אשה שדתה חשובה לה, מטילה עליו, כשהיא על ערש דווי, שתי מטלות – לדאוג לאחותה ולהקים בכפר מסגד.

כחצי שנה לאחר מכן הוא מוצא עצמו נענה לשתי המטלות. הדודה נזקקת לסיוע, ובילאל אוסף אותה אל ביתו. חוסר המנוחה שפקד אותו מאז מות אמו, מחשבותיו המבולבלות על משמעות החיים והמוות, כמו גם יחסיו הלא יציבים עם מרים, דוחפים אותו להציע בישיבת תושבי הכפר להקים במקום מסגד. עד שגמלה בלבו ההחלטה לקיים את הבקשה הזו, היא נראתה לו מטיפנית, איכשהו, אפילו מניפולטיבית, והיא נדבקה אליו כמו פלסטיק שרוף לעור. צריך להיות חוק נגד בקשות על ערש דווי, כך חשב לעצמו בנסיון להתנער מן המחויבות. אבל משעה שהעלה את ההצעה בפומבי, דבק בה. התגובות השליליות ברובן לא ריפו את ידיו. נהפוך הוא, הן חיזקו את דבקותו במטרה. קשיי מימון וקשיים במציאת מקום מתאים, היו מן הסתם גורמים לו לחוש שעשה די והוא רשאי להרים ידיים, אבל ההתנגדות הזינה את נחישותו.

אחרית בבל, המצטייר תחילה כמקום מושלם, ארץ ירוקה ונעימה, מתגלה בהדרגה, ללא קשר לסוגית המסגד, כמקום ככל המקומות, עם סכסוכי שכנים לצד ארועים חברתיים משותפים, עם בעיות פשיעה וסמים, בעיקר של כמה מן הצעירים, ועם טרגדיות שפוקדות כמה מן התושבים. תיאור החיים במקום, בעיקר היחסים בין תושביו, הוא בעיני אחת החוזקות של הספר. פחות התרשמתי מן הטיפול הספרותי בנושא המסגד. הסופרת נדחקת אל הזוית הגזענית, לפיה המוסלמים באנגליה נתפסים כנטע זר, אבל לא השתכנעתי שזה אכן המקרה כאן. מדובר בחברה קטנה, שמרנית וסגורה, מגובשת יחסית, נטועה עמוק בהרגליה, מתנגדת אינסטינקטיבית לשינויים. האם התגובה היתה שונה אילו השינוי המוצע היה אחר? אולי עוצמת ההתנגדות היתה נמוכה יותר – מסגד בכל זאת בולט בשטח ואף קולני, ואין להכחיש שלאיסלם בימינו נלווית תדמית מסוימת – אבל הוא לא היה מתקבל בחיוב (כפי שאף מודגם בהמשך העלילה).

עוד ייאמר לטובתו של הספר שדמויותיו אינן חד-מימדיות, ורובן רב-גוניות ומתפתחות. בילאל הוא דוגמא בולטת לכך: הן ביחסיו עם אשתו, והן בדבקותו ברעיון המסגד, הוא אינו מתואר כמי שנאחז בעמדה אחת מבלי להרפות. הוא אדם חושב ורגיש, מתלבט בשאלות קיומיות, לעתים חלש וכנוע ולעתים חדור מטרה, פתוח לבדוק את אמונותיו ולשנות אותן אם אינן עומדות במבחן המציאות. מצד שני ייאמר לחובתו של הספר שהוא אינו מעמיק דיו, והבחירה של הסופרת בכתיבה קלילה יחסית אינה משרתת היטב את רעיונותיו. מצד שלישי, אחרי שההיבטים הקלילים של הספר שוקעים, נותרים רעיונות ראויים מאוד לבחינה, והספר מספק טריגר למחשבה על נושאים עכשוויים חוצי גבולות.

הקריאה בספר נעימה ושוטפת, מחויכת לעתים, קצת קורצת, כך נראה לי, לאפשרות להפוך לתסריט, ולכן מעמידה דמויות מובחנות ומאופיינות היטב. בזכות הנושאים שעולים ממנו הוא מסוג הספרים שנשארים, ולכן מומלץ בהחלט.

את העטיפה הירוקה (למחצה) והנעימה עיצבה בחן חן יאקה-שומרון.

 

This Green and Pleasant Land – Ayisha Malik

תמיר // הוצאה לאור

2020 (2019)

תרגום מאנגלית: תומר בן אהרון

ברכבת הנוסעת ללונדון מפעילה נוסעת צעירה את עצירת החירום, וכשהרכבת בולמת בשדה ירוק, היא פורצת בריצה החוצה, ממהרת לסייע לכבשה שהתהפכה על גבה והתקשתה לקום. שני גברים צופים בה – סילבסטר, עורך וסופר, שהבעת המצוקה שעל פניה נוגעת ללבו, וסימון, צַפָּר מדיף ריח אלכוהול וסיגריות, שנדחק, למרבה אי הנוחות, אל המושב של סילבסטר הסמוך לחלון, ומחליט לעקוב אחרי הצעירה, כי לתחושתו "יש כאן סיפור". סילבסטר ימצא בשובו הביתה שאשתו לשעבר רוקנה את המקום מתכולתו, יתחיל בחיים חדשים בגפו, וכמעט ישכח את התקרית. סימון, בלש כושל, ייצא בעקבותיה של הצעירה, ג'וליה שמה, וינטור טינה כלפי סילבסטר: לו היה נשאל למה הוא מתעניין בג'וליה או בסילבסטר, היה מתקשה מאוד לומר משהו מלבד שמגיע לסילבסטר הזה עם האף בעננים שישבשו לו את התכניות, ושמכל מה ששמע על ג'וליה נראה לו שהיא מטרה לגיטימית להטרדות.

ג'וליה, סילבסטר וסימון ישובו וייפגשו שוב ושוב בהמשך. כמה מן המפגשים יתרחשו במתכוון, מרצון או מכפיה, וכמה מהם יתרחשו בשל צירופי מקרים. "אם אני אכניס לרומן שאכתוב את כל הקשרים והמפגשים האלה", אומר סילבסטר, "אף אחד לא יאמין לי. יגידו שזה מאולץ מדי ולא משכנע. דברים כאלה לא קורים במציאות. זה ספר גרוע". אצל מרי וזלי הם אולי לא תמיד משכנעים בהיתכנותם, אבל בהחלט לא מאולצים, ובכל מקרה משרתים יפה את הסיפור, שהוא מעין אגדה אורבנית, מסוגו של "להיות יחד, זה הכל" (אבל עולה עליו, לטעמי).

מרי וזלי מציגה בספרה אנשים טובים מאוד ואנשים רעים מאוד, כמו בכל סיפור אגדה, אבל בשונה מאגדה סטנדרטית היא משבצת גם דמויות ביניים, שיוצרות יחד פסיפס אנושי מגוון. לכולם, גם למושלמים לכאורה, יש חולשות שהופכות אותם מציאותיים וקרובים. דברים טובים ודברים רעים יכולים לקרות לכל אדם, חיובי כשלילי, והסופרת, נשמה טובה שכמותה, מעניקה מעט נחת גם לאנשים פגומים, למעט אחת שההורות המזעזעת שלה מייחדת לה את מעמד המכשפה באגדה. למרות הטרגדיה הקשה שבמרכז הסיפור, וזלי אינה נמנעת מהומור, בעיקר באמצעות דמויות צדדיות יחסית, כמו המזכירה לשעבר השתלטנית של סילבסטר.

גזענות אינה נושא הספר, אבל היא שזורה בו. אל בני הזוג פטאל, יוצאי הודו המנהלים חנות מכולת שכונתית ונמנים עם אנשי המופת בעלילה, מתייחסים לעתים כ"האסייתים האלה". ג'ני, שכנתה של ג'וליה, רגישה לנושא, ומנסה לרסן הערות גזעניות של בן זוגה ושל חבריה. סילבסטר מנסה לרכוש בארצות הברית זכויות לספר מעורר גועל של איש הקו קלוקס קלאן. בדומה לכך, הסופרת מעשירה את עלילת ספרה בתתי נושאים נוספים, המשתלבים בנושאים שהעסיקו אותה גם ב"הפיקניק האחרון": הורות קלוקלת, זוגיות בוריאציות שונות, קשרים בין אישיים בלתי צפויים.

"כנפי הדמיון" קיבל את שמו מציטוט דבריו של א.נ. וילסון, עיתונאי וסופר: התאהבות היא המקום הרחוק ביותר שרוב בני האדם מסוגלים להגיע אליו על כנפי הדמיון. מרי וזלי מספרת סיפור שובר לב וכובש לב על טרגדיה ועל התמודדות עם השלכותיה, על בגידה ועל נחמת האהבה, ועושה זאת באמצעות כתיבה רבת ביטחון ובאמצעות היכולת לברוא דמויות משכנעות ושופעות חיים.

מומלץ בהחלט.

An Imaginative Experience – Mary Wesley

עברית ספרים

2008 (1994)

תרגום מאנגלית: עפרה אביגד

סופר צללים בריטי מקבל הצעה להיות שותף לכתיבת האוטוביוגרפיה של אדם לנג, ראש ממשלת בריטניה לשעבר. לנג, בן דמותו של טוני בלייר, הסתגר עם פמליה מצומצמת במרתה'ס ויניארד, אי נופש של העשירים והמפורסמים במסצ'וסטס, והסתייע בעוזרו הנאמן מייק מק'ארה כדי להשלים את הספר. מותו הפתאומי של מק'ארה, לכאורה בתאונת טביעה כשהיה שתוי, הותיר את תפקיד סופר הצללים פנוי. הסופר, המספר את העלילה בגוף ראשון נענה להצעה, ומבקש להפיח רוח חיים ונשמה בדפים המשמימים שכתב קודמו בתפקיד.

שלא בטובתו מוצא עצמו המספר בלבה של מהומה פוליטית. שר החוץ לשעבר בממשלתו של לנג, מאשים את לנג בהסגרת אזרחים בריטים לידי הסי איי איי, בשל חשד שעסקו בטרור. הסי איי איי, כך הוא טוען, עינה את החשודים, ואחד מהם אף מת כתוצאה מהם. שר החוץ מחזיק בעמדה שכל מה שנעשה במסגרת המלחמה בטרור הוא בלתי חוקי על פי המשפט הבינלאומי, ומבקש להעמיד את לנג למשפט בפני בית הדין הבינלאומי בהאג. לנג מכחיש את הטענות, אך מחזיק בעמדה הפוכה, המצדיקה כמה דקות של סבל לכמה אנשים כדי למנוע את מותם של אלפים. לנג ממהר לנסוע לוושינגטון, לחסות בצלו של הנשיא האמריקאי, והעבודה על הספר משתבשת.

במקביל לארועים אלה, הסופר, הנובר בדפים שכתב מק'ארה ובמסמכים שמצא בחדרו, מגלה אי דיוקים בדברים שהספיק לומר לו לנג לפני נסיעתו, ומתעוררים בו חשדות באשר למותו של קודמו. הוא אמנם מצהיר כי הוא סופר צללים, לא כתב חוקר, אבל נשאב בהדרגה אל חקירה עצמאית בסודותיו של לנג.

רוברט האריס כותב מצוין, בין אם הוא מרחיק להיסטוריה רחוקה, דוגמת "אימפריום" והמשכיו, ובין אם הוא מתעד פרשיות מן העבר הקרוב, דוגמת "מוכרים את היטלר". ב"סופר צללים" הוא מספר סיפור מותח, שנע בין שני מוקדים מעניינים: האחד הוא המשנה הפוליטית של לנג, ובעיקר יחסיו עם ארצות הברית, והשני הוא עבודתו של סופר צללים. בין שני אלה מתרחשת עלילת מתח דרמטית ומתעתעת על רקע החורף העוין של מסצ'וסטס, המעצים את תחושת האיום שחש המספר. האריס אינו מתאמץ להסוות את ההשראה שקיבל מטוני בלייר ומאשתו לדמותם של בני הזוג לנג. לא הצלחתי לפענח מדוע השתמש בשמם האמיתי של מכון ארקדיה ושל נשיאו, והייתי שמחה לסוף דבר שהיה מבהיר את כל מקורות ההשראה של הספר.

תפקידו של סופר הצללים זוכה להרחבה ולהעמקה, והיבט מעניין זה של העלילה מייחד את הספר. בראשו של כל פרק מופיע ציטוט מספר הדרכה בשם "כתיבת צללים" מאת אנדרו קרופטס, וכל ציטוט קשור לתוכנו של הפרק. לדוגמא, המספר משכנע את הועדה הבוחרת את סופר הצללים בהתאמתו לתפקיד, דווקא בהדגשת חוסר הידע הפוליטי שלו. הציטוט בראשו של פרק זה קובע כי, "סופר צללים שיש לו רק מושג של הדיוטות על הנושא יהיה מסוגל לשאול שוב ושוב אותן שאלות שיש לקורא ההדיוט, וכך לגרום לספר להגיע אל קהל קוראים רחב הרבה יותר".

יש לרוברט האריס ספרים מרתקים יותר ומעמיקים יותר, אבל "סופר צללים" כתוב היטב, מותח וקצבי, נהנה מערך מוסף בשל שני מוקדיו, ולכן מומלץ.

The Ghost – Robert Harris

כנרת זמורה ביתן דביר

2008 (2007)

תרגום מאנגלית: מרדכי ברקאי

כותרת משנה: רשמי מסע בשוודיה

"אווזים", כפי שמעידה כותרת המשנה, הוא אוסף רשמים של סופרת ישראלית מחייה בשוודיה, משיטוט בנופיה ובתרבותה, ומהתבוננות באנשיה. קשה, ומן הסתם גם בלתי נחוץ, להגדיר את אופיו של הספר. בתוך המסגרת הצנומה יחסית, סגנונו מתגלגל בכתיבה בטוחה מסיפור הזייתי משהו בפתיחה, דרך סיפורים אנושיים אפופי חמלה, ועד מאמר חברתי וסקירה ספרותית. אמנם שוודיה היא המצויה תחת הזכוכית המגדלת, אך זוית ההתבוננות היא אישית-ישראלית-יהודית-קיבוצית, והיא המחשקת את כל הסיפורים והמאמרים לכלל יחידה מגובשת.

החטיבה הפותחת את הספר כוללת ארבעה סיפורים, שזירת ההתרחשות שלהם היא שטוקהולם. הראשון שבהם, כאמור, הזייתי משהו, ומכיוון שקצת קשה לי עם הריחוף, חוויתי דרך הסיפור בעיקר את העיר, בה מסתובבת המספרת בחברת הנער נילס, בין ספטמבר למרץ, בין ביקור בסקנסן לחדר הלידה. בשני, אולי העמוק מבין הארבעה, מספר כומר על אהבתו לאשה יהודיה. שני הסיפורים הנותרים דברו ללבי במיוחד: בשניהם הדמות המרכזית אפורה, שקועה בשגרה מייגעת, ומאורע יוצא דופן וחד-פעמי מאיר לרגע את חייה. "פרינסס לנסיכה" מדגים את יכולתה של עלית קרפ להאיר נושא משלל זויות באמצעות סיפור פשוט לכאורה, במקרה הזה היחס השוודי לבית המלוכה, בתוספת קריצה ישראלית. "נעליים" נתן השראה לכריכה המקסימה שעיצבה טליה בר.

החטיבה הסוגרת את הספר מרחיקה לצפון, אל העיר קירונה שבלפלנד השוודית. חייהם של התושבים כולם, הסאמים הנודדים ותושבי הקבע בעיר, מושפעים דרמטית ממכרה הברזל, ומאמר מקיף עוסק בדומיננטיות הגורפת של החברה המפעילה את המכרה. מקירונה ממשיכה הסופרת מזרחה, אל איי לופוטן שבנורווגיה, בעקבות ספריו של רוי יקובסן, שלדאבוני עדיין לא קראתי, "הבלתי נראים" ו"ילדת פלא". "נסענו ללופוטן," כך היא כותבת, "כי אני מאמינה למה שכתוב בספרים". גם אני.

בין שתי אלה משובץ מאמר, שתחילתו בתרגום שירו של ביאליק, "אל הציפור", לשוודית, והמשכו בהחיאת דיאלקט שוודי נשכח, בהשפעת ההגירה המסיבית על אוכלוסית המדינה הקולטת, ובמשט לעזה.

עלית קרפ כותבת בכשרון ובמיומנות מובהקים, נעה בביטחון מן הרעיון המרכזי של כל סיפור ומאמר אל הערות שוליים ואל רעיונות נספחים, מפרוזה בדויה לתיעוד, מכובד ראש להומור. במאמר מוסגר אציין שמכיוון שיש לי היכרות מסוימת עם שוודיה, בעיקר עם שטוקהולם, יכולתי להעריך את הדייקנות שבתיאורים, שעוררו בי גל של נוסטלגיה. אסיים, אם כך, בציטוט קטע מתוך "יאללה בית"ר":

הימים היו ימי סתיו מאוחרים, ולמען בני האור ובני החושך כפי שאנחנו פה, במזרח, מכנים את עצמנו, אומר שמדובר בתקופה מדכאת ביותר בלוח השנה הסקנדינבי, שגם כשהוא לא מדכא, הוא בוודאי מבלבל. צריחיו המחודדים, הזקפתיים של המוזיאון הנורדי, שתמיד נראה לי כמו ארמון נטוש מלכוּת, חדרו את שמי העופרת של ספטמבר, ותחנת הסירות המפליגות מהתיאטרון הדרמטי אל גרנה לונד ובחזרה כבר שבתה בעונה זו. ברור שהים עוד לא קפא. זה קורה רק בינואר או בפברואר, בעקבות גלי הקור הגדולים שמקפיאים את הים בגלים, ולא בצורת מראה חלקה ושטוחה, כמו שחשבתם. אבל אף על פי שעדיין לא קר, ספטמבר הוא החודש הקשה ביותר בסקנדינביה. השלג והאור המועט שהוא מביא אתו, יורד בדרך כלל בסטוקהולם רק בסוף אוקטובר והיה עדיין רחוק. השלכת, שמתחילה כמעט מרגע שהירוק המועז של יוני מתפאר את היקום, לעומת זאת, כבר כמעט שסיימה את שליכותה. מה שהצית את כל יערות הצפון באדום לוהב, נשר והשאיר גדמי עצים שנראים כמעט שרופים באור ההולך ודועך של עונה זו של השנה.

מומלץ בהחלט.

אפיק

2019

ד"ר אורי שורצמן, פסיכיאטר ישראלי, מתאר בספר "רופא לבן אלים שחורים" את חוויותיו כרופא בבית חולים מסיונרי ביערות הגשם שבגאנה. כפי שמשתמע משמו של הספר, הוא עוסק במפגש של הרפואה המערבית עם הרפואה השבטית האפריקאית. בסיכום הספר הוא מציג שתי גישות רווחות ומנוגדות: האחת רציונלית, ולפיה הרפואה המערבית היא חלק מתהליך אבולוציוני המחסל אמונות תפלות, ולכן היא הדרך היחידה לטפל בחולים בכל מקום בעולם. העמדה ההופכית תרבותית-רומנטית, ולפיה רק מי שמכיר את הצופן התרבותי של החולה יכול לרפא אותו. העמדה הראשונה מתעלמת מן השוני הרגשי והתרבותי בין בני האדם, השניה מתעלמת מיתרונותיה של הרפואה המתקדמת. שורצמן מבקש להראות כי יש מקום לשתי הגישות זו לצד זו. החולה האפריקאי, כך הוא טוען, בוחר במי שיכול לעזור לו, יהא זה הרופא הלבן או הקוסם השחור, וההכרה ההדדית של המטפלים משתי האסכולות זה במעלותיו של זה מיטיבה עם המטופלים.

את מסקנותיו תומך הכותב בשורה של תיאורי מקרים מנסיונו. בפרק הראשון הוא דן בשאלת הדיכאון, ועומד על ההבדלים הניכרים בין דיכאון אירופי לאפריקאי. בין השאר הוא בוחן מדוע אצל האפריקאים הדכאוניים יש פחות נטיות אובדניות מאשר במדינות המערב (אולי משום המערכת החברתית התומכת), ולעומת זאת מדוע שכיחות יותר באפריקה הזיות (משום שאמונה בכישוף לסוגיו אינה נחשבת לסטיה מן הנורמה).

הפרק השני עוסק בתופעות היסטריות, ובלגיטימציה שהרפואה האפריקאית נותנת למחלות לא לגיטימיות. הכנסיה הפנטקוסטית מקיימת טקסי גירוש שדים, המשתלבים באמונות המקומיות, במקרים מסוג זה. שורצמן מתאר מקרה של גבר שעבר טראומה שבעקבותיה התעוור. הכומר, שביקש מהרופא לבדוק את האיש, האמין ששליחי השטן נכנסו לגופו, אבל היה סבור שלא די בגירושם, אלא יש לוודא שלא גרמו נזק לרקמות הגוף, ולשם כך יש צורך ברופא. הרופא, מצדו, לאחר שווידא שמדובר בעיוורון היסטרי, מסר אותו לידיו של הכומר, שכן, כדבריו, "לא היתה שום משמעות לאבחנה אם אכן שדים מרושעים הסתתרו בתוך גופו המעונה של ג'וזף, או רק קונפליקטים נפשיים שהתבטאו בתסמינים גופניים. כך או כך, לכומר היתה היכולת לטפל בגבר הסובל".

הפרק השלישי מוקדש לתפיסת המשפחה. מעמד מיוחד ניתן לאבות הקדומים, הווה אומר לכל אבות-אבותיו (ואמהות-אמהותיו) של האדם, וכל אדם הוא תמיד, מלידתו ועד מותו, וגם אחרי מותו, חלק ממרקם משפחתי רציף. הפסיכולוגיה המערבית שונה בתחום זה לחלוטין מזו האפריקאית. בעוד המערבית שמה דגש על האינדיבידואל, ומעודדת גידול ילדים לעצמאות ולנפרדות, הרעיון של ניתוק מופרך לחלוטין מנקודת המבט האפריקאית. ניתוק מההורה נתפס כהתכחשות לקיום העצמי.

הפרק הרביעי עוסק בסכיזופרניה, ומנסה לפצח מדוע מהלך המחלה באפריקה פחות חמור מאשר במערב. בחברות אפריקאיות רבות, האחריות לסכיזופרניה אינה מוטלת על גורמים גופניים, אלא על החולה, שמן הסתם ביצע מעשה מוטעה שפגם בהרמוניה של עם החברה ועם היקום. כתוצאה מכך, התסמינים של המחלה אינם נתפסים כמאיימים, מפני שיש להם הסבר רציונלי, והחולה אינו סובל מסטיגמה. הוא נשאר בתוך המסגרת המשפחתית, ואף נמצא לו תפקיד, כמו שירות במקדשים באתיופיה. הקבלה והלגיטימציה יכולות להסביר את השוני במהלך המחלה בין אפריקה למערב.

הפרקים הבאים עוסקים בהקדשה לכהונה, בתופעת המכשפות ובעובדה המפתיעה שאינן סובלות מהתנכלויות (ההשערה של שורצמן היא שקיומן ממחיש לילדים את הרע המוחלט, כאמצעי חינוכי להבנת הטוב המוחלט על דרך ההשוואה), במצבים דיסוציאטיבים (שינוי במצב ההכרה), ובהתמודדות הבריאה עם המוות, שההכרה בו מעניקה משמעות לחיים.

כל זה אולי עושה רושם דידקטי ופולמוסי, אבל "רופא לבן אלים שחורים" הוא ספר מרתק, הנקרא כשילוב של עיון עם פרוזה ספרותית משובחת. אורי שורצמן מתייחס אל הדמויות שהוא מתאר באהבה, ובעיקר בכבוד, פתוח לקלוט, לשנות תפיסות, ולאמץ את האמצעים הטובים ביותר לטפל בחולים. גם מי שאינו מסכים עם מסקנותיו, ייהנה מן החלון שהספר פותח אל תרבות שונה ובלתי מוכרת.

מומלץ בהחלט.

אריה ניר

2007