קטגוריה: ספרים מומלצים

איך הופך נער צעיר, קל דעת במקצת, לגיבור? לפעמים די בהתגלגלות מקרית אל המקום המתאים כדי לחשוף את הנחישות ואת האומץ. "תחת שמי ארגמן" מגולל את סיפורו האמיתי והמרתק של פינו לֶלָה בשנים 1944 – 1945. פינו בן השבע-עשרה אולץ על ידי הוריו, למען בטחונו, לעזוב את מילנו המופצצת, ולעבור להתגורר בקאזה אלפינה, פנימית נערים שניהל האב רֶה במרומי האלפים. אחיו הצעיר מימו נשלח אל הפנימיה מספר חודשים לפניו. פינו, שראשו עד אז היה נתון לבילויים ולבנות, והכיבוש הנאצי היה מבחינתו עובדה כמעט בלתי מטרידה, מצא עצמו בהשפעת האב רֶה מעורב בהברחת יהודים ופליטים אחרים לשווייץ, כשאחיו מסייע בעדו. במשך כשבעה חודשים ליווה את הנרדפים בדרכים לא דרכים, עד שנקרא על ידי הוריו לשוב למילנו. מכיוון שהגיע לגיל גיוס, והיה צפוי להצטרף אל כוחות הצבא האיטלקי ברוסיה, אילצו אותו הוריו לבחור באלטרנטיבה פחות מסוכנת, ולהתגייס לארגון טודט הנאצי. לגמרי במקרה התגלגל לתפקיד נהגו ומתורגמנו של האנס ליירס, האיש מספר שתים בהיררכיה הנאצית במקום, וניצל את מעמדו החדש כדי לרגל אחר מעסיקו ולספק ידיעות בעלות ערך רב לפרטיזנים האיטלקים ולבעלות הברית. במשך עשרות שנים לאחר מכן לא סיפר דבר על קורותיו במלחמה, עד שהתיידד עם אמריקאי אותו פגש במקרה. מכאן התגלגל הסיפור לפתחו של הסופר מארק סאליבן, שהפך אותו לספר לאחר עשור של מחקר.

הכתיבה של סאליבן אינה מרהיבה. פה ושם הספר לוקה בשטחיות ומשאיר תהיות בלתי פתורות. העיקרית שבהן קשורה באנה, אהובתו של פינו, ששימשה כמשרתת אצל דולי, פילגשו האיטלקיה של ליירס. כשליירס תכנן להעביר את דולי למקום מבטחים באוסטריה, החליטה אנה להצטרף אליה, לוודא שהיא מסתדרת במקומה החדש, ורק אז לחזור לאיטליה אל פינו. לא פינו ולא סאליבן תוהים על הבחירה של האשה הצעירה להתלוות אל מי שמוקעת כזונה של הנאצים. יכול להיות שהשטחיות נובעת מבחירתו של הסופר להתייחס לכל הארועים מעיניו של צעיר מאוהב וקצת נאיבי. לדעתי, בחירה שונה היתה מעניקה לסיפור מימד נוסף. מכל מקום, הסיפור עצמו מרתק ומחפה על החולשות הספרותיות, וקראתי אותו במתח ובסקרנות.

למדתי מן הספר עובדות שלא הכרתי על הסיוע שהגישו אנשי הכנסיה ליהודי איטליה. האב לואיגי' רֶה וחניכו ג'ובאני ברברסקי, שהיה איש סודו של הקרדינל שוסטר, הונצחו על ידי הקהילה היהודית במילנו בזכות פעילותם האמיצה. הופתעתי ממיעוט המידע אודות פעילות זו ברשת, ומשום כך, כמו גם בשל סיפורו המעניין של פינו וסיפורה של מילנו תחת הכיבוש הנאצי, אני ממליצה על קריאת הספר.

Beneath a Scarlet Sky – Mark Sullivan

אריה ניר

2018 (2017)

תרגום מאנגלית: תמי לימון

פלורנס גרין, אלמנה באמצע שנותיה, גרה מזה שמונה שנים בעיירה הרדבורו המנומנמת. בצעירותה עבדה בחנות ספרים ומזכרות, וכשמעסיקה סגר את החנות רכשה את המלאי שהותיר. מקור פרנסתה היחיד הוא רכוש שהשאיר לה בעלה, והיא חשה רצון להוכיח לעצמה ולאחרים שהיא עומדת בזכות עצמה. תכניתה היא לרכוש בית ישן ונטוש, ולפתוח בו חנות ספרים. השנה היא 1959, אשה מבוגרת ההופכת ליזמית אינה תופעה של יום-יום, והתגובות ליוזמתה נעות בין התנשאות לספקנות. מנהל הבנק מסביר לה ממרומי מעמדו, כאילו לא היתה אשה מנוסה וכאילו לא העלתה זאת על דעתה, כי "אם בנקודת זמן כלשהי ההכנסות קטנות מההוצאות, סביר להניח שהקשיים הכספיים לא יאחרו לבוא". הוטרינר המקומי מביע את דעת הציבור כשהוא מערב ברוח טובה מחמאה ועלבון: "אומרים שאת עומדת לפתוח חנות ספרים. זה אומר שאת מוכנה להסתכן ומאמינה שיש סיכוי שיקרו דברים לא סבירים". התגובות הללו אינן מרפות את ידיה, וגם מצבו הרעוע של הבית אינו מרתיע אותה. היא משפצת את הבית, עוברת לגור בו, ופותחת את החנות שהופכת לסיפור הצלחה.

פלורנס התגברה, אם כך, על דעות קדומות, אבל עליה להתמודד עם כוח חזק יותר. בראש המבנה החברתי-מעמדי בהרדבורו עומדת מרת גאמרט רבת העוצמה, וזו שמה עין על הבית שהפך לספריה. במהלך יוצא דופן הוזמנה פלורנס, למרות היותה "חדשה" במקום – בעלת ותק של שמונה שנים בלבד – לארוע בביתה של מרת גארמט, ונרמז לה כי מוטב שתוותר על הבית לטובת מרכז תרבות שהגברת מתכננת להקים. משלא נענתה, הקימה לה אויבת נחושה, עליה נאמר שהיות שהיתה מקור לאנרגיה במקום כהרדבורו, שהוציא כל כך מעט אנרגיה – ואת המעט הזה הוציא על תלונות – מובן שמעגלי ההשפעה שלה התרחבו הרבה מעבר לאפקט הראשוני.

פנלופי פיצג'רלד כתבה סיפור מלבב אודות עיירה קטנה, שתושביה בוחשים ללא הרף אלה בחיי אלה, נערות המרכזיה שלה מפיצות רכילות, רוחות רודפות את בתיה הנטושים, מידרג המעמדות בה נשמר בקפדנות, וזר – רחום וחביב ככל שיהיה – אם ינסה לחולל בה שינוי ימצא עצמו בליבו של מאבק.

האם תגבר ידה של השמרנות המקומית, או שידה של המודרנה, המיוצגת כאן על ידי הנסיון למכור את "לוליטה", תהיה על העליונה? האם יכולה העיירה לבודד עצמה בעולם משתנה? ואם יבוא השינוי – האם תהיה פלורנס ה"זרה" חלק ממנו? "חנות הספרים" עוסק באלה ובעוד בחינניות רבה, בשנינות המלגלגת על סדרי עולם מקובעים, ולמרות הנופך האגדי מעט של הסיפור – גם בראיה ריאלית ומפוכחת. ספר אינטליגנטי מהנה.

הספר במהדורתו העברית משתבח בתרגומו השוטף של יותם בנשלום, ובכריכה מקסימה שאוירה על ידי שרית עברני ועוצבה על ידי מירב רוט.

The Bookshop – Penelope Fitzgerald

הכורסא ותשע נשמות

2018 (1978)

תרגום מאנגלית: יותם בנשלום

בספרה של צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה, "אמריקנה", עלתה השאלה כיצד אפשר לכתוב בארצות-הברית ספר על גזע. בשיחה שמנהלות כמה מן הדמויות בספר עולה הטענה כי אי-אפשר לכתוב רומן כן על גזע במדינה הזאת […] לסופרים שחורים שכותבים סיפורת במדינה הזאת […] יש שתי אפשרויות: הם יכולים לכתוב ליחידי סגולה או לכתוב יומרני […] אתה צריך לוודא שזה יהיה לירי ומעודן כל כך, שהקורא שלא קורא בין השורות בכלל לא ידע שזה על גזע. פול בייטי היה מן הסתם מביע דעה אחרת לגמרי. "המשת"פ" רחוק מלהיות לירי ומעודן. הוא ישיר מאוד, בוטה, ואין צורך לחפש בין השורות כדי להבין במה הוא מטפל. כשבייטי שואל איך אפשר לכתוב או לדבר על גזע, זוהי התשובה שהוא נותן: כשאנשים שואלים, "למה אנחנו לא יכולים לנהל שיחה כנה יותר על גזע?", הם בעצם מתכוונים לומר, "למה כושים לא יכולים להתנהג בהגיון?", או "לך תזדיין, חתיכת לבנבן. אם אני אגיד את מה שאני באמת רוצה להגיד, יפטרו אותי יותר מהר משהיו מפטרים אותך אם היה יותר קל לדבר על גזע". וכשאנחנו אומרים גזע אנחנו מתכוונים ל"כושים", כי נראה שלאף אחד משום זרם אין שום בעיה לפלוט כל מיני שטויות על אמריקנים ילידים, על היספנים, על אסיאתים ועל הגזע החדש של אמריקה, הסלבריטי.

רוחו של הספר משתקפת כבר במשפט הפותח אותו: אולי קשה להאמין כשאדם שחור אומר את זה, אבל אני בחיים לא גנבתי כלום. סטראוטיפים ישובו ויידונו בספר לכל אורכו. מייצגם הבולט ביותר הוא הומיני ג'נקינס, דמות בדויה, שכילד היה חלק מצוות השחקנים בסדרה The Little Rascals / Our Gang בזכות מה שבייטי מכנה "חמידותו השחורה כפחם". ארבעה השחקנים השחורים בסדרה, כך למדתי מחיפוש ברשת, התיחסו בבגרותם לטענות על סטראוטיפיות בעיצוב דמויותיהם, וטענו שאין המדובר בגזענות, שכן גם דמויות אחרות עוצבו באופן דומה (ילד שמן, ילדה בלונדינית יפה, וכיוצא באלה). הומיני מרבה להתייחס לטענות אלה, וכמי שכוכבו דרך לזמן קצר ודעך, הוא חי במידה רבה את תהילת עברו.

עלילת "המשת"פ" מתרחשת בעיירה דיקנס שנמחקה מהמפה. בעבר נועדה להיות שכונה חקלאית בתוך לוס אנג'לס, אך רוב תושביה, שכמעט כולם אפרו-אמריקאים, הפכו את השטח החקלאי לחצרות גדולות, ורק המספר, נאמן לחינוכו של אביו – פסיכולוג ניסויי שבנו היה שפן הנסיונות שלו – שומר על צביון חקלאי בשטחו. עם השנים נבלעה השכונה בתוך העיר רבתי, גבולותיה נמחקו מן המפות, ושילוט שכיוון אליה נעקר. המספר, עייף מגזענות ומפוליטיקלי קורקט, מודע להפרדה שמתחת לאינטגרציה, נוקט מהלך מפתיע: הוא משיב לשכונה את גבולותיה ואת זהותה הנפרדת, מחיה את ההפרדה הגזעית, ואף הופך אדונו של הומיני, שכחלק מכמיהתו אל העבר חוזר מאה וחמישים שנה אחורה, ומלהק עצמו מרצונו כעבד.

מול המספר, ששמו הפרטי אינו ידוע ושם משפחתו Me, עומד פוי צ'שייר, חבר בקבוצת האינטלקטואלים של דום-דום דונאטס, שייסד אביו של המספר. פוי עוסק, בין השאר, בשכתוב ההיסטוריה הספרותית של ארצות-הברית. כך, כדוגמא, הוא כותב מחדש את "הקלברי פין", מחליף 'עבד' ב'מתנדב כהה עור', ומשנה את שם הספר ל'הרפתקאותיהם נטולות הגסויות ומסעותיהם האינטלקטואליים והרוחניים של ג'ים האפרו-אמריקני ובן טיפוחיו הצעיר, האח הלבן הקלברי פין, בחיפושיהם אחר היחידה המשפחתית השחורה האבודה'. המספר, לעומתו, סבור כי מארק טוויין לא השתמש מספיק במילה 'כושי' […]. כלומר, למה להאשים את מארק טוויין רק כי אין לך סבלנות ואומץ להסביר לילדים שלך שיש כינויים גזעניים ושבמהלך חייהם הקטנים והמוגנים עלולים לקרוא להם "כושי" או גרוע יותר, הם יעזו לקרוא למישהו אחר "כושי". הוא פוסל את שכתוב ההיסטוריה או את ההתעלמות ממנה, ומאבחן כי זה ההבדל בין העמים המדוכאים בעולם לבין השחורים באמריקה. הם נודרים לעולם לא לשכוח, ואנחנו רוצים שהכל יימחק מהגליון, ייחתם וייעלם בארון התיוק לנצח. בכיוון הפוך למגמה זו הוא, כאמור, מחיה את העבר.

כפי שאפשר אולי להתרשם מן המובאות שלמעלה, "המשת"פ" הוא ספר סאטירי נושכני, בוטה, מצחיק ומריר. הספר שופע עושר תרבותי מסחרר, עתיר אזכורים בתחומי הספרות, הפילוסופיה, הפסיכולוגיה, ההיסטוריה ועוד. כמה מן האזכורים הכרתי, אני מניחה שבכמה מהם לא הבחנתי, ורבים נהניתי ללמוד (ביניהם, אפיון מצב הרוח בשכונה באמצעות שירה של נינה סימון Mississippi Goddam). בייטי עצמו הופתע מהגדרת הספר כסאטירה, והוטרד מן האפשרות שההיבטים הקומיים יאפילו על הדיון בנושאים המהותיים. מבחינתי, למרות שבמקומות רבים הספר מצחיק עד דמעות, המסרים הרציניים שלו ברורים, ובייטי משקף בחדות ובבהירות את חווית השחורוּת. בשונה מטא-נהסי קואטס, הקול הזועם של הקהילה האפרו-אמריקאית, פול בייטי אינו מצטייר כמריר או כנקמני. הגזע והגזענות הם עובדה שאינה מתפוגגת, כעת השאלה היא איך חיים עם עובדה זו.

גיא הרלינג תרגם יפה, תוך שהוא מתגבר על מכשלות הנובעות ממשחקי מלים ומביטויים מקומיים ותלויי תרבות.

"המשת"פ" זכה בפרס המאן בוקר ל-2016, לגמרי בצדק.

The Sellout – Paul Beatty

עם עובד

2018 (2015)

תרגום מאנגלית: גיא הרלינג

לצייר אריה אקשטיין עדיין לא מלאו שמונה שנים כשאמו נטשה אותו בלודז'. אביו עזב את המשפחה כשהילד היה בן פחות משנה, והאם, שהתקשתה לפרנס אותו, נואשה בשלב זה ממציאת עבודה בעיר, והודיעה לו על החלטתה לחפש את מזלה בעיר אחרת. אריה, שכילד נקרא אברום לייב, התגלגל בין מכרים, וילדותו עברה עליו בחברת גנבים, מהמרים, שיכורים, רוצחים וזונות.

התקופה היא שנות השלושים המאוחרות, מעט לפני מלחמת העולם השניה. הסביבה הפולנית נגועה באנטישמיות עמוקה; הסביבה היהודית, אותה חווה הילד, היא של עולם תחתון ושל עוני מנַוול לצד הבלחות של חום אנושי. אלימות היא חלק בלתי נפרד מן החיים, והכאת ילדים היא דבר שבשגרה. לא ייפלא אפוא שאברום לייב מצוי כל הזמן במצב של מגננה תוקפנית, מוכן לברוח ומוכן לתקוף, על פי הצורך. בתקופה הראשונה, מתוך בדידותו העמוקה, הוא נקשר אל סוס זקן, אליו הוא מתייחס כאל חברו הטוב ביותר. מאוחר יותר ילמד לא להקשר לאף נפש חיה. הוא מזהיר את עצמו: "אברום לייב, אל תתקרב לאף אחד, אל תפתח את עצמך, תשאר סגור, אז לא יפגעו בך, תזכור מה קרה עד עכשו, כל מי שהכרת עד עכשו נעלם, מת, הסתתר, ואתה נשארת פגוע. אל תאמין. אתה לבד, לבד, לבד".

עולמו של הילד מאוכלס ביצירי דמיונו, בדרך כלל בדמות שדים ומלאכים רעים. הוא מקיים איתם שיחות, פוחד מהם ומשביע אותם, מנסה לגייס את כוחותיהם לטובתו. דו-שיח מַתמיד הוא מקיים עם אלוהים, אותו הוא מדמה לגבר קשיש, מצד אחד אדיש לסבלות הילד והעולם, מצד שני תובע הקפדה על קיום מצוותיו. הילד מאמין ואינו מאמין באלוהים, כועס עליו ומתחשבן אתו. הספר מסופר כולו מנקודת המבט הצעירה, אבל יש להניח שבעוד הילד הוא שאומר שחזר להאמין באלוהים כשהזדמן לו להגשים חלום ולאכול לַטקֶס, הכותב המבוגר הוא זה שמשלב בטקסט ביקורת גלויה. כך, כשהוא מהסס לאכול נקניק עם חמאה, למרות הרעב התמידי ממנו הוא סובל, הוא שם בפי חברו את התמיהה: "אתה חושב שלאלוהים אכפת מה אתה אוכל? זה שאתה רעב לא מפריע לו, וזה כן בסדר?"

וכפי שהוא מתלבט בשאלות של אמונה באלוהים ושל אמון בבני אדם, כך הוא מתחבט בין הפיתוי להצטרף אל חבורות הגנבים לבין הכמיהה לחיים של טוהר. למרות גילו הצעיר הוא מפגין נאמנות לאלו שמגלים כלפיו יחס חיובי, גם אם הם כושלים בטיפול בו, אבל שוב ושוב הרעב והמצוקה דוחפים אותו לנהות אחר הדוברים בזכות האלימות. מפלט זמני הוא מוצא באמנות, עד שיצירותיו מושמדות בידי אלה הסבורים כי "לא תעשה לך פסל" גובר על הפורקן הבלתי מזיק של נפשו המיוסרת.

אקשטיין מתאר ילדים עזובים, הנאלצים לדאוג לעצמם, מחטטים באשפה, ושורדים מיום ליום. גורלן של הילדות מר במיוחד, הן לומדות חיש מהר לנצל את נשיותן המתפתחת, ונופלות קורבן לאנסים ולסרסורים.

על חוויותיו כילד רחוב כתב אריה אקשטיין גם את הספר "רחוב דולנה". על חוויותיו בגטו בתקופת השואה לא כתב, אך נתן להן ביטוי בציוריו.

"דודה אסתר" הוא ספר קשה לקריאה, קורע לב בפשטותו ובישירותו.

כתר

1992

מיכאלה היא יועצת זוגית, נשואה בנישואים יציבים לערן הפסיכיאטר, אם לארבעה ילדים. חייה המסודרים והמאורגנים למשעי מתנהלים בדירת קרקע מרווחת, שבה הוקצה מקום גם למשרד בו היא מקבלת לקוחות, וגם ליחידת אירוח. חייה של מיכאלה הם קודש למחויבות שהיא חשה כלפי משפחתה וכלפי לקוחותיה. רונה, אחותה הצעירה, שונה ממנה לגמרי. היא אלכוהוליסטית בגמילה, נטולת רכוש ואמביציה, מנהלת במודע חיים מנותקים מכל אדם ומכל שמץ של סדר יום מקובל – על אמת ידה מקועקע הפסוק "הבל הבלים הכל הבל". סמדר, אמן של השתים, שבעלה עזב אותה בשל התחרדותה, מאושפזת מזה שנים רבות במוסד סגור. בתוך פרק זמן קצר מוצאות עצמן השלוש תחת קורת גג אחת. תחילה אוספת אליה מיכאלה את רונה, כדי שלא תאושפז או תכלא, ומשכנת אותה ביחידת האירוח. זמן מה אחר-כך מחליטים רופאיה של סמדר שהיא כשירה להשתחרר, ומיכאלה מארגנת מחדש את היחידה, שרונה מכנה כעת "הוסטל", כדי שתתאים לשתי אורחותיה. מיכאלה אינה מסתפקת בהענקת קורת גג: היא משלמת דמי שכירות עבור קיוסק קטן באלנבי, ומפקידה עליו את רונה, כדי לספק לה תעסוקה ומקור הכנסה, וכדי להקנות לה הרגלי עבודה וסדר יום.

את הסיפור מספרת רונה, שלמרות אדישותה המוצהרת ניחנה בעין בוחנת ובסקרנות. בעוד היא מלגלגת על חייה המקובעים של מיכאלה השבויה בהרגליה, תחת מילותיה אפשר לחוש כי היציבות הזו היא בעצם מאמץ מתיש ליצור ולשמר מסגרת נוקשה שאינה מותירה חלון הזדמנויות לכניעה ולהתפוררות. היא מזהה סדקים בזוגיות המושלמת של אחותה, ושומרת את הדברים בלבה, נאמנה למדיניות חוסר ההתערבות, אך מעורבת עד לשד עצמותיה. היא עצמה מתאהבת, או מאמינה שהיא מתאהבת, ושוב למרות העצלנות שעליה היא מצהירה, היא משקיעה מאמץ ותחבולות כדי לממש את התאהבותה. סמדר אף היא אינה דמות חד-משמעית. קל למסגר אותה כתלושה, השוגה באשליות על שובו הקרוב של בעלה, אבל התלישות והמאמץ לשוב ולהיות אם לבנותיה משמשים אצלה בערבוביה תמימה.

מירה מגן רוקמת בסבלנות את סיפורה של המשפחה, ומציגה שלוש דמויות נשיות מתפתחות ומשכנעות. עד מחציתו הסיפור מתנהל באיטיות מרובה, נדמה היה לי שהוא עומד במקום, וחשתי מעט קוצר רוח. אבל בהדרגה הוא הולך ומתפתח – בכיוון מפתיע – ומתרחב עד משבר, שבשל הנסיבות השונות בעקבותיו כל אחת מן הנשים תגלה משהו חדש על עצמה. הספר מטפל ביחסים בתוך המשפחה, בזוגיות, ביחסי הורים-ילדים במרחב שבין הזנחה להתמסרות, באורחות חיים הנעים בין מסגרת נוקשה להיסחפות עם כל רוח מצויה, בדת ובאמונה.

יופיו של הספר נובע הן מן הסיפור הסבלני והן מסגנון דיבורה של רונה, שמשלב בצורה מוצלחת לשון גבוהה, הנובעת בחלקה מחינוכה הדתי, עם רשלנות מכוונת שנובעת מאי-האכפתיות שגזרה על עצמה. לטעמי, ריבוי הקישורים בין הדמויות טיפה מלאכותי, אבל פרט לכך הסיפור אמין ואף מרגש.

כתיבתה של מירה מגן בדרך-כלל מדברת אלי. המלצתי על ספרה הקודם, "אחותו של הנגר". "מיכאלה", לדעתי, עולה עליו.

כנרת זמורה ביתן

2018

"דפי אספרן" הם מכתבים ששלח המשורר האמריקאי ג'פרי אספרן לאהובתו ג'וליאנה, שאודותיה כתב אחדים משיריו. המספר נטול השם משתוקק להניח ידו על המכתבים. משתוקק? אחוז שגעון לדבר אחד. אספרן בעיניו שמיימי, יפה-תואר, בעל מוח מבריק ונשמה זוהרת, וכשידידתו של המספר מלגלגת על גאונותו של המשורר, הוא אינו טורח להגיב, משום ש"אין אדם מגן על אלוהיו". ג'וליאנה, שהיא כעת אשה קשישה, מתגוררת בונציה יחד עם אחייניתה טינה. פנייתו אליה בכתב בבקשה לראות את המכתבים נדחתה, ולכן הוא מגיע לונציה ומחבל תחבולות כיצד להשיג את "השרידים המקודשים". בעצת ידידתו הוא שוכר בשם בדוי חדרים בארמון המוזנח בו מתגוררות השתים, ומחשב את דרכו הלאה.

ג'וליאנה, כך מתגלה לו, היא אמנם קשישה מופלגת, אך רחוקה מן התדמית שיצר בדמיונו למושאם של השירים. הניגוד בין האהובה הענוגה לזקנה החשדנית ורודפת הבצע הוא אחד הסממנים האירונים-משעשעים של היצירה. המספר מתמרן ללא הרף בין רצונו לשאול ישירות על המכתבים, או באופן בסיסי וגס יותר – רצונו לחטט במגרותיה של הזקנה, לבין הזהירות שהוא נאלץ לנקוט שמא יכעיס אותה או יבהיל אותה והיא תחליט להשמיד את הדפים יקרי הערך. בדרכו אל ג'וליאנה עליו לעבור את טינה, שומרת הסף הכנועה, שאת שיתוף הפעולה שלה הוא מבקש לרכוש באמצעות חנופה.

מי מפעיל את מי? המספר את שתי הנשים, או אולי בשל תשוקתו הגורפת-כל הוא הנתון בידיהן? ג'וליאנה שהכוח בידיה בזכות המידע שעליו יש לה בלעדיות, ולמרות חולשתה הפיזית? או אולי דווקא טינה שכוחה צפון בתמימותה? הנרי ג'יימס כתב נובלה קומית-טרגית הפכפכה, מונעת על ידי יצרים עזים אך מתנהלת באיטיות, נקרעת בין תשוקה אמנותית לכללי מוסר אנושיים. על היבט אחרון זה ועל סגנונה של היצירה עומדת בהרחבה דורותיאה קרוק באחרית דבר מעניינת.

מומלץ בהחלט.

הטקסט בשפת המקור זמין בפרויקט גוטנברג.

The Aspern Papers – Henry James

הקיבוץ המאוחד

1990 (1888)

תרגום מאנגלית: רוני גבעתי, רינה קלינוב

במהלך כל שנות מלחמת העולם השניה עסקו מדענים משני צידי המתרס בנסיונות לייצר פצצה רבת עוצמה, המבוססת על אנרגיה המשתחררת בעת ביקוע גרעיני. לצורך התהליך שבו בחרו המדענים הגרמנים הם נזקקו למים כבדים, אשר באותה תקופה הופקו במפעל יחיד, וֶמורק שבדרום נורבגיה. לאחר פלישת הגרמנים לנורבגיה, ניתנה להם למעשה בעלות יחידה על מים אלה.

"מבצר החורף" מתאר את מאמצי הבריטים והנורבגים למנוע את אספקת המים הכבדים לחוקרים הגרמנים. באוקטובר 1942 הוצנחה בנורבגיה יחידה בשם גראוז, שהורכבה מאנשי מחתרת נורבגים, ונועדה להכשיר את הקרקע לחבלה במפעל. מבצע פרשמן בנובמבר 1942 נכשל עוד בטרם החל: לוחמים בריטים היו אמורים לנחות בנורבגיה באמצעות דאונים, אך המטוסים שגררו אותם התרסקו. מרבית הלוחמים נהרגו, ואלו ששרדו נפלו בידי הגסטפו. מבצע גאנרסייד במרס 1943 הוכתר בהצלחה: יחידה קטנה של אנשי מחתרת נורבגים חדרה אל המפעל, ופוצצה כמה ממתקניו המרכזיים, מבלי לירות אפילו יריה אחת, ובלי קורבנות בנפש. הגרמנים נחפזו לשקם את המפעל, והפצצה של האמריקאים על המקום בנובמבר 1943 גרמה לקורבנות אזרחיים ולנזק זניח למתקנים. בעקבות ההפצצה החליטו הגרמנים להעביר את המים שנוצרו במפעל, וגם את המפעל עצמו, לגרמניה. מטען נפץ הוטמן בפברואר 1944 במעבורת שהובילה את המים הכבדים בחלק מן הדרך, וכל החביות שהכילו אותם צללו במים עמוקים.

ניל בסקומב, עתונאי וסופר, מתאר בחיות רבה ובדיוק היסטורי, את המאבק לעצור את תכנית הגרעין הגרמנית. הוא מספר על החיים בנורבגיה הכבושה, על גבורתם של אנשי המחתרת – אלה שבנורבגיה עצמה ואלה שבמטה בבריטנה, ובראשם לייף טרונסטד שניהל את המבצע, ולאחריו שב לארצו להלחם. מזג האויר הנורבגי, האלים וההפכפך, שיחק תפקיד מרכזי בארועים, ובסקומב מיטיב לתאר את עוצמתו ואת מאבקם המתיש של הלוחמים, שנאלצו להלחם על הישרדותם בתנאים לא תנאים. הספר תיעודי, אבל הוא נקרא בנשימה עצורה, כמובטח על כריכתו. הסופר מספר הן על המשימה והן על מבצעיה. לגיבוריו האמיתיים יש שמות וביוגרפיה ונשמה, ואי אפשר שלא לחשוש איתם ולקוות איתם.

לא הכרתי את ההיבט הזה של סיפור המירוץ הגרעיני, וידעתי מעט מאוד על פעילות המחתרת בנורבגיה. ספרו של בסקומב, מלבד היותו כתוב היטב, העשיר אותי בידע. בעבר המלצתי על ספרו "המצוד אחר אייכמן", ו"מבצר החורף", בדומה לקודמו, אף הוא מושקע ומומלץ.

The Winter Fortess – Neal Bascomb

ידיעות ספרים

2018 (2016)

תרגום מאנגלית: עמנואל לוטם

"סיפורי הופמן" הוא קובץ המאגד חמישה מסיפוריו של ארנסט תיאודור אמדאוס (את השם השלישי אימץ לעצמו בשל הערצתו למוצרט) הופמן, הסופר הגרמני בן המאה ה-18 וה-19. הופמן, כך למדתי בעקבות קריאת הסיפורים, היה מן הסופרים הבולטים בזרם הרומנטי בגרמניה.

הסיפורים בקובץ מתאפיינים באוירה פנטסטית, רווית מיסטיקה וכשפים. ב"איש החול" – גרסתו הקודרת של הופמן לדמות שיצר הנס כריסטיאן אנדרסן – נרדף נתנאל על ידי סיוט מילדותו בדמות הפרקליט קופליוס, ששנים אחר כך התגלגל לדמותו של קופליה, מוכר האסטרולבים ואיש השעונים, שגרם לו להתאהב בבובה ממוכנת. ב"היועץ קרספל" מאשים המספר את היועץ התמהוני בכליאת בתו ובגרימת מותה. ב"קדירת הזהב" מתאהב הסטודנט אנסלמוס בבתו המכשפת של סלמנדר עתיק יומין. אליס פרבום נמשך כאחוז קסם אל פלאיו הגנוזים של מכרה אפל ב"מכרות פאלון". המציאות והבדיה מתמזגות לבלי הפרד ב"דון ג'ובאני".

סיפוריו של הופמן מתעתעים. אפשר להסחף עם הפנטזיה וליהנות מן הויזואליות העשירה של העלילות, שכן הופמן עתיר הדמיון צובע את סיפוריו בגוונים זוהרים וקודרים, מתעכב על ריחות ועל תחושות פיזיות. אבל גם אם מניחים לפנטזיה להשתלט, אי אפשר שלא לקלוט את הריאליות המשתרגת לתוכה. "איש החול", כדוגמא, מעמיד זה מול זו את נתנאל, ההוזה המאמין באמונה שלמה בסיוטיו, ואת קלרה אהובתו, השומרת על ראש צלול ועל הגיון צרוף. מן הזוית הזו הסיפור נקרא באופן שונה, וכך פירשתי אותו לעצמי. נילי מירסקי, שתרגמה את הספר, הוסיפה אחרית דבר, ובה הציעה זוית נוספת, לפיה המציאות העל-טבעית היא האמיתית, וקלרה מייצגת קרתנות צרת-מוחין. בדומה ל"איש החול" גם הסיפורים האחרים בקובץ מציעים חוויה רב-משמעית שמפתה לקריאה חוזרת בהם. כדאי מאוד לקרוא את אחרית הדבר, הדנה לעומק בדואליות שאפיינה את הופמן ואת יצירתו.

למרות הפנטזיה, שאינה הסוגה המועדפת עלי, למרות תעתועי העלילות, ולמרות הקדרות המסויטת, הסיפורים קריאים מאוד וזורמים. הופמן מגניב פנימה הומור, נועץ סיכות בדמויות מנופחות, ותיאוריו תיאטרליים ושופעי רגש. לא בכדי הם שבים ונקראים מאתים שנה אחרי שנכתבו.

 

Erzählungen – E.T.A. Hoffmann

מפרשים

2017 (1814 – 1819)

תרגום מגרמנית: נילי מירסקי

 

האופרה "סיפורי הופמן" מאת המלחין ז'ק אופנבך מבוססת על שלושה מסיפוריו של הופמן, וביניהם "איש החול" ו"היועץ קרספל".

"הציפורים בחורש", שירה המתוק של הבובה הממוכנת מתוך האופרה "סיפורי הופמן", בקישור זה.

 

הספר נפתח ברוח השוטפת ברחובות לנינגרד. בהיכנסה דרך חלון פרוץ למבנה שהיה בעברו ארמון וכעת מכון מחקר, היא מוצאת על רצפת אחד החדרים גופת גבר כבן שלושים. זהו לְיוֹבָה אודויֶבצֶב, הדמות הראשית שב"חזית" הספר. בשלושת חלקי "בית פושקין" מוצגים חייו של ליובה משלוש זויות שונות. החלק הראשון – "אבות ובנים", כשם יצירתו של טורגנייב – עוסק ביחסיו עם אביו, שממנו הוא מבקש לבדל את עצמו, ביחסיו עם הדוד דיקנס, מכר של המשפחה ששב מגלות, וליובה מדמה שהוא הוא אביו האמיתי, וביחסיו עם סבו, שבמשך שנים רבות האמין שמת. החלק השני – "גיבור זמננו", כשם יצירתו של לרמונטוב – סובב סביב חיי האהבה של ליובה וסביב יחסיו המורכבים עם מיטישטייב, חברו ויריבו. החלק השלישי – "פרש עלוב", הכלאה של "פרש הנחושת" של פושקין ו"אנשים עלובים" של דוסטויבסקי – מתרחש בלילה אינטנסיבי אחד, ששיאו דו קרב בין ליובה למיטישטייב.

קשה לדבר על עלילה ב"בית פושקין" במובן המסורתי של התרחשויות סיפוריות. אולי מדויק יותר לדבר על תמונות חיים, נקודות בזמן במהלך חייו הקצרים של ליובה. ובעצם התמונות הללו גם הן אינן "מטרת" הספר. אני מגששת למצוא הגדרה לספר, כדי שניתן יהיה לתת לו כיסוי סקירתי ממצה, אבל הספר מסרב להתכנס להגדרה ממוסגרת אחת. מופע זיקוקים עולה על הדעת, אוסף מרהיב של רעיונות, של עומק פילוסופי ושל חדות פסיכולוגית. הספר הוא מסוג "מצמצת – פספסת": אי אפשר לקרוא אותו "מלמעלה", כל מילה מחייבת תשומת לב.

אחד הנושאים המרכזיים בספר הוא החיים בברית המועצות בשלהי תקופת סטלין ובתקופה שאחריו. אנשים מוקעים, נלקחים, נעלמים, שבים. יחסי הכוחות החברתיים משתנים, אמנות ה"מה מותר לומר למי" מתפתחת, הצנזורה שוררת. רוח התקופה מכתיבה את חיי היומיום, נוכחת בכל, בחיי המשפחה, בבחירות המקצועיות.

נושא מרכזי עוד יותר, בעצם הנושא הראשי, הוא הספרות הרוסית ועבודת הסופר. החל משמות חלקי הספר וכלה בביאורים שבסופו, החל בכינויו של הדוד דיקנס וכלה בעבודת המחקר של ליובה, הספרות הרוסית היא חלק בלתי נפרד מחיי הדמויות כולן. ויותר מזה, הספרות בכלל, היצירה הספרותית, היא הנושא שאתו מתמודד ביטוב: האם ניתן לתאר את המציאות בספר? היכן "מוצב" הסופר היודע-כל? מהם יחסי הגומלין בין הסופר לגיבורו? איך נולד רעיון לספר וכיצד הוא מתפתח? ביטוב עוצר לדון בנושאים אלה ודומיהם במהלך הספר, שובר את רצף העלילה – אם ניתן לדבר על עלילה – לטובת הדיון, משלב אותם בחיי דמויותיו.

"בית פושקין", אם כך, מושרש עמוק בתרבות הרוסית ובחוויה הסובייטית. ביטוב אמנם מציין לקראת סיום שנדרשת היכרות עם הספרות ברמת תיכון בלבד, אך הוא מכוון, כמובן, לתיכון רוסי. למרות זאת, הספר מתגבר על מכשלת המקומיוּת, והחוויה שהוא מציע גלובלית, מכוונת לכל בן תרבות.

הספר מרבה בהערות שוליים, חלקן של הסופר עצמו, שאינן קוטעות את הרצף. כמה מן ההערות מפנות לביאורים בסוף הספר, אך נמנעתי מלדלג לשם תוך כדי קריאה. אחרי סיומו ה"רשמי" של הספר פניתי לקרוא את הביאורים ברצף. ההסברים הללו, חלקם קצרים חלקם ארוכים, הם ברובם קטעי הגות יפיפיים, היכולים להקרא כעומדים בפני עצמם. דברי הפתיחה לביאורים מקפלים בתוכם כמה מרעיונותיו המעניינים של ביטוב, והנה כמה משפטים מתוכם לטעימה מחווית הספר: מכוח ההתמד של הכתיבה ובהתחשב ביחסיו עם הגיבור שלו […] ניגש המחבר תכף ומיד לביאורים, שכתב כביכול בשנת 1999 הגיבור [..] למהדורת היובל של הרומן. כך ניתנה לגיבור האומלל הזדמנות להתחשבן עם המחבר: תוך כדי שמירה על יושרו האקדמי הוא שקד לגלות את פרצופו האמיתי של המחבר בעזרת טיעונים מנומקים, כלומר פשוט הוקיע את בורותו […]. ואז ירד על המחבר שיממון […]. מבלי משים שקע המחבר בכתיבת ביאורים מסוג אחר לגמרי […] הוא לא ביאר עוד עניינים מקצועיים, אלא את מה שנחשב […] לידע כללי. במוחו של המחבר צץ פתאם הרעיון שדווקא דברים ידועים לכל […] הם שישקעו בבוא העת בתהום הנשיה […]. העניינים האלה עשויים להצטייר כבר עתה כתעלומה גמורה בעיני מי שיקרא את הרומן בשפה אחרת […]. מה שמעניין היום הוא גם המהירות שבה מתיישן (ומאילו בחינות…) טקסט המכוון בפירוש אל העתיד [..]. כמה שרירותיות יש בדרך שבה בורר טקסט רציף את פיסות המציאות שלו…

בסקירה ישנה שלי על "הר הקסמים" כתבתי שזה הספר שאקח לאי בודד, משום שאפשרויות הקריאה השונות בו יעסיקו אותי למשך זמן רב. "בית פושקין" מועמד אף הוא להלקח לאותו מקום: ניתן להפוך בו ולחפור בו, וכל קריאה תחשוף עוד ועוד פרטים מוכמנים.

למרות שאין לי יכולת להשוות את התרגום למקור, אני מתרשמת שמיכאל שקודניקוב עשה עבודה מצוינת, ולמרות ה"רוסיוּת" של הטקסט הוא זורם באופן טבעי בעברית. "בית פושקין" הוא ספר מורכב, שונה, מחייב קריאה קשובה, ורצוי יותר מקריאה אחת. חגיגה ספרותית.

Пушкинский дом – Андре́й Гео́ргиевич Би́тов

עם עובד

2018 (1978)

תרגום מרוסית: מיכאל שקודניקוב

ועידת מינכן, שהתכנסה ב-29 בספטמבר 1938, בהשתתפות ראשי בריטניה, צרפת, איטליה וגרמניה, הפכה לשם נרדף למדיניות פיוס כלפי רודנים. ההחלטה לקרוע את חבל הסודטים מצ'כוסלובקיה, ולהותיר אותה ללא הגנה מפני פלישה גרמנית עתידית, היתה האחרונה בשלשלת כניעות המערב כלפי התוקפנות שהפגין היטלר, שלשלת שתחילתה בכניסת כוחות גרמנים לחבל הריין ב-1936, המשכה בסיפוח אוסטריה חצי שנה לפני ועידת מינכן, ושיאה בקבלת כל דרישותיו של היטלר בהקשר הצ'כוסלובקי, למעט שינויים מינוריים.

רוברט האריס מספר על הועידה כשהוא משלב דמויות בדויות בארועים מדויקים היסטורית. גיבוריו הם יו ליגט הבריטי ופאול הרטמן הגרמני, שני גברים צעירים שלמדו בעבר יחדיו באוקספורד, אך מזה שש שנים נפרדו דרכיהם. השניים השתלבו בשרות החוץ של מדינותיהם בתפקידים שזימנו אותם אל לב ההתרחשויות. לכאורה ניצבים החברים לשעבר משני צידי המתרס, אך שניהם מבקשים בכל ליבם למנוע מלחמה. הרטמן, הנמנה עם קבוצה בראשותו של לודוויג בק המתנגדת להיטלר, מנסה למנוע את ההסכם בין המעצמות, מתוך אמונה שאם היטלר יחליט על פלישה בכוח לצ'כוסלובקיה, הצבא יתקומם נגדו. הוא מעביר אל ליגט מסמך המוכיח כי פניו של היטלר למלחמה כוללת, בין אם הועידה תסתיים בהסכם ובין אם לא, אך אינו מצליח לשנות את ההיסטוריה.

האריס הוא סופר מוכשר הבקיא לפרטי פרטם בנושאים עליהם הוא כותב. הוא מכניס את הקוראים אל חדרי החדרים של הדיפלומטיה, ומקים את ההיסטוריה לתחיה. הסיפורים האישיים הבדויים של גיבוריו זוכים למינון נמוך, כראוי להם, ומשתלבים היטב בסיפור האמיתי.

מצאתי בספר כמה היבטים מעניינים. אחד הבולטים שבהם הוא ההתנגדות הפנים-גרמנית. לודוויג בק, שהיה מפקד כוחות היבשה, התפטר מתפקידו בשל התנגדותו לפלישה המתוכננת לצ'כוסלובקיה, והתפטרותו נשמרה בסוד עד אחרי הועידה. בהתכנסות של קבוצת הקושרים הוא אומר: "לא שמעתם על המהלך שלי מפני שהבטחתי לפיהרר שלא אהפוך אותו לפומבי. אני מתחרט על שהסכמתי לבקשה שלו, אבל זה המצב – נתתי את מילתי". איאן קרשו, בביוגרפיה שכתב על היטלר, התייחס לתופעה זו: אנשי צבא בכירים רבים סברו שהיטלר טועה, שהוא מוביל את גרמניה לאסון, אך שבועת האמונים שנשבעו היתה חזקה מכל. רק אחרי המפלה ברוסיה החלו להשמיע קולם. בק עצמו הנהיג בשנים הבאות את תנועת ההתנגדות, ואחרי כשלון הקשר ביולי 1944 נאסר ונורה למוות.

בהקשר זה של ההתנגדות הפנימית, האריס, באמפתיה רבה, שם בפיו של הרטמן את הדברים הבאים: "זאת הדילמה שלי. האם אכן עלי להמשיך לעבוד למען השלטון בתקווה שבבוא היום אוכל לעשות משהו קטן שיעזור לחבל בו מבפנים, או שאני פשוט צריך לתקוע לעצמי כדור בראש? […] כמובן שמה שאני באמת צריך לעשות זה לתקוע לו כדור בראש. אבל כל מה שאני מונע ממני לעשות את זה, וחוץ מזה התוצאה הוודאית היחידה תהיה מרחץ דמים – כל המשפחה שלי תושמד. אז בסופו של דבר אתה ממשיך בתקווה". האריס אף מקצין את חוסר יכולתו של הרטמן לעשות את הנדרש, כשהוא ממקם אותו לבדו בחדר אחד עם היטלר. בכיס מעילו מחזיק הרטמן אקדח, בימים האחרונים סיכן את עצמו בנסיון למנוע את ההסכם, הוא די בטוח שהגסטאפו בעקבותיו ושעתידו הקרוב קודר, ועדיין הוא אינו מצליח להושיט יד אל האקדח ולהתנקש בחייו של היטלר.

היבט מעניין נוסף הוא דמותו של צ'מברליין. האיש, ששמו נקשר יותר מכל בכניעה להיטלר, מצטייר בספר כאדם נחוש, שהיה מוכן להקריב כל קורבן כדי למנוע מבריטניה לגלוש שוב למלחמה, פחות מעשרים שנה אחרי תום המלחמה הקודמת: "שלושת-רבעי מליון איש נהרגו רק מהארץ הזאת. תאר לעצמך! ולא רק הם סבלו, אלא גם ההורים והרעיות והילדים שלהם, המשפחות שלהם, החברים שלהם… בכל פעם שראיתי מצבת זכרון למלחמה, או ביקרתי באחד מבתי הקברות העצומים בצרפת שבהם קבורים כל כך הרבה חברים יקרים, נדרתי שאם אי-פעם אמָצא בעמדה שאוכל למנוע מאסון שכזה להתרחש שוב, אעשה הכל – אקריב הכל – כדי לשמור על השלום". צ'מברליין מצטייר בספר כגיבור טרגי. בזמנו היה סבור שבריטניה אינה מוכנה למלחמה, גם מבחינה נפשית וגם מבחינת הצטיידותה הצבאית, והבחירה בהסכם עם היטלר נראתה בעיניו הפתרון הנכון היחיד. ההסכם, יש להזכיר, זכה לתמיכה רחבה, מבית ומחוץ, ולהתנגדות מעטה (צ'רצ'יל אמר עליו שיכול היה לבחור בין חרפה למלחמה, בחר בחרפה ויקבל מלחמה).

מעניין גם ללמוד על תפקידיהם של השחקנים המשניים, דלדיה נשיא צרפת ומוסוליני הדוצ'ה האיטלקי, הראשון מתואר כמי שרק רצה לחזור הביתה בשלום (נראה שהוא פרש לחלוטין מההליכים, ישב לבדו בפינה ועישן סיגריה; על השולחן לפניו היו בקבוק בירה וכוס), והשני כגרופי של היטלר (הם כמעט נראים כמו נאהבים ותיקים), מלא בחשיבות עצמית על אף תפקידו השולי יחסית.

למרות שהכרתי את ארועי התקופה לפני קריאת הספר, מצאתי בו פרטים מעניינים שלא היו ידועים לי. אמנם סופו של הסיפור ידוע, אך בזכות כשרונו של רוברט האריס הספר נקרא במתח, כמעט מתוך תקווה נאיבית לתפנית שתשנה את מהלך ההיסטוריה. מומלץ בהחלט.

Munich – Robert Harris

כנרת זמורה ביתן

2018 (2017)

תרגום מאנגלית: ארז אשרוב