קטגוריה: ספרים מומלצים

חמישה ילדים כבני חמש נפגשו לראשונה ב-1915 בחצר בית ספר בשכונת אל-עבאסייה בקהיר. סאדק ואיסמעיל הגיעו מצדה המערבי של השכונה, אזור של בתים קטנים חדשים שבעורפם גנים. חמאדה וטאהר הגיעו מן הצד המזרחי, אזור של חווילות וארמונות. החמישי, המספר את סיפורם, בא גם הוא מן הצד המערבי, וזה כל מה שיאמר על עצמו.

חיינו לוו בתהפוכות גורל, ולכל אחד היה מזלו שלו, אבל אל-עבאסייה היתה ועודנה שכונתנו, וקוּשְתוּמוּר – בית הקפה שלנו. בפינותיו נחקקו קולותינו, והונצחו החיוכים, הדמעות ופעימות הלב האינסופיות של מצרים.

הספר מלווה את החברים, את שכונתם ואת מצרים, במשך שבעים שנה. למרות שסיפור חייו של כל אחד מהם יכול היה לאכלס סאגה עתירת מלים, נגיב מחפוז הצליח לאפיין אותם ולתאר את חייהם בספר מרוכז, תוך שהוא לוכד בכל נקודת זמן את תמצית הווייתם ואופיים, ומעמיד דמויות שלמות, מתפתחות ואמינות. מספר שנים יכולות לחלוף בין עמוד למשנהו, ולמרות זאת הסיפור נחווה כרציף. נסיבות החיים משתנות, אילוצים שונים מסיטים אותם מתכניות ילדותם, אופיים מתפתח ומתבגר, ובו בזמן ליבת אישיותם עקבית, וכל אחד מהם משורטט ומאובחן בחיות מרובה. אל חולשותיהם ואל טעויותיהם מתייחס המספר בכנות אך בחמלה, ועל השיפוטיות מכסה אהבה.

במשולב עם נושאים אישיים יומיומיים המעסיקים אותם – יחסיהם עם הוריהם, התעוררות היצר המיני, אהבה, ילדים, פרנסה, לימודים, דת – הם מעורבים, כל אחד ברמה אחרת, באירועים המקומיים והעולמיים. ילדותם עברה בצל האימפריה הבריטית. כנערים חוו את קבלת העצמאות ואת מלחמת העולם השניה. בבגרותם זועזעו מן התבוסה ב-1967, וחגגו את מה שנתפס כנצחון ב-1973. התהפוכות השלטוניות לא הותירו אותם אדישים, חלקם היו פעילים פוליטית, האחד כמשורר, מעריץ של נאצר, האחר כתומך מפלגת הוופד.

אל-עבאסייה השתנתה עם השנים. את מקום הארמונות והבתים הקטנים תפסו בתים משותפים. ההפרדה בין מזרח למערב היטשטשה, חנויות רבות נפתחו, האזורים הירוקים כוסו בטון, התחבורה הפכה צפופה. החברים הזדקנו, שלושה מהם סובלים מחוליי הגיל, והם תוהים היכן ימצא אותם מותם. גם בית הקפה קושתומור עבר מתיחת פנים. דבר אחד נשאר יציב כשהיה – החברות האיתנה בין החמישה. ארבעה מהם עדיין מתגוררים בשכונה, והאחד שמעט הרחיק מקפיד להגיע לפגישותיהם. כמו בשבעים השנים שחלפו, הם מוסיפים להפגש, מעורבים מתוך מחויבות עמוקה זה בחייו של זה, דנים בגילוי לב בכל מה שמעסיק אותם. המספר מסיים את הספר בחגיגה צנועה שהם עורכים בבית הקפה כדי לציין שבעים שנות חברות. "ההיסטוריה הביאה בין דפיה את מה שהביאה," מסכם אחד מהם, "אך האהבה בינינו נותרה לנצח חדשה".

"בית הקפה שלנו" זכה לתרגום עברי משובח מאת ששון סומך ועידן בריר. אמרי זרטל עיצב את העטיפה הנאה. הספר הוא הישג ספרותי מרשים, מומלץ מאוד לקריאה.

نجيب محفوظ – قشتمور

כנרת זמורה דביר

2019 (1988)

תרגום מערבית: ששון סומך ועידן בריר

"זה אבא שלי," את אומרת בגאווה, "אבא יונתן". אני מודה, קטנה, אחת הסיבות שאני כותב לך את הרשימות הללו היא כדי להטמיע בי את ההבנה הזאת, את ה"אבא יונתן". מהצד שלך זה כמובן הכי טבעי, אבא היה תמיד שם, יציב כסלע במקומו המגן… אבל אבא זה משהו שגדלים להיות, לא הופעתי לעולם כאבא. בכל פעם שאני חותם לך בסוף הרשימה "אוהב, אבא". אני מרגיש שאני מתקרב עוד קצת למקום הזה, לאבא.

יונתן ורדי החל לכתוב מכתבים קצרים לבתו הבכורה נינה לאחר לידתה. הטקסטים מנציחים רגשות שחש כלפיה, התפתחות מודעותו לאבהות, רגעים קטנים ויומיומיים שחווה איתה. המעבר מסטטוס של לא-הורה להורה אינו מובן מאליו, הוא כרוך בפליאה ובהסתגלות. חיים בשניים הופכים לחיים בשלושה, אחריות חדשה צומחת, אהבה מסוג שונה. יש מי שמנהל יומן תינוק כדי ללכוד רגעים מרנינים וארועי מפתח – מילה ראשונה, הברקה מצחיקה, צעד ראשון. ורדי בחר לכתוב ישירות אל בתו במשך כשלוש שנים עד ליום שבו היא עומדת להפוך מבת יחידה לאחות. אולי גם להתייתמותו מאביו בגיל צעיר היה חלק בדחף להנציח את נוכחותו בחייה בשנותיה הראשונות.

בקטעים הראשונים חשבתי שזהו ספר אישי, שאולי מן הראוי היה שיישאר בתוך החוג המשפחתי, כי מעבר לקשר האינטימי אב-בת אין בו בשורות יוצאות דופן. אבל בהדרגה נכבשתי בפשטות הכתיבה, בדייקנותה, וביושר הרגש, ונהניתי להיות שותפה סמויה בחוויה שורדי מתאר.

באחד הקטעים הכותב ובתו שרים ביחד מתוך הספר "אני אוהב לשרוק ברחוב", והילדה שואלת איפה האבטיח רגע לפני שהאב הופך את הדף אל השיר "אשה בתוך אבטיח". שעשע אותי צירוף המקרים שהביא את נורית זרחי, הסופרת שכתבה את "בדידות או", הספר שקראתי אתמול, אל תוך הספר שאני קוראת היום, שניהם יחדיו הגיעו אלי חבוקים בתוך חבילת חנוכה של ההוצאה. כשחיפשתי מידע על יונתן ורדי ברשת, התברר שהקשר אינו מקרי כלל. ורדי הוא בנה של האמנית רוני טהרלב, בתם של נורית זרחי ושל יורם טהרלב. אכן משפחה ברוכת כשרונות.

אפיק

2019

שלושה שערים בספרה של נורית זרחי. בכל שער רשימות או מאמרים הגותיים מעניינים, ולמרות כמה נושאים משותפים העוברים כחוט השני ברובם, אין מאמר אחד דומה למשנהו.

השער הראשון, "פיהוק או שיעול", דיבר אלי יותר מכל. הקטע הראשון בו העניק לספר את שמו. אין המדובר רק בחיים לבד, אלא בבדידות כסימן היכר: "אני שואלת את עצמי האם נולדתי כזאת, או שהבדידות נצברה בי כמו מים שטפטפו במערת הפְּנִים במשך הילדות או השנים". נורית זרחי כותבת על הילדות, על החיים בצל האתוס הציוני, על האהבה והיעדרה, על הקשר עם בעלי חיים, ועל כוחה של הספרות: ספרים, אני קדה לכם קידה על שהפכתם את היומיום להרפתקה מסעירה. הקטע השני בשער זה עוסק בבתים, בתחושה של בית, מושג שהתערער בשל ריבוי מעבר דירות, ובביקור בבתיהם של סופרים בתקווה "לגעת בנוף הסמוי המסתתר מעבר ליצירתם, בימים ההם ובזמן הזה". הקטע השלישי הוא תיאור מקסים של הקשר בינה ובין סבתה, אמו החורגת של אביה של הסופרת, שנפטר בהיותה כבת חמש. מן הקטע הרביעי לקוח המשפט המצוטט על כריכת הספר, "הזרעים הם מנבאי עתידות". האחרון בשער זה שב אל הבדידות שבכתיבה.

השער השני, "מחשבות על כתיבה", עוסק, כשמו, במלאכת הכתיבה מכמה היבטים לא שגרתיים, ביניהם השאלה מה מחוללת הכתיבה בנפשו של הסופר – האם הסיפור מרפא? […] האם באמצעות הסיפור התוודע המספר לעצמו, לאכזבת הקורא, ויותר מכך, לאכזבת הכותב? אחד הקטעים בשער זה עוסק בכתיבה באמצעות מתן פתחון פה לדמויותיו של עגנון ב"סיפור פשוט" וב"שבועת אמונים".

השער השלישי, "המלך ליר", הוא קריאה מעניינת ואישית במחזהו של שייקספיר. מותו של אביה היה ארוע מכונן בחייה של הסופרת, ובשער זה היא מתעדת את "ההד שמחולל בתוכי המחזה", העוסק בבנותיו של המלך.

הכתיבה של נורית זרחי צלולה ועמוקה. למרות שהיא נובעת ממקורות אינטימיים, היא מתרחבת אל המבט המקיף-כל, וכדאי לקרוא אותה לאט ובתשומת לב.

אודה, וקצת אבוש, שלא נתתי עד כה את דעתי להוצאת אפיק, המעודדת ספרות מקור. "בדידות או", שהגיע אלי כאחד משמונה במסגרת "דמי חנוכה", הוא בהחלט פתיחה טובה להיכרות עם ההוצאה.

אפיק

2019

"הציפורים" מסופר מנקודת מבטו של מַתיס, גבר כבן שלושים ושבע, המתגורר בכפר נורבגי עם אחותו הֵגֶה, המבוגרת ממנו בשלוש שנים. מאז התייתמו מהוריהם, הֵגֶה היא הנושאת בעול פרנסתו של מתיס, שבשל מבנה אישיות חריג אינו מסוגל לדאוג לעצמו. מתיס, המכונה "הגולם" בפי תושבי הכפר, מתקשה למקד את מחשבותיו ולהביא אותן לידי ביטוי מילולי. הוא רדוף פחדים, אותם הוא חווה בעוצמה יוצאת דופן, משום שהוא מתנהל בעולם בעצבים חשופים וברגישות מוגברת, ואינו מסוגל לרתום את ההגיון לאיזון הרגש. מחשבות ורגשות מתערבבים בתוכו זה בזה לבלי הפרד, וכשאין לו בפני מי לשפוך את לבו, התערובת הנפיצה הזו מאיימת למוטט אותו.

הספר מלווה את מתיס בנסיונותיו, תחת לחצה של אחותו, למצוא עיסוק מכניס, בהסתתרותו מפני הסערה בצריף בחצר, בחלומותיו בהקיץ, בגישושיו המגושמים למצוא אהבה. הטבע, שמשחק תפקיד מרכזי בחיי כל תושבי הכפר, הוא בעבור מתיס צופן לארועים בחייו. ציפורים שמשנות את מסלול מעופן, עץ שקורס, רעם שמתגלגל – כולם נושאים משמעות, כולם נושאים בשורה, מנחמת או מאיימת. מתיס רגיש מאוד למצבי רוחה של הֵגֶה, שבה הוא תלוי לגמרי, וכשלאחר שנים של בדידות בצוותא נכנס לחייהם גבר זר, חרדותיו הולכות ומתעצמות. מכיוון שההתרחשויות כולן מתוארות כפי שמתיס חווה אותן, הקורא, למרות המודעות לעוצמה המופרזת של תחושותיו, אינו יכול שלא לחלוק עמו את התסכול ואת האימה המצטברת עם כל שינוי בשגרת חייו.

טאריי וסוס, שכתב את "ארמון הקרח" המצוין, בו תיאר באמינות מרובה את המתרחש בנפשה של ילדה, מיטיב גם כאן לחדור אל נבכי נפשו של גיבורו, ומתיס, כך נראה לי, הוא דמות שלא תשָכח.

 

Fuglane – Tarjei Vesaas

ספרית פועלים

2019 (1957)

תרגום מנורווגית: דנה כספי

נוח, גבר בגיל העמידה, התאלמן מאשתו. אין לו מושג מה יעשה אחרי השבעה, שמראש הסכים עם בניו שתארך רק ארבעה ימים. הוא רוצה לברוח מחייו למקום שהכי פחות יזכיר לו את אשתו. "אולי לירח? למאדים? משהו כזה". חבריו מחליטים עבורו שעליו לנסוע לדרמסלה שבהודו. בודהיזם ורוחניות אינם מדברים אליו כלל, אבל הוא נחוש למלא את זמנו בשיעורים, בתרגול יוגה ובמדיטציה, ובכל חלון זמן פנוי לשבת ולכתוב. העיקר להיות עסוק ולא לתת מקום למחשבות ולזכרונות. העיקר להיות מרוחק מכל מי שמכיר אותו, כדי שאיש לא יחזה בהתמוטטות העצבים שהוא בטוח שתגיע. בסודיות הוא מכין לעצמו תכנית גיבוי, שלמימושה הוא זקוק לקשר עם נזירים טיבטיים.

הספר מתאר את קורותיו של נוח, גבר כבד גוף, המתקשה להתמיד במאמץ מתמשך, ונמלט בכל הזדמנות אל הומור לגלגני. משום נטייתו זו נדמה תחילה שהספר קליל ונע משורת מחץ לשורת מחץ. אבל כשנוח מתחיל לכתוב בלוג סודי בהחלט ומוצפן בצופן משולש, שמילות הפתיחה שלו הן, "אני רוצח. רצחתי את אשתי", ומתברר שסייע לאשתו הגוססת, על פי בקשתה, להרדם שלא על מנת להתעורר, הספר מקבל תפנית כואבת, וההומור טובל בדמעות.

נוח מוצף זכרונות קשים של מחלה לצד זכרונות רכים של אהבה. הוא מתמודד עם שאלות מייסרות, הן באשר להיענותו להחלטתה של אשתו לשים סוף ליסוריה, והן באשר להתנהלותו מול הבנים שנותרו בארץ. אדם יכול אמנם לברוח ממקומו, אבל אינו יכול באמת לברוח מעצמו, ונוח, נעזר ברשת של דורשי טובתו, מנסה בכל כוחו להצליח במשימה הבלתי אפשרית לבור לו שגרה חדשה.

"דרך צלחה, נוח", שהוא למעשה תיעוד חוויותיו האישיות של נועם זיו, מטלטל את הקורא בין צחוק מתגלגל לדמעות מרות. הספר הוא יצירה אמיצה, חשופה, העוסקת בדרך יחודית בהתמודדות עם האֵבֶל. מומלץ בהחלט.

חרגול ומודן

2019

פרק ראשון

אריקה מאן, בתם של הסופר תומס מאן ושל אשתו היהודיה קטיה פרינגסהיים, גלתה עם כל משפחתה מגרמניה ב-1933. אריקה, ילידת 1905, שניהלה חיים בוהמיים מנותקים מפוליטיקה, פיתחה עם עלית הנאצים מודעות פוליטית, ונתנה פרסום לעמדותיה האנטי-נאציות בכתבות עתונאיות ובקברט שייסדה עם אחיה קלאוס. הספר "האורות כבים", שנכתב ב-1939 וראה אור באנגלית ב-1940, משתלב בפעילותה המתמשכת לעורר את תודעת העולם למתרחש בגרמניה.

הספר מתרחש כולו בעיר בווארית בשנת 1939. הוא נפתח בביקורו של תייר אמריקאי, המתרשם כי העיר רגועה ושופעת קסם, אך שיחות עם התושבים חושפות בלבול, אמונה בפיהרר לצד ביקורת, פחד לצד הסתגלות. המשכו של הספר מורכב מעשרה קטעים סיפוריים, כל אחד מהם מתרכז בדמות אחרת בעיר, כולם יחד משרטטים את החברה המקומית רגע לפני המלחמה, וכל אחת מן הדמויות משמשת פה לעמדותיה של הכותבת.

בצירוף מקרים הזדמן לי לקרוא בסמיכות זמנים את הספר הזה ואת "הנוסע". אולריך בושוויץ תיאר את עולמם של הנרדפים, היהודים שניסו למצוא מוצא מן המלכודת, בעוד דלת אחר דלת נטרקת בפניהם. אריקה מאן תיארה את חייהם של הלא-יהודים, אלה שהשלימו עם רדיפת היהודים ועם גירושם, מתוך אנטישמיות או מתוך אדישות. נראה לי שבמתכוון בחרה לא להכנס לנפשם של אנשי האס-אס והאס-אה, הפורעים והרוצחים, אלא התמקדה ב"עמך", בעיקר אלה שהורידו את הראש וניסו להסתגל, ומעט גם במי שהעז להתקומם. בפיו של אחד מן האנשים שהיא מתארת, סופר ועורך שהאדמה רועדת תחת רגליו, שמה את המשפט: "היינו צריכים לצרוח כמו משוגעים כבר מההתחלה. ואפילו עכשו עוד לא מאוחר מדי". אבל האנשים, רובם ככולם, לא צרחו, ורק ברגעי צלילות נדירים ומפחידים הם ניסחו את השאלה, שבתשובה עליה היה תלוי הכל. למה, הם שאלו את עצמם ברגעים כאלה, למה אנחנו הולכים בעיניים עצומות אחרי הגורל ששמו אדולף היטלר? למה אנחנו מצייתים? אך כיוון שלא היתה תשובה, הם המשיכו – לפי שעה – לציית. אופטימיות צובטת לב נסוכה על מילותיה של אריקה מאן, "לפי שעה".

כל אחד מן הסיפורים מצביע על אבסורד בניהולה של גרמניה. סוחר מתקן בחשאי את ספריו, ומצהיר על הכנסות גבוהות, כדי שלא ייחשב מיותר ויישלח לעבודות כפיה. איכר צעיר עוזב את חוות משפחתו, שאינה יכולה לפרנס אותו בגלל תקנות שבין השאר מפנות אמצעים לתעשיה על חשבון החקלאות. רופא משפשף עיניו בתדהמה נוכח המלצות מחייבות שמדרדרות את מצבו של בית החולים. תעשיין מנסה להחזיק מעמד, למרות שהוא עד מדי יום לכשלים ביצור. הדמויות, החיוביות בדרך-כלל, מעוררות סימפטיה מטעה, שכן כולן עד אחת מאפשרות בשתיקה את העוולות שסביבן. נערה צעירה, שמצווה לעבוד כמשרתת אצל משפחה מרובת ילדים, כי לידות מרובות הן צו השעה, אינה מוצאת כל רע בגירוש יהודים מבתיהם לטובת משפחות גרמניות. התעשיין, שיודע שהמדינה הולכת מדחי אל דחי, מחליט לפטר את מזכירתו, שבה הוא מאוהב, כשהוא מגלה שהיא יהודיה למחצה. מרצה באוניברסיטה, שמצליח להגניב ביקורת נגד המשטר בהרצאותיו, זכה במשרתו, ללא נקיפות מצפון, לאחר שיהודי סולק ממנה. אפילו שתי דמויות הרואיות – מפקד הגסטפו המקומי שמזהיר יהודים לפני ליל הבדולח, וכומר שדיבר ללא מורא נגד המשטר בדרשותיו – יודעים שהתעוררו מאוחר מאוד.

הסופרת התיחסה לספרה כאל "ספר לימוד פוליטי", והסתמכה בכל סיפוריה על נאומים ומאמרים שפורסמו, ועל ארועים אמיתיים שסופרו לה על ידי מי שחוו אותם. היא אף שקלה לתת לספר את השם "עובדות". "האורות כבים" הוא, אפוא, ספרות מגויסת. למרות זאת יש בו איכות ספרותית בלתי מבוטלת, והוא חשוב הן בראיה היסטורית, והן כתמרור אזהרה מפני השלמה והסתגלות מבלי לשאול שאלות ולערער על מוסכמות.

את הספר חותמת אחרית דבר מרחיבה ומעניינת מאת אירמלה פון דר לוהה, סופרת ומרצה, שחוקרת בין השאר את הספרות היהודית-גרמנית במאה העשרים, וכתבה את הביוגרפיה של אריקה מאן.

הספר מעוטר באיורים נאים, פרי מכחולו של ג'ון אוהרה קוסגרייב הבן, כפי שהופיעו בספר המקורי. טליה בר איירה את הכריכה בטעם של פעם, המשתלב באיורים המקוריים.

מעניין ומומלץ.

The Lights Go Down – Erika Mann

אפרסמון

2019 (1940)

תרגום מאנגלית: עידית שורר

כותרת משנה: אירופה 1950 – 2017

"רכבת הרים", המשכו של "לגיהינום ובחזרה", מספר את ההיסטוריה של אירופה מ-1950 ועד ימינו. במבוא מספר איאן קרשו שזהו הספר הקשה ביותר שכתב אי-פעם. הסיבה המרכזית לכך היא היעדרו של נושא מרכזי אחד. "לגיהינום ובחזרה" תיאר התקדמות לינארית למלחמת העולם הראשונה וממנה, ולמלחמת העולם השניה וממנה. לדבריו, בסיפורה של אירופה מ-1950 ואילך לא ניתן למצוא לינאריות, שכן זהו סיפור של תפניות, של עליות ומורדות, של שינויים הפכפכים, של קצב גבוה ומואץ של טרנספורמציה. אירופה משנת 1950 דוהרת ברכבת הרים על כל הצעקות והצווחות הנלוות למסע שכזה. נראה לי שקושי מהותי לא פחות הוא בהתיחסות אל אירופה כאל יחידה אחת, כשהיא רחוקה מלהיות כזו. אם בעבר, למרות כל המלחמות הפנימיות, אפשר היה לדבר על "הסיפור" של היבשת, אחרי מלחמת העולם השניה היא התפצלה לגושים, שהשתנו תדירות, וגם בתוכם התנהלו במקביל סיפורים שונים לחלוטין זה מזה. יתרה מזו, אירופה חדלה להיות יבשת סגורה עם היסטוריה פרטית משלה; הגלובליזציה המואצת שילבה לבלי הפרד את סיפורה של היבשת עם סיפורו של העולם. מסיבה זו הספר, שכאמור היה קשה לכתיבה, היה גם קשה לקריאה. קרשו מצביע על מגמות כלליות, אותן הוא נאלץ לפרוט לסיפורים פרטיים של כל מדינה בנפרד, ושפע המידע בספר יוצר עומס כבד.

המגמות הכלליות, והארועים המרכזיים, אותם מונה קרשו, כוללים, בין השאר, את הנס הכלכלי שאחרי המלחמה, את הקמת חומת ברלין (מומלץ בהקשר זה ספרו של פרדריך קמפ, "ברלין 1961"), שלמרות היותה סמל המלחמה הקרה דווקא הביאה לרגיעה פוליטית, את הפירוק המהיר של האימפריות, שעבר כמעט ללא מכאובים אצל הקולוניאליסטים לשעבר. הוא מתאר את תור הזהב במערב אירופה, ואת תור הכסף המקביל לו במזרח, בין 1950 ל-1973, עידן שבא לסיומו עם משבר הנפט. הוא עוקב אחר התגבשות האיחוד האירופי, וקובע כי אחת מחולשותיו נעוצה באי-הצלחתו ליצור תחושה של זהות אירופית. הוא מקדיש פרק נרחב להתקוממויות הסטודנטים בשנות השישים, ולשינויים החברתיים שבאו בעקבותיהן, מפנה את מבטו להיבטים תרבותיים בתחומי האמנות והספרות, ומתרכז במלחמה התרבותית הקרה בתחום המיתוס ההיסטורי, הזכרון והפרשנות. פרקים מרתקים במיוחד, בעיני, עוסקים בפרסטרויקה ובגלסנוסט מבית מדרשו של ג'ורבצ'וב, בקץ המלחמה הקרה, ובהתפוררותה של ברית המועצות. פרק נרחב מתמקד במלחמה המורכבת והאכזרית ביוגוסלביה, רצח אתני שהתנהל מתחת לאפה של אירופה ומתחת לאפו של העולם, וניפץ את אשלית הציפיה לאחדות ולשלום לאחר מותו של הקומוניזם. לאורכו של הספר משולבת תופעת ההגירה, הפנים-אירופית והחיצונית, והשפעתה על החברה. כל אחד מנושאים אלה, ומרבים אחרים, הוא פורט, כאמור, לסיפורה של כל מדינה בנפרד, ומלווה בדברי פרשנות.

למרות שסיפורה של אירופה הוא מקבץ של סיפורים נפרדים רבים, קרשו סבור שניתן להכליל ולקבוע כי היבשת היא כעת מקום שקט יותר, פורח יותר וחופשי יותר מאי-פעם בהיסטוריה הארוכה שלה, יבשת של דמוקרטיות. קרשו הוא היסטוריון, לא נביא, אבל הוא מאמין שטובים הסיכויים להמשך יציבות דמוקרטית, לשיתוף פעולה, ולפתרון קונפליקטים בדרך של משא ומתן. יחד עם זאת, לפרק האחרון בספר נתן את הכותרת "עידן חדש של אי-ודאות", והוא מסיים את הספר במלים, "אין לדעת מה יקרה בעשרות השנים הבאות. הוודאות היחידה טמונה באי-הוודאות. אי-הבטחון יוסיף להיות סימן ההיכר של החיים המודרניים. הנפתולים בדרכה של אירופה, העליות והמורדות המציינים את ההיסטוריה שלה לא ייעלמו. בכך אין ספק".

איאן קרשו הוא סופר רהוט והיסטוריון מעמיק, והספר הזה, כמו ספריו האחרים, מרחיב דעת, מוסיף ידע, ולמרוש הגודש מומלץ בהחלט.

Roller-Coaster – Ian Kershaw

עם עובד

2019 (2018)

תרגום מאנגלית: כרמית גיא

אוטו זילברמן, איש עסקים יהודי-גרמני, מבין שהאדמה בוערת תחת רגליו. השנה היא 1938, היטלר עומד בראש המדינה כבר חמש שנים, וזילברמן הולך ונדחק לפינה. על עסקיו משתלט שותף, שאמנם מתייחס לזילברמן כאל ארי שהוחלף בילדותו, לא יהודי אמיתי, אבל מאזן הכוחות ביניהם נוטה בבירור לטובת השותף ולרעת המייסד והבעלים. מכיוון שהוא יודע שיצטרך לעזוב את גרמניה, הוא מבקש למכור את ביתו, אבל ידידו מציע תמורתו מחיר מגוחך, מודע היטב למצוקתו של זילברמן, שייאלץ לקבל כל מחיר שיוצע לו. אם עד כה היה זילברמן סבור שזמנו בידו כדי להמשיך לנהל את עסקיו בניחותא יחסית, בא ליל הבדולח וניפץ את כל אשליותיו. בעיצומו של משא ומתן על מכירת הבית, מתדפקים הפורעים על הדלת. זילברמן מצליח לחמוק דרך הדלת האחורית, הבית נבזז, ואשתו הנוצריה נמלטת אל משפחתה. בימים הבאים יהפוך זילברמן לנע ונד, אדם במלכודת, אינו חש בטוח בשום מקום, נבגד על ידי מכריו, ורק התנועה הבלתי פוסקת מעיר לעיר תביא שלווה מוגבלת לנפשו עד לסיום הבלתי נמנע.

ואולי ככה זה ימשיך לעד. עכשו אני נוסע. נוסע נצחי.

למעשה כבר עזבתי את הארץ.

היגרתי לחברת הרכבות של הרייך הגרמני.

 אני כבר לא בגרמניה.

אני ברכבות שנוסעות בגרמניה. זה הבדל משמעותי. הוא הקשיב שוב לנקישות הגלגלים, מנגינת הנסיעה.

אני בטוח עכשו, הוא חשב, אני בתנועה.

כן, וכמעט נעים כאן.

גלגלים מקרקשים, דלתות נפתחות, זה בהחלט יכול להיות נעים, רק לא לחשוב יותר מדי.

אולריך בושוויץ, בן לאיש עסקים יהודי ולאם פרוטסטנטית, נאלץ לגלות מגרמניה כשהחלו רדיפות היהודים. באנגליה, עם פרוץ המלחמה, נכלא כאויב, והוגלה לאוסטרליה. את הספר כתב ב-1938, ופרסם אותו שנה אחר-כך בשם עט באנגלית (בגרמניה נמצא לספר מוציא לאור רק ב-2018). בזמן אמת תיאר את תחושתו של זילברמן הנרדף, אדם שראה עצמו גרמני, שנלחם בשורות הצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה, וזיהה את עצמו כגרמני-יהודי, בסדר הזה, אבל גרמניה החדשה דחתה אותו. זילברמן מיטלטל ללא הרף בין תכניות שונות – לברוח לצרפת, להתאחד עם אשתו, לחלץ את כספו מידי שותפו, להשתקע במלון, להמשיך לנוע – וחוסר הוודאות המסוכן מביא אותו לשנות את כוונותיו כשבשבת. הוא כועס על המכרים שהפכו לו עורף וניצלו את מצוקתו, ובו בזמן תוהה אם הוא לא חשדן מדי כלפיהם. הוא מתרעם על הקרובים שמתנכרים לו משום שהוא מסכן אותם, ובעצמו שומר על ריחוק מיהודים בעלי מראה יהודי מובהק משום שהם מסכנים אותו. הוא יודע היטב שהקורבנות של המשטר אינם אשמים בגורלם, או כפי שהוא אומר לאשתו, "מי ששכח ללבוש אפוד מגן בזמן, אשם בכך שירו בו?", אבל ביאושו ובתסכולו הוא מאשים את הקהילה היהודית בגורלו שלו: "אחרי הכל, לכם אני חב את מצבי כעת. אילולא הייתם, הייתי יכול לחיות בשלום. אך מאחר שאתם ישנם, אני תקוע בקהילת האסון שלכם!"

בושוויץ מפגיש את גיבורו הנודד עם דמויות שונות. באחת הנסיעות ברכבת הוא משחק שחמט עם חבר המפלגה הנאצית, ומביס אותו, ואחר-כך חושב בשמחה, "האיש הזה בהחלט היה בן אדם, למרות סמל המפלגה. אולי לא הכל נורא כל כך. אנשים כאלה, שאפשר לשחק איתם שחמט, ושיודעים להפסיד בלי להיעלב ובלי להגיב בגסות רוח, לא נהפכים בקלות לשודדים ורוצחים". תמימות צובטת לב. ברגע של משבר הוא מתוודה בפני אשה צעירה ברכבת על היותו יהודי נמלט, וזו מגיבה באטימות: "למה שלא תנסה לראות את הצד ההומוריסטי בענין?", וגם "תשמח שהחיים מאלצים אותך להשתחרר קצת, לשם שינוי. ברור שמדובר באסון, אבל אני מאמינה שהאסון הזה מביא עמו תחושת חיים מועצמת". הבדידות והיאוש שלו מוחלטים.

אולריך בושוויץ בן העשרים ושבע נהרג ב-1942, כשטורפדו גרמני פגע בספינה הבריטית שבה עשה את דרכו חזרה מאוסטרליה. את "הנוסע" כתב בקדחתנות מנהמת לבו, ושמונה עשורים אחר-כך מגיעים אלינו תיאוריו המסויטים את המלכודת שסגרה על יהודי גרמניה, כשארצם הפקירה אותם, ומדינות אחרות סירבו להניח להם לבוא בשעריהן. "הנוסע" הוא ספר מדויק, זועם ומיואש, וראוי מאוד לתשומת לב.

Der Reisende – Ulrich Alexander Boschwitz

אחוזת בית

2019 (1938)

תרגום מגרמנית: נועה קול

כותרת משנה: מה כדאי שנדע על אנשים שאיננו מכירים

ב-10 ביולי 2015 עצר בריאן אנסיניה, שוטר טקסני לבן, את רכבה של סנדרה בלאנד, צעירה אפרו-אמריקאית, בתואנה שלא אותתה כשעברה נתיב. הארוע השגרתי, שהיה צריך להסתיים באזהרה, הוביל להתאבדותה של סנדרה שלושה ימים אחר-כך בתא מעצר. המוות המיותר הזה מטריד את מלקולם גלדוול. הוא סבור כי "אילו גילינו יותר התחשבות כחברה – אילו היינו מוכנים לעשות חשבון נפש לגבי הגישה שלנו לזרים והאופן שאנחנו מבינים אותם – היא לא היתה מוצאת את מותה בתא מעצר בטקסס". הספר הוא נסיון להבין את האסטרטגיות שבהן אנו משתמשים כדי לדבר עם זרים, ואת הסיבות הגורמות לאסטרטגיות אלה להשתבש.

גלדוול מעלה בספר מספר טענות מעניינות. הראשונה שבהן היא הקביעה שאנו גרועים בזיהוי שקרנים. חוקרי שב"כ, שופטים, בני אדם מן השורה – כולם מזהים שקרים באותו שיעור נמוך עד מאוד. על פי שורת ההגיון,  האבולוציה היתה אמורה לתת להעדפה למי שניחן ביכולת לעמוד על טיבם של אנשים המבקשים להפיל אותו בפח, ומסתבר שלא כך קרה. הסיבה, לדעתו, היא המחיר הכבד שתשלם חברה שתורכב מחשדנים פרנואידים. גם אם ישקרו לנו מעת לעת, זה לא ימנע מאתנו להעביר הלאה את הגנים שלנו, ולא יטיל איום רציני על הישרדותו של המין האנושי. לתקשורת יעילה, לעומת זאת, יש השלכות אדירות על הישרדותנו. התמורה ממש אינה מצדיקה את הסיכון. ברירת המחדל היא, אם כך, להאמין לבני אדם אחרים, ולהתעלם מספקות. רק כשמצטברים ספקות בכמות שאינה מאפשרת הסבר מניח את הדעת, האמונה מושעית. מסיבה זו ברני מיידוף יכול היה להמשיך לרמות במשך שנים למרות שמועות חשדניות, וג'רי סנדוסקי יכול היה להמשיך לנצל באין מפריע נערים שאימן למרות טענות נגדו.

הטענה הבאה שלו היא שפגישה פנים אל פנים עם אדם אחר אינה משפרת את הסיכויים לזהות אותו כשקרן. הסיבה לכך היא השקיפות, כלומר הרעיון שההתנהגות החיצונית של האדם משקפת באמינות את פנימיותו. אדם נמנע מקשר עין = שקרן. אדם הלוחץ את ידך בחמימות בין שתי ידיו = ישר ואמין בעל כוונות טובות. הבעיה היא שבני אדם אינם מביעים את עצמם בהכרח "על פי הספר". אמנדה נוקס, שישבה בכלא על רצח חברתה, הורשעה בעיקר משום שלא נהגה כמצופה מחברה אבלה.

גדלוול מתייחס גם לענין הצימוד, כלומר ההקשר שבו פועל האדם הזר, היבט שנוטים להתעלם ממנו, והוא מוביל לאי הבנות. הוא בוחן גם את השפעת האלכוהול על ההתנהלות האנושית, ועל קוצר הראיה שהוא גורם, כשהוא מביא להעדפת שיקולים קצרי טווח על פני חוכמתם ומוסריותם של שיקולים ארוכי טווח.

פרק מעניין, ומהותי לפרשת מותה של סנדרה בלאנד, עוסק בשיטותיה של המשטרה. בין השאר הוא מתאר את שיטת השיטור שהוא מכנה "חיפושי ערימת השחת", הווה אומר השעית הנטיה הטבעית של השוטרים לבחור באמת כברירת מחדל, ובמקומה לחשוד בכל. לטענתו, שיטה זו, שנועדה בין השאר לחיפושי נשק, הביאה לעליה מזערית וזניחה במספר כלי הנשק שנתפסו, ולעומת זאת הדביקה תווית של פושע למאות אלפי אנשים שנתפסו כחשודים בשל המירוץ הזה לפרק בני אדם מנשקם. הוא מרחיב את הדיון בשיטה זו גם לתחומים אחרים, כמו הבדיקות הבטחוניות בשדות התעופה, וגם בדיקות ממוגרפיה שגרתיות. בדומה לד"ר בנימין מוזס בספרו "להיות רופא בעידן הבערות מרצון", גם גלדוול טוען שהגילוי המוקדם שהושג בזכות הבדיקות היזומות זניח בהשוואה לאלפי המקרים של זיהוי שווא, שהוביל לטיפולים מיותרים.

אם כל זה נשמע יבש, כדאי לקרוא את הספר גם כדי לראות כיצד מלקולם גלדוול הופך דיון אקדמי לספר מלבב. סגנונו סיפורי, והדוגמאות שהוא מביא מגוונות ומעניינות. כך, לדוגמא, את הפרק על השקיפות הוא פותח בתיאור פרק מ"חברים", ובניתוח הבעותיהם של השחקנים, שכולן תואמות לגמרי את הרגשות שהם אמורים להביע, וזאת כדי לעבור לטענה שבני אדם מחוץ למסך מביעים את רגשותיהם במגוון גדול ובלתי אחיד של הבעות חיצוניות. הוא נודד בין עולם הריגול לעולם העסקים, בין משרד הרופא לאולם המשפט, ומתייחס לנושא המרכזי של ספרו מכמה וכמה היבטים.

קריאת הספר לא תהפוך את הקוראים לגלאי שקר, אבל תפקח את העיניים למכשלות שבדיבור עם זרים, ותעורר מודעות למגבלות ההבנה שלנו.

מעניין, קריא ומומלץ.

Talking to Strangers – Malcolm Gladwell

כנרת זמורה ביתן

2019 (2019)

תרגום מאנגלית: גיא הרלינג

אנשים אוהבים שמספרים להם כל מיני דברים, לא יותר מדי, בנימה צנועה ואישית, והם מאמינים שהם מכירים אותך, אבל הם לא מכירים, הם יודעים עליך, משום שהם מלקטים עובדות, לא רגשות, לא מה דעתך בנושא כלשהו, לא כיצד מה שעבר עליך וכל מה שהחלטת לעשות הפכו אותך למי שאתה. במקום זאת הם ממלאים את הפערים ברגשות ובדעות ובהשערות שלהם, ומרכיבים חיים חדשים שהקשר בינם ובין חייך רופף למדי, ואז אתה יכול להיות רגוע. איש לא יוכל לגעת בך, אם לא תרצה בזה.

טְרוֹנְד, בשנות השישים לחייו, גר לבדו בבית הזקוק לשיפוץ בכפר במזרח נורבגיה. במשך שנים רבות, אולי כל חייו, השתוקק לשקט ולבדידות של הכפר, וכעת, אחרי ששכל את אשתו בתאונת דרכים, מימש את תכניתו. הוא לא הביא אתו טלויזיה, לא התקין קו טלפון, לא עדכן את בנותיו מנישואיו הראשונים באשר לכתובתו החדשה. לאנשי הכפר הוא מספר כמה עובדות מחייו, ודי לו בכך. איש אינו יכול לגעת בו, כי הוא אינו רוצה בזה. חמישים שנה קודם לכן, ב-1948, כשהיה בן חמש-עשרה, בילה קיץ בחברת אביו בכפר דומה על גבול שבדיה. הקיץ האידילי, שזור עבודה קשה וקִרבת נפש בין האב ובנו, ידע גם טרגדיות, כשילדם של השכנים, כבן עשר, נהרג בשוגג. אותו קיץ התייחד גם בהתוודעות הראשונה של טרונד לקורותיו של האב במחתרת האנטי-נאצית בנורבגיה הכבושה. ואותו קיץ היה גם הפעם האחרונה בה ראה הבן את אביו.

סיפורי שלוש התקופות – המלחמה, השהיה האחרונה בצוותא, וחייו של טרונד בהווה – מסופרים בספר לסירוגין, ובהדרגה נחשפות הנימים הנסתרות הקושרות ביניהם. פר פטרסון מצליח, בכתיבה מרשימה, לצפות בארועים מעיניו של טרונד בשלוש נקודות מבט שונות, תלויות גיל. בתקופת המלחמה, כשהאב נעלם לתקופות קצרות או ארוכות ללא הסבר, טרונד בן השתים-עשרה היה ילד תמים למדי, מקבל את המציאות החדשה כפי שהיא, כמעט ללא תהיה ושאלה. בתקופת הקיץ רב הארועים הוא היה בעיצומו של תהליך התבגרות, עדיין ילד נותן אמון, אבל כבר על סף הגבריות, מבחין בדברים המתרחשים מחוץ לו, מתחיל להבין שאביו הוא אדם לעצמו. בהווה, על סף הזיקנה, טרונד מצוי בעיצומו של תהליך השלמה וקבלה. הוא מציב גבולות בינו ובין סביבתו, ומנסה ליישם לקחים ששמע מאביו. "תן לזה לשקוע, טרונד, פשוט תניח לזה. אין לזה שום שימוש", יעץ לו האב, כשהנער נפל מגבו של סוס ויותר משנפגע פיזית חש כאב נפשי. "אתה בעצמך מחליט מתי יכאב לך", אמר לו כשחשש לקצור סרפדים בחצר ביתם. הוא שוקע בשגרה, מתאמץ לדכא את הבהלה כשזו מופרת.

חייו של טרונד נטועים בטבע הנורבגי, ביופיו עוצר הנשימה ובקשיים העצומים שהוא מערים. תיאוריו של פטרסון את הצבעים, הריחות והקולות, הקור המקפיא, הרוח השורקת, השלג המצטבר, הנהרות השוצפים, מדויקים וחיים. הטבע האנושי והטבע הפיזי שלובים זה בזה, חומלים ומתאכזרים, שלווים וסוערים.

"יוצאים לגנוב סוסים" הוא ספר המסופר בעדינות. סודותיו נחשפים כמעט בלי משים, בסגנון השלוו, כמעט סטואי, שטרונד אימץ לעצמו ולחייו. רגשותיו העמוקים מקבלים משנה עוצמה דווקא משום שאינו נותן להם ביטוי מילולי נסער. את כאביו הניח מאחור, נאמן לעצת אביו. לא במקרה בחר בוריאציה על עצת האב – אנחנו בעצמנו מחליטים מתי יכאב לנו – לסיום סיפורו.

מומלץ מאוד.

Ut og Stjæle Hester – Per Petterson

כתר

2007 (2003)

תרגום מנורווגית: דנה כספי