כותרת משנה: ביוגרפיה של רוצח במלים
ביוגרפיות רבות נכתבו על יוזף גבלס, שר התעמולה הנאצי וראש משרד הרייך לתעמולה ולהשכלת העם. ההיסטוריון פטר לונגריך מזכיר אותן בסיומו של הספר, ומוסיף כי דעותיהם של הכותבים חלוקות לגבי אישיותו של מושא ספריהם. לונגריך מציג בספרו את גבלס, כפי שהוא מצטייר בעיניו, בהתבסס על יומניו, על דעתם של אנשי מקצוע, ועל שורה ארוכה של מקורות מידע. עם כמה ממסקנותיו אני מתקשה להסכים.
בפתח הספר, וגם באחרית דבר, קובע לונגריך כי גבלס הפך לאיש שהיה בעיקר בשל הפרעה נרקיסיסטית. הערכתו את עצמו היתה גבוהה מאוד, מרבית הזמן ללא קשר למציאות, אך בהערכה זו לא היה לו די, והוא נזקק באופן קבוע להכרה ולהערכה של הזולת. ההכרה שהיתה חשובה לו ביותר היתה זו של היטלר, האליל שבחר לעצמו. בעיני זו קביעה פשטנית, שאינה מסבירה דבר. התיאור הזה מתאים לאנשים רבים, ורובם לא יהפכו להיות גבלס אפילו בהנתן ההזדמנות, כפי שלא כל צייר בינוני שאינו מתקבל לאקדמיה יהפוך להיות היטלר. לונגריך מסתמך מן הסתם על פסיכיאטרים כשהוא תולה את מבנה אישיותו של גבלס בכשלון לפתח עצמאות בגיל שנתים-שלוש ובתלות שלו באמו. הפלפולים המקצועיים האלה הם, בעיני, חוכמה שבדיעבד, והסבר חלקי בלבד. בנוסף, אני סבורה, בדומה לאיאן קרשו, שהביוגרפיה הפרטית של הדמויות ההיסטוריות שולית לצרכי מחקר, שכן, כדברי קרשו, הדיקטטורה עצמה היא הטעונה בדיקה, ולא הדיקטטור בלבד.
גבלס הצעיר מצטייר כאדם רגיל, שגרתי. הלאומנות שלו צפויה למדי בשל היותו תושב חבל הריין. האנטישמיות שלו לא בידלה אותו מצעירים אחרים בני זמנו, אם כי אצלו היא היתה בגדר אובססיה, וגם בזה הוא לא היה יחיד. הוא התנסה בלימודים, באהבה, בקשרי ידידות, שלח ידו בכתיבה ללא הצלחה יתרה. שום דבר לא בישר את הקריירה העתידית שלו, עד שבהיותו כבן עשרים וארבע, כשהוא מתוסכל מאי הצלחתו בכל התחומים, אימץ לעצמו את היטלר, שדעותיו היו קרובות במידה מספקת לשלו, כמנהיג בלתי מעורער, ומצא לעצמו תחום עיסוק שיוכל להצטיין בו.
מעניין לציין שבשנים הראשונות להיכרותם חלק גבלס על כמה מעמדותיו של היטלר, אך מעולם לא הוריד אותו מן הכַּן השמור לאלילים. באופן דומה, גם בשלבים האחרונים של המלחמה הביע ביומנו תסכול בשל התנהלותו של היטלר, עד כדי תהיה אם הוא מסוגל להנהיג, אך בצמוד לביקורת הביע את שכנועו העמוק ביכולותיו של מנהיגו להתוות את הדרך הנכונה ולהביא לביצועה. וכמו שרימה את עצמו באשר להיטלר, כך רימה את עצמו גם באשר לתהילתו שלו. יומניו מלאים שבחים עצמיים לנאומיו הפומביים ולהערצה ההמונית שבה התקבלו, כמו גם להצלחותיו בארגון ארועים מרשימים, כשהוא אינו טורח לציין שתגובת ההמון היתה בדרך כלל מוסדרת מראש. לונגריך קובע כי העובדה היא שגבלס לא היה מסוגל לבדוק באופן מציאותי את תמונת האחדות הלאומית כפי שציירה התעמולה שלו עצמו בשילוב עם אמצעי הטרור הדכאניים שהפעיל המשטר. החזות הזוהרת של הדברים, שבחלקה הגדול היתה חזות שיצרה התעמולה שלו, היתה בשבילו המציאות החשובה היחידה.
במהלך קריאת הביוגרפיה היתה לי הרגשה שאני לא לומדת ממנה דבר וחצי דבר על דעותיו של גבלס. הוא עבד כמו בולדוזר, שאף להציג הצלחות, ניסה ללא הרף לסלק מתחרים, אבל המניע הרעיוני שלו נותר בלתי ברור. למעשה, הרושם שקיבלתי הוא, שמלבד האנטישמיות כל תפיסה אחרת לא היתה עקרונית לגביו, והוא היה מסוגל להיפוך דעה בהתאם לעמדותיו של היטלר. בשל ההרגשה הזו הגדרתי רוב הזמן את הביוגרפיה כמשעממת, כאוסף של פרטים עובדתיים ללא תובנות. כשהגעתי לאחרית דבר, מצאתי שלונגריך גם הוא אינו באמת יודע להצביע על עקרונותיו של גבלס, וזאת למרות שהאיש הותיר אחריו תיעוד מדוקדק: "גם לאחר בחינה קפדנית של שפע החומר שכתב, לקורא לא ברור לחלוטין מה היתה בעצם התפיסה הפוליטית של יוזף גבלס ואילו עקרונות פוליטיים הוא ניסה לקדם. עם זאת ברור שהלאומנות, שהתחזקה בו במידה רבה בעקבות תבוסת גרמניה במלחמת העולם הראשונה והנוכחות של מדינות ההסכמה בחבל הריין, מילאה תפקיד חשוב. כזאת היתה גם נטייתו למערכת סמכותנית שבראשה דמות חזקה של מנהיג, ולכך נוספה האנטישמיות שבערה בו כל חייו".
לעומת ההסכמה על העדר משנה פוליטית סדירה, דעתו של לונגריך על האנטישמיות של גבלס שונה מדעתי. לתפיסתו, שנאתו של גבלס ליהודים לא נבעה ממניעים גזעניים, והוא השתמש ב"יהודים" כמושג הופכי ל"גרמנים". לונגריך פונה שוב לתורת הנפש, וקובע כי שנאתו כלפי היהודים היתה ביטוי של התרעומת שחש כלפי הממסד הבורגני המשכיל, זה שבשנות העשרים מנע (לפי ראייתו) את ההתקדמות שהגיעה לו. לונגריך טוען עוד כי גבלס לא התמיד לפעול בשיטתיות על פי "תכנית" אנטישמית כלשהי, אולם הביוגרפיה שכתב סותרת את הקביעה הזו. גבלס היה אנטישמי הרבה לפני שחבר להיטלר. על חברתו הקרובה אלזה אמר, שנים לפני חוקי נירנברג, "הייתי שמח לו היתה אשתי, אילו רק לא היתה בעלת דם מעורב". על פעילותו הפוליטית הראשונה למען הנאציונל-סוציאליסטים כתב, "ביסודו של דבר דברנו על אנטישמיות […] למען המילניום הבא, כמו שאומר מיכאל פורמן" (פורמן הוא דמות ספרותית בנובלה שכתב). להיטותו לסלק את היהודים משטחי הרייך רוסנה מדי פעם משיקולים של תעמולה, אך הוא שב אל התכנית במשנה מרץ בכל פעם שאפשרו זאת הנסיבות. בעיקר שם דגש על פינוי היהודים מברלין, שהוא היה מושלה. הוא אף היה הרוח החיה מאחורי רבים מן הרעיונות ה"יצירתיים" שנועדו להפוך את חיי היהודים לגיהינום. בהקשר זה כדאי לציין שכותרת המשנה של הספר, "ביוגרפיה של רוצח במלים", רחוקה מלהיות מדויקת. גבלס לא סמך על מלים בלבד, אלא נקט צעדים מעשיים כדי להפוך אותן לפעולות.
מעניין לציין, שלמרות הקירבה האישית והרעיונית בין היטלר לגבלס, האחרון הודר פעמים רבות מן המעגל הקרוב של מקבלי ההחלטות, ואלה הובאו לידיעתו כשהיה צורך לגייס את מערכת התעמולה לטובת הכשרת דעת הקהל לקבלתן. אפשר ללמוד רבות על התנהלותו של היטלר כמנהיג מן הקשר שבינו ובין שר התעמולה שלו. היטלר הבטיח לגבלס תמיכה ברעיונותיו ובבקשותיו, ולא תמיד קיים. מצד שני, ידע להחניף לשר בשיחות אינטימיות שגרמו לאחרון להרגיש קרוב ורצוי. תחומי האחריות של גבלס חולקו גם לאחרים, כמו לשרות התעמולה של משרד החוץ, והיטלר במתכוון נמנע מלקבוע גבולות ברורים בין הגופים השונים. נוח היה לו להסתפק במתן הנחיות, ולהניח לכפופים לו להתווכח ביניהם על הביצוע. אף אחד מאנשי ממשלו לא נהנה משליטה מוחלטת בתחומו, תמיד נותרו שטחים אפורים וכפילויות. בדרך זו שימר את כוחו כפוסק יחיד. גבלס חיקה אותו במידה רבה באופן בו ניהל את משרד התעמולה.
לונגריך מרבה להתייחס למשולש היטלר-גבלס-מגדה. ידעתי שמגדה גבלס שימשה במידה רבה כגברת הראשונה של הרייך. לא ידעתי שהיטלר, כך על פי הביוגרפיה, היה מאוהב בה, ודחק בגבלס לשאת אותה לאשה כדי שתשאר בקרבתו. לונגריך, מן הסתם מתוך זהירות מקצועית, אינו כותב על קשר אינטימי בין מגדה להיטלר, אך מציין את אינספור הפעמים שבהן מצא גבלס את היטלר בחברת אשתו, ואת הפעמים הרבות בהן שהתה מגדה בביתו של היטלר ללא נוכחות בעלה, והמבין יבין. הוא אף מעלה את ההשערה שהקשר הזה היה העילה להתאבדותה של גלי ראובל, אחייניתו של היטלר. היה קשר כזה או לא היה? מן הסתם לא נדע לעולם. בכל אופן, התלות של משפחת גבלס בחסדו של היטלר היתה מוחלטת, ולא מפתיע שבחרו להתאבד בעקבותיו.
הספר עוסק רבות באופן פעולתה של התעמולה מבית מדרשו של גבלס. בדוח משנת 1929 טען כי בני האדם הם "בעיקר תקליטים המנגנים את הדעה הציבורית כפי שזו באה לידי ביטוי בעתונות, בכרזות, ברדיו, בבית הספר, באוניברסיטה ובחינוך הכללי. אך הממשלה היא הבעלים של הגופים האלה". ב-1942 כתב באותה רוח כי, "האנשים פרימיטיבים הרבה יותר מכפי שאנו משערים", ולכן "תמצית התעמולה היא אפוא שתהיה פשוטה ותכיל חזרות רבות". כשדוחות מצב הרוח של הציבור לא השביעו את רצונו, שינה את שיטת ההערכה. הוא שאף לשליטה מוחלטת במה שהציבור שומע ורואה, החל בנאומים פוליטיים וכלה ברמת הבידור המותרת בסרטים. אין להכחיש כי רוב הזמן היה מוכשר מאוד בתחומו השטני, וידע כיצד לשחק באמצעים שברשותו כדי לשמור על כוח עמידתו של העם ועל רמה סבירה של שביעות רצונו.
הפרקים שריתקו אותי במיוחד הם אלה העוסקים בשנות המלחמה, בעיקר בתקופה שאחרי נצחונות הבזק, כשהצבא החל לספוג תבוסות. הניתוק של ההנהגה מן המציאות הלך וגבר, ולמרות התבוסה הבלתי נמנעת הוסיפו ראשי הרייך להאמין בכוחה של גרמניה, בהתפוררות קרובה של קואליצית בעלות הברית, ובנשק יום הדין שיכריע את המערכה. גבלס מתאר ביומנו רעיונות מתחלפים לשלום חד צדדי עם בריטניה או עם ברית המועצות, בעוד חייליהן של אלה כבר שועטים על אדמת גרמניה. בעיצומם של קרבות המאסף, ממש עד היום האחרון, עוד התנהלו מריבות בצמרת בעניני סמכויות ותחומי שליטה, בין השאר התעורר מחדש הסכסוך עתיק היומין בין משרד התעמולה למשרד החוץ. גבלס, שהיה חסיד המלחמה הטוטאלית, הווה אומר גיוס כללי של כל המשק לטובת המלחמה, הוסיף לפעול להשגת מטרה זו גם כשכבר לא היתה לו מדינה ממנה יכול היה לסחוט אמצעי לחימה וכוח אדם. ומי אשם בתבוסה? היהודים. הנה מה שהיה להיטלר לומר אחרי מפלת סטאלינגרד: "בכל מדינות האויב פועלים היהודים ככוח מניע, ולנו אין גורם דומה להתמודד מולם". קוזאק הנגזל. האם התחרט על שהכוח המניע היהודי המאגי אינו עומד לרשותו? המסקנה שלו מובילה, כמובן, לפתרון הקבוע: "המשמעות היא שעלינו לחסל את היהודים לא רק בשטחי הרייך, אלא באירופה כולה".
הביוגרפיה סובלת, לדעתי, משני כשלים עיקריים. הראשון שבהם הוא חוסר איזון בנושאים העולים בו. לא ספרתי, כמובן, את העמודים המתיחסים לכל נושא, אבל התחושה שלי היא שפרשת יחסיו של גבלס עם מגדה תופסת בערך אותו נפח כמו יחסו של גבלס ליהודים. אולי מעצם המונח "ביוגרפיה" נגזרת הענקת משקל משמעותי לחיים הפרטיים, אבל כשמדובר בתופעה כמו גבלס, ההיבטים ההיסטוריים משמעותיים ומרתקים לאין ערוך מחיי המשפחה שלו. הבעיה השניה בעיני היא המונוטוניות הכרונולוגית של הכתיבה, שבשלה, למען האמת, די השתעממתי, בעיקר בפרקים שמתארים את התקופה שלפני המלחמה. עם זאת, כאמור, בסופו של דבר מצאתי ענין בביוגרפיה, ואף למדתי עובדות מרתקות שהעשירו את הידע שלי על התקופה.
Joseph Goebbels: A Biography – Peter Longerich
דביר
2018 (גרמנית 2010, אנגלית 2015)
תרגום מאנגלית: יכין אונא ואביה אונא-ברוכי
סקירות ספרים 