קטגוריה: ספרים מומלצים

"ומי גר במגדל" הוא קובץ המכיל ארבע נובלות.

הציר הסיפורי של הנובלה הראשונה, "הושיעה את עמך", הוא טיול שנתי של תלמידי בית ספר דתי, טיול שמתחיל בים המלח, עובר בעין-גדי ומסתיים במצדה. איתן דרור-פריאר, כך למדתי מחיפוש ברשת, הוא בוגר החינוך הדתי, והיכרותו העמוקה עם העולם שהוא מתאר באה לידי ביטוי בניואנסים הקטנים, שמהם מורכבת התנהגותן של הדמויות בסיפור. "הושיעה את עמך", לדוגמא, היא הדרך בה המורה נפתלי מונה את התלמידים, שכן ספירה פשוטה אינה מקובלת. הנובלה מצטיינת בכתיבה מרשימה ומדויקת, ובנקל יכול כל אחד למצוא בה מקבילות לזכרונותיו שלו: מלכת הכיתה זוכה לחיבתה הגלויה של המורה, הילדה העניה נחשדת במכת כינים ומנודה, מבוגרים סוטים אורבים לילדות חלשות. וגם ביקורת נוקבת שזורה בין השורות, כשנפשם של הילדים נדחקת לקרן זוית חשוכה, הקפדה על כללים נוקשים אינה מאפשרת קשר אנושי של ממש בין מורים ותלמידים, והילדים עצמם אינם יכולים להושיע את החלשים שביניהם.

"ביום הרביעי בלעה אותה מפלצת" מתרחש במקביל בשלושה זמנים. בזמן הראשון, ג'ולי, שברחה ארצה מאימת הנאצים, ובאמתחתה רק מעיל פרווה ומספר מכתבים ותמונות, חיה בתל-אביב, בקשר זוגי מרגש ונוגע ללב, עם בעלה ארתור. משפחתה כולה נמחתה מעל פני האדמה, ורק אסתרה, דודתה של אמה, שרדה בארגנטינה, לשם היגרה עם בעלה לפני המלחמה. בזמן השני, סיפורה של אסתרה הוא סיפורו של "צבי מגדל", ארגון הסרסורים שפיתה הורים יהודים עניים לחתן את בנותיהם עם זרים אמידים, תוך הבטחה להעניק לבנות חיים טובים מעבר לים. ובזמן השלישי, ג'ולי, לאחר שהתאלמנה, נוסעת לארגנטינה לחפש את קברה של אסתרה. איתן דרור-פריאר מתמרן יפה בין שלושת הזמנים, ומתאר את חייהן של שתי הנשים באמצעות אפיזודות מזוקקות. צובטת את הלב דבקותה של ג'ולי בכל פרט משתי התמונות היחידות ששלחה אסתרה אחרי שעזבה את בית הוריה, כאילו אם תצליח להבין כל כתם וכל צללית תצליח להעניק לדודה חיים חדשים. לא יכולתי שלא להזכר בתמונה מתוך "תחרה הונגרית", שבה השורדים היחידים מתאמצים לוודא, עשרות שנים אחרי השואה, מתי בדיוק נולדו ומתי בדיוק התחתנו כל אחד מן הנרצחים, כאילו מבקשים לקבע את קיומם.

הנובלה השלישית נושאת את שם הספר, "ומי גר במגדל", והיא מתרחשת בבנין משותף. גם הנובלה הזו מתרוצצת בין הזמנים, תינוקות נולדים, ילדים יוצאים להרפתקאות, זוגות נוצרים ונפרדים, הבנין רוחש בגידות ואהבות. הפעם יש לסיפור מספר יחיד, ניר שגדל בבנין, והוא מתאר, מתוך געגוע למרות קשיי החיים, את הדינמיקה בין השכנים, ואת השתלשלות חיי הילדים שבגרו והמבוגרים שהזדקנו. כמו הנובלות הקודמות, גם זו מצטיינת בכשרון ללכוד את הפרטים החשובים, שבכוחם להעמיד תמונות מדויקות של ארועים ושל רגשות, אבל לטעמי היא מעט עמוסה מדי.

ב"ילד משלָך" אנו פוגשים את המורה נפתלי, זה שמלמל "הושיעה את עמך" בנובלה הראשונה כדי לוודא שכל הילדים נוכחים. כאן הוא כבר גבר במיטב שנותיו, נשוי לרחל. שניהם כמהים לילדים, ניסו להעזר ברפואה, ניסו להשתטח על קברי צדיקים, אך לשווא. הסופר מתאר באמפתיה את תסכוליה ואת כמיהותיה של רחל, כאילו הוא מצוי בתוך עורה, ועל רקע זה הפתרון הבלתי שגרתי שמציע נפתלי משכנע ומתקבל על הדעת.

איתן דרור-פריאר זכה בפרס ספיר לספר ביכורים על ספרו הקודם "אצבעות על הגבעה". למען האמת, לא שמעתי על הסופר עד שקראתי את ספרו השני, תגלית משמחת מבחינתי. הסיפורים, הנכנסים אל הלב, כתובים בקול יחודי, בכשרון לבחור את הפרטים המעבירים תמונה ומשמעות, וביכולת לתאר עומק רגשי סוער בעדינות רכה. ספר מומלץ בהחלט.

עם עובד

2019

"Mais oui, אכן, אני אוהב קהל, עלי להודות. אתם מבינים, אני גאוותן. אני נפוח מרוב התרברבות. אני אוהב לומר: תראו כמה פיקחי הוא הרקול פוארו!"

במהלך חופשה במצרים זוכה הבלש הבלגי המהולל בהזדמנות להתגאות בכישוריו. לינט, אשה בריטית צעירה, נרצחת במהלך ירח הדבש שלה בעת שיט על הנילוס. החשודה המיידית היא ז'קלין, חברתה לשעבר, שהיתה מאורסת לבעלה הטרי של לינט, אולם כל הראיות מצביעות על חפותה. חקירתו של פוארו חושפת חשודים נוספים, לכל אחד מהם מניע והזדמנות. בעוד כולם תועים בחשכה, מוחו האנליטי של הבלש נכנס לפעולה, ותוך כדי חקירת הרצח הוא פותר תעלומות משנה בלתי צפויות. באוזני קולונל רייס, הנמצא בסירה לצורך חקירה אחרת, הוא משווה את דרך פעולתו לארכיאולוגיה: "בעת חפירה, כשמשהו מבצבץ מהאדמה, מסלקים הכל סביבו בזהירות. מסלקים את העפר ומגרדים פה ושם בסכין, עד שבסופו של דבר מתגלה הפריט, והוא בלבד, מוכן לשרטוט ולצילום בלי שום הפרעה חיצונית. זה מה שביקשתי לעשות – לפנות את כל ההפרעות החיצוניות כדי שנוכל לראות את האמת – האמת הזוהרת במערומיה".

את האמת הזוהרת במערומיה ניחשתי בשלב די מוקדם. אולי אגתה כריסטי פיזרה יותר רמזים מהרגיל אצלה, ואולי נותר בזכרוני משהו מהסרט שראיתי לפני שנים רבות. מכל מקום, הניחוש הזה לא פגם כלל בהנאתי מהספר. אגתה כריסטי היא קודם כל מספרת סיפורים נהדרת, מאפיינת דמויות אמינות מלאות חיים, בונה עלילה מורכבת בכתיבה חסכונית ומדויקת. התעלומה הבלשית אמנם ניצבת במרכז, אך היא משולבת בתוך סיפור משמעותי, שלא נעדרת ממנו ביקורת חברתית. נדמה לי כי אחד מסודות הקסם ואריכות הימים של ספריה נובע מן העובדה, שלמרות שהם מעוגנים בתקופה מוגדרת ובערכיה, תכונותיהם של גיבוריהם תקפות בכל עת, ואהבה, תאוות בצע וקנאה הניעו ומניעות את בני האדם אז והיום. קל לצלול אל הסיפור ולהקשר אל גיבוריו.

הספר כובש כבר בחלקו הראשון, הנקרא "הדמויות על פי סדר הופעתן", ובו, במקום רשימה משמימה של שמות נמצא אפיזודות מחיי הדמויות, שיש בהן כדי להאיר תכונות מרכזיות באופיין, ולשמש מבוא להתרחשות המרכזית. סיומו כובש לא פחות: לאחר מספר משפטי רכילות שמחליפות הבריות בעקבות הרצח ופענוחו, נכתב כך: "אבל לאחר זמן-מה הפסיקו לדבר עליה והתחילו לדבר על הזוכים האפשריים במרוצי הסוסים. כי כפי שאמר באותה הדקה ממש מר פרגוסון בלוקסור, לא העבר חשוב, אלא העתיד".

מיכל אלפון תרגמה, כרגיל, בחן ובשטף, ודורית שרפשטיין הוסיפה עוד עיצוב מוצלח לסדרה.

מומלץ בהחלט.

Death on the Nile – Agatha Christie

עם עובד

2019 (1937)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

זהו סיפורו של נורי, או בשמו המלא פואד אליאס נאסח חלסצ'י, נער יליד עיראק שעלה לארץ עם משפחתו בראשית שנות החמישים. זהו סיפורה של העליה ההמונית לישראל בשנים הראשונות לקיומה, עליה של פליטים ניצולי שואה ושל מגורשי ארצות האיסלם, שנהרו לארץ והכפילו את אוכלוסיתה בתוך שנה וחצי. וזהו סיפורו של אלי עמיר, שהביוגרפיה הפרטית שלו משקפת את קשיי ההגירה וההיטמעות, וגם את ההתגברות עליהם.

משפחתו של נורי נשלחה מן המעברה אל כפר אוריאל, מקום ששמו אינו מעיד על אופיו. כפר אוריאל, הסמוך לגדרה, הוקם עבור עולים עיוורים, ואיכלסו אותו יוצאי תימן, עיראק ובולגריה. הגברים העיוורים הועסקו במפעל מקומי, ונשותיהם קיבלו חלקת קרקע בסמוך לצריפי העץ שבהם התגוררו. אביו של נורי, שלא היה עיוור, הועסק במפעל כמנהל עבודה, והמשפחה בת תשע הנפשות הצטופפה בצריף וטיפחה חלקת ירקות. את נורי הבכור שלחו להתחנך בקיבוץ. הספר נפתח כשהאב לוחץ על הבן לשוב הביתה. נורי, שהקיבוץ חביב עליו, נקרע בין חובתו למשפחתו ובין תשוקתו להשתלב בחברה החדשה. כשנכנע לחובה, לא הגיע אל המנוחה ואל הנחלה. בלחצו של אביו עזב שוב את הבית ועבר לירושלים. הפכפכותו של האב לא נבעה מגחמנות: מיוסר בשל חוסר יכולתו למצוא את מקומו בארץ החדשה, ובשל דכאונותיה של אשתו שהתגעגעה אל מולדתה, ביקש לאפשר לבנו לימודים גבוהים שיבטיחו את עתידו, וקיווה שהבן יהיה החלוץ שימשוך בעקבותיו את המשפחה מן הכפר הנידח אל העיר הגדולה.

"נער האופניים" מתאר את שנותיו הראשונות של נורי בן העשרה בירושלים, שם עבד בשעות היום כמחלק עיתונים וכשליח במשרד ראש הממשלה, ובערב למד בתיכון לבגרות. עבודתו חשפה אותו אל פניה השונים של החברה הישראלית ואל הנושאים המטרידים אותה. באחד המקומות בהם חילק עיתונים פגש את מיכל, צברית בת למשפחה מבוססת, וחווה ביתר שאת את המפגש הבין תרבותי שאפיין את התקופה.

נורי הוא נער עירני, מתלבט, קשוב לסביבה. הנושא שמעסיק אותו במיוחד הוא זהותו כישראלי. אלי עמיר "הואשם" לא אחת ש"השתכנז", אבל לא נרתע מלהביע את דעותיו, וגם כאן, כנער, הוא בוחר בדרכו שלו, להיות בגדאדי בביתו ובן המערב בצאתו. חובה עליו לחצות את הקו, חשב, לסגל לעצמו את התרבות שלהם ואת ערכיה, אבל יעשה זאת לאט ובמתינות, ולא יסתפק במעטפת. ואין זה אומר שישרוף גשרים, בשום פנים לא יפנה עורף לחברה שבא ממנה, וודאי שלא להוריו ומשפחתו, אפילו אם הפער ביניהם מועד להתרחב. כשהוא בוחן את סביבתו ותוהה מיהו הצבר האמיתי, הוא מגיע למסקנה שאולי לא צריך להידמות לאיש ולא לחקות איש, אלא להיות הוא עצמו, יהודי-ערבי בלשונם וישראלי בעיני עצמו. מול הקיטוב מזרח-מערב הוא מבקש לבור לו את שבילו שלו. הוא מבין את הדבקות ביידיש כפי שהוא מבין את הדבקות בערבית-היהודית. הוא מתאמץ לחבב על עצמו את המוזיקה הקלאסית, כי הן לא יתכן שאוזניו ייחסמו בפני יצירות קלאסיות שהאזינו להן דורות על דורות. מה היה אומר אילו פסל מישהו את המוזיקה של עזיז אחרי האזנה אחת?

עמיר שב וחוזר אל רגשות הקיפוח של יוצאי עיראק. יחסם של הישראלים הותיקים אל העולים לא הצטיין בחיבה יתרה, וההתמרמרות גאתה. אביו של נורי אומר על מוסדות המדינה, "אותנו הם בכלל לא רואים, אנחנו הקורבנות של המהפכה הציונית". נורי עצמו סבור שבדומה למשה, שגזר על עמו ארבעים שנות מדבר, כך גם בן-גוריון גזר על העולים מעברות נידחות. ויחד עם זאת הוא אינו נמנע מלבקר את המבקרים. כשאמו מתגעגעת אל חייה הטובים בבגדאד, נורי המפוכח זוכר גם את הצדדים הרעים של חייהם בעבר: נשכח ממנה אז שהמוסלמים השתגעו, נשכחו כל הרדיפות, הרי קשרי השכנות הטובה התרופפו וניתקו, וגשרי החיים המשותפים קרסו לקרקעית הנהר. נמחו מזכרונה אותיות האש שזעקו מעל לגגות כי אין עוד מקום ליהודים שם. הוא חס על אביו, שחייו נבללו עם העליה לארץ, אבל תוהה כיצד ניצולי שואה שעברו גיהינום מצליחים להחלץ מעברם ולמצוא את מקומם, והוריו אינם מצליחים ליזום שינוי במצבם.

נורי נחשף שוב ושוב אל הקיטוב בחברה, אל הפילוג בין אמונות ודעות שונות, ואל הלהט שבו אחזו הכל בדיעותיהם. בכל מקום שפנה אליו מצא חבורה אחידה ולה מנהיג, נביא, רב, איש רוח, הוגה דעות, אורקל, נואם בחסד, ואוזני כולם כרויות לדברו. הוא שוכר דירה אצל רוויזיוניסט, חסידו של ז'בוטינסקי, נסחף עם שכרונו של ההמון בעת נאום חוצות של בגין. עובדי משרד ראש הממשלה מנצלים כל הזדמנות כדי לשאת באוזניו את האני מאמין שלהם בנושאי חברה ופוליטיקה, בזכות תנועת הפועלים ונגד הקומוניזם. עורך שנתון הממשלה, איש הישוב הישן, שמתנגד להשתלטותם של האשכנזים על מוסדות השלטון, מעביר באוזניו ביקורת על התנהלות הממשלה. בין השאר הוא אומר על חזון כור ההיתוך: "אצה להם הדרך, רוצים הכל מהר, מיזוג גלויות, כור היתוך, ולא מבינים באיוולתם שלא מבשלים צ'ולנט על פרימוס אלא על פתיליה […] כואב לי שכל כך מהר זנחו את התוכן ועברו לסמלים חיצוניים […] לא הלבוש ישווה בין עניים לעשירים, עירוניים וחברי קיבוץ, עולים וותיקים, רק ההשכלה תגשר על הפערים".

אלי עמיר מתאר את השנים הראשונות למדינה מנקודת מבטו היחודית, ומציג שורה של דמויות כובשות לב. הראשונה שבהן היא, כמובן, דמותו של הנער נורי, אך לא נפקד מקומן של דמויות מרתקות נוספות. הוריו של נורי הם כאלה: אנשים שנקרעו בין עולמות, והתקשו, בשל חולשה שהנסיבות גרמוה, למצוא את מקומם בעולם שבו הם רק מספרים בהמון. עזיז, המוסיקאי העיוור, הוא דמות מקסימה, אדם שהיה מצליח ומפורסם בעיראק, ושמר על חדוות חיים ועל רוח איתנה גם לנוכח ירידתו בארצו החדשה שדחתה את אמנותו. קלינסקי ושטארק, פקידים במשרד ראש הממשלה, שחיים בסימביוזה למרות שהינם חלוקים בכל, גם הם מפניה המגוונים של חברה בהתהוות, ועוד רבים וטובים.

"נער האופניים" כתוב בכשרון רב ובחיות רבה, ונושאיו מרתקים. יחד עם זאת, לטעמי, הוא לוקה בחזרות רבות, ועריכה מקצרת ומהדקת היתה עושה אותו משובח אף יותר. בהתעלם מן ההסתיגות הזו, נהניתי מאוד לקרוא אותו, ומצאתי בו סיפור אישי מרגש וסיפור היסטורי מרתק.

עם עובד

2019

רוברט האריס מוכר בעיקר בזכות ספריו המעוגנים בפרקים מרתקים בהיסטוריה, ביניהם שלהי הרפובליקה הרומית, פרשת דרייפוס, ועידת מינכן ועוד. בספר הנוכחי הוא מפנה את מבטו החוקר אל תוככי הותיקן, ומתרכז בצומת זמנים קריטי, כשלאחר מותו של האפיפיור נדרשים הקרדינלים לבחור מנהיג חדש. הדמויות המאכלסות את הספר בדויות, אך התהליך עצמו – הקוֹנְקְלָוֶוה – כמו גם הסביבה הפיזית וחוקי הכנסיה, מתוארים בנאמנות.

מאה ושמונה-עשר קרדינלים נאספים בקרית הותיקן ומוחזקים בבידוד כמעט מוחלט, כדי למנוע השפעות חיצוניות על החלטותיהם (ומכאן המונח קונקלווה, הנגזר מן המלים הלטיניות קון קלאווה, במַפתח). הם מתגוררים בקאזה סנטה מרטה, שחלונותיו נאטמו, ומתכנסים להצביע בקפלה הסיסטינית. ההצבעה חשאית, ופתקי ההצבעה, כמו כל דף נייר אחר ששימש את הקרדינלים, נשרפים בסיום כל סבב. כדי להבחר לאפיפיור יש לצבור רוב של שני שליש מן הקולות. אם איש מן המועמדים לא הגיע למספר הקולות הנדרש, מעלים בארובה עשן שחור. הקרדינלים יישארו סגורים ומבודדים עד שיעלה עשן לבן, וממרפסת הבזיליקה בקרית הותיקן יבשרו לקהל הממתין בחוץ, "הֶבֵּמוּס פּאפּאם", יש לנו אפיפיור.

לומֶלי, נשיא מועצת הקרדינלים, מוביל מתוקף תפקידו את תהליך בחירת האפיפיור. לומלי, למרות הותק שלו ולמרות אמונתו האיתנה, הוא אדם ספקן. בדרשה שהוא נושא ביום הראשון הוא מדבר בשבחו של הספק, שכן "ודאות היא האויב הגדול של אחדות. ודאות היא האויב המר של סובלנות". הוא אינו מנהל תעמולה בעבור איש מן הקרדינלים, אך באותה דרשה, שיש בכוחה להשפיע על הבחירה, הוא קורא לבחור אפיפיור שמפקפק, וספיקותיו מפיחים חיים באמונה, אפיפיור שחוטא ומבקש מחילה. הקרדינל בליני הליברלי הוא המועמד המועדף עליו. המתנגד החריף לבליני הוא הקרדינל טדסקו, שמרן קיצוני, השולל כל שינוי, כגון בחינת האפשרות להענקת הסמכה לנשים, ומחזיק בדעות חד משמעיות בנושאים כמו היחס להומוסקסואלים. על פי תפיסת השמרנים, "אין לנו צורך בכנסיה שתנוע עם העולם, כי אם בכנסיה שתניע את העולם". בחינת התפיסות השונות בתוך הכנסיה היא אחד ההיבטים המעניינים בספר. ההתלבטויות של לומלי באשר לדרך למלא את תפקידו מעניינות אף הן. הוא מודע לקו הגבול המטושטש בין הסגידה לכנסיה והסגידה לאלוהים, ואינו מפסיק לבחון את עצמו, את לבו ואת אמונתו.

כל אחד ואחד מן הקרדינלים, בהטילו את פתק ההצבעה אל הכד, אומר בקול: "קורא אני כעד לי את המשיח אדוננו, אשר יהיה לי שופט, שקולי ניתן לזה אשר לפני האלוהים אני חושב שצריך להבחר". אבל למרות שההצבעה היא בין כל קרדינל לאלוהיו, לא נפקד מקומן של בריתות אינטרסנטיות שנועדו לקדם מועמדים מסוימים, משיקולים שאינם תמיד טהורים לגמרי. רוברט האריס יצר בספר עלילת מתח, שחשדות וקונספירציות ויצרים אישיים מניעים אותה. בכשרון רב הצליח להציב גיבורים, שלמרות שהדת היא הכוח המוביל בחייהם, וכולם מנהיגים רוחניים, הם בעלי חולשות אנוש, וגם אם לפחות שניים מהם הם "האיש הרע", הם פועלים מכוחה של אמונה עמוקה.

החולשה היחידה בספר, בעיני, היא סוד הנגלה ממש בעמודים האחרונים. הוא אמנם נקשר יפה לנושאים שעלו קודם לכן, אך לטעמי הוא מוקצן (אלא אם כן הסופר מודע לעובדות היסטוריות מסוימות שנסתרות מבני תמותה אחרים). למעט פרט זה, הספר מרתק בכל אחד מהיבטיו, כתוב מצוין, ומספק הצצה אל העולם המסתורי והמסוגר של הותיקן ושל צמרת הכנסיה הקתולית. בהחלט מומלץ.

Conclave – Robert Harris

כנרת זמורה ביתן

2019 (2016)

תרגום מאנגלית: גיל שמר

ג'ים ברדן, המספר על אנטוניה, נולד וגדל בחווה בוירג'יניה בשלהי המאה התשע-עשרה. בהיותו כבן אחת-עשרה התייתם משני הוריו, ועבר לחוות הורי אביו בנברסקה. כעבור כשלוש שנים החליט הסב שדי לו בחיי איכר, והמשפחה עברה לעיר המחוז בלק הוק. וילה קאתר, שכתבה את הספר ב-1918, העניקה לג'ים את המסלול הביוגרפי שלה עצמה, מוירג'יניה לנברסקה ומן הכפר אל העיר. יצירתה של קאתר מגוונת, אך היא מוכרת בעיקר בזכות ספריה המתארים את חיי חלוצי ההתישבות במישורים הגדולים בארצות-הברית. "אנטוניה שלי" נמנה עם ספרים אלה.

אנטוניה היא בת למשפחת שימרדה, מהגרים מצ'כיה. הוריה שאפו למצוא התחלה חדשה וחיים טובים בארצות הברית, אך נפלו קורבן לנוכל שהונה אותם, ומצאו עצמם בחווה מוזנחת, סובלים מקור מקפיא ומתנאי מגורים ירודים. כמו במרבית סיפורי ההגירה, מכל מדינה לכל מדינה ובכל תקופה, ההסתגלות לשינוי אינה קלה, והגעגועים למוכר אינם מרפים. אחת הדמויות בספר מספרת כך על סבתה: "סבתי הולכת ונחלשת, וזכרונה בוגד בה. שוכחת היא את הארץ הזאת וחושבת שעדיין היא בביתה בנורבגיה. מבקשת היא וחוזרת ומבקשת את אמא שתביא אותה אל שפת הים ואל שוק הדגים. משתוקקת היא לדגים כל הימים". כתוצאה מקשיי ההסתגלות יש הנקלעים למשבר ומתקשים להחלץ. גם את משפחתה של אנטוניה פקד אסון, ובעקבותיו נאלצה לוותר על חלומותיה ולהשתתף בעול פרנסת משפחתה. נערות רבות במצבה של אנטוניה נהרו אל בלק הוק, שם עבדו בשירותן של משפחות מקומיות, ובעלות היוזמה שביניהן אף פתחו עסק עצמאי.

חלקו הראשון של הספר מתאר את ג'ים ואת אנטוניה בילדותם. נפשותיהם נקשרו זו בזו למרות הפרש הגילים – אנטוניה מבוגרת מג'ים בכשלוש שנים. חלקו זה של הספר מרחיב בתיאור חיי הפרך של החלוצים, הנאבקים באדמה קשה ובמזג אויר עוין. עבור משפחת שימרדה, שלא הורגלה בעבודה מסוג זה, ואי ידיעת השפה עוד הוסיפה על קשייהם, המאבק היה קשה במיוחד. על רקע זה מלבלבת הידידות בין הילדים, ומתבלטת אישיותה טובת המזג של אנטוניה.

המשכו של הספר מתרחש בעיירה, ויוצא מתחום הפרט של השניים אל הדור של נערות הכפר, ששינוי מהותי נגזר על אורחות חייהן: אותן הנערות גדלו בתקופת ההתישבות הראשונה, שהיתה קשה ומרה, והן עצמן זכו ללמוד מעט מזער […] אותן נערות מבוגרות שעזרו לחרוש את הקרקע הבתולה, למדו כה הרבה מן החיים, מן הדלות, מאמהותיהן ומסבתותיהן; כולן, בדומה לאנטוניה, מאחר שבגיל רך באו מארץ ישנה לארץ חדשה, הקדימו להתפתח וראייתן נתחדדה […] מבחינה גופנית היוו כמעט גזע בפני עצמו, והעבודה מחוץ לבית יצקה בהן און, אשר לאחר שהתגברו על ביישנותן הראשונה עם בואן העירה, מצא את ביטויו בהתנהגות טובה ובתנועה חופשית, שציינו אותן לטובה בין נשי בלק-הוק. הנערות נאלצו להתמודד לא רק עם עבודתן הקשה ועם חיי שירות, אלא גם עם יחס חשדני ומפלה מצד תושבי העיירה, ועם היותן לכאורה טרף קל לגברים המקומיים, שביקשו להשתעשע איתן, אך לעולם לא לשאתן.

דרכיהם של שני הידידים, הקשורים זה לזה בעבותות של חיבה ושל דאגה הדדית, נפרדות, כשג'ים עוזב את העיירה לטובת לימודים גבוהים. למעט פגישה קצרה אחת, תעבורנה עשרים שנה עד שייפגשו שוב, למרות שג'ים יחשוש שמא הפגישה המאוחרת תפגע בזכרונותיו, או כפי שהוא עצמו מנסח זאת, "במשך עשרים שנים מלאות וגדושות נפטר אדם מאשליות מרובות, ולא רציתי לאבד את הראשונות. יש זכרונות שהם מציאות, וטובים הם מכל דבר שעוד עשוי להתארע לך בזמן מן הזמנים". אנטוניה המבוגרת, כך הוא מגלה, עדיין היה בה אותו משהו המלהיב את הדמיון, עדיין מסוגלת היתה להביא לידי כך שתכלא לרגע את נשימתך בגלל מבט או תנועה, אשר חשפו את המשמעות הצפונה במעשים היום-יומיים […] כל תכונות נפשה החזקה התגלו בגופה, שלא ידע לאות בשרתו את הרגשות הנדיבים.

"אנטוניה שלי" הוא סיפור רגיש על דמויות קשות יום, שבנחישות וברוח טובה פילסו לעצמן נתיב בחיים, עד שהפכו לחלק בלתי נפרד ממרקמה של הארץ. סיפורה של השפה הוא ממאפייני ההסתגלות וההשתרשות. בעוד אי ידיעת אנגלית היתה בעוכרי דור המהגרים, ואנטוניה היתה להוטה ללמוד אותה מהר ככל האפשר, עם הדור השני היא משוחחת בשפת אמה, וילדיה גדלים עם זהות אמריקאית ועם שורשים צ'כים גם יחד. משעה שמצאה את מקומה, שני עולמותיה חיים בה בהרמוניה. במידה רבה הספר נושא מסרים פמיניסטיים, בלתי לוחמניים אך מוצקים. שוב ושוב מצוין כי אנטוניה עבדה בחווה כגבר. טיני חברתה התעשרה בזכות עצמה, בזכות יוזמותיה וחוסר המורא שלה. לנה, שהיתה נערת כפר לבושת סחבות, הפכה לתופרת ולמעצבת אופנה, וקשירת חייה בחייו של גבר אינה עולה על דעתה: "כחברים, בסדר גמור הם הגברים, אבל אך התחתנת איתם, הם נהפכים לאבות זקנים רגזנים, אפילו הפוחזים שבהם. הם מתחילים לשנן לך מה חכם ומה טפשי, ורוצים שהאשה תשב תמיד בבית. אני מעדיפה להתנהג באופן טפשי כשאני רוצה בכך, ולא להיות חייבת דין וחשבון לשום איש".

בנוסף לסיפור תקופתי ואנושי מרתק, הספר מצטיין בתיאורי טבע מרשימים, ולא בכדי, שהרי מחזור חייהם של בני האדם כרוך לבלי הפרד במחזור השנה. אסיים בקטע אחד מני רבים שאהבתי במיוחד: היה רק – האביב עצמו; הולם דופקו, אי-המנוחה הנתפסת-לא-נתפסת, תמצית חיותו בכל אשר תפנה – בשמים, בעננים האצים-רצים, בזיו-החמה החווריין ובפרצי הרוח החמימה, הגוברת ושוככת חליפות, נמהרת ושובבה ככלבלב מגודל המתרפק עליך ואַחַר ירבץ לרגליך כדי שתלטפנו. אילו הוטלתי כסוי עיניים על אותה ערבה אדמדמה, גם אז הייתי יודע אל-נכון כי עת האביב הגיעה.

ספר מומלץ בהחלט.

My Antonia – Willa Cather

עם עובד

1952 (1918)

תרגום מאנגלית: ע. ארבל

אומברטו אקו, שילדותו עברה עליו תחת משטר פשיסטי, חרד משובו של הפשיזם, ומצביע בספר זה על סממנים העשויים לבשר על הסיכוי שהעננה הפשיסטית תתחיל להתעבות. מול הקריאה לפיוס לאומי באיטליה ולהדחקת השנים הנוראות, הוא מביע עמדה נחרצת נגד השִכחה, גם אם יש מקום ליחס של חמלה כלפי מי שדבקו בהשקפותיהם ובמלחמתם מתוך אמונה שלמה.

הגדרת הפשיזם אינה חד-משמעית, או כפי שאקו מתאר זאת, "הפשיזם היה טוטליטריזם מעורפל, לא אידיאולוגיה אחידה אלא שעטנז פוליטי ופילוסופי". למרות זאת, מהותו הכללית של המונח נהירה, ואקו מונה ארבעה-עשר סימנים ל"קדם-פשיזם". בין הסימנים נמצא את הדבקות במסורת קשיחה, המונעת התפתחות ידע מתוך למידה, אי קבלת ביקורת, תחושות קיפוח, פולחן הגבורה ופולחן המוות, מצ'ואיזם, שנאת הזר ותחושת מצור לאומי.

המו"ל של "תשע נשמות" הוציא לאור את הספר דווקא בימים אלה, מתוך תחושת שליחות פוליטית רגע לפני הבחירות. מאותה סיבה צורף למאמרו של אקו מאמר מאת מרדכי בר-און, היסטוריון ופעיל שמאל (כהגדרת ויקיפדיה), בעברו קצין חינוך ראשי וחבר כנסת מטעם ר"ץ. ההנחה המוקדמת שלי שמדובר בפמפלט פוליטי חד-צדדי התבדתה במידה רבה. מאמרו של בר-און אינו משתלח בזעם, הוא מעוגן במציאות המסובכת של ישראל ואינו מתעלם מיחודה, וההתרעות שהוא משמיע ראויות לתשומת לב. למרות שכמה מסימניו של אקו מצויים במקומותינו, בר און סבור כי "במדינת ישראל שולט משטר דמוקרטי יציב". המסר שלו כמעט ברור מאליו, אך אף פעם לא מיותר לשוב ולהשמיעו: "השמירה על הדמוקרטיה אינה נעשית מאליה. חובה עלינו לפעול כדי לשמר אותה ולהגן עליה".

ספר חשוב לכל קורא, תהא תפיסתו הפוליטית אשר תהא.

Il Fascismo Eterno – Umberti Eco

תשע נשמות

2019 (2018)

תרגום מאיטלקית: יונתן פיין

כותרת משנה: בוזון היגס והמצוד הגדול ביותר במדע

כיצד מסבירים מונחים בפיזיקה להדיוטות? הנה אחת הדרכים להסביר מהו מנגנון היגס, המנגנון שהעניק מסה לחלקיקים בראשיתו של היקום, ומהו בוזון-היגס, חלקיק יסודי שקיומו נחזה ב-1964 והוכח ב-2012: תארו לכם חדר מלא פוליטיקאים, המשוחחים אלה עם אלה. כשנכנסת לחדר מרגרט תאצ'ר, אלה שעומדים לידה מפסיקים לשוחח ומתקהלים סביבה. ההתקהלות הזו מאטה אותה, ונדמה כאילו היא נעשית כבדה יותר. החדר עם הפוליטיקאים מייצג את שדה היגס. ראש ממשלת בריטניה לשעבר היא חלקיק שמקבל מסה באמצעות פעולת הגומלין עם השדה. קבוצת הגברים המכרכרים סביבה היא בוזון היגס. זוהי אחת מחמש הגרסאות שנבחרו באתגר שהציב שר המדע הבריטי לפיזיקאים: "אם תצליחו לגרום לי להבין את זה, יהיה לי סיכוי טוב יותר לעזור לכם להשיג את הכסף שדרוש כדי למצוא אותו".

איאן סמפל מספר את סיפור המצוד אחר החלקיק החמקמק. הספר ראה אור לראשונה ב-2010, בעת שהמצוד היה בעיצומו, וסימנים ראשונים לתוצאות מבטיחות החלו להיראות. לספר במהדורתו הנוכחית נוספה אחרית דבר המתארת את הוכחת קיומו של החלקיק, ואת ההכרזה המרגשת אודות התגלית.

האם הידע שלי בפיזיקה הועשר בשל קריאת הספר? נראה לי שנכון יהיה לומר שנוסף לי חלקיק של ידע, ובכך דייני. הפיזיקה משוטטת במחוזות בלתי אינטואיטיבים, שעל ההתמודדות איתם (בגלגול הזה) ויתרתי, והיכרות כללית מספקת אותי. בנוסף לאותו חלקיק מבורך של ידע, נהניתי לבקר באחורי הקלעים של עולם המדע, להתרשם – שוב – מן הצניעות המדעית המודעת למגבלותיה, ולהעמיק את המודעות לחשיבותו של מחקר טהור ללא ישומים נראים לעין. בנוסף לפן המדעי, הספר עוסק בפוליטיקה שמאחורי המדע, במאבקים הבלתי נגמרים להשיג תקציבים (עלויות מאיצי החלקיקים נקובות במליארדי דולרים) בתחרותיות האישית ובאגו הלאומי – אירופאים נגד אמריקאים, CERN מול פרמילאב. בשולי הדברים הוא דן בנושאים נוספים, ביניהם אובדן הקפדנות המדעית בעידן שבו כל מדען יכול לתחזק בלוג ולהעלות מאמרים שלא עברו ביקורת עמיתים, ושאלת תקפותו של הכלל הקובע כי פרס נובל אינו ניתן ליותר משלושה אנשים יחדיו, למרות שבעולם הפיזיקה של ימינו התגליות הן בדרך-כלל פרי מאמץ משולב של אלפי חוקרים.

פתחתי באנלוגיה למנגנון היגס, ואסיים באנלוגיה נוספת: דמיינו את שדה היגס כשדה שלג אינסופי. הפוטונים חסרי המסה דוהרים על גלשני סקי, ולכן דבר אינו מעכב אותם מלהגיע למהירות האור. האלקטרונים נועלים נעלי שלג, הם שוקעים מעט, התקדמותם מואטת, ונוספת להם מסה. חלקיקים כמו הקוורק "עליון" הולכים יחפים, ולכן הם שוקעים עמוק בשלג, והמסה שלהם הופכת גדול מאוד. מכיוון שכל תשובה היא מבוא לשאלות מלהיבות נוספות, התשובה לשאלה כיצד קיבלו החלקיקים מסה פותחת את הדלת לשאלה למה כל אחד מאלה שנימנו באנלוגיה מתנהג באופן שונה.

"החלקיק האלוהי" הוא תקציר מרתק ומסעיר של עבודה מדעית מפרכת, המוּנעת על ידי התשוקה הבלתי נדלית לידע ולהבנה. ניכר שאיאן סמפל חקר את נושא ספרו לעומק, והתלהבותו ממנו ניכרת ומדבקת.

Massive – Ian Sample

 ידיעות ספרים וספרי עליית הגג

2019 (2010)

תרגום מאנגלית: עתליה זילבר

ג'ונה בן התשע מתעורר בוקר אחד ומגלה שאמו אינה במיטתה. האם לוסי, כך נגלה בהמשך, סובלת מדכאון, ומבלה בדרך-כלל שעות ארוכות במיטה. הבית, בו היא מתגוררת עם ג'ונה ועם אחיו בן השש רף, מוזנח, המזון מצוי בצמצום, וגם הוא מכוסה נמלים, פח האשפה לא רוקן כבר שבועות, הרצפה מכוסה בגדים מלוכלכים. רולנד, אביהם של הילדים, מרצה עונש מאסר בשל עבירת אלימות קשה. "היא לא שם" מתעד שבוע בחייהם של שני הילדים שנותרו לבדם.

ג'ונה ורף אינם משתפים איש במה שעובר עליהם. קרובת המשפחה היחידה שלהם היא סיידי, אמו של רולנד, אותה הם מכנים "סבתא סיוט", משוכנעים שהיא תנצל את ההזדמנות כדי לחטוף אותם ולהכניס את רף לבית יתומים. עורו של ג'ונה לבן כעורו של אביו. רף דומה יותר לאמו ילידת זמביה, עורו כהה ושערו מקורזל. הילדים בטוחים שסבתא סיוט הלבנה לא תרצה להחזיק בביתה ילד שחור. הם מנסים לשמור על אורח חיים סדיר, הולכים לבית הספר, מחפשים בתוך הבלגן מעט כסף כדי לקנות אוכל. בתוך עציץ בחצר הם מוצאים את הטלפון של לוסי, וגו'נה משתמש בו כדי לשלוח הודעות מטעות בשמה של אמו. אבל יותר מכל הם תוהים מה ארע לה, ומתגעגעים נואשות. כי למרות הדכאון והעזובה, חייהם עם אמם רצופי אהבה. ביומנה של לוסי מוצא ג'ונה את המשפט, "הבנים המהממים, מהממים שלי. לפעמים אני מסתכלת עליהם ופשוט נמסה לריק של אושר", והוא יודע שכך אכן חשה.

טמזין גריי עוקבת דקה אחר דקה אחר הילדים, ומצליחה לספר את הסיפור בשני מישורים מקבילים. במישור הגלוי ההתרחשויות מתוארות כפי שחווה אותן ג'ונה, ילד שמוצא עצמו אחראי על אחיו הצעיר, מתמודד עם הנסיון לנהל חיים תקינים, וכל העת חוקר מה עלה בגורלה של אמו. במישור המקביל, הקורא המבוגר מבין את הפרטים שבעיני הילד הם סתומים, ומודע לכך שלבריות הסובבות את הילדים יש חיים רחבים ועמוקים יותר מכפי שנראה לצעירים, המייחסים להם אופי חד-מימדי בהתאם לתפקידם בחייהם. הקריאה המקבילה הזו היא המעניקה לספר איכות מיוחדת.

רף הוא ילד פזיז, אנרגטי, חד לשון. הוא מחכה לשובה של אמו, אבל דעתו מוסחת בקלות אל העניינים ה"בוערים" יותר – יום ספורט, הופעה עם חברו בתחרות כשרונות בבית הספר. ג'ונה, אולי משום שהוא הבכור, נוטל אחריות על אחיו, מתכנן כיצד להחזיק מעמד עד שהחיים ישובו לסדרם. המצב בו הוא נמצא מבגר אותו בתהליך מואץ. בתפקידו יוצא הדופן כילד-מבוגר הוא מוצא עצמו תוהה: מה אם כל המבוגרים הם בעצם ילדים שמעמידים פנים? הוא שמע אנשים אומרים שראש הממשלה סתם אדיוט. מה היה קורה אם לא היה אף אדם חכם מספיק לדעת מה הדבר הנכון לעשות, להיות אחראי? אבל ג'ונה, חכם ובעל תושיה ככל שיהיה, הוא בסופו של דבר ילד, והלב נחמץ כשעיניו מתמלאות דמעות בשל ארועים פעוטים לכאורה.

בדברי התודה בסוף הספר מודה הסופרת, בין השאר, למי שעיצב את כריכת ספרה. הכריכות של הספר באנגלית יפות והולמות, ועיצובו של אמרי זרטל למהדורה העברית יפה, בעיני, אפילו יותר. יש בכריכה הבטחה, שתמומש, לחווית קריאה מחממת לב.

"היא לא שם" הוא ספר ביכורים מרשים, מהוקצע, מושקע, וכתוב בכשרון. טמזין גריי מצליחה לרגש באמצעות אפיון מדוקדק ואמין של דמויותיה, בעיקר של ג'ונה, ובאמצעות הניגודיות שוברת הלב שבין רכותם ותמימותם של הילדים לעולמם המבלבל של המבוגרים. על הכריכה מצוטט איאן מקיואן שהגדיר את הספר כ"ממכר", ואכן קשה להתנתק ממנו. בהחלט מומלץ.

She’s Not There – Tamsin Grey

אריה ניר

2019 (2018)

תרגום מאנגלית: דורון דנסקי

לח'דר, בן-עשרה מרוקאי, התגורר בטנג'יר. שאיפותיו היו פשוטות: "כל מה שאני רוצה זה להיות חופשי לנסוע, להרוויח כסף, לטייל בשקט עם החברה שלי, להזדיין אם בא לי, להתפלל אם בא לי, לחטוא אם בא לי, ולקרוא ספרי בלשים אם מתחשק לי, בלי שיהיה למישהו מה להגיד על זה חוץ מאלוהים בעצמו". יחד עם חברו בסאם צפה במעברות השטות לספרד וחלם על מקומות רחוקים, צפה בנערות וחלם על מין ועל אהבה. הוא מספר את סיפור חייו שנים אחדות לאחר מכן, ובמבט מפוכח לאחור, כשכבר גיבש את דעתו על העולם – "בני האדם הם כלבים, מתחככים זה בזה בעליבות, מתפלשים בזוהמה בלי יכולת להחלץ" – הוא נוקט בלשון צינית מרירה כדי לתאר את סביבתו.

חייו של לח'דר השתבשו כשבהיותו בן שבע-עשרה נתפס במיטה עם מרים בת דודו. הנערה נשלחה אל קרובים בכפר, והנער, שהוכה קשות על ידי אביו, הסתלק מן הבית חבול וזועם. אחרי מספר חודשי נדודים וקבצנות הוא שב לטנג'יר, פנה לעזרת בסאם, ומצא שחברו הצטרף אל "הקבוצה להפצת מחשבת הקוראן" בהנהגת שייח' נור א-דין. תחת מסווה של תנועה דתית, שמטרתה לעשות נפשות לאסלאם, התרחשה פעילות טרוריסטית, שהגיעה לשיאה בהפגנות במרוקו במסגרת האביב הערבי. לח'דר, שהוא קורא נלהב של ספרי בלשים ושל ספרות ערבית קלאסית, הצטרף לקבוצה כמוכר ספרי דת. קצת תמים, קצת מרמה את עצמו, התנהל ליד הטרור, נוגע-לא-נוגע. את אוירת אותם ימים תיאר כך: "זה היה פשוט כך, ריחף באוויר, האלימות ריחפה באוויר, רוח כזאת נשבה; היא נשבה פחות או יותר בכל מקום, ודחפה את בסאם אל הטמטום". יידרש משבר מאיים כדי לגרום לו להסתלק.

לח'דר התגלגל לספרד, רק כדי לגלות שמצבה של אירופה אינו טוב יותר. בודד, נרדף ועני, הסתופף בשולי החברה עם מהגרים קשי-יום מכל קצות תבל, וחווה את הטלטלות החברתיות בהנהגת תנועת האינדיגנוס. רבע מקטלוניה היתה מובטלת […] היתה הרגשה שהלחץ גובר, האלימות גואה […] היתה הרגשה שהעיר מוכנה לכל, להשלמה כמו להתקוממות.

עולמו הקודם של לח'דר ועולמו החדש עתידים להפגש. תנועתו של שייח' נור א-דין, שיודעת לזהות נשמות אבודות ולטעון אותן באלימות, אלימות של חיות, של משוגעים מפחד, משנאה, מטמטום עיוור, יודעת גם לזהות נקודות תורפה בקרב הכופרים: "נזכרתי במלים של שייח' נור א-דין, לחתור לעימות, לעורר פעולות תגמול שיפיחו אש ברמץ העולמי, שישסו את הכלבים אלה באלה, עיתונאים וסופרים בראש, שיסתערו על ההזדמנות להבין ולהסביר כאילו יש משהו באמת מעניין ביציאות הפרנואידיות האלה של המוחות הכה מוגבלים של הפסולת הזאת שאפילו אל-קאעדה לא רצתה בהם". אם עד כה חמק לח'דר מכל מחלוקת, ופעולותיו נבעו יותר מניצול הזדמנויות ופחות מיוזמה, אולי כעת ייאלץ לעמוד מול המציאות ולהגיע להחלטות מכריעות.

"רחוב הגנבים" הוא סיפור התבגרות על רקע ארועי השנים האחרונות. העולם שהוא מתאר עגום ואלים, שסוע בין יבשות ובין תרבויות, ומוצא אינו נראה באופק. כמה מנושאיו החזירו אותי אל ספרים אחרים, כמו "2084" של בואלם סנסל, הדן בשאיפות ההשתלטות של האסלאם, "בית יעקוביאן", שגם בו קבוצות קיצוניות מיטיבות לאתר ולפתות את החלכאים והנדכאים, "שאנטראם", שהמספר בו הולך אף הוא שולל אחר לשונו הרכה של מנהיג ארגון טרור, ועוד. לח'דר הוא גיבור קצת פסיבי, קצת סגור בעצמו, אולי משום גילו הצעיר, ונקודת המבט שלו על העולם היא תערובת של ציניות מפוכחת ובוגרת ושל היתממות ילדותית. הספר שזור ספרות ושירה – מגדל השן של הספרים, הוא המקום היחידי עלי אדמות שבו טוב לחיות – ואם כי מסעותיו של לח'דר מוגבלים לפינה אחת של העולם, הוא מפליג בדמיונו עם אבן בטוטה, ומוצא מקבילות בינו ובין הנוסע בן המאה הארבע-עשרה.

מתיאס אנאר כתב ספר זועם ופסימי, שנותן קול לצעירים בעולם הערבי המבקשים חיים שפויים. הסיפור מעניין, מזעזע לעתים, עושרו התרבותי מהנה, התרגום של משה רון משובח, והמכלול בהחלט מומלץ.

Rue des Voleurs – Mathias Énard

עם עובד

2019 (2012)

תרגום מצרפתית: משה רון

באי היווני סקיאתוס, בשלהי המאה התשע-עשרה, יושבת חאדולה ליד עריסת נכדתה שזה עתה נולדה. הנכדה חולנית, ואמה, שהיא בתה הבכורה של חאדולה, מתאוששת מלידה קשה. התינוקת אינה יודעת כמה קשים חיי הדורות שקדמו לה, וכמה קשים יהיו חייה, וודאי אינה יכולה לשער כי המחשבה שעוברת בלב סבתה היא "אלוהים, למה באה גם התינוקת הזו לעולם?"

חאדולה, בעודה מנענעת את העריסה, מהרהרת בחייה, ואינה מוצאת בהם כל משמעות. היא אמנם רבת תושיה, בעבר הצליחה לשפר מעט את חייה באמצעות כספים שגנבה בהזדמנויות שונות מהוריה, והיא משמשת כמיילדת ומרפאה עממית, אבל כל חייה עמדו בסימן שעבוד. כילדה שירתה את הוריה. מיום שנישאה הפכה לשפחתו של בעלה, למרות שהיה חלש ממנה. כשנולדו ילדיה החלה לשרת אותם, וכעת היא משועבדת גם נכדיה. חייהם של עניי האי מפרכים, ומכל מטלותיהם המפרכת במיוחד היא שידוכי הבנות. כולם כאחד "אכלו לחם צר ומים לחץ כי היו מוכרחים למצוא חתנים לבנות האלה ולתת להן את חמש, שש ושבע הנדוניות שלהן! אלוהים!". חאדולה משוכנעת ששמעה פעם את אמה, שנחשבה למכשפה, אומרת: "מה אני אגיד לכם!.. אדם, ברגע שנולדות לו בנות, רוצה לחנוק אותן…!". חאדולה מגיעה למסקנה דומה, לא רק בשל קשייהם של ההורים, אלא משום חיי הסבל של הנשים: "האם לא עדיף שלא ישרדו כדי שלא יסבלו?" לוויות של תינוקות גורמות לה תחושת התעלות: "הו! גן־עדן עלי אדמות פותח את שעריו לקבל את היצור הזך שהצליח לשחרר את הוריו מייסורים כה רבים".

הרהוריה הקשים של חאדולה ועייפותה מעלים על הדעת את "לישון", סיפורו של צ'כוב, בן זמנו של פאפאדיאמנטיס. בשני הסיפורים פוקע משהו בנפשן של הדמויות, והתוצאה הרת אסון. חייה של חאדולה אחרי אותו לילה לא ישובו להיות כשהיו. רדופת יסורי מצפון ואשמה, אך לא חרטה, היא נאלצת להמלט על נפשה, ובתוך כך גורמת שוב ושוב אימה וכאב. נדמה שאינה יכולה אחרת. הסופר קובע, בצדק, שבריחה של ממש אינה אפשרית: היא אמרה בלבה שהיא בורחת מהסכנה שמרחפת על ראשה, אבל את פצעה ועינוייה היא נושאת לכל מקום. היא חשבה שהיא נמלטת מכלא ומצינוק, אך הכלא והגיהינום היו בתוכה.

בדומה ל"סוחרי האומות", שנכתב כחמש-עשרה שנים לפני "חאדולה", גם כאן הסופר מפנה חיצי ביקורת כלפי הממסד וכלפי חולשות אנוש, ועוסק בחטא ובעונשו. בשונה מן הספר הקודם, העלילה ב"חאדולה" מוּנעת מנקודת המבט הנשית, ועוסקת בקשיים אותם חוות נשים, פיזית וחברתית.

"חאדולה" מעורר ענין ומחשבה, אבל חשתי תוך כדי קריאה כי חלק מרבדיו הולך לאיבוד בתרגום. כך, לדוגמא, כבר בעמוד הראשון מסופר כי חאדולה ידועה גם כיָאנוּ או כפְרָגיסָה ולעתים גם כפְרַנגוֹיָאנוּ, וכל השמות האלה משמשים בערבוביה, פעם זה ופעם אחר, ללא הסבר. גברים רבים נושאים את השם יאניס, הייתי שמחה לדעת מדוע. אין ספק שלסופר היתה כוונה בבחירת השמות, אך כוונתו נסתרת מעיני הקורא הלא יווני. כשקראתי את דבריה של המתרגמת ישראלה אזולאי־נחום בסופו של הספר, מצאתי שתחושתי מוצדקת, והמתרגמת מודה בצער כי "אי אפשר להעביר בתרגום את השפה הייחודית של חאדולה במלואה, כי כל דבר […] נושא סיבות לשוניות מורכבות". אולי היה מקום להוספת הערות שוליים מבארות.

סגנונו של פאפאדיאמנטיס פשוט וישיר, ובמידה רבה נחווה פחות כקריאה ויותר כהאזנה למספר מוכשר בטברנה יוונית, כשגלי הים מתנפצים לרגלי המאזינים. הסיפור מצמרר, ויסוריה של חאדולה נכנסים אל הלב למרות מעשיה. בהחלט חוויה ספרותית שונה ומעניינת.

Η ΦΌΝΙΣΣΑ – Alexandros Papadiamantis

תשע נשמות

2018 (1903)

תרגום מיוונית: ישראלה אזולאי־נחום