למה אנחנו הולכים על שתים, יחידים מבין כל היונקים? מהם היתרונות האבולוציונים של הליכה על שתים שגוברים על כל חסרונותיה? מה קדם למה, מוח גדול להליכה או להפך? איך ההליכה היחודית הזו משפיעה על מי שאנחנו? בכל אלה ועוד עוסק האנתרופולוג ג'רמי דה סילבה בספר מקיף ומרתק זה.
הסופר נוטל את הקוראים למסע בין מאובנים, או ליתר דיוק שברי מאובנים, שכן רק לעתים נדירות מתגלגל לידי החוקרים שלד מלא, או כמעט מלא, של קודמינו, כמו לוסי והילד מנריוקוטומה. העובדה שמדובר בשברים, לעתים מזעריים, הובילה להתמחות, כפי שמסביר דה סילבה: "פליאואנתרופולוגים רבים התמחו בחלק מסוים מאוד של השלד. יש בינינו מומחים לאנטומיה של הגולגולת, השיניים, המרפקים, הכתפיים, הברכיים והירכיים. תחום ההתמחות שלי הוא כף הרגל, ובייחוד — הקרסול. אחת הסיבות להתמחות הזאת היא היות הפליאואנתרופולוגיה מדע של שברים". כמות המידע שניתן להפיק מכל חלקיק שבר כזה עצומה, ודה סילבה מיטיב לתאר את תהליכי העבודה של המומחים. אם לבחור דוגמא אחת מני רבות: אם נשברה עצם ברגלו של אחד ממיני האדם הקדומים, הוא הפך פגיע, נידון למוות ודאי בהעדר יכולת לטפס על עצים או לרוץ בנסיון להמלט מטורפים. כשבמאובן ניכרים סימנים לאיחוי השבר, המשמעות היא שהנפגע חי די זמן כדי להחלים, ולא יהיה זה מופרך להניח שזכה לתמיכה ולהגנה של בני מינו שבלעדיה לא היה לו סיכוי לשרוד. כלומר, חיים קהילתיים, או לפחות עזרה הדדית, היו חלק מן החברה עוד לפני ההומו ספיינס.
המדע מתקדם בדרך של השערות והפרכתן או אימותן. דה סילבה מציג השערות שהועלו במשך השנים, מתקף אותן או מפלס את דרכו לעבר השערות סותרות. גם אם איננו יודעים עדיין את התשובות לכל השאלות, עצם המחקר מספק ומהנה.
מכיוון שאי אפשר להקיף בסקירה את שפע הידע, הנה כמו נקודות מעניינות על קצה המזלג.
האיור המוכר של מצעד הקדמה (למטה) משרטט קו ישר של ההתפתחות האבולוציונית של האדם. אבל הלינאריות הזו קיימת רק באיור. הנה השערה שיש לה רגליים: "ההליכה על שתיים לא היתה כלל וכלל צורת הליכה חדשה, אלא זו היתה צורת הליכה ישנה שהותאמה לסביבה חדשה. במילים אחרות, הכיוון של "מצעד הקדמה" אולי צריך להיות הפוך. לא אנחנו פיתחנו הליכה על שתיים מאב קדמון שהלך על מפרקי אצבעותיו, אלא קופי האדם ההולכים על מפרקי אצבעותיהם התפתחו מקופי אדם קדמונים שהלכו (מדי פעם לפחות) על שתי רגליים". וגם "לא היה ולא נברא אב קדמון שפוף שצורת הליכתו וגודל מוחו כאחד היו באמצע הדרך בין קוף אדם לאדם".
ועוד בעניין תהליכים לא לינאריים: "המין שלנו התפתח לא במקום ספציפי ולא בזמן מדויק כלשהו, אלא לאט ובהדרגה, תוך כדי תנועה של אוכלוסיות הומינינים ברחבי אפריקה והחלפת גנים הדדית, שכמה מהם הועילו להישרדותן".
גם התפיסה הפופולרית של התפתחות ההומו ספיינס תוך הכחדת מיני אדם קדומים אחרים היא מן הזן הלינארי, וגם היא מופרכת: "איננו יודעים מדוע כיום יש בנמצא רק הומינין אחד המתהלך זקוף — אנחנו. ידוע לנו שלא השמדנו את הניאנדרתלים או את הדניסובים אלא העמדנו עמם צאצאים והוספנו את הגנים שלהם למאגר הגנים שלנו".
כאמור, איננו יודעים מה קדם למה, אבל אין ספק שההליכה על שתים השפיעה הדדית על התנהלות חברתית. "ההליכה על שתיים היתה שער הכניסה שלנו לרבות מהתכונות שהפכו אותנו לבני אנוש", כותב דה סילבה. לדוגמא, אחד היתרונות של הליכה על שתים הוא היכולת לאסוף מזון בידים. אחת התוצאות האפשריות היא זו: "נקבות ההומינינים מן הסתם ליקטו יותר מזון משצרכו, והתחלקו בו עם חבריהן לקבוצה. הנקבות שהלכו זקופות יכלו ללקט יותר פריטי מזון כגון לטאות, חלזונות, פקעות, ביצים, פירות, טרמיטים ושורשים". וגם משום שתינוקות אנושיים נולדים חסרי ישע, ונאלצים להנשא בידי אימותיהם, "שורשי הצורה הקולקטיבית שבה אנחנו מגדלים כיום את ילדינו ניכרו כבר אצל לוסי ובני מינה". אפשר להניח שגם העובדה שאנו אוכלי כל נובעת מן ההליכה על שתים, שכן "ההליכה הזקופה על הקרקע חשפה אותנו לסכנה, ולא יכולנו להרשות לעצמנו להיות אכלנים בררניים".
ישנן תיאוריות רבות שנועדו להסביר את הסיבות שהביאו להליכה על שתים – יצור כלים, החזקת נשק, איסוף מזון, ועוד. אבל מן הסתם "לא היתה סיבה אחת ויחידה ליתרון הברירתי שהקנתה ההליכה על שתיים לאבות אבותינו. היתה זו חבילת הטבות שהובילה את ההומינינים להליכה זקופה".
מתי וכיצד החלו בני אדם לתקשר באמצעות שפה? "מאובנים בני חצי מיליון שנה שנמצאו בספרד חושפים עצמות לשון אנושיות וגם אוזניים פנימיות המותאמות לזיהוי ולעיבוד קולות מהספקטרום הקולי האנושי".
רובו של הספר מוקדש לחקר ההליכה על שתים באמצעות מידע שניתן להפיק ממאובנים. בחלקיו האחרונים הוא עוסק ביתרונותיה של ההליכה בימינו כמשפיעה על הבריאות הפיזית והמנטלית. בין השאר למדתי על תפקידם של המיוקינים, חומרים המופרשים מן השרירים בשעת פעילות, ויש להם השפעה מיטיבה על טווח נרחב של איברים בגוף. באותו הקשר של פעילות גופנית הוא כותב כי "הליכה משנה את המוח שלנו, והיא משפיעה לא רק על היצירתיות אלא גם על הזיכרון",וגם "מתברר שההיפוקמפוס יכול לחדש את עצמו, ואפילו הליכה יומית בלבד יכולה לעודד את צמיחתו. הליכה יכולה לא רק לעכב כמה מהשפעות ההזדקנות, אלא אף להפוך את כיוונן".
והנה עוד עובדה מעניינת שלא נתתי עליה את לבי עד כה: "ניסויים חוזרים ונשנים שנערכו לאחר מכן אישרו שאנו מיטיבים לזהות חברים ובני משפחה על סמך צורת ההליכה שלהם בלבד. מתברר שיש אזורים של מוחנו שכווננו במיוחד למשימה זו". טביעת צעד יחודית כמעט כמו טביעת אצבע.
את המידע המרתק הזה, ועוד הרבה מסוגו, ג'רמי דה סילבה מספר בלשון נהירה, בלתי דידקטית, מדבקת בהתלהבות. הספר מאיר עיניים ומומלץ מאוד.
First Steps – Jeremy Desilva
מטר
2025 (2021)
תרגום מאנגלית: מיכאל אלעזר
סקירות ספרים 