קטגוריה: ספרים מומלצים

אורי חנוך נולד בקובנה ב-1928. כשהיה כבן שלוש-עשרה התהפכו חייו. יחד עם הוריו, שרגא ופרידה, ועם אחותו הגדולה מרים ואחיו הצעיר דני, נאלץ לעזוב את ביתו ולעבור לגטו שהוקם בעיר. ביולי 1944, אחרי האקציה הגדולה והאקציה הקטנה, ואחרי אקצית הילדים, חוסל הגטו, ושרידיו המעטים שולחו למחנות ריכוז בגרמניה. המשפחה, שבאורח פלא נותרה עד כה שלמה, הופרדה. האם והאחות הורדו מן הרכבת בשטוטהוף, שם מתו ימים ספורים אחרי השחרור. האב והבנים נלקחו לדכאו. זמן קצר אחר כך שולחו הילדים ששרדו את הגטו, ודני ביניהם, לאושוויץ. האב, שלא עמד בתלאות המחנה, שולח אף הוא לאושוויץ. אורי נותר לבדו, עֶבֶד במחנות קאופרינג. בימים האחרונים למלחמה הצליח להמלט מרכבת שפינתה את שרידי המחנות, והסתתר ביער עד שפגש בחיילי בעלות הברית. מספר חודשים אחרי השחרור נודע לו שגם דני, ששימש באושוויץ כ"סוס" שגרר עגלות עם בגדי הנרצחים, שרד. האחים נפגשו באיטליה (צלם מזדמן הנציח אותם – תמונה למטה), ועלו יחדיו לארץ בעליה לא לגלית. בארץ הצטרף אורי לקיבוץ ולפלמ"ח, לחם בקרבות על ירושלים, הפך לתעשין, הקים משפחה, והקדיש מזמנו וממרצו לזכר השואה ולדאגה לזכויות הניצולים. לפני מותו ב-2015 כתב יחד עם אשתו, העתונאית יהודית חנוך, את זכרונותיו.

חנוך כתב על פרק גטו קובנה בחייו בסגנון כמעט ענייני, מתומצת, מסופר יותר מנקודת מבטו של המבוגר המשקיף אחורה ופחות מנקודת מבטו של הילד. תמונות הגטו הושלמו בראשי בעזרת הספר שקראתי לאחרונה, "לחצות את הנהר" מאת שלום אילתי (חנוך סייע במימון תרגומו לגרמנית). סגנונו הופך רגשי יותר כשהוא מתאר את החודשים המסויטים בקאופרינג, אולי משום שלראשונה נותר לבדו, ללא המסגרת התומכת של המשפחה, נער צעיר מורעב, מעונה, נדון לעבודת פרך. מכל מקום, בין אם הכתיבה נובעת מנקודת מבטו של המבוגר המדווח ממרחק שנים, ובין אם היא חוזרת אל אוירת התקופה, הסיפור מרגש, ודמותו של אורי חנוך מרשימה.

גלגולי חייו של אורי חנוך, וגם של דני אחיו, מרתקים. אספר כאן רק על המקריות, על צירופי המקרים, ועל אנשים טובים שהזדמנו בדרכם, שחתכו גורלות ברגע לחיים או למוות. ימים ספורים לפני פלישת הגרמנים לליטא הגשים אורי חלום, ויצא למחנה קיץ של תנועת הנוער הסובייטית. מיד לאחר הפלישה הופרדו הילדים היהודים מחבריהם, ונכלאו בבית כנסת בעיירה סמוכה יחד עם יהודי המקום. גורלם של הכלואים נגזר למוות, אבל הילדים ניצלו בזכות קשרי אביו של אחד מהם עם נציג הצלב האדום, שהסכים לחלץ אותם מציפורני הליטאים. אורי הוחזר לקובנה, שם ביצעו התושבים המקומיים פוגרומים ולינצ'ים ביהודים. גם אל בית משפחת חנוך הגיעו הפורעים, אך את הדלת פתחה העוזרת הליטאית ואמרה: "את היהודים שלי כבר הרגו, עכשו אני בעלת הבית, ואני גרה פה עם הבת שלי. איזה מזל יש לי שהשאירו לנו דירה יפה". הפורעים השתכנעו והסתלקו. אם המשפחה נלכדה כשהסירה באומץ את הטלאי הצהוב, וחמקה אל השוק כדי להשיג מזון. היא נשלחה אל הפורט התשיעי, שפירושו היה מוות. את חייה הציל איש ס"א, עובד משרד העבודה בגטו, שם שימש אורי כשליח. בעלית הגג של אותו משרד  החביא אורי את דני בעת אקצית הילדים, מתוך הנחה ששם הגרמנים לא יעלו בדעתם לחפש. דווקא עלה בדעתם, ודני שברח מהם ניצל בזכות יהודי שהסתיר אותו מרודפיו (חברו של אורי, שהסתיר את אמו ואת אחותו באותו מקום, מעולם לא סלח לעצמו על שהתגלו שם על ידי המחפשים. כאילו אפשר היה לדעת מהו הדבר הנכון לעשותו). גם בקאופרינג ניצלו חייו של אורי לאחר שכבר נואש מהם. מדוכא ומותש ביקש להשתחרר מהעבודה, בקשה שמשמעותה מוות, אבל יהודי שהכיר אותו עוד מהגטו, הצליח להעביר אותו מן העבודה המפרכת והמסוכנת בבנית בונקרים לעבודה משרדית.

השואה נותרה נוכחת בחייו של אורי חנוך עד יום מותו, ודווקא משום כך גלגוליו בהמשך חייו מרשימים, וכך גם כתיבתו המפוכחת רבת הלקחים. למרות נערותו הטראומטית ניהל חיים מלאים, יצרניים ומאושרים. הוא עסק רבות בהנצחה, היה חבר ועדת התביעות, יושב ראש עמותת ניצולי מחנות דכאו, לנדסברג וקאופרינג בישראל ועוד. בדומה לניצולי שואה רבים נמנע מלשתף את שלושת ילדיו במה שעבר עליו, והם נחשפו לסיפורו רק בבגרותם. אחיו דני, לעומתו, שיתף את שני ילדיו מקטנותם. לפני כעשר שנים יצא איתם לאושוויץ, ומסעם הונצח בסרט "פיצה באושוויץ", סרט שמספר לא רק את סיפורו האישי של דני, אלא גם את זה של בני הדור השני.

לספר מצורף מבוא מעניין מאת ד"ר בלה גוטרמן, אודות יהדות ליטא ואודות חורבנה.

יהי זכרו של אורי חנוך ברוך.

יד ושם

2018

כותרת משנה: מבחר מקורות של נשים בתקופת השואה

"השמיעיני את קולך ונסו הצללים" (ציטוט חלקי משיר השירים ב' יד-יז) הוא אסופה של דמויות נשיות בתקופת השואה. הספר מחולק לשערים, העוסקים כל אחד בפן אחר של התקופה: "זרות בביתן – הנשים היהודיות ברייך המורחב", "נשים במאבק על החיים בגטאות מזרח אירופה", "נשים בשלב הפתרון הסופי לשאלה היהודית", "נשים במאבק המזוין נגד הנאצים", "כאם חשה להציל… נסיונות הצלה", "אחרי ככלות הכל – כעוף החול".

המבוא לאסופה, מאת דליה עופר ולינור ג. וייצמן, מציג את הרציונל למחקר נפרד של חוויותיהן של הנשים. המדיניות הנאצית לא הבחינה בין נשים לגברים בבואה לגזור את גורל היהודים למוות, אבל לפחות ארבעה גורמים מבטאים את השוני בין גברים לנשים בתקופת השואה. הראשון בהם הוא חלוקת התפקידים בין המגדרים בתרבות שלפני המלחמה, ומחקר "הבית היהודי בגרמניה הנאצית" התייחס לכך בהרחבה. השני נובע מן ההנחה של הציבור היהודי, בעיקר בימים הראשונים למלחמה, לפיה הנאצים יפגעו בעיקר בגברים. השלישי מתייחס לאופי הפגיעות שהטילו הנאצים על הגברים ועל הנשים, והרביעי – הפחות משכנע בעיני – מתייחס לתגובות השונות של הגברים ושל הנשים. החוקרות עוסקות גם בטיעונים השוללים מחקר מגדרי של השואה, וטוענות כי ככזה הוא מעשיר את המחקר המקיף ומעמיק אותו. עמנואל רינגלבלום, הרוח החיה מאחורי "עונג שבת", פרויקט התיעוד של גטו ורשה, יזם כבר בגטו מחקר נפרד על נשים, וכתב: "היסטוריון העתיד יצטרך להקדיש דף הולם לאשה היהודיה במלחמה. היא תתפוס דף חשוב בהיסטוריה היהודית על אומץ ליבה וכושר עמידתה, בזכותה עלה בידי אלפי משפחות להתגבר על אימת הימים".

האסופה מספרת על כמאה נשים. רובן של הנשים יהודיות, מיעוטן חסידות אומות עולם, כמו אירנה סנדלר. כמה מן הנשים ידועות מאוד, ביניהן אתי הילסום שזכורה בזכות יומנה, הצנחניות חנה סנש וחביבה רייק, לוחמת אי"ל בגטו ורשה צביה לובטקין-צוקרמן, סטפה וילצ'ינסקה שותפתו של יאנוש קורצ'אק ,הפרטיזנית חייקה גרוסמן, הסופרות אידה פינק ואלונה פרנקל, ועוד. קולן של כמה מן הנשים מובא באמצעות דברים שכתבו בזמן השואה או אחריה, סיפורן של אחרות מסופר על ידי אנשים שהכירו אותן (כמו סיפורה של לאה גרינשטיין-קפלן, כפי שסיפר אותו בנה שלום אילתי בספרו "לחצות את הנהר"). בתחילה היה הספר אמור להציג את גבורת הנשים באמצעות דמויותיהן של אלה שנטלו נשק לידיהן או השתתפו בהתנגדות פעילה. בהמשך הוחלט להרחיב את היריעה ולהציג גם את הגבורה היומיומית, את ההיאחזות בחיים, את השמירה על צלם אנוש, את הדאגה לזולת, את המאמצים להציל את הילדים.

הרחבת היריעה פוגמת, לדעתי, בערכו המחקרי של הספר. לפני סיפורה של כל אחת מן הנשים מוצג הרקע ההיסטורי במדינה בה חיתה, והסיפורים עצמם מלווים במספר רב של הערות שוליים הכרחיות. כתוצאה מכך, וגם כתוצאה מן העיצוב המסורבל על שפע הפונטים וגווני הדפוס, ומן ההכרח להצטמצם כדי לכלול דמויות רבות, קשה להתרשם בשלמות מכל סיפור, והאלמנט המחקרי שהוצג בפתח הספר אובד בין הפרטים. כדאי היה לפצל את האסופה, אולי להקדיש ספר לכל שער, להעמיק בסיפורים האישיים, ולהרחיב מן הפרט אל הכלל.

ועדיין, גם כפי שהיא, האסופה נותנת שם וקול לנשים שעמדו בגבורה בתלאות השואה, ומהווה מבוא לקריאה מרחיבה ומעמיקה, ולכן היא מבורכת.

יד ושם ומורשת

2018

אובידיוס כתב שהזמן מחריב הכול, אבל הוא טעה. רק בני האדם מחריבים הכול ומחריבים את בני האדם ומחריבים את עולמם של בני האדם. הזמן מביט בהם קמים ונופלים.

"ארכיפלג הכלב" הוא סיפור חורבנו של עולם בזעיר אנפין, חורבן שניתן ליחסו לטבע, אך כולו מעשה ידי אדם. על חופו של אחד מאיי הארכיפלג, הממוקם אי-שם בין אפריקה לאירופה, נמצאות גופותיהם של שלושה גברים שחורים, שככל הנראה נסחפו אליו מן הים. מן הדין היה לדווח לרשויות, אבל האי עומד בפני תכנית פיתוח, ומוות אינו מקדם עסקים. חמישה אנשים חזו בגופות – מורָה בדימוס, רופא האי, שני דייגים, אמריקה ואספדון שמותיהם, ומורה צעיר – והם מצווים על ידי ראש האי לשמור על שתיקה. לזקנה לא ממש אכפת. לרופא אכפת בעיקר מעצמו. אמריקה הוא בור מגודל וממושמע. ואספדון? אספדון מילא אחר ההוראות בלי לשאול שאלות. יותר מכול אהב שלא לדעת. המורה הצעיר, לעומתם, חסר מנוחה. הוא זר, חדש באי, הוא מצפוני, חייב לדעת מי היו האנשים ומנין באו, מסרב לראות בהם גוויות ותו לא. אל העלילה יצטרפו בהמשך שני שחקנים נוספים – הכומר, שהפרשה תיוודע לו באמצעות וידוי, ומפקח משטרה שיגיע מחוץ לאי.

קלודל מציג פנורמה של דמויות, שאולי נרצה להאמין כי הן מוקצנות, אך קריאה כנה תחשוף את שכיחותן. כל המעורבים בסיפור, למעט הזר יוצא הדופן שמול דמותו משתקפות חולשותיהם של האחרים, מייצגים בדרך זו או אחרת התפרקות מערכים. ראש האי, שיזם את ההכחשה, פועל ממניע הנראה לו נאצל – רווחתם של תושבי האי – ושוכח בדרך שהאי, למרות בידודו היחסי, הוא חלק מן העולם. לעצמו ולאחרים הוא אומר, כי אם יגידו לעצמם שהדבר לא קרה, הוא יאבד ממשות ויתפוגג. הרופא, דשן ונהנתן, מתואר על ידי קלודל כמי שמחייך חיוך תמידי, גם כשהוא מבשר לחוליו בשורות איוב. כשהמציאות טופחת על פניו, הוא מסב את מבטו. הכומר מזמן התפרק מאמונתו, אוחז בתפקידו מתוך הרגל, אבל הוא אינו פוסח על איסוף התרומות, ואפילו מציין בפנקס קטן כמה כל אחד נתן ולא שוכח להזכיר לכמה מהם את קמצנותם בסוף השנה. קלודל מציב בעלילה דמות אחת שהיא כולה רשע, ואחרת שכולה תום, אך הפסימיות שבסיפורו אינה נובעת מן הפער הזה שבין הטוב והרע המובהקים, אלא מן הרוע הבנאלי שמתחת להתנהלות הבלתי מזיקה לכאורה של דמויותיו הנורמטיביות, רוע שלא יוכל להשאר חבוי, אלא יחלחל ויציף ויסחוף את האי על תושביו.

בדומה לפער שבין הדמויות המוקצנות לנורמטיביות, גם מסריו של קלודל נעים בין אמירות מפורשות לכאלה המוצפנות בין המלים. אמירותיו המפורשות על יצר לב האדם הרע מנעוריו קודרות: "רוב בני האדם אינם חושדים שיש בהם צד אפל ובכל זאת הוא קיים אצל כולם. בדרך כלל הנסיבות הן שחושפות אותו — מלחמות, מגפות רעב, אסונות, מהפכות, רצח עם. ולכן כאשר מביטים בו לראשונה, תחת המעטה החשאי של המצפון, מזדעזעים ומצטמררים". כוחו של ההמון מחריד אותו: "הם ידעו שההיסטוריה גדושה בהמון עיוור וצמא דם. וגם אם ההמון טועה בדרך כלל, בסופו של דבר הוא מקבל את מבוקשו". בפי הדמות המוקצנת לרוע הוא שם קביעות מייאשות כגון "תן לאדם אש, ברזל ופטיש, ותוך שנייה הוא ייצור שרשרת כדי לכבול בה אדם אחר שדומה לו כאילו הוא אחיו ויחזיק אותו קשור, או ייצור חנית כדי לחסל אותו במקום להכין גלגל או כלי נגינה". נדמה שאינו מניח פתח לתקווה, למעט רמזים דקים למצפון מיוסר, כשהשלכות מעשיהם של בני האדם מרחיקות לכת הרבה מעבר למה שיש ביכולתם לשאת, ולשמץ של בושה, לגביה הוא תוהה, "מהי הבושה וכמה מרגישים אותה? האם הבושה מחברת את בני האדם לאנושיות? או שמא היא רק מדגישה עד כמה הם רחוקים ממנה?"

"ארכיפלג הכלב" דומה באוירתו לספריו הפסימיים של מארק טוויין, "האיש שהשחית את העיירה" ו"הזר המסתורי", בשני אלה, כמו כאן, מובע יאוש מאופיים של בני האדם ומסיכוייהם להתעלות מעל טובת ההנאה המיידית והיומיומית. למרות שוני בדגשים ובסגנון – טוויין שנון, קלודל עצוב – שני הסופרים משמיעים קריאת אזהרה, שחובה לתת עליה את הדעת ואת הלב.

פיליפ קלודל כתב ספר מורכב ועמוק, המצליף בתופעות רבות שהן מנת חלקנו דרך קבע. הוא כותב על הפטפטת החלולה של הפוליטיקאים, על הקלות הבלתי נסבלת שבה ניתן להרוס את שמו הטוב של כל אדם, על כוחו הבלתי מרוסן של ההמון, ועל האופן בו מיטשטשים הגבולות הברורים בין טוב לרע. בכתיבה מדויקת – שזכתה לתרגום מדויק של שי סנדיק – שבה לכל מילה יש משמעות, הוא מציג תמונה מזוקקת של עולמנו בגבולותיו של אי נכחד אחד. הספר רעיוני במהותו, אך הוא כתוב כסיפור מתח, שהמסתורין של הגוויות נוטל בו חלק, אבל יותר מזה הוא בולש אל תוך הנפש פנימה, נפשם של גיבורי הסיפור, ובעיקר נפשם של הקוראים.

את הכריכה המרהיבה עיצבה חן יאקה-שומרון.

קלודל במיטבו.

L’archipel de Chien – Philippe Claudel

תמיר // סנדיק

2019 (2018)

תרגום מצרפתית: שי סנדיק

"משוגע", שראה אור באנגלית ב-1994, כשלוש שנים לאחר מותו של הסופר, פורסם לראשונה בהמשכים בראשית שנות ה-80 בעתון היהודי-אמריקאי פארווערטס (forward). התרגום לאנגלית נעשה על ידי הסופר עצמו יחד עם נילי וכטל. שמו המקורי של הספר היה "נשמות אבודות", ושני השמות כאחד הולמים אותו.

המספר, אהרון גריידינגר, הוא בן דמותו של בשביס-זינגר, סופר יהודי יליד פולין, העובד בראשית שנות החמישים בעתון פארווערטס, וכותב ביידיש. הסופר העניק לגיבורו פרטים אוטוביוגרפיים נוספים: אח סופר, צמחונות, שיער אדום, ידיעת אספרנטו, כתיבה תחת מספר שמות, שורשים בבילגורי (מקום הולדתה של אמו), כמו גם פרטים מתוך ספריו.

גריידינגר וסובביו הם תוצרי עולם שהתערער. חלקם עברו את השואה על בשרם, חלקם, ובהם גריידינגר עצמו, עזבו את אירופה בעוד מועד, אך איבדו קרובים וחברים. הם נאבקים לתת משמעות לחיים לאחר התפרקות כל המסגרות, הפיזיות והמוסריות, שהכירו. גישתו של המספר פטליסטית, פסימית, פורקת עול מוסכמות, ובמידה רבה זוהי גם תפיסת עולמם של האנשים שבחוגיהם הוא מסתובב. המסגרת המשפחתית הזוגית והנאמנות המונוגמית אינן מספקות אותם, האמונה באלוהים ספגה מהלומה, ערכי המוסר התגמשו בתנאים הבלתי אנושיים של השואה. לגריידינגר דעות ברורות בנושאים אלה ובאחרים, ולאורכו של הספר הוא מביע אותן, גם כחלק מן העלילה, וגם בתפקידו כמחזיק בטור עצות.

בעמדתו כיועץ גריידינגר כותב: "נתתי לכולם אותה עצה – למתאבד לעתיד, לסטליניסט שהתפכח, לבעל הנבגד, לחולת הסרטן, לסופר שלא זכה בהכרה, ולממציא שהפטנט שלו נגנב: העולם הזה אינו עולמנו, לא אנו בראנו אותו, אין בידינו כוח לשנותו. "הכוח העליון" העניק לנו מתנה אחת: בחירה, החופש לבחור בין מכאוב אחד לאחר, בין אשליה אחת לאחרת. עצתי היתה, אל תעשו דבר". הוא סבור שהחיים הם שורה של משברים, וטוב שכך,  "כי כשהמשברים נגמרים, מגיע השעמום – הסבל הגרוע מכל". הוא מאמין בקיומו של כוח עליון, אך לא באל רחום וחנון, ובמענה לשאלה האם הוא מאמין באלוהים, הוא עונה: "אני מאמין בחוכמתו, לא ברחמיו […] כל אחד יכול לראות את חוכמתו – בין אם תקרא לזה אלוהים ובין אם תקרא לזה טבע. אבל איך אפשר להאמין ברחמיו אחרי היטלר?"

השאלה השזורה בספר לכל אורכו היא היחס למי שבתקופת השואה נהגו באופן הזוכה לגינוי. נושא זה בא לידי ביטוי בדמותה של מרים, צעירה בשנות העשרים לחייה, המקיימת קשר כפול, עם הסופר המבוגר ממנה בעשרים שנה, ועם גבר נוסף שיכול היה להיות סבה. סודותיה נחשפים בהדרגה, כל אחד גרוע מקודמו, וגריידינגר נאלץ להעמיד במבחן את גבולות תפיסת המוסר שלו הנמנעת מלשפוט את קורבנות השואה.

היבט מעניין נוסף בספר הוא ריבוי ההתיחסות למלאכת הכתיבה באופן כללי, וליצירתו של גריידינגר/בשביס-זינגר בפרט. בקטע אופייני הוא כותב: "לא היה קץ לתלונות שהופנו נגדי; הייתי פסימי מדי, מאמין מדי באמונות טפלות, ספקן מדי לגבי התקדמות האנושות, לא מסור מספיק לסוציאליזם, לציונות, לאמריקניזם, למאבק נגד האנטישמיות, לפעילויות של היידישאים, לבעית זכויות האשה. מבקרים אחדים טענו שבשעה שלנגד עיני קמה מדינה יהודית, אני טרוד בפולקלור מאובק. האשימו אותי שאני גורר את הקורא בחזרה לחשכת ימי הביניים. נו, ומדוע להפגין ענין כזה במין? המין אינו חלק ממסורת הספרות היידית".

"משוגע" הוא ספר דינמי, הדמויות והנושאים מתרוצצים בתוכו חסרי מנוחה. אי אפשר להשאר אדיש לסיפור חייהם של גיבוריו, ואי אפשר שלא להרהר בהתלבטויות שעולות ממנו. מומלץ בהחלט.

Meshugah – Issac Bashevis Singer

ספרית מעריב

1995 (1981 – 1983, 1994)

תרגום מאנגלית: מאירה לבנת

"הבית היהודי בגרמניה הנאצית" הוא מחקר נוסף בסדרה הבודקת אספקטים של החיים היהודים בשנים 1933 – 1938, כפי שבאו לידי ביטוי בעתונות היהודית-גרמנית של אותן שנים. בדומה למחקר "הספורט היהודי בגרמניה הנאצית", גם כאן המבוא עומד על התרחבות תפוצתה של העתונות עבור הציבור היהודי, כשהפכה למקור מידע אמין יחיד. בשונה מן האחרון, שבו הוצגה העתונות כמשקפת את המציאות החדשה, כאן היא מוצגת כנוטלת תפקיד אקטיבי יותר של מעצבת מציאות.

רבות מן המשפחות היהודיות בגרמניה השתייכו למעמד הבורגני, מעמד שמנהגיו נוקשים. אבי המשפחה יוצא מדי בוקר לעבודתו, ומפרנס את המשפחה. האם נשארת בבית, מוודאת שישמש קן מצוחצח וחם לבעלה ולילדיה, בדרך-כלל בעזרתה של משרתת נוכריה המתגוררת בבית. הילדים מחונכים ומנומסים. המשפחה מארחת ומתארחת, נוטלת חלק פעיל בחיי התרבות והחברה.

כל זה השתנה החל מ-1933. מכיוון שעל הסביבה החיצונית הוטלו הגבלות, גדלה חשיבותו של הבית פנימה, והעתונות נחלצה לעודד פעילויות משפחתיות בדלת אמות, יחד עם שמירה על המסורות המחזקות את המסגרת, כמו ארוחת שבת וקיום מנהגי חגים. בבטאון הנשים היהודיות נכתב כי "אם ללא היו ליהודים שבתות וחגים, היה צורך להמציא אותם כדי להעניק תחושת חוש". כשנאסרה שחיטה כשרה, והתפריט המשפחתי נאלץ להשען על דגים, העתונות לא מחתה, אלא עודדה הסתגלות, ואף טענה כי גם זו לטובה, שכן דגים זולים יותר ובריאים יותר. בעתונה של אגודת ישראל אף נכתב כי "יד ההשגחה העליונה מאשרת לנו קיום פיזי טוב יותר בעזרת הדגים, וצריך להודות לקדוש ברוך הוא על כך". שינוי משמעותי חל בשגרת המשפחה, כשגברים רבים פוטרו, או שנאסר עליהם לעסוק במקצועם, ונשים, שמצאו עבודות בקלות רבה יותר, נשאו בעול הפרנסה. במקביל איבדו הנשים את עזרתה של המשרתת הנוכריה, והעתונים הטיפו להשתתפות של הילדים בעבודות הבית. גם כאן מצאו צד חיובי בהכשרת הילדים לעצמאות. בזהירות התיחסו גם לאפשרות של עזרת הגברים בעבודות "לא גבריות" אלה. שינוי משמעותי לא פחות היה המעבר הכפוי, משום המצוקה הכלכלית, מדירות מרווחות לדירות צפופות, או השכרת חדרים בדירת המשפחה לזרים. מאמרי העתונים נתנו את דעתם על ההכרח לוותר על חלק מן הרכוש – "אלו רק דברים, חפצים מתים שאנו נאחזים בהם, וכבר היה עלינו להפרד מדברים נאצלים וחשובים יותר" – וגם על המצוקה שבאובדן הפרטיות, וקראו להתחשבות הדדית. העתונות אף כיוונה את הציבור להגירה, בין השאר כשעודדה רכישת מקצועות שיסייעו לבעליהם לא רק בגרמניה אלא גם מחוץ לה.

דוגמאות אלה, ואחרות דוגמתן, מצביעות אפוא על התפקיד הפעיל שנטלה העתונות היהודית בעידוד, בהכוונה, בשינוי תודעתי, ולעתים אף בהטפת מוסר.

מחציתו הראשונה של הספר מציגה את המחקר ואת מסקנותיו. מחציתו השניה מכילה דוגמאות מעתוני התקופה, כולם מאמרי מערכת ומאמרי דעה. אלה דנים בהיבטים השונים של מציאות החיים המשתנה לרעה, ומנסים להוציא מתוק מעז.

המחקר, הכתוב באופן נהיר ובהיר, מספק נקודת מבט נוספת על החיים היהודיים בגרמניה שבין עלית הנאצים לפרוץ המלחמה, וככזה הוא מעניין ומומלץ לקריאה.

יד ושם

2018

בין השנים 1966 ו-1968 שירת הסופר חנוך ברטוב כנספח לעניני תרבות בשגרירות ישראל בלונדון. את חוויות אותן שנתיים ואת תצפיותיו העלה על הכתב בספר זה.

הספר הוא תערובת של האישי עם הציבורי, הישראלי והבריטי. ברטוב מספר על הסתגלותו לחיים של דיפלומט, על כל הגינונים המתחייבים מן המעמד. הוא מתאר טיולים בערים ומחוץ להן, ובפרק החותם את הספר הוא מסכם את תפקידו של נספח תרבות בכלל, ובלונדון בפרט. הוא מאפיין את יחסם של הישראלים אל הבריטים – הדברים אמורים פחות מעשרים שנה אחרי תום המנדט, ואולי אינם רלוונטים עוד לימינו. הוא מתבונן אל החברה הבריטית, אל דבקותה במלוכה ובמידרג האצולה ואל הפוליטיקה שלה, עוסק בהיסטוריה היהודית באנגליה, ומקדיש מספר פרקים – ותשומת לב מעמיקה – לקשר בין ישראל ליהודי התפוצות.

כמה מתיאורי הספר מעלים חיוך נוסטלגי, כמו ההמלצה להצטייד בספר מפות, או ההתיחסות אל הביטלס כאל תופעה קיצונית (שלא לדבר על כינויים "חיפושיות"). הפרק, העוסק בשלטונו של הרולד וילסון כראש ממשלה, יעניין אולי היסטוריונים בלבד. אבל פרט לאלה, הספר מעניין ורלוונטי, וכתוב בכשרון, כמצופה מברטוב.

פרק מעניין עוסק בנאום "נהרות של דם", שנשא אנוך פאוואל, חבר פרלמנט ואיש רוח, ב-1968. בעקבות התפרקות האימפריה הבריטית החלה תנועת הגירה של בני המושבות אל האי. בפתח הספר מתאר ברטוב את ההיסטוריה המבודדת של אנגליה: בעבר, כלומר, אך אתמול, היה האי מופרש מן העולם. מאות שנים חיו להם עליו הבריטים, מוגנים על ידי מים רבים, לא חסרים את כל הנכרים המתגוררים להם אי שם מעבר לתעלת למנש. יום אחד, מספרים האנגלים, נתרגשה סערה בתעלה וכל הספינות היו אנוסות למצוא להן מקלט בנמלים. מיד הודיע הרדיו כי יבשת אירופה מנותקת… כעת נאלצו תושבי המקום לקלוט את הנכרים המתדפקים על שעריהם. נאומו של פאוואל היה טעון גזענות ועוינות, וזכה לתמיכה רבה ומדאיגה. מעניין לקרוא את הפרק הזה על רקע גלי ההגירה של השנים האחרונות.

ברטוב שהה בלונדון בעת מלחמת ששת הימים, כמו גם בתקופת ההמתנה שקדמה לה ובעת האופוריה שלאחר הנצחון. על רקע זה הוא מתבונן במה שהוא מכנה "יהודֵי מאי יוני". בתקופה שלפני המלחמה, ובעיקר לאחר סגירת מיצרי טיראן, צבאו יהודים על שערי השגרירות, מבקשים להושיט סיוע, להיות שותפים לגורלה של ישראל. ברטוב מתבונן בעיקר באנשי הרוח היהודים, שעד אותה עת לא מצאו מכנה משותף בין יהדותם ובין ישראל, וכעת ניעורו בהם תחושת אחריות ותחושת דחיפות והכרה בחשיבות קיומה של המדינה גם בעבורם. לאחר הנצחון הפכו רבים מהם את עורם, כאילו מתביישים בתגובתם הרגשית. ברטוב מביא מדבריו של אחד מהם, שטען כי הנצחון המהיר מוכיח שישראל מעולם לא היתה נתונה לסכנה של ממש, והוא מרגיש מרומה… "סיפור עצוב", כך מגיב ברטוב. "סיפור יהודי כל כך. רק אתמול היו לב אחד אתנו, והיום אין מוחם סולח ללבם את חומו". הוא מצר על כשלונה של ההסברה הישראלית לנצל את גל התמיכה שקדם למלחמה כדי ליצור הידברות של ממש עם יהודי התפוצות, ומעלה הצעות אופרטיביות ליצירת קרבה והזדהות.

"ישראלים בחצר סט. ג'יימס" הוא ספר מלבב בפרקיו האישיים, ומעניין בפרקיו הציבוריים. למרות שהוא מתייחס לתקופה של לפני למעלה מחמישים שנה, ברובו הוא עדיין עדכני, ובזכות מבטו החכם והבוחן של חנוך ברטוב, וכתיבתו האיכותית, הספר בהחלט מומלץ.

הקיבוץ המאוחד

1970

ולדימיר, נער בן שש-עשרה, מתאהב בפעם הראשונה. מושא אהבתו היא הנסיכה זינאידה, בת עשרים ואחת, יפה וכריזמטית, שולטת בנפשם של הגברים המקיפים אותה. התנהגותה של זינאידה מתעתעת, לעתים מרחיקה, לעתים מקרבת, אך ולדימיר, שנשבה לחלוטין בקסמיה, משכנע את עצמו שסיפור אהבה ביניהם אפשרי. זינאידה עצמה, כך מתברר, אינה רווה נחת מהערצת סובביה, ולולדימיר היא אומרת: "לא, איני יכולה לאהוב אנשים שאני נאלצת להביט עליהם מלמעלה למטה. אני צריכה מישהו שישבור אותי…".

כשהתנהגותה של זינאידה משתנה, הופכת מסוגרת יותר ומהורהרת יותר, ולדימיר מסיק שהתאהבה. בתמימות ובעיוורון של בן-עשרה מסונוור, הוא מאחר לזהות את הגבר בר המזל, זה שעונה על ציפיותיה של הצעירה. הקורא הלא-תמים רואה את התמונה במלואה משתי נקודות מבט, זו המקיפה-כל שלו עצמו, וזו המגששת באפלה של ולדימיר.

טורגנייב, שהיה בן ארבעים ושתיים בעת כתיבת הנובלה, שהיא אוטוביוגרפית ברובה, מתאר בנאמנות את העולם המשתקף מעיניו של הצעיר. הוא צופה בהתפתחותה של אהבה על יסוריה ועל הנאותיה, ביחסים בין אביו המנוכר ואמו הצייקנית החרדה למעמדה, וביחסים החברתיים כבולי המעמד וההון. תפקיד משמעותי בסיפור משחק הטבע, כפי שהמתרגמת יעל טומשוב מסבירה יפה באחרית דבר.

נובלה שלא נס ליחה.

Первая любовь – Иван Сергеевич Тургенев

תשע נשמות והכורסא

2019 (1860)

תרגום מרוסית: יעל טומשוב

ג'ספר בן השלוש-עשרה הוא ילד יוצא דופן. הוא ניחן בסינסתזיה, עירוב חושים, המתבטא אצלו בהמרה של קולות לצבעים, ובפרוסופגנוזיה, חוסר יכולת לזהות פנים. כמי שמצוי על הרצף האוטיסטי, הוא מבין כל דבר כפשוטו, ואינו מסוגל לשקר או להסתיר את האמת. מכיוון שחושיו פועלים בעוצמה מירבית, הוא נזקק לשיטות הרפיה שסיגל לעצמו, סחרור על כסא מסתובב, ספירת שיניו בעזרת הלשון, הסתגרות במאורה שהקים משמיכות בחדרו, ויותר מכל – שפשוף כפתורי הקרדיגן של אמו, שחלתה בסרטן ונפטרה, מותירה אותו לבדו עם אביו. זמן קצר אחרי שאיבד את אמו, שהיתה האדם היחיד שהבין את תחושותיו – לדבריה היא ניחנה באותן תופעות (או שכך ספרה לילד להפיג את בדידותו ואת זרותו), איבד גם את סבתו. אביו עושה כמיטב יכולתו, אך ג'ספר חש כי הוא אינו מסוגל להעניק לבנו את החום שלו הוא נזקק. כשמגיעה דיירת צעירה חדשה לבית שמול ביתם, ג'ספר מאמין שמצא חברה, נפש שתבין ללבו. צבע קולה הוא כחול שמים, קרוב לכחול הקובלט של אמו.

השכנה, בי לרקהאם, טוענת כי היא מבקשת להכניס צבע לרחוב, אך בפועל נוכחותה מחוללת מריבות. בי משמיעה מוזיקה רועמת עד השעות הקטנות של הלילה, מאכילה תוכים רועשים, ומצפצפת על טרוניותיהם של שכניה. כשבי נעלמת, ג'ספר משוכנע שנרצחה. יתרה מזו, הוא מאשים את עצמו ברצח. העלילה נפתחת בחקירת ההיעלמות, ונעה קדימה ואחורה בזמן, מסופרת כולה מנקודת מבטו של ג'ספר, שיבין, בסופו של דבר, שדברים אינם בהכרח כפי שהם נראים, ושהעולם כאוטי יותר מכפי שמצטייר בעיניו של מי שאמנם חי בסחרחרה של צבעים, אך מפרש את סביבתו בשחור-לבן.

שרה ג' האריס מובילה את העלילה באיטיות, עד לסיום שמתאפיין בקצב ארועים מהיר, כמעט עוצר נשימה, כשגילוי רודף גילוי. פה ושם הרגשתי שיש בסיפור יותר מדי חזרות ועיכובים, שנובעים כולם מתיאור חווית היומיום של ילד כג'ספר, אבל נראה לי שהסופרת בחרה בקצב ובפירוט במתכוון. בכל פעם שחשבתי "די", צצה מיד הידיעה שג'ספר חי כך כל הזמן. האפשרות לומר "די" אינה קיימת מבחינתו, ולכן האיטיות בסופו של דבר העצימה את חווית הקריאה מבחינתי. ג'ספר עצמו, לדבריו, אינו מוכן לוותר על כל מה שמייחד אותו. את הצבעים הוא אוהב. לכל השאר הוא מסתגל.

בחרתי בקטע הבא כדי להמחיש את עולמו של ג'ספר. בעת ביקור בגן החיות, הילד מתנתק לכמה רגעים מסבתו ומתבונן בחיות. כשהוא מסתובב חזרה, הוא חש שנותר לבדו, מכיוון שאינו מזהה פנים:

הבטתי סביבי כדי להגיד לסבתא שאני רוצה לחזור הביתה, אבל לא מצאתי אותה. חבורה של חמש נשים התאספה מימיני ושלוש משמאלי. שלוש עמדו בנפרד ובחנו את הטלפונים שלהן. לא זיהיתי אף אחת.

"סבתא!" צעקתי. "איפה את?"

צעקות האקווה-מרין מקולי הסתלסלו כמו דרקון והתרוממו מעל מגרש המשחקים, מוכנות להכות בכולם. בכולם. דמעות זלגו במורד פניי כשהסתובבתי סחור-סחור.

"הצילו! הצילו אותי! איפה את?"

האדמה התנפלה עלי והכניסה לי אגרוף לפנים. הרגשתי משהו חמים ודביק בלחי שלי.

שמעתי שיעול ורוד-לילך צרוד ופסיעות כחלחלות עם קווי מתאר שחורים רועדים. אשה רחשה זיגוגים של מוס פטל כשכרעה ברך לידי.

"אני כאן, ג'ספר. זאת סבתא. נפלת?"

תפסתי בזרועה ונצמדתי אליה בכל הכח. חששתי שאם לא אעשה זאת היא תיעלם בענן של עשן לילכי.

"אל תלכי. אל תלכי. אל תעזבי אותי. אל תעזבי אותי אף פעם".

"צבע הרצח של בי לרקהאם" כתוב בסבלנות ובכשרון, מתורגם בצבעוניות ובטבעיות, ומציג דמויות רב מימדיות משכנעות. באמצעות מבטו המיוחד של ג'ספר הסופרת חושפת את מורכבותה של המציאות, ומתברר כי היא מתעתעת גם במי שחושיו "רגילים". ספר מרגש, שובר לב לעתים, ומומלץ.

The Color of Bee Larkham’s Murder – Sarah J. Harris

אריה ניר

2019 (2018)

תרגום מאנגלית: דורון דנסקי

ישראל קפלן היה בן ארבעים ושלוש כששוחרר מדכאו. בארבע השנים שחלפו מאז פלשו הגרמנים לקובנה, התגלגל בין גטאות ומחנות, והיה לא אחת כפסע ממותו. קפלן, שהיה היסטוריון ופולקלוריסט, תיעד את הכרוניקה של גטו קובנה בעת ששהה בו. גם בהמשך גלגוליו סיכן את עצמו בנסיונות לכתוב את שעבר עליו ועל האסירים האחרים. בגין אחד מאותם נסיונות נגזר עליו להתלות בפומבי, למען יראו וייראו, וממש ברגע האחרון בוטלה הגזירה. יומיים לאחר שחרור דכאו השיג עפרון ופנקס, בתמורה לויתור על ארוחה, והחל לכתוב. במרוצת השנים פרסם מאמרים וספרים, אך את המחברות שכתב בשנה שלאחר השחרור גנז. בנו, שלום אילתי-קפלן, מצא אותן בביתו של אביו לאחר מותו ב-2003, וכעבור שנים אחדות מצא את הכוח לקרוא בהן ולערוך אותן לדפוס. המחברות, חלקן מתורגמות מיידיש וחלקן נכתבו עברית במקור, נכללות בספר זה, בצירוף מבוא והערות מרחיבות מאת עדה שיין. שלום אילתי-קפלן כתב אף הוא מבוא אישי מרגש.

שמו של הספר ניתן לו בהתאם למשפט שכתב ישראל קפלן עצמו על המחברות. זהו ציטוט חלקי מתהילים קיח, פסוק יז: לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּ. הפסוק העוקב מצמרר בהקשר תוכנו של הספר: יַסֹּר יִסְּרַנִּי יָּהּ, וְלַמָּוֶת לֹא נְתָנָנִי. תהיתי אם כוונת הכותב היתה התרסה, כשהשמיט את סיומו של הפסוק, אך נראה לי שלא כך הדבר. הוא היה אדם מאמין, ולפחות במחברות האלה לא בא חשבון עם אלוהיו. משפט זה מבחינתו, כך נראה לי, מביע הן את פליאת ההישרדות והן את חשיבותה של העדות.

המחברת הראשונה היא עדות חיה, זכרון טרי, של הימים האחרונים לפני השחרור. מספר חודשים מאוחר יותר פנה אל הניצולים מעל דפי העתון, וביקש מהם להתחיל לכתוב את זכרונותיהם, כשהוא מעודד כתיבה אוביקטיבית, מסירת עובדות מתוך ריחוק רגשי. בדרך זו נהג במחברת זו, שאמנם מוגדרת כיומן, ולו מעצם העובדה שלא פרסם אותה, אך היא כולה בגדר עדות מפורטת על הטרוף של אותם ימים. עד הרגע האחרון ממש לא הרפו שומרי המחנה ומפקדיו משגרת החיים שהנהיגו, ואף טלטלו את קורבנותיהם בין המחנות בהתאם להתקדמות החזית. כתיבתו של קפלן כנה, ישירה, אינה חומלת גם על אסירים שנהגו באכזריות בעמיתיהם. המחברות האחרות מתמקדות בעיקרן בהווה של הכותב. בעת שחרורו מדכאו שקל קפלן 28 ק"ג, לא היה מסוגל לעמוד על רגליו, פשוטו כמשמעו, סבל ממורסות בפניו, התעוור באחת מעיניו, התייסר בכאבי ראומטיזם, ובמשך חודשים היה מאושפז בבתי חולים. במקביל לכתיבה האישית במחברותיו החל לכתוב מאמרים לעתון היהודי, ספרי זכרונות ונובלות, ועמל לשחזר מזכרונו את אוסף סיפורי הפולקלור שצבר לפני המלחמה. במחברות הוא מספר על החיים במחנות העקורים, על ההתארגנות היהודית, ועל האופנים בהם התמודדו הניצולים עם חייהם החדשים. ניכר שסבל מבדידות קשה וממחסור, בסירובו לקחת חלק ב"התארגנות", לשון נקיה לגניבה ולשוק שחור, ובתשוקתו העזה לשוב לחיי רוח.

קפלן, כניצולים אחרים, נאלץ להתמודד עם החשדנות שעוררה הישרדותו. "יש שאלה אחת שקשה לי לענות עליה: איך הצלחת, קפלן, להשאר בחיים? איך יכולת לארבע שנים של משטר כזה, של מחנות רבים כל כך ושל עינויים? […] עכשו, כשהם רואים אותי, הם אומרים מיד "שהחיינו", "מחיה המתים", ותכף שואלים את השאלה: איך אני עוד חי? […] התשובה אפוא היא מזל. יד המקרה. כל רגע (מארבע השנים האלה) היה עלול להגמר אחרת". הסבר נוסף הוא מייחס לאופיו הסטואי, ירושה מאביו. ועוד גורם מסייע נמצא לו לאורך השנים בדמותם של ידידים ומכרים שחמלו עליו, והצליחו להגדיל מדי פעם את מנות המזון שלו.

ישראל קפלן התייסר בחוסר ידיעה באשר לגורלם של אשתו לאה גרינשטיין וילדיו שלום ויהודית, מהם הופרד כחצי שנה לאחר פלישת הגרמנים לקובנה. בהדרגה ליקט שמועות ועדויות, מהן למד כי אשתו אבדה כלא היתה כשנסתה להצטרף אל ילדיה, שנמסרו למשמרת בידי זרים. בתו, שהיתה כבת חמש כשנפרדו, הוסגרה לידי הגסטפו על ידי הליטאית שאצלה הוסתרה, ונרצחה. רק בנו שלום, אותו לא פגש מאז היה כבן שמונה, שרד, ואחרי המלחמה הוחזק בבית ילדים. בשל מצבו הרפואי לא היה ביכולתו של קפלן לנסוע לקובנה להתאחד עם בנו. הרתיעה אותו גם השמועה בדבר יחסם העוין של הסובייטים אל הניצולים, והוא חשש כי במקום איחוד עם הבן יוגלה לאי-שם. במחברות נכללים העתקי מכתבים שכתב אל מכריו בנסיון נואש להביא את בנו אליו. האיש, שלא היה מסוגל להפסיק לכתוב, כתב משפט אחד אחרי שקרא את רשימת הניצולים מקובנה, ממנה למד שבתו אבדה לו לנצח: "אינני מסוגל עוד לכתוב על זה היום. יותר מדי התרגשות. עצבים, מחשבות!". מדהים לקרוא שראשי הקהילה אילצו אותו לעבוד בעתון בכפוף לאיום, שאם לא ייענה להצעתם לא יסייעו לו לחלץ את בנו. כשמצבו הבריאותי השתפר, לא יכול היה עוד להוסיף לשבת במקומו: "מי שענה לדניאל בגוב האריות, מי שלא ענה לאחינו בכבשן הגז, הוא, הקדוש ברוך הוא ממש, הוא יטפל גם ברץ אמוק, בסהרורי מטורף וטרוף טורף! אני נוסע!". הרב הצבאי האמריקאי, אברהם קלאוזנר, איש מופת שחיבר קרובים אבודים, שכנע את קפלן להמתין בסבלנות במינכן, והוא שהביא אליו את בנו. האיחוד בין האב והבן היה קצר יומין. כשנפתחה האפשרות לשלוח את שלום לארץ-ישראל, החליט להפקידו בידי אחותו בתל אביב (התמונה שעל כריכת הספר צולמה לפני נסיעתו של שלום). שנתים אחר-כך עלה אף הוא ארצה.

"לא אמות, כי אחיה ואספר!" הוא סיפור אישי מצמרר וסיפור ציבורי רב חשיבות, ושניהם יחד מעידים על כוחו של האדם להרע, ועל כוחה של רוח האדם לשרוד את הרוע. ספר רב עוצמה מומלץ מאוד לקריאה.

יד ושם

2018

 

במסגרת סדרת "העתונות היהודית בגרמניה הנאצית" חקר דניאל פרנקל את השתקפותו של הספורט היהודי בעתונות התקופה. המבוא למחקר מסביר את הרציונליזציה של ההתמקדות בנושא, שעל פניו מצטייר כשולי, אך מסתבר שהיתה לו משמעות עמוקה בחייהם של היהודים בשנים שבין עלית הנאצים לשלטון ועד לפרוץ מלחמת העולם.

בשנים של טרום השלטון הנאצי עסקו היהודים בספורט במסגרות שונות, חלקן כלליות, הווה אומר מועדוני ספורט שקיבלו לשורותיהם כל אדם ללא הבדל דת, וחלקן יהודיות. המסגרות היהודיות היו מכבי – התאגדות ציונית שראתה בעיסוק בספורט חלק בלתי נפרד מן התחיה הלאומית, השילד – התאגדות לא ציונית, שראתה ביהודי גרמניה קודם כל גרמנים ורק אחר-כך יהודים, ווינטוּס – התאגדות שלא נקטה עמדה בשאלה זו. זמן קצר לאחר שהיטלר תפס את השלטון, סולקו היהודים ממרבית אגודות הספורט הכלליות, בדרך כלל ביוזמתן, ללא הנחיה מלמעלה (איאן קרשו כתב על "ההתכוונות לרצונו של הפיהרר", וכיוון לתופעות מעין אלו). הספורטאים היהודים מצאו לעצמם מקום באגודות היהודיות, לא בהכרח על פי אופיין האידיאולוגי, אלא על פי זמינותן והתאמתן. הפעילות הספורטיבית היהודית סבלה מחוסר מקומות להתאמן, ונאלצה למצוא פתרונות יצירתיים, כמו הסבת בית כנסת ישן לאולם התעמלות, ופיתוח ענף טניס שולחן שלא דרש השקעה במקום ובמכשירים. במקביל החל הספורט לתפוס מקום נרחב בעתונות היהודית.

סיפורה של העתונות היהודית עצמה מעניין. מכיוון שהציבור היהודי הודר מן הציבור הגרמני, חלה פריחה בעתונות היהודית, שהיתה מקור מהימן יחיד למידע שנגע לבעיות היומיום עמן נאבקו היהודים. באופן פרדוקסלי למדי, בעוד על הציבור הגרמני נכפתה האחדה רעיונית, העתונות היהודית נהנתה מעצמאות יחסית, תוך שהיא מפעילה צנזורה עצמית כדי להמנע ממעצר העורכים ומסגירת העתונים. כך, לדוגמא, נכתב בזהירות באחד המאמרים בעקבות הדרתו של דניאל פרן היהודי מן הנבחרת הגרמנית למשחקי דייויס ב-1933, למרות שהיה הטניסאי הבכיר גגרמניה: "ברי לנו שדווקא בנסיבות הנוכחיות הגאווה הגרמנית לא תוכל להשלים עם כך שנצחון של גרמניה יושג בזכות יהודי. אבל בחינה לא רגשית של כל העובדות הללו עשויה להביא לתובנה שאולי הרחיקו לכת מדי בהדגשת השייכות לגזע וללאום בתחום הזה של הספורט" (ההדגשות במקור).

עד לאולימפיאדה ב-1936 שמרו הגרמנים על מראית עין של אי הדרת ספורטאים יהודים, כדי למנוע חרם על המשחקים, אם כי בפועל הצרו את צעדיהם (מעניין אם החרם אכן היה מוטל. נשיא הועד האולימפי האמריקאי, שבא לגרמניה לבדוק את ההכנות למשחקים, ציין ביובש כי גם המועדון שלו בשיקגו אינו מקבל יהודים). אחרי האולימפיאדה הוחרפה ההדרה, וליל הבדולח ציין את קצו של הספורט היהודי המאורגן.

לאחר סיכום מלומד של הנושא מוצגים בספר המאמרים שעליהם נשען המחקר. בין המאמרים נמצא דיווחי ספורט לשמם, לצד התחבטויות רעיוניות בשאלות של אחדות פנימית בין הארגונים היהודיים, ושל התאמת הקוים המנחים שלהם לרוח התקופה. נמצא כאן גם אזכורים של האבסורדים הנובעים מן האידיאולוגיה הנאצית, ונסיונות לפתור את מצוקת מתקני הספורט – בועידת מכבי גרמניה העלו רעיונות מעניינים כיצד אפשר לקיים פעילות התעמלות ללא מכשירים. גם מקומם של סיפורים אישיים לא נעדר: "בעיני זה טרגי שאני בתור לא-ארית הוצאתי מהאגודה. האם זאת אחת מדקירות הסיכה הזעירות שפוצעות את הנשמה יותר ממכות האגרוף של הגורל?", שואלת אשה שגורשה מאגודת הספורט בה היתה חברה מזה עשרים שנה. מן התמונות המצורפות לספר עולים חיים תוססים, חיים של היאחזות בשגרה למרות הקשיים, והידיעה בדבר הגורל האורב מעבר לפינה מכאיבה.

"הספורט היהודי בגרמניה הנאצית בראי העתונות היהודית גרמנית" מאיר את חייהם של יהודי גרמניה בשנים שלפני המלחמה מזוית מעניינת, הוא כתוב בבהירות ומומלץ לקריאה.

יד ושם

2017