קטגוריה: ספרים מומלצים

שם מלא: קישון – דו-שיח ביוגרפי

"קישון", כפי שמעיד שמו המלא של הספר, הוא ביוגרפיה שמסופרת באמצעות דו-שיח בין אפרים קישון לביוגרף ירון לונדון, מבנה המאפשר היכרות כמעט בלתי אמצעית עם האיש נשוא הספר. לונדון, דעתן שאינו מתבטל בפני מרואייניו (במבוא לספר הוא כותב: "איני מחשיב את איכותה של הגותו החברתית-הפוליטית יותר מאשר הוא מחשיב את שלי. עם זאת, אני משועשע מן הברק והחריפות שבהם הוא מביע את דעותיו"), לא היסס לדחוק בקישון, לערער על עמדותיו, ואף לפקפק בכנותו. קישון, שהחזיק במשנה סדורה וחפה מהתייפיפות המנוגדת לגמרי לזו של לונדון, לא ביקש לרַצות את המראיין. למרות שקישון כינה את לונדון קאצ'ה פופשי ("כך קוראים בהונגרית לפי-הטבעת של הברווז, הנפתח ונסגר מאחור בלי-הרף, בדיוק כמו הפה שלך, ירוני, המקשקש בלא הפסק ולא נותן לי להוציא מלה מפי"), הביוגרף, על אף נוכחותו המשמעותית, השכיל להצטמצם בשולי הבמה, וסיפורו של קישון תופס את מרכזה.

אפרים קישון, יליד 1924, חווה על בשרו את מוראות השואה ואת השלטון הקומוניסטי בהונגריה. השואה עיצבה את תפיסת עולמו הלאומנית, הגורסת שחובתו הראשונה במעלה של העם היהודי היא כלפי עצמו (אין להתבלבל בין תפיסה זו לבין משיחיות וחזון ארץ ישראל השלמה). את עמדותיו הליברליות-הומניסטיות של ירון לונדון תלה בצבריותו: "אני אוהב את ארץ-ישראל אהבה לאומנית לגמרי. יתכן שאני קשור אליה יותר ממך, כי אני מכיר את האלטרנטיבה, ואתה, צבר שכמוך, רק קראת עליה". מכיוון שהשואה היתה החוויה המעצבת של חייו, לא ייחס משמעות לתקופת ילדותו – "ליחסי עם הגסטאפו היתה משמעות רבה יותר לאין ערוך מאשר ליחסי עם הורי" –  ורק בלחצו של לונדון ניאות לספר על בני משפחתו ועל השנים שקדמו למלחמה. מעניין שלמרות שבמהלך השיחה שב וחזר ושב אל השואה, התקופה שרודפת אותו בסיוטים היא דווקא השנה תחת הקומוניזם בהונגריה. למרות שזכה למעמד בזכות כשרון הכתיבה שלו, חש שבכל רגע עשוי הגלגל להתהפך, ונמלט יחד עם אשתו הראשונה.

שנתיים אחרי שעלה קישון לארץ, מבלי לדעת מילה עברית, וכמעט בלי ידע בתרבות היהודית והישראלית, החל לפרסם סיפורים בשפה החדשה. כעבור שנה נוספת כבר כתב את "חד גדיא", טור משפיע בעתון מעריב, שפורסם ברציפות במשך שלושים שנה, מתוכן במשך עשרים שנה כטור יומי. הוא פרסם ספרים, כתב מחזות, מערכונים ותסריטים, ואף שלח ידו בבימוי. שניים מסרטיו – "סלאח שבתי" ו"השוטר אזולאי" – היו מועמדים לאוסקר בקטגורית הסרט הזר. למרות שהכתיבה שלו עסקה בתופעות ישראליות, הצלחתו חרגה מתחומי הארץ, וספריו תורגמו ליותר משלושים שפות.

הנושא שבער בעצמותיו של קישון, על פי הספר, היה האנטישמיות, שלפי סברתו רק גברה מאז הקמתה של מדינת ישראל. את שורשי התופעה לא היה מסוגל להבין, אך הקדיש מאמצים רבים למיגורה. על חוויותיו הקשות בשואה התבונן גם מן הזוית הזו: "ביחס לתקופת השואה לא רק שנאה בוערת בתוכי, אלא גם משהו מתמהונו של ילד. למה הם עשו לי את זה, מה עשיתי להם?". זהותו הישראלית-יהודית נגזרה אף היא מן האנטישמיות, כפי שהסביר בכנות ובלי נסיון לשאת חן: "מה אעשה ואיני עולץ על כך שנולדתי להורים יהודיים, ואיני שואב גאווה מן העובדה שלמרות הרדיפות, הבוז והעינויים, המלווים אותנו זה אלפיים שנה, השכלנו לשמור על מסורתנו ולשוננו […]. אני גאה להשתייך לשבט הקטן, אשר תרם כה רבות לאנושות, אבל, במחילה, אינני חושב שאנחנו עם נבחר, שכן בצילה של השואה מקבל הביטוי הזה גוון סרקסטי ממש. העיקר בעיני הוא זה: כיוון שנולדתי יהודי, וכיוון שהגויים הסבירו לי באותות ובמופתים שאיני יכול להשתמט מן הזהות הזאת, הפכתי לישראלי, שהיא הדרך היחידה לא להיות עוד יהודי". הצלחתו הגדולה בגרמניה גרמה לו סיפוק מיוחד, משום שראה בה נקמה אמיתית בנאצים.

כפי שהתבטא בכנות לגבי זהותו הלאומית, כך גם לגבי הינצלותו ממוראות השואה. סיפור הישרדותו שזור מזל וצירופי מקרים – מפקד שהעביר אותו מעבודה פיזית לפקידותית כדי שיוכל לשחק אתו שחמט, פועלים שכירים במחנה שלא הלשינו עליו כשראו אותו מחוץ לו – וגם מגילויי יוזמה, כמו השגת מסמכי זיהוי מזויפים ובריחה מן המחנה. בניגוד לשורדים רבים אחרים, קישון סירב לחוש אשמת ניצולים: "כאילו צריך הניצול להצטדק על שמזלו שיחק לו. אין בדעתי להצטדק, ובניגוד להרבה ניצולי-שואה אינני מרגיש אשמה על שניצלתי ממוות, בעוד שאחרים, אנשים שהיו אולי טובים ממני, הושמדו. אנו, הניצולים, לא היינו יחידי-סגולה אלא יחידי-מזל".

עם חלוף השנים פחתה תהילתו של קישון, אולי לא בקרב הקוראים והצופים, אבל בהחלט בקרב המבקרים. לונדון אמר לו, "הצהרות הקיפוח הידועות שלך כבר יוצאות לכולם מהאף", אך שב והחזיר אותו לנושא. למען היושר יש לציין שקישון עצמו חזר לא פעם לפער שבין תהילתו מחוץ לישראל לביקורת המוטחת בו מבית. לא אכנס לענין זה, שכבר דשו בו עד זרא. אומר רק שבעיני ליחו לא נס, וכתביו מצחיקים ומקסימים אותי היום ממש כמו לפני שנים.

אמנם תשומת הלב ניתנת כאן לסיפורו של קישון, ואמנם נטיתו של לונדון לדחוק בו להחשף בכנות מירבית מובנת, אך יש משהו מעליב בסגנון הבוטה של האחרון. תחילה שמחתי על היעדרה של הערצה עיוורת, שמכתימה ביוגרפיות אחרות, אבל הצטברות ההערות של הביוגרף עוררה אצלי אי נוחות, וגם את השאלה למה בחר לכתוב על קישון למרות שהתנגד כמעט לכל דבר שאמר, פוליטי או אישי (הסקרנות, שהיא המניע, לדבריו, אינה תשובה מספקת). בהתעלם מאי הנוחות הזו, וגם משום שקישון מן הסתם אישר את הנוסח הסופי, אני ממליצה על הביוגרפיה. קישון הוא בעיני סופר מבריק, שזכה בצדק בפרס ישראל על מפעל חייו, וסיפורו האישי המרתק ראוי מאוד להשמע.

ספרית מעריב

1993

האביר דה-גְּרִיֶיה היה בן שבע-עשרה כשפגש את מָנון לֶסקו הצעירה ממנו. דה-גרייה סיים את חוק לימודיו, ועמד להצטרף לבית-ספר להכשרת פרשים. את הערב האחרון לפני עזיבתו את העיר בה למד בילה בחברת ידידו הטוב טיברז', שעמד להצטרף לשורות הכנסיה. מהלך חייו השתנה כשעיניו נחו על מנון, שנשלחה על ידי הוריה למנזר, כדי לגמול אותה מתשוקתה לתענוגות. השניים מסתלקים יחדיו, ופותחים בחיים משותפים.

על פניו "מנון לסקו" הוא סיפור על אהבה הגוברת על בגידה ועל שברון לב, כמו גם על מכשולים חיצוניים, אך בעיני הוא בעיקר סיפור התבגרות. את דה-גרייה ואת מנון מאפיינים קלות דעת, תכנון לקוי הנובע מכושר שיפוט בוסרי, קוצר רוח, וסדר עדיפויות השם את התענוגות בראש מעייניהם מבלי להתחשב במחיר. מנון אוהבת את דה-גרייה בכנות, ואינה רודפת בצע, אך הוא יודע שלמען הנוחות ולמען הבידור לא תהסס לעזוב אותו עם מי שיוכל לספק אותם. כדי לשמר את אהבתו הוא מוכן לרמות, להמר, ולנצל את משפחתו ואת חבריו. בעוד דה-גרייה מודע לסטייתו מדרך הישר, אך מצדיק אותה לעתים כמעשה קונדס ולעתים בהיתלות בערכי התקופה – " פִרנוס מאהבת אינו מוחזק בדורנו תועבה, ואף מעט עורמה במשחק כדי להטות את המזל לצדך לא לחרפה ייחשב" – מנון מאמינה בכנות בתמימות של עצמה, ואינה מוצאת רע במעשיה. הצער היחיד שהיא חשה הוא נוכח כאבו של האביר, בו היא פוגעת שוב ושוב.

אחרי מספר משברים ופרידות, מנון נשלחת לבית מחסה, ומשם תיאלץ להגר בכפיה למושבה צרפתית באמריקה (ניו-אורליאנס של ימינו). צרפת, שביקשה לחזק את מושבותיה ולהגדיל את מספר תושביהן, שלחה פרוצות לשמש "רֵעות לחיים" למתישבים, והמושל במקום חילק את המגורשות בין נתיניו על פי ראות עיניו. דה-גרייה הנואש מחליט להצטרף אליה. בארץ הגזירה יתרחש סיומו הטרגי של הרומן, וכמסופר בתחילתו של הספר, דה-גרייה ישוב שנתים אחר-כך לצרפת, בודד ושבור.

אַבֶּה פְּרֶבוֹ, שחייו שלו היו הפכפכים לא פחות מחיי גיבוריו, מצהיר במבוא לספר כי היצירה כולה היא מסה על המוסר, שעוצבה כעלילת סיפור למען ינעם לקורא. אני לא משוכנעת שכוונתו עלתה בידיו. אולי על רקע תקופתו הספר יכול היה להתקבל כמסה מוסרית, אך יש בו יחס קל דעת לערכים של היום. דו-קרב לחיים ולמוות היה מקובל אז, ואינו נתפס היום. ההתיחסות כלאחר יד אל רצח סוהר בנסיון לשחרר את מנון אף היא גורמת לכל הפחות להרמת גבה. מתוך אותה תפיסה הציב הסופר מול דה-גרייה את חברו טיברז', הנדיב, המוסרי, ההולך בדרכי האל, ומוכן להקריב את עצמו בשם החברות. אבל טיברז' הוא טיפוס מהלך שיממון, ודווקא דה-גרייה הסוטה מדרך הישר הוא הנוגע אל הלב. בדומה לכך, שני הצעירים מוקפים נוכלים, כולל אחיה של מנון המבקש לסרסר בה, ורגשי הרחמים והאמפתיה מן ההכרח שיופנו אל הזוג הפוחז. שהרי, כפי שאומר שופט שדה-גרייה מובא בפניו: "אהבה, אהבה, הלעולם לא תשכני בשלום עם שיקול-הדעת?". מכל מקום, חלקה השני של הצהרת הסופר מתקיים במלואו – הסיפור נעים לקריאה.

עידו בסוק תרגם בלשון מעט מיושנת וגבוהה, ההולמת יפה את הספר, והוסיף אחרית דבר מעניינת אודות הסיפור ואודות הסופר. את הספר מעטרים תחריטים מקוריים ממהדורת 1753, מהדורה שהסופר הכניס בה שינויים בהתאם לעמדותיו שהשתנו עם השנים. התרגום שלפנינו הוא של המהדורה הראשונה משנת 1731.

נהניתי מן הכתיבה ומן ההצצה אל צרפת של לפני כמאתים שנה, ואני ממליצה על הספר.

Manon Lescaut – Abbé Prevot

זמורה ביתן

1987 (1731)

תרגום מצרפתית: עידו בסוק

הלן מק'גיל, בת שלושים ותשע, חיה כבר חמש עשרה שנים בחווה יחד עם אחיה אנדרו. בעוד אנדרו, שהפך בשנים האחרונות לסופר מצליח, נעלם לימים ארוכים או שוקע שעות בכתיבה, הלן רתוקה לחווה ולמטבח. הוא כותב ספרים, היא, כהגדרתה, כותבת אנתולוגיה של ששת אלפים ככרות לחם. יום אחד מופיע על סף הבית רוג'ר מיפלין, ובפיו הצעה לאנדרו. רוג'ר, המכונה בפיו מכריו פרופסור, הוא הבעלים של פגסוס הסוסה ושל פרנסוס, הקרון הרתום אליה, ובו ספרים שהוא מוכר בדרכים. אחרי שנים של נדודים הוא מבקש להתיישב בברוקלין ולכתוב, ואת כל רכושו הוא מבקש למכור לאנדרו. באותה שעה אנדרו נמצא מחוץ לבית, והלן, שיודעת שאחיה יתפתה לעִסקה ובעקבותיה ייצא שוב לשיטוטיו, מחליטה ספונטנית להיענות להצעה ולצאת להרפתקה משל עצמה. היא משאירה לאחיה מכתב, בו היא מבשרת לו שתיעדר כחודש – "זה מה שהמגזינים קוראים לו מרד הנשיות" – ומסתלקת. הפרופסור מצטרף אליה כדי להדגים לה את אמנות המכירה.

"פרנסוס על גלגלים" הוא בראש וראשונה מחווה אוהבת לספרים ולסִפרות. אינספור קישורים לעולם היצירה שלובים בספר, החל בשמה של הסוסה, פגסוס, כשמו של הסוס המיתולוגי המכונף, שרקיעת פרסותיו יצרה את המעיין המקודש שעל הר המוזות, ובשמו של הקרון, פַּרְנָסוּס, כשמו של ההר היווני המקודש, משכנן של השירה ושל הסִפרות. הלן ורוג'ר נשבעים בשמם של סופרים – "חי עצמותיה של ג'ורג' אליוט", ויצירות ספרותיות משמשות להם כדימויים. רוג'ר נושא בלהט דברים על הצורך בעידוד הקריאה, ושולח עקיצה אל המוציאים לאור – "הם כותבים לי מכתבים בדבר ערך המוצר, ואני כותב להם בחזרה בדבר איכות המוצר". כשמכריו של רוג'ר שומעים שנכלא בבית-סוהר, הם מזכירים את יחסו לספרות המונית: "הוא התעלל במישהו שקרא את ניק קארטר ואת ברטה מ' קליי? זה כנראה הפשע היחיד שהוא מסוגל לעשות". הספרים והסִפרות הם בדמו של רוג'ר, והתלהבותו מדביקה את הלן, כמו גם את לקוחותיו.

מלבד אהבת הספרים והאמונה ביתרונות של חינוך לקריאה, הספר משמיע מסר ברור בדבר מעמדן של הנשים. למראה שני גברים מתגוששים, הלן אומרת בציניות, "אני מניחה שהייתי אמורה לפכור את ידיי ולאבד את עשתונותי", רומזת אל המשבצת ההיסטרית המיועדת לנשים בספרים ובחיים. כשאנדרו מביע מחאה על עזיבתה של הלן, היא מתקוממת מול הנחתו שהוא רשאי להסתלק כרצונו והיא אינה רשאית לנהוג כך. ועל היעדרותן של נשים מעולם הסִפרות היא אומרת חד וחלק: "אין אשה במדינה שמתיישבת לחמש עשרה דקות רצופות בין שעת הזריחה לשקיעה, אלא אם כן יש לה חצי תריסר משרתים. ואין אדם שלומד דבר מה על סִפרות בלי לשבת רוב חייו. אז הנה לכם".

למרות מסרים אלה ומסרים חדים אחרים, כמו החובה לעשות את המיטב בכל עיסוק, גופני או רוחני, "פרנסוס על גלגלים" נקרא בעיקר כסיפור אהבה. אהבה לספרים, לטבע ולחיים, ואהבה בין גבר ואשה. שכן, כפי שרוג'ר כתב ביומנו, "אחרי ככלות הכל, הספרים אינם עולם אמיתי, ומעת לעת אנו נעשים רעבים לקשרים קרובים יותר, אנושיים יותר".

יהונתן דיין תרגם יפה, והספר, שכבר מלאו מאה ואחת שנים להוצאתו לאור לראשונה, עומד היטב במבחן הזמן. כמובטח על כריכתו, הקריאה בו מהנה, ומעוררת חיוך ומצב רוח חיובי. בהחלט מומלץ.

Parnassus on Wheels – Christopher Morely

זיקית

2012 (1917)

תרגום מאנגלית: יהונתן דיין

יוסף חרמוני, חבר קיבוץ איילת השחר, מספר ב"יעקב וקשקשנים אחרים" על ארועים ועל דמויות מן ההיסטוריה של הקיבוץ. פרקי הספר נעים מ-1918, השנה בה עלו חמישה חלוצים וחלוצה אחת על הקרקע, ועד הסתלקותם מן העולם של בני דור הותיקים, שכונו "הנוער המקומי" גם בהגיעם לגיל זיקנה.

הקשקשן הראשי שבשם הספר הוא יעקב שגב, שהיה בין השאר מזכיר הקיבוץ, אדם אוהב חיים ואוהב שתיה, מספר בחסד, שגולל בסיפוריו את קורות הישוב באמצעות אנקדוטות מהווי היומיום. מתודלק ב"בירה מוסקבה", בירה מחוזקת בוודקה, הפליג בסיפורים מקושטים, גרסה מבודחת של מציאות לא קלה. כשמאזיניו תהו אם אכן קרו הדברים כפי שהוא מתאר אותם, ענה שאם אינם מאמינים הם מוזמנים לבדוק "בספרים השמנים", הווה אומר בתיעוד הרשמי. אבל, כותב יוסף חרמוני, "לא הלכנו לספרים השמנים ההם, כי לא רצינו שסיפור יפה כזה יהפוך ללא כלום". חרמוני מְשַווה בדמיונו את יעקב בגן עדן, מבלה בנעימים עם מספרים דגולים אחרים, ש"ארגז הכלים" שלהם כלל הומור וגוזמאות, אשר היטיבו לבטא קושי וכאב – קולא ברוניון וזורבה היווני וסוראמללו הירושלמי וג'וחא וטיל אוילנשפיגל והרשלה מאוסטרופול.

כפי שאפשר להתרשם משמו של הספר, וגם מעטיפתו (איור מלבב מאת נעם נדב, עיצוב מאת ירמי אמסטר), הגישה הסיפורית קלילה. מתוך הקלילות נחשפת מציאות חייו של הקיבוץ, על חגיו ועל שמחותיו, אבל גם על קשייו בשנים הראשונות, על עמידתו תחת אש שנים רבות, על התחבטויותיו האידיאולוגיות, על מצוקות חבריו. חרמוני עוסק, בין השאר, בויכוח עתיק היומין עם כפר גלעדי בסוגיה מי מהקיבוצים ותיק יותר. הוא מקדיש פרק לפילוג הגדול בשנות החמישים, שהביא לטרנספר של חברים בין הקיבוצים כדי ליצור ישובים הומוגנים בהשתייכותם הפוליטית (בהקשר זה הוא מזכיר פרט ביוגרפי מחייו, כיליד בית השיטה שעבר עם הוריו לאיילת השחר, בעוד אחותו נשארת בביתם הישן). הוא אינו חומק מעיסוק בנושאים טעונים כמו אלימותה של חברת הילדים, היחסים המורכבים עם הפועלים מחצור, השד העדתי שריקד בין שלוש הקבוצות הגדולות – רוסים, פולנים ויֶקים – לפני שהגיעו בני עדות המזרח שהשתלבו לחלוטין במרקם החברתי, ועוד. הוא מזכיר חברים שנפלו, חברים שהתאבדו, מקדיש תשומת לב ליחסם של בני הקיבוץ אל בעלי החיים המסורים שלהם, עוסק בדמויות בולטות כמו גם בדמויות שוליות, ועושה כל זאת בחיוך וברגישות. רוב הזמן הסיפורים מצחיקים, לוקח קצת זמן לקלוט את הקשיים שעליהם הם מספרים, ומצאתי את עצמי פורצת בצחוק במקומות בלתי צפויים, כמו בעיצומה של קבורה. שהרי, כפי שיעקב אמר, "נו, טוב. אתם חושבים שהכל היה צחוק? אז אתם צודקים. אבל עוד יותר, אתם טועים. כי זה היה צחוק וזה היה עצוב. גם זה וגם זה. ביחד". אחרי הפרק הראשון או השני חששתי שעודף הסלסולים הלשוניים ושורות המחץ יגרום לי לקרוא את הספר בהפסקות, אבל נכבשתי לקסם הסיפורים, וקראתי ברצף.

"יעקב וקשקשנים אחרים" הוא ספר נעים מאוד לקריאה, משעשע ומרגש. הוא אולי אינו מתיימר להיות יצירה היסטורית-תיעודית, אך בדרכו ההומוריסטית ובאהבה רבה מספר את סיפוריהם של האנשים שעשו את ההיסטוריה ושבנו חברה חדשה. נהניתי ממנו ואני ממליצה עליו.

עולם חדש

2018

"זה קורה כל יום, אנשים שהכירו לזמן קצר לפני עידן ועידנים נתקלים זה בזה, ואין שום דבר להוסיף, אתה חושב על זה כמה דקות וממשיך הלאה, אין סיבה לעצור".

אשה וגבר כבני חמישים יושבים זה בצד זה ברכבת הבוקר לפריז. הוא מזהה באשה הנאה והמטופחת את ססיל דוּפוֹ. היא מזהה בגבר הרופס והשחוח את פיליפ לֶדוּק. שניהם מעמידים פנים שאינם מכירים זה את זה. הספר מתאר לסירוגין את הדיאלוג הפנימי שמנהל כל אחד מהם עם עצמו במהלך שתי שעות הנסיעה.

לאורכה של הדרך נתוודע לקורות חייהם של השניים, למשפחות שהקימו, לאבני דרך בחייהם, ובעיקר לרומן קצר-הימים שניהלו בשנות העשרה לחייהם, רומן שהסתיים בכאב ובעלבון והשפיע על בחירותיהם העתידיות. שוב ושוב תעלה תהיית האפשרויות, מה היה קורה אילו לא היו נוהגים כפי שנהגו באותה פרידה ובצמתים אחרים בשנים הבאות, כיצד היו נראים חייהם החילופיים ללא ההשפעה העזה של הסיפור הישן. האם היתה ססיל האפרורית הופכת ליזמית נמרצת, האם היה פיליפ חומק מהתכנסות אל חיי שגרה דלים? דמות נוספת נוכחת בסיפור, ומעצימה את הרעיון שמה שהיינו בנעורינו אינו מצביע בהכרח על מה שנהיה בעתידנו. מתיֶה, חברו של פיליפ, חג בצילו של פיליפ הכריזמטי כשהיו נערים, ובהיפוך תפקידים היה לשחקן ולמנחה פופולרי בעוד פיליפ דועך אל חיים צרים ואפורים.

האם תסתיים הנסיעה בניכור, או שמא יוכלו השניים ממרחק של שנים לשכוח ולסלוח? התשובה לכך תימצא לקראת סיומו של הספר, אך בעיני היא לא ממש חשובה. הדרך מעניינת, האופן בו המפגש הכפוי בין ססיל ופיליפ גורם לקורא לתהות על עצמו ועל השפעת ארועים בעברו על מהלך חייו. ההחלטה של שני גיבורי הספר יכולה לנטות לכאן או לכאן, והיא אולי משמעותית לעתידם, אך אינה משמעותית לנושאיו של הספר. עד הפיסקה האחרונה הסופר השאיר את כל האפשרויות פתוחות. חבל שלא השמיט את הפיסקה הזו והותיר סוף פתוח לגמרי.

בשורה התחתונה: ספר עדין, כתוב בצמצום מבורך, מתורגם יפה, ומעורר מחשבה.

06H41 – Jean-Philippe Blondel

כתר

2017 (2013)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

"יש מי שמטפס על האוורסט ויש מי ששלגי הקוטב גוברים עליו. אני – סערה בכוס מים גם היא הרפתקה בשבילי".

יונה אלון פרסם בימי חייו שני ספרי פילוסופיה ושבעה ספרי שירה, אך בעבור מרבית הציבור נותר אלמוני. הכתיבה היתה תכלית חייו, ובמותו הותיר אחריו כעשרים מחברות עבות כרס, ובהן המלים שכתב במשמעת ברזל ובסדר יום קפדני. "כך להשאר לעולם" מבוסס על אחת המחברות.

בלתי אפשרי לקטלג את עזבונו של יונה אלון תחת הקטגוריות הספרותיות המקובלות: אלה אינם סיפורים עלילתיים, גם לא יומן למרות התיעוד היומיומי. הוא עצמו התחבט בשאלת מהותה של יצירתו. פעם כתב: "יתכן שמה שאני עושה הוא רשימות תחזוקה של אדם זקן, לשם בריאות נפשו". בפעם אחרת, ברוחו של פסואה שהעריץ, שאף ל"דרמה סובייקטיבית של חיי הפרט". וביום אחר, כשהודה בפני עצמו שכבר אין לו כוח למבצע גדול כמו ספרו הפילוסופי, חשב ש"אולי יש דרך אחרת: דרך הגילויים המילימטריים. בכל פעם לגלות עוד מילימטר של מציאות. ואחר כך לצרף אותם מעשה תשבץ זה לזה". ואולי כל ההגדרות אינן נחוצות: "אני רוצה להמשיך כמה שאוכל, ולא להיות מוגדר. תמיד להיות מופתע ממראה עיני. וזה האיחול היפה ביותר שאוכל לאחל לי בשנה החדשה".

בכתיבה אינטימית ומדויקת, פיוטית והגותית, יונה אלון כתב את חייו. הנושאים שמשכו את תשומת לבו מורכבים מארועי יום-יום, כמו ביקור במרכול, שתמיד מבלבל אותו, וטיול גמלאים בכרמל. הוא לכד את הגוונים של מזג האויר, קלט במחושים דקים את התנהגותם של האנשים. הוא סיפר על ילדותו כעולל שהופרד מאמו, אשר בעקבות הלידה אושפזה לשנתים, וכילד בקיבוץ, ילדות שנטלה ממנו את הכשרון לאהבה. הוא שב והזכיר את אשתו יפה, שניחנה בכשרון זה (ברגע הומוריסטי הוא מצטט אותה: "אתה רוצה רק לשבת על הכורסה בעצימת עיניים ולחשוב שאתה פסואה"). ויותר מכל כתב על הכתיבה. למרות שנושאיו חוזרים על עצמם, אין בקריאה תחושה של חזרתיות, שכן כל שיבה אל נושא כלשהו צובעת אותו בעוד גוון, קולטת עוד משמעות.

המו"ל אוריאל קון צירף לספר אחרית דבר מעניינת, המשתפת את הקוראים בתחושותיו כלפי היצירה ובתהליך העבודה על הספר.

קראתי את הספר ברצף, אבל ההמלצה שלי היא לקרוא אותו לאט, קריאה יומית קצרה, לפתוח את הספר בשעת דמדומים ולצרף למעשה תשבץ עוד מילימטר של מציאות חייו של יונה אלון.

מכיוון שאלון מוכשר להציג את עצמו טוב ממני, אסיים בציטוט קטע מקסים, המתאר את ההכנה למלאכת הכתיבה היומית:

קודם כל, להאט את כל הקצבים. להכין את היד: לשטוף במים חמים את האצבעות הקפואות מקור, להרטיב את הפה היבש, לקנח את האף, לשבת ליד שולחן הקריאה ולתרגל את שרירי היד הכותבת כמו כנר המכוון את הכינור.

אחר כך להציץ בהרחבת דעת בעתון החינם שאתה מקבל באדיבות מערכת העתון הרוצה תפוצה בכל מחיר, ואפילו ללא מחיר.

ועכשו, רגוע ושקט, להתמסר לתחושת החום האופף אותך ומלטף את כל גופך ביום הקר.

אחר כך להמריא לאט אל מחוזות ההתבוננות.

הכתיבה תבוא אחרונה, זורמת מעצמה, תמיד מפתיעה.

 

תשע נשמות

2018

במהלך השנים שחלפו מאז הפך "קיצור תולדות האנושות" ללהיט, נמנעתי מלקרוא אותו, משום שסברתי שהנסיון לתפוס את ההיסטוריה האנושית על כל היבטיה בספר אחד, על ידי אדם אחד שתחום התמחותו מוגדר ולכן מוגבל, הוא יומרני ופופוליסטי. לאחר שהספר היה ל"תופעה", וגם המשכיו זכו לתמיכה ולהתנגדויות, החלטתי להתנער מן הדעה המוקדמת שלי ולנסות לקרוא אותו. לא הצטערתי.

יובל נח הררי סוקר את קורות האדם מימיו כיונק זניח ועד למעמדו היום בראש שרשרת המזון. הוא מתאר את שלוש המהפכות החשובות בהיסטוריה – הלשונית, החקלאית והמדעית – ומצביע על מגמת הגלובליזציה, שמוליכה מן הקבוצות הקטנות והנפרדות של ציידים-לקטים אל תרבות אחת, המבוססת על השילוש חרב-כסף-דת ומאגדת מיליארדי בני אדם. הוא מתבונן בתהליכים ברמת המאקרו, מתרכז במגמות ארוכות שנים, ומתעלם במתכוון מחריגים, בחירה הכרחית כשמכווצים תחומי ידע רבים ועשרות אלפי שנים לספר אחד.

אפשר להתווכח עם תוכנו של הספר כמעט בכל היבט. כמה ויכוחים ינבעו מרמת המיקרו, שכן בגלל ההכרח לקצר הסופר נוקט בהכללות רחבות מאוד. ויכוחים אחרים עשויים לנבוע מתפיסות עולם. בכל מקרה, הספר מציע שפע של ידע מרתק, מציג תפיסות מעניינות, שלפחות מבחינתי חלקן בלתי צפויות (כך לדוגמא הצגת המהפכה החקלאית לא כמשפרת מצבו של האדם, אלא כמֵרעה), ולמרות מגמתיות מסוימת הוא מגרה למחשבה ולהעמקה.

תפיסת ההיסטוריה של הררי היא בעיקרה ביולוגית, והוא עומד על כך כבר בדפים הראשונים: בני האדם הם עדיין בעלי חיים, ויכולותיהם הגופניות, הרגשיות והקוגניטיביות ממשיכות להיות מעוצבות על ידי הדנ"א שלהם. כל הקשיים שחווה האדם במעבר מחיים בקבוצה קטנה להתאגדות בקבוצות ענק, מיוחסים ל"תכנות" האבולוציוני שלא הכשיר אותו להתמודדות עם מספר גדול של בני אדם אחרים. קושי אחד, לדוגמא, נעוץ בהכרח לקיים יחסי שוק מורכבים, שאינם יכולים להתרחש ללא מערכת מוניטרית. לטענת הררי, המוח האנושי מתקשה לזכור מספרים כי לקטים לא הצטרכו להתמודד עם מידע מתמטי מונוטוני, ולכן מסחר מורכב יכול היה להתפתח רק אחרי המצאת אמצעים שיבצעו פעולות כאלה – נוסחאות, ספרי חשבונות, לבלרים. המסקנה ודאי נכונה, יש לי ספקות לגבי ההנחה, והררי, למרבה הצער, אינו מספק סימוכין. זו, אגב, אחד מחולשותיו של הספר בעיני: הטקסט מפנה אל מספר קטן מדי של מקורות. מכיוון שהוא מודה שרוב הידע שלנו על תקופות קדומות נשען על מספר קטן מאוד של ממצאים, אסמכתאות לקביעוֹת הן בגדר הכרח. ועוד אגב, קביעה שנשענת על אחד המקורות שבדקתי (בנושא הארכת חיים באמצעות הנדסה גנטית) אינה משקפת במדויק את המקור, אם כי רוח הדברים נשמרת.

הנה עוד דוגמא לנושא שמן הסתם מעורר ויכוח. בציר הזמן הפותח את הספר אי אפשר שלא לתהות על היעדרה של היהדות. לפני 5,000 שנה מופיעות הדתות הפוליתאיסטיות, לפני 2,500 שנה מופיע הבודהיזם, אחריו הנצרות ובעקבותיה האיסלם. מכיוון שהנצרות והאיסלם צמחו מן היהדות, היעדרותה מן הציר כמבשרת המונותיאיזם מוזרה. הפרק הנקרא "כוח עליון" מתייחס לענין זה. הפוליתאיזם ייחס לאלים אינטרסים ופניות אישיות, והקשר של בני האדם עם האלים היה אישי ואינטימי. האל היחיד על פי המונותיאיזם של הנצרות ושל האיסלם הוא אל אוניברסלי, שאת בשורתו יש להפיץ ברבים. האל היהודי, טוען הררי, עומד בין שתי התפיסות: אלוהים הוא כוח עליון אוניברסלי, אבל בדומה לאלים הקדמונים יש לו העדפות, במקרה שלו היהודים וארץ ישראל. כתוצאה מתפיסה זו, היהדות אינה מיסיונרית, ובכך שונה מהדתות שהתפתחו ממנה, והיא אינה מייצגת בשלמות את המונותיאיזם. אפשר לטעון שההתנגדות לדעה זו בקרב קוראים ישראלים נובעת מפרובינציאליות. אפשר לטעון, באותה רמה של שכנוע, שתמיכה בדעה זו היא הקטנה עצמית והיגרפות לקוסמופוליטיות. כך או כך, ה"אמת" פחות מעניינת מהדיון. עוד בהקשר של הדתות, הררי עומד יפה על "פלישת" הפוליתאיזם אל המונותיאיזם: הנצרות פיתחה פנתיאון של קדושים, חלקם גלגול של אלים קדמונים, כל אחד והטריטוריה שלו או קבוצת האנשים המועדפת עליו. היהדות שילבה אל תוכה מלאכים, שדים וצדיקים, כל אחד והתמחותו. ואם בדת עסקינן, מעניינת התיאוריה על התפתחותה יד ביד עם המהפכה החקלאית.

בדיון בשאלה מה טבעי לאדם ומה אינו טבעי, הררי מציע כלל אצבע: "הביולוגיה מאפשרת, התרבות אוסרת", ומוסיף כי "כל מה שאפשרי, הוא בהכרח טבעי". האבחנה הזו נכללת בדיון על יחסים בין המינים, על זכויות האשה ועל יחסים הומוסקסואלים. בעוד גבר ואשה מוגדרים ביולוגית, דפוסי ההתנהגות המוכתבים על ידי התרבות משקפים את מה שהוא מכנה "סדר מדומיין". למרות כלל זה, ולמרות התפיסה הביולוגית של ההיסטוריה האנושית, הררי נוטה להחריג מן הדיון התנהגויות אנושיות מסוימות, והבולטת שבהן היא היחס אל בעלי החיים. הלב נחמץ אל מול סבלן של החיות, שהפכו להיות פס יצור בתעשית המזון, ואפשר לדון במוסריות של היחס הזה, אבל אם מה שאפשרי הוא בהכרח טבעי, אפשר לטעון שגם עליונותו האכזרית של האדם היא טבעית, שונה רק בהיקף ובמיכון מאכזריותה של קבוצת לביאות המפרידה תאו צעיר מאמו (כן, לאדם יש אלטרנטיבות, ללביאה אין, אבל לא זה הדיון). ובהרחבה, אם האבולוציה העניקה לאדם תודעה (=נפש=מוסר), תוצריה גם הם פרי האבולוציה.

לאן מועדות פניה של האנושות? היסטוריה, כך כותב הררי, אינה נלמדת כדי לנבא את העתיד. היא נלמדת כדי להרחיב את האופקים, וכדי להבין את שפע האפשרויות המזומנות בכל רגע נתון. מכיוון שלדבריו חקר ההיסטוריה מסוגל לענות על השאלה "איך קרו הדברים" ופחות על "מדוע קרו", ברור מדוע הוא נמנע מלנבא, ובוחר לסיים את הספר בפניה אל חוש האחריות: האם יש דבר מסוכן יותר מאשר אלים חסרי סיפוק וחסרי אחריות שאינם יודעים מה הם באמת רוצים?

עד כאן מעט מזעיר מן ההערות שרשמתי לעצמי, כל אחת מהן פתח לדיון. האחרות נותרו על הנייר, ועוד אשוב להרהר בהן. דווקא בשל ההתנגדויות שהספר עשוי לעורר, אני ממליצה עליו. הוא אינטליגנטי, נהיר ומושקע, מספק מבט רחב על ההיסטוריה, וקריאתו בראש פתוח ממריצה ומעוררת, ומספקת שפע חומר גלם למחשבות וללימוד נוסף.

דביר

2013

אל ג'ין, כותב ומפיק של הסימפסונים, מצוטט בספר כמי שאמר "אנימציה היא יקום של מתמטיקאי". ג'ין, שסיים לימודי תואר ראשון במתמטיקה באוניברסיטת הרוורד בהיותו בן עשרים, הוא אחד מן האקדמאים המאיישים את הצוות שמאחורי הצלחת הסדרה. ג'ף וסטברוק, כותב נוסף, אוחז בדוקטורט במדעי המחשב, ולפני שבחר בקריירה של כותב תסריטים היה פרופסור חבר בייל וחוקר במעבדות איי-טי-אנד-טי בל. שני אלה, וכותבים מתמטיקאים אחרים, שילבו בפרקי הסדרה אינספור התיחסויות בתחומם, וסיימון סינג מתייחס בספר לכמה מהן.

הרשימה אותי במיוחד המסירות של הכותבים לדיוק של הפן המתמטי. הנה שתי דוגמאות. הראשונה – בפרק "הקוסם מאוורגרין טראס" הומר מחליט להיות ממציא כאדיסון. בתמונה חטופה הוא נראה משרבט נוסחאות. כל אחת מארבע השורות שעל הלוח מייצגת תפיסה מתמטית, וסינג מסביר את כולן. השורה השניה, לענייננו, מציגה שוויון המפר לכאורה את המשפט האחרון של פרמה (שאודותיו כתב סינג בספר נפרד). כדי למצוא את הערכים לשוויון זה כתב דייויד ס. כהן, אחד מתסריטאי הסדרה, בעל תואר ראשון בפיזיקה ושני במדעי המחשב, תוכנה שסרקה מספרים בחיפוש אחרי הערכים המתאימים. כל זה עבור שניות על המסך (אבל די היה בשניות אלה כדי ש"חנונים" מקרב הצופים יבינו את משמעותו של השוויון ויתהו כיצד הוא אפשרי, ומכיוון שאני נהנית כשאני קולטת התיחסויות בתחומים אחרים, אני מזדהה עם חדוותם). דוגמא שניה – בפרק "מארג' בשלשלאות" אָפּוּ מעיד על עצמו שהוא יודע לדקלם את הספרות של הערך π עד המקום ה-40,000 אחרי הנקודה, ומוסיף שהספרה האחרונה היא 1. בתקופה בה נכתב פרק זה השיא העולמי בשינון ספרות הערך האינסופי הזה אכן היה 40,000, וכדי לברר מהי הספרה שבמקום האחרון פנו הכותבים אל מתמטיקאי שעבד בנאס"א, וזה הדפיס עבורם את המספר על כל ספרותיו. אגב, כדי להמנע מהשתלטות השיח המתמטי על ישיבות הכתיבה, הקימו התסריטאים מועדון בו מושמעות הרצאות ונערכים דיונים בתחום.

מסתבר שלא רק צופים מן השורה בעלי נטיה למספרים שמו לב לסודות המתמטיים של הסימפסונים (וגם של "פיוצ'רמה" שפותחה מאוחר יותר על ידי אותו יוצר, מאט גרונינג). סינג מספר על שני מתמטיקאים בעלי שם – ד"ר שרה גרינוולד וד"ר אנדרו נסטלר – שעושים בהרצאותיהם שימוש במובאות מן הסדרה. כאות הוקרה הוזמנו השניים להיות נוכחים בהקראה של תסריט לפרק חדש, "מארג' והומר משחקים זוג או פרט". במקרה היה זה פרק ללא אזכורים מתמטיים, אך לכבוד האורחים נבחן התסריט מחדש, ובפרק שולבו בסופו של דבר מספרים בעלי משמעות.

שמחתי למצוא בספר ציטוט שאני אוהבת מפיו של ריצ'רד פיינמן, שקראתי בעבר בספרו שלו, וגם אצל ריצ'רד דוקינס ב"לפרום את הקשת בענן", ואצל חיים שפירא ב"זכרון ילדות יפה במיוחד". פיינמן, במענה לפואמה של קיטס הטוענת שניתוח רציונלי פוגם ביפי הטבע, קובע כי הידע רק מוסיף על הרושם. סינג מתייחס לנושא בהקשר של הפרק "מאניבארט", שבו ליסה משתמשת במתמטיקה כדי לאמן קבוצת בייסבול. בארט, לעומתה, מעדיף גישה אינטואיטיבית.

תרגומו של הספר לעברית נהיר וטבעי, אם כי הייתי שמחה ללשון פחות "הייטקית", הווה אומר לשימוש מופחת בעִברות (דוגמת "ריפרור") במקום בו קיימות חלופות פשוטות.

סיימון סינג הפיזיקאי עשה לעצמו שם בציבור בזכות ספריו, בהם הוא מנהיר נושאים סבוכים. הספר הזה, כמו קודמיו, נכתב מתוך אהבה והתלהבות, ולכן, גם כשהמתמטיקה עשויה להרתיע, רוח הכתיבה מספיקה כדי לרתק גם את הקורא הבלתי מקצועי. אודה כי למרות בהירות הסבריו של סינג, לא הכל הבנתי, אבל יש בספר די כדי שקוראים שונים יוכלו ללקט ממנו על פי טעמם ועל פי נטיותיהם. נהניתי מתיאורי העבודה על התסריט, מכל מה שכרוך בהיסטוריה של המתמטיקה, ופה ושם גם הרחבתי מעט את הידע המתמטי הבסיסי שלי. סינג, למרות רצינותו המדעית, כותב בהומור ובכשרון סיפורי, והספר קריא, מעשיר ומהנה.

דוגמאות למתמטיקה של הסימפסונים ניתן לראות באתר הזה.

The Simpsons and their Mathematical Secrets – Simon Singh

 ידיעות ספרים וספרי עליית הגג

2018 (2013)

תרגום מאנגלית: חיים שמואלי

מריקה בּוּאֶנוֹדִיָה בת שבעים וחמש. לרגל יום הולדתה מארגן לה ידידה, רוברט, בנגוד לרצונה, מסיבה. בתה הבכורה של מריקה תגיע מקנדה, בתה הצעירה תציג בפעם הראשונה מאז גירושיה את בן זוגה החדש, אחיה יבוא ויזכיר שוב שאביהם אהב אותה יותר משאהב אותו. ידידיה יגיעו מן החדרים הסמוכים בבית האבות בו היא מתגוררת, או מן הכפר בו חיתה רוב שנותיה. רגליה של מריקה בוגדות בה, היא מאבדת שליטה בשלפוחית, אך זכרונה צלול, וכשהיא מתכוננת למסיבה היא משחזרת את חייה. זכרונות שמצטיירים תחילה כמקבץ של טרוניות על הזִקנה, הופכים בהדרגה לסיפור חיים מרתק משולב בסיפור ההתישבות בגליל בימים של טרום המדינה.

מריקה נולדה בבולגריה, ילדה כשרונית ששאיפותיה נקטעו בגיל שמונה, כשאמה – אליה היא מתיחסת כמאדאם רבּקה – פיטרה את העוזרת, והעבירה את תפקידיה אל בתה. עשרות שנים אחר-כך תאמר למריקה בתה: "כל הזמן מהר, להספיק, ישבת פעם על כסא חמש דקות בלי לזוז, אה? […] קרה לך אסון. אמא שלך, מאדאם רבּקה הנכבדה, עשתה אותך משרתת הבית, ומאז נשארת בתפקיד בלי לעזוב, בלי לשנות". את הדרך החוצה סיפקה לה לא ההשכלה שאליה שאפה, אלא החלוציות. על הספינה בדרך לארץ הכירה את פפו, מי שיהיה בעלה הראשון, וייהרג שלושה ימים אחרי חתונתם. אסונותיה לא ייתמו בזאת, ובתה הראשונה, שתוולד אחרי נישואיה לז'אקו, לא תשרוד יותר משבוע בשל תנאי החיים המייסרים בכפר.

שמו של הכפר שבספר אינו מצוין, אך ההיסטוריה שלו תואמת לזו של כפר חיטים, שבשנת 1936 יושב על ידי עולים מבולגריה במתכונת של מושב שיתופי. מריקה מתארת את המגורים ברפת, כשרק שמיכה תלויה כמחיצה בין הפינה שיועדה לה ולז'אקו לזו שבה התגוררו הוריו. את המטבח המשותף מיקמו בלול. עבודת פרך היתה מנת חלקם של המתיישבים, ובעשר אצבעות החלו לעבד את האדמה.

מריקה אינה היסטוריונית. היא מספרת את סיפורם של האנשים – המפונקת, העצבנית, זה ששולח ידים –  וההיסטוריה מבצבצת מתוך דמויותיהם ומתוך הקשרים ביניהם. הדחיסות של החיים בצוותא, על הבדידות שבה ועל האחווה, מתוארת בחיות רבה. פרק דחוס במיוחד מתאר את חילופי המגורים התכופים בשל מריבות בין שכנים. פרק מחמם לב במיוחד מתרפק על אחוות הנשים: אני, מריקה, נהנית לזכור רגעים שהנשים בכפר ידעו להרגיש מתי יש חברה בצרות עם הבעל וגם ידעו איך לשמור עליה בלי הרבה דיבורים, ולפעמים גם הצליחו להוציא אותה מהבוץ. למרות שרבים ממכריה מתגוררים אף הם בבית האבות, מריקה מתגעגעת אל הצוותא של הכפר, שבו, לאחר שז'אקו נפטר ובנותיה עזבו, לא נותרה בודדה למרות שנותרה לבדה:

איזה כיף היה במרפסת שלי, שעות הייתי יושבת בגלל שלא נשאר בשביל מי לבשל ארבע מנות, ולגהץ חמש חולצות, ולעשות צמות, כן, ככה זה, אז שכנים היו נכנסים, יוצאים, ואנחנו היינו יושבים לנו אחר-הצהרים עם הקפיקו, ושומעים את המנגינה של העלים בעצים, ששש, ואני הייתי הולכת לבקר בסביבה עם צלחת קוזונאק, או בואיקוס חמים חמים מהתנור, לרווקים הייתי מביאה אוכל, טוב, מאיפה מכירים בישול, והם הרווקים היו מחייכים אלי, אומרים, מריקה את אמא של כולנו, מממ, איזה צחוק.

ובבית האבות? איך אפשר לחיות כאן, נכנסים לחדר, סוגרים דלת וכלב לא נכנס. לפעמים נמאס לי, אז אני פותחת דלת ושמה כרית ליד הקיר ומתישבת על הרצפה במסדרון, טוב שיש שם שטיח מקיר לקיר, אני יושבת לי ומחכה, מחכה, ועד שמישהו יוצא מהחדר בקומה שלנו הנשמה יוצאת, אוף.

ומעל לכל העמל והאבל והסבל מרחפת אהבה. האהבה הראשונה לפפו, שעדיין מתלווה אליה בחלומותיה, בשינה ובהקיץ. האהבה לרופא הכפר, שסימלה את כל ההחמצות בחייה של מריקה. אהבת זקונים לרוברט האלמן, המפנק את מריקה כפי שלא פונקה מעולם. והאהבה לז'אקו, שידעה עליות ומורדות, ובשלה נכתב כאן אחד הקטעים מכמירי הלב ביותר שהזדמן לי לקרוא על כמיהה ללא מילים: ואז באה מנגינה שקטה בגרמושקה של ז'אקו, צליל ארוך יחיד שאינו מסתיים וכבר נכנס בו צליל נוסף ושניהם היו מתגעגעים ברעד, ואני הכרתי את המנגינה, זה היה השיר שלי ושל ז'אקו […]. כל החברים שמעו את הגרמושקה בוכה, מרעידה קצות צלילים במיוחד בשבילי.

"בואי דודה, נרקוד" עוסק בהורות, בזוגיות, בהגירה, בחברוּת. מפרטי הפרטים הקטנים של היומיום צומחת דמותה הכובשת של מריקה, ומצטיירת תמונתה של תקופה ושל אנשיה. מייחדת את הספר שפתו העממית, השזורה מילים בלאדינו, והיא אותנטית ואנושית וחמה. זהו ספרה הראשון של מלכה אדלר, בשל ומושקע ונכנס אל הלב. מומלץ מאוד.

ידיעות ספרים

2001

קלייד גריפית גדל במשפחה מיסיונרית דלת אמצעים. בילדותו השתרך בחוסר רצון ברחובות עירו יחד עם הוריו, עם אחיו ועם אחיותיו, כשהם מזמרים מזמורים דתיים ואביו מטיף לקהל מזדמן. ברגע שעלה הדבר בידו, מצא לעצמו עבודה כנער שירות במלון, ונפתח אל עולם שלא הכיר קודם לכן. בלהיטותו לשאת חן ולהשתלב, מצא עצמו נוסע עם חברים במכונית שנלקחה ללא רשות, נהוגה בחוסר זהירות שהביא למותה של ילדה הולכת רגל. למרות שלא היה אחראי לתאונה, נבהל ונמלט מן העיר. אחרי שתי שנות נדודים, חלק מן הזמן בשם בדוי, נפתחה לפניו, כך חשב, הדרך אל החברה הגבוהה. דודו התעשיין הציע לו עבודה במפעל הטקסטיל שבבעלותו, וכדי שלא יתבייש באחיינו הדל הפקיד בידיו מחלקה ואחריות על מספר פועלות. במחלקה התאהב ברוברטה הפועלת, בבית דודו התאהב בסונדרה, בתו של תעשיין אחר. התסבוכת אליה נקלע בשל ההתאהבות הכפולה הסתיימה בטרגדיה.

במעטפת של רומן שהסתבך, תיאודור דרייזר מציג רעיונות חברתיים. בשונה ממשפחתו של קלייד הוא אינו מטיף, אלא מניח למסרים למסור את עצמם בין השורות. אחד הרעיונות המרכזיים, בעיני, הוא היות האדם תוצר של נסיבות הולדתו וגידולו. את הרעיון הזה הוא מציג באמצעות הקבלה בין דמויות. סונדרה ורוברטה הן צמד אחד המדגים זאת: שתי הצעירות, שאינן מכירות זו את זו, מתגוררות באותה עיר, מתרועעות עם אותו גבר. האחת נולדה לעושר, השניה למחסור. סונדרה משוחררת מדאגות, פנויה לתענוגות, רוברטה טרודה בבעיות פרנסה. התנהגותן וגורלן נגזרים ישירות מרקע חייהן: ההתנהלות הבטוחה עצמה של סונדרה מול החששנות של רוברטה, ההתפנקות השתלטנית של סונדרה מול הכניעות של רוברטה. כשבוחנים לעומק את שתי הצעירות, אפשר להבחין בקווי דמיון (דרייזר, באמירה שוביניסטית שלא היתה עוברת היום, כותב על סונדרה, "היא הבחינה בכניעתו, בעמידתו כעבד לפני אדוניו. הדבר גרם לה הנאה וסלידה כאחת. בדומה לרוברטה ולהורטנס העדיפה אף היא להיות נשלטת ולא שולטת"). אילו החליפו מקומות, היתה גם התנהלותן מתחלפת. הרעיון מודגם ביתר שאת בדמויותיהם של קלייד ושל גילברט בן דודו, הנושאים אותו שם משפחה ואף דומים זה לזה בחזותם החיצונית. האחד יהיר ומגן על חלקת האלוהים הקטנה אליה נולד, השני מפקפק בזכותו לכבוש לעצמו עמדה חברתית.

תיאודור דרייזר מציג בספר חברה מקוטבת בין עשיר לעני, חברה שכמעט אינה מאפשרת מעבר בין מעמדי. יחד עם זאת הוא אינו מחלק את העולם לעשיר-רע ועני-טוב. סונדרה היא אמנם בחורה ריקנית, אך העובדה שחייה נטולי דאגה אינה אוטמת את לבה. גילברט מייצג את הסגירות של מעמדו, אבל כנגדו מתאר דרייזר את אביו, שמקבל עליו את האחריות (המוגבלת) כלפי אחיינו גם בעת צרה. למרות שהספר יכול להצטייר כביקורת על העולם הקפיטליסטי, המדכא את פועליו ואת העובדים בדרגים הנמוכים, ומנצל את כוחו לקידום האינטרסים של עצמו, לדעתי הביקורת המשמעותית יותר נמתחת על אורח החיים המיסיונרי שנכפה על קלייד, ועל הוריו שבלהיטותם לחנך זרים לא נתנו את דעתם על חינוך ילדיהם: הבת הבכורה ברחה עם גבר וננטשה כשהיא הרה. שני הילדים הצעירים הלכו בדרכו של קלייד ומצאו עבודה מחוץ למסגרת המשפחתית. וקלייד עצמו, למרות הערכים שהיה אמור לנחול מהוריו, לא ירש מהם את קשיחות האופי הנלווית לאמונה ואת היכולת לבחור בטוב על פני הרע, וסופו היה מר. קלייד הוא בחור חלש, בלתי מגובש, בעל מצפון גמיש, נסחף ובלתי יוזם. דורשי טובתו בחרו לתאר אותו כמוג לב, כדי לתרץ את התנהלותו, ולמרות שתיאור זה נבחר ממניעים זרים, הוא בעצם די מדויק. בעולם קשוח אין לו כלים להתמודד, ובכל צומת החלטה הוא מהסס, מחכה שדברים יקרו בשבילו. דרייזר בחר לסיים את הספר בדיוק באותה תמונה בה פתח – ההורים וכמה אנשים נלווים מטיפים ברחובות – כשאת מקומו של קלייד תופס הנכד. למרות שהאם מהרהרת אם עליה לנהוג בנכדה בפחות חומרה מכפי שנהגה בבנה, דבר בהתנהגותה אינו משתנה. בסופו של דבר, איש אינו מסיק מסקנה כלשהי מן הטרגדיה, לא בן הדוד שהיה עוין לקלייד, לא סונדרה שהסתירה את הקשר אתו, ולא האם, שלמרות שניסתה להלחם בשבילו, שבה בסופו של דבר אל חיק עולמה המוכר. ואולי העובדה שהטרגדיה של גיבורי הספר חלפה מבלי להותיר חותם, היא הטרגדיה האמריקאית האמיתית שבשמו של הספר.

ההשראה הישירה לספר נובעת מפרשת ג'ילט-בראון שהסעירה את ארצות הברית ב-1908. "טרגדיה אמריקאית" ראה אור שבע-עשרה שנים אחר-כך, ודרייזר השקיע זמן ומאמץ בתחקיר של כל פרטיה ושל כל היבטי הנושאים הנלווים אליה. התוצאה היא ספר ריאליסטי המעניק תשומת לב דקדקנית לפרטים המרכיבים את תמונת התקופה. המתרגם לעברית החליט, אבוי, שאין לעייף את הקורא הישראלי, וקיצץ כשליש מן היצירה, בעיקר תיאורים ואוירה. קראתי את הספר בגיל צעיר יותר מפעם אחת, והוא השאיר עלי רושם עז. כעת, בקריאה ביקורתית יותר, נראו לי הפרקים הראשונים כאילו נכתבו בחפזון, ותהיתי מדוע אם כך זכה הספר למעמד אייקוני. השוואה עם הטקסט המקורי חשפה את השַמות שעשה המתרגם. כבר בתחילה החליט לוותר על משפטי הפתיחה:

Dusk–of a summer night.

And the tall walls of the commercial heart of an American city of perhaps 400,000 inhabitants–such walls as in time may linger as a mere fable.

שתי פסקאות אחר כך הופך תיאור מלא חיים של הרחוב לדיווח יבש:

Crossing at right angles the great thoroughfare on which they walked, was a second canyon-like way, threaded by throngs and vehicles and various lines of cars which clanged their bells and made such progress as they might amid swiftly moving streams of traffic.

הנה הם מגיעים עד רחוב אחר, החוצה את הקודם. הולכי רגל, כלי רכב וטורי מכוניות ממלאים את הרחוב.

וכך ממשיך המתרגם במלאכת הקיצוץ ממש עד למשפט הסיום:

The small company, minus Russell, entered the yellow, unprepossessing door and disappeared.

החבורה הקטנה, פרט לראסל, נכנסה פנימה.

ככל שחירות המתרגם מכעיסה, עדיין הספר רב עוצמה. דרייזר מיטיב לתפוס את גווני הגוונים של מרכיבי החברה ואת הקונפליקטים ביניהם. הדמויות, ובעיקר קלייד, שלא התחבב עלי למרות היותו לכאורה קורבן של מורשתו ושל נסיבות חייו, מתוארות באמינות מרובה. סיפור החקירה והמשפט מרתק ומאלף. למרות שינוי הערכים וחלוף הזמנים כוחו של הספר יפה גם היום: הקליקות מגנות על עצמן, ההון משפיע על שלטון החוק, שאיפת הכבוד מסנוורת, חלשי האופי נשחקים במירוץ החיים. לא נס ליחו של הספר, והוא מומלץ בהחלט.

An American Tragedy – Theodor Dreiser

עידית

1955 (1925)

תרגום מאנגלית: אברהם אהרני