סקירות ספרים

"שבחי הסיכלות", שנכתב ב-1508, הוא נאום הוקרה של הסיכלות לעצמה. כשהיא נעזרת בבני לוויה נאמנים – אהבה עצמית, חנופה, שיכחה, עצלות, תענוג, שגעון, זללנות, הוללות, תרדמת מוות – מסייעת הסיכלות, על פי עדותה שלה, להרבות את אושרן של הבריות. היא מונה אחת לאחת את התופעות שבזכותן עדיפה סיכלות על חוכמה ועל ידע, וחובטת בזה אחר זה במגזרים שונים ובעיסוקים שונים שלא היו משגשגים ללא עזרתה. לסיום דבריה היא מבססת את טיעוניה באמצעות מובאות מכתבי הקודש ופירושן, כגון "זוהי גם משמעות האיסור שאלוהים אסר על אדם הראשון לטעום מעץ הדעת טוב ורע, כביכול הדעת היא סם מוות לאושר". עובדה.

מרבית פרקי הספר קצרים ודינמיים, מעלים חיוך ומשעשעים. כשהסיכלות מגיעה לדון באנשי דת, הפרקים מתארכים, עד שנדמה שלשם כיוון אראסמוס מלכתחילה. מן המבוא שכתב המתרגם במבוא לספר, ומדברים שקראתי במקומות אחרים, למדתי על חשיבותו של אראסמוס בקו התפר שבין ימי הביניים לעידן החדש, ועל תעוזתו להתריס נגד בעי הכוח של זמנו. למדתי גם שלמרבה הצער האיש שכתב כאן כי ישו "דורש רק לקיים מצווה אחת, כלומר את צו האהבה" היה אנטישמי ארסי. לא ברור כיצד מתיישבת סתירה זו. מן הספר, אגב, הוא מצטייר גם כמזלזל בנשים. מסתבר שאדם יכול לצאת חוצץ נגד שורה ארוכה של עוולות ותפיסות מעוותות ועדיין לאחוז בכמה משלו.

כמעט בכל אחד מפרקיו המרובים של הספר ניתן למצוא רעיון מעניין, נקודה למחשבה. אביא כאן כמה ציטוטים מייצגים.

מכיוון שבספרים עסקינן, הנה קטע קצר ממה שיש לסיכלות לומר על סופרים ועל קוראים: "אשרי המחבר השומע לעצתי: הלה לא יעשה לילות כימים, לא ירשום כל מה שיעלה על רוחו ועל קצה עטו, לא יסכן יותר מכמה פרוטות לקניית הנייר, שכן יידע מראש כי ככל שירבה לכתוב דברי הבל כן ישמח את לב הקוראים, כלומר את הסכלים והנבערים מדעת. מה ממנו יהלוך אם שניים-שלושה מלומדים, אשר יקראו במקרה את ספרו, יבוזו לו? מה ערך לקולם של חכמים מעטים בתוך המון קולני ורב?"

על הידידות: "לנהוג בסלחנות כלפי חולשותיהם של הידידים, להתעלם מחסרונותיהם, להתפעל מחטאיהם כאילו היו מעשי-צידקות – מה קרוב מזה לסכלות?"

על העדריות המטפחת את הבינוניות: "ככל שהאדם חסר כשרון יותר, כן רב יותר קהל מוקיריו. הגרוטאות הירודות בטיבן מביאות תמיד את ההמון לידי התפעלות, שכן רובם המכריע של הבריות נגוע, כאמור בסכלות. הנבער מדעת מרוצה מעצמו וגם אחרים מתפעלים ממנו, ואם כך, לשם מה חייב אדם לשאוף ללמדנות אמיתית המושגת בקשיי-קשיים, המרגילה להססנות וביישנות, ולבסוף זוכה בהערכתם של מעטים בלבד?"

על האפיפיורים: "אילו ניסו ללכת בדרכיו, כלומר לחיות בעוני, בעמל, בלימוד תורה, במוות על הצלב, בבוז לחיים, אילו היו מהרהרים במשמעות תואריהם "אפיפיור", כלומר אב, ו"קדושתו" – הרי היה גורלם המר ביותר בעולם, שכן מי היה משתוקק להגיע למקומם בכל מחיר, או, לאחר שהגיעו אליו, להגן עליו בחרב, ברעל ובכל מעשה זדון?"

על תיאולוגים ועל משפטנים: "התיאולוגים שלנו כה מאושרים בחוסר הבושה שלהם, עד שאפילו עורכי הדין יכולים לקנא בהם"

כקוראת אדוקה של פרסומי האקדמיה ללשון עברית, שעשע אותי המשפט הזה שבא בסיומו של פרק חבטות במורים: "כאילו כדאי להרעיש עולמות אם מישהו יחשוב את מילת החיבור כתואר הפועל"

חביב עלי הציטוט הרציני הזה: "האושר תלוי לא בדברים עצמם, אלא בדעה שיצרנו לעצמנו עליהם"

את הספר מעטרים איוריו המקוריים של הנס הולביין הבן.

הספר תורגם שנית ב-2017 על ידי נתן רוב מרב מילר בשם "השבח לטפשות".

משעשע, מעורר מחשבה ומומלץ.

Moriae Encomium – Desiderius Erasmus Roterodamus

ספרית פועלים

1966 (1508)

תרגום מלטינית: חיים הלפרין

"שיעורים בפיתוח קול" נפתח בשבעה-עשר קטעים מתוך ספר שלא יראה אור. דורית רביניאן כתבה אותו במשך חמש שנים, ובסופו של דבר, בלב כבד ובצער גדול, גנזה אותו. לא קראתי, כמובן, את כתב היד שנגנז, כך שאני לא יודעת מה, אם בכלל, החמצתי בשל הצמצום, אבל נהניתי לקרוא אותו כפי שהוא. אחות ואח צעיר ממנה, שהיו קרובים מאוד בילדותם ובהתבגרותם, התרחקו עד כדי ניתוק כשהאח התחתן וחזר בתשובה. אחותו, שהרחיקה בינתים ללימודי משחק מעבר לים, נקראה לשוב ארצה כשאחיה שקע בתרדמת והיה חשש לחייו. מי שמנהלת את חיי האח ואשתו היא דודתה של האשה, וזו הכניסה לעצמה לראש שבין האח והאחות שררו יחסים בלתי הגונים, וכתוצאה מכך אשתו מתקשה להשלים הריון. במצב הקשה שנוצר כעת, קל לה להדביק באמונותיה הטפלות את כל הסובבים, כולל הוריהם של האח והאחות, עד כדי כך שהאחות עצמה מתחילה לפקפק בזכרונות הטהורים שלה. האם אי-פעם אי-שם בילדותם הפרה טאבו?

הספר הזה, כאמור, נגנז. החלק הבא, אחרי תיאור הגניזה, עוסק בזכרונות ילדות של הכותבת, בעיקר בתקופה של שבעה חודשים שבה הורחקה מביתה אל בית הסבים, משום שנולד לה אח חולה והוריה לא היו פנויים לטפל גם בה. עד כמה אפשר לסמוך על זכרונותיה של ילדה בת שלוש וחצי? הכותבת משוכנעת שבתסכולה על הריחוק מהוריה ייחלה למות האח. והוא אכן מת. האם טראומת האח המת ותחושת האשמה הם שגרמו לה לגנוז שנים אחר כך ספר על יחסים בין אחות ואח?

איני סבורה שהסופרת ביקשה לכתוב ספר על אמונות טפלות, אבל כמו בהמשך לאמונותיה של הדודה, שלהן היא מתנגדת לוגית גם אם נסחפת אליהן בעל-כורחה, היא נושאת אמונות מעין אלה משלה.

יתרתו של הספר היא מחווה לאביה שנפטר בשנות הששים לחייו. גם חלק זה מתנקז אל אמונה חסרת בסיס, הפעם בדמות חלום מטריד שחלמה אודותיו בערב שלפני מותו.

הספר, כפי שהבנתי אותו, אינו מתגבש לכלל יצירה אחת, אבל ניחא, שכן כל אחד מחלקיו טוב בפני עצמו. הוא משווק עם שפע רמיזות למעשים אסורים, להתנהגות בלתי הולמת, לטאבו, והעיסוק בהם מתואר כנועז. לא טאבו ולא נועז, ואפשר בלעדיהם. לעומת זאת ויחד עם זאת, נהניתי מאוד מכושר הביטוי של הסופרת, ומאהבתה הניכרת לשפה. בניגוד ליותר מדי סיפורים משפחתיים, שהופכים כל רבע ארוע בלתי נעים לטראומה מתמשכת, היא מספרת על משפחה נורמטיבית, שאהבה וסבלה, ששגתה ותיקנה כמיטב יכולתה, שהתמודדה עם קשיים והשלימה איתם. צלקות קטנות נשארות, ארועי ילדות משפיעים על שארית החיים, אבל אפשר להתבונן אחורה לא בזעם, ודורית רביניאן עושה זאת ברגש ובפיכחון.

מומלץ, ולו רק בשל יופיה של השפה ודיוקם של התיאורים הנפשיים.

עם עובד

2025

"הנשים" הוא סיפורן של הנשים בחייו של האדריכל פרנק לויד רייט. את הספר כותב לכאורה טדשי סאטו, חניך (בדוי) של רייט, שהיה חלק מן הצוות בטלייסין שבויסקונסין, מקום שהיה מרכז פעילותו של רייט. טדשי, חסיד נלהב ומעריץ של האדריכל הנודע, מספר על החיים במקום – "מפעל שיתופי דמוקרטי, מלבד האל שבמכונה, ששלט על הכל בדרכו חסרת המעצורים, הרודנית בגלוי" – ושופך אור על דמותו הססגונית והסוערת של רייט. במאמר מוסגר אציין כאן שדמות זו שונה בתכלית השינוי מזו של הווארד רוארק, גיבור "כמעיין המתגבר", שלכאורה מבוססת עליו. ת.ק. בויל נצמד לעובדות היבשות המתועדות ולארועים היסטוריים, אך כפי שהוא מציין בהערה בפתיחה, הספר הוא שחזור דמיוני.

הספר, המתנהל מן הסוף להתחלה, פותח באולגיבנה לזוביץ, אותה פגש רייט ב-1924, כשהיה עדיין נשוי למרים נואל, ואשר היתה לאשתו השלישית. כאילו לא למד כלום מן הביקורת הקשה והנידוי והחרמות שספג החל מ-1911 כאשר קשר את חייו באלה של מיימה צ'ייני בעודו נשוי לאשתו הראשונה קתרין טובין, הביא את אולגיבנה ואת בתה לטלייסין. כמו בשידור חוזר נדונו הוא ובת זוגו לחיים של הסתתרות, לרדיפות של עיתונאים, ולאובדן חוזי עבודה. הפעם גם נאלצו להתמודד עם חמת הזעם, כמעט על סף טירוף, של מרים הנטושה, שעשתה כל שביכולתה למרר את חייהם. אולגיבנה המשיכה לנהל את טלייסין אחרי מותו של רייט כמעט עד סוף ימיה שלה.

למרים, שתיארה עצמה כפסלת אך שום עבודה שלה לא שרדה, מוקדש חלקו השני של הספר. ההיכרות בינה ובין רייט החלה כששיגרה לו מכתב ניחומים בן חמישה-עשר עמודים לאחר שמיימה נרצחה וטלייסין נשרפה. בתוך זמן קצר הפכו היחסים סוערים, לא תמיד לטובה. מריבות הדרדרו לאלימות ולעלבונות, הם נפרדו והתאחדו ושוב נפרדו. האינטנסיביות האובססיבית שלה, שהיתה גלויה מלכתחילה ותודלקה בהתמכרותה למורפיום, לא הרתיעה אותו, אולי אפילו הקסימה, וב-1923 הם נישאו זה לזה ועברו לטלייסין, שאותה היא ככל הנראה לא אהבה. יחסיו של רייט עם אולגיבנה, שהחלו שנה לאחר מכן, היו מבחינתה הכרזת מלחמה.

הפרק השלישי והאחרון מוקדש למיימה, היחידה מארבע הנשים שלא נישאה לרייט בשל סירובה של קתרין לתת לו גט. מיימה, שהרגישה חנוקה בנישואיה, והעדיפה לנטוש את ילדיה כדי לזכות בחופש, זכתה לגינוי מקיר לקיר בשל בחירותיה ובשל יחסיה הפתוחים עם רייט, וכמוה גם רייט עצמו. מיימה היתה פמיניסטית מוצהרת, ועסקה בתרגום כתביה של אלן קיי, אבל לדעותיה על זוגיות לא היה סיכוי מול גל הגינויים שקידם אותה ואת רייט בכל מקום. מיימה נרצחה ב-1914 על ידי עובד ממורמר בטלייסין, ואיתה נרצחו שני ילדיה שבאו לבקר וארבעה עובדים נוספים.

מעט בשוליים, אבל בעל נוכחות דומיננטית למדי, מצוי סיפורו של טדשי, שמייצג את האדריכלים בשאיפה שבאו להסתופף בצלו של האדריכל הגדול, והיו מוכנים לשאת חיי עמל וכפיפות לחוקים מחמירים. טדשי, יליד יפן, שמקדים דברים משלו לכל פרק, מספר גם על גורלו של יפני בארצות-הברית, תחילה כזר דחוי שחלילה ללבנים לחבור אליו, ובתקופת מלחמת העולם השניה כאויב שיש לכלוא במחנות נידחים. כשהוא כותב את הספר הוא כבר סב, ומי שמסייע בעדו הוא בעלה האמריקאי של נכדתו. חילופי הדעות בין השניים מוסיפים לווית חן להערות ה"סופר" בשולי הטקסט.

ת.ק. בויל מפליא להכנס לעורן של הדמויות השונות, בין אם מדובר בטדשי, התלמיד המעריץ, או בכל אחת מן הנשים. למרות החזרתיות המסוימת של יחסיו של רייט עם בנות זוגו, כל אחת מהן שונה לחלוטין מרעותה, ובויל מבטא היטב את האישיות היחודית של כולן, תוך שהוא מאיר את המגבלות שעמדו על דרכן כנשים באותן שנים. זהו אמנם סיפורן של דמויות בחייו של רייט, אבל בסופו של דבר דמותו שלו היא שמתנוססת במרכזו של הספר, רבת פנים, סוערת, מעוררת השתאות והסתייגות גם יחד, ומאוד מלאה בעצמה. באחת מהערות הסופר מסופר כי רייט הצהיר במהלך משפט שהוא האדריכל הגדול בעולם. השופט שאל איך הוא יכול לבסס את הטענה, ורייט ענה: "כבודו, הרי נשבעתי לומר את האמת". מיוחס לו גם הציטוט הבא: "החוקים והכללים נוצרו בשביל האדם הממוצע. האדם הרגיל אינו יכול לחיות בלי כללים שינחו את התנהגותו. קשה לאין שיעור לחיות בלי כללים, אבל זה מה שהאדם החושב, הכן, ההגון באמת נאלץ לעשות".

"הנשים" הוא ספר אינטנסיבי מאוד, סוחף, כתוב בכשרון ומתורגם כהלכה, ואם כי פה ושם הוא גורם תחושה בלתי נוחה של מציצנות, הוא בהחלט מומלץ.

The Women – T.C. Boyle

עם עובד

2012 (2009)

תרגום מאנגלית: ליה נירגד

שני ילדים ילדה סילי, נערה שחורה, לאביה אלפונסו, שהיכה אותה ואנס אותה. שני הילדים נלקחו ממנה ונמסרו לזרים. סילי עצמה ניתנה לאלברט, שאליו היא מתייחסת רק כ"אדון ___". אלברט, אלמן ואב לילדים, חשק בנטי, אחותה הצעירה והיפה של סילי, אך נאלץ להסתפק באחות המכוערת בין השתים. מבית אלים ומתנכר אחד עברה סילי לבית אלים ומתנכר שני. מכל הבריות בעולם היא קשורה רק אל נטי, אבל כשזו נמלטת מבית אביה, ואחר-כך גם מבית אחותה בשל ההטרדות שמטריד אותה אדון ___, סילי נותרת בודדה בתוך חיים של ניצול ושל עבודת פרך, ללא אהבה. באין לה נפש חיה שאותה היא יכולה לשתף במחשבותיה, היא כותבת לאלוהים.

אין לסילי מושג שאפשר אחרת. אבל כשהיא פוגשת את סופיה, אשתו הדעתנית של הארפו, בנו של אדון ___, היא מתחילה להבין שיש אפשרויות נוספות. כשהארפו שואל לעצתה, נואש מעיקשותה ומעצמאותה של סופיה, סילי, מבלי להבין למה, מציעה לו להכות אותה. אבל כשסופיה מתעמתת איתה, סילי נאלצת להודות: "אמרתי את זה כי אני טפשה. אמרתי את זה כי אני מקנאת בך. אמרתי את זה כי את עושה מה שאני לא יכולה […] את נלחמת". אלא שסופיה משלמת מחיר כבד מאוד על המלחמות שהיא מנהלת, מול גברים ומול אנשים לבנים, וסילי אינה מסוגלת לנהוג כמוה.

מי שבאמת משנה בהדרגה את חייה של סילי היא שוגר אייברי, זמרת מצליחה והמאהבת של אדון ___. עוינות שוררת תחילה בין השתים, למרות שסילי העריצה את שוגר עוד בטרם פגשה אותה, אבל בהדרגה נוצר אמון, ומתפתחת אהבה, נפשית ופיזית. שוגר היא שתגלה לסילי שאדון ___ הסתיר ממנה במשך שנים מכתבים שכתבה לה נטי, ומנע ממנה את הקשר עם האחות שהיוותה עבורה עוגן ונחמה. שוגר היא גם זו שתנהל איתה שיחות נפש מעמיקות, תחזק אותה בעיתות משבר, תמנע ממנה לבצע מעשים קיצוניים שיפגעו בה, ותראה לה שיש מוצא מחייה.

המכתבים של נטי, שבעלה של סילי החביא, מספרים על קורותיה כל אותן שנים, בעיקר בעבודת מסיון באפריקה בחברת בני הזוג שאימצו את ילדיה האבודים של סילי. היא מתארת את החיים בכפר שבו התישבו, וגם את הרס המקום בידי אירופאים בעלי מטעי גומי, שנהגו בשטח כאילו היה שלהם ושעבדו את התושבים. היא מספרת גם על הפער שנפער בין תושבי אפריקה לצאצאי אלה שנלקחו משם בכוח, ולא מטשטשת את העובדה שלרודפי בצע מבין השחורים היה חלק בסחר העבדים (כמו שעשתה בהרחבה יא ג'סי בספרה "שיבה" כמה עשורים לאחר מכן).

האומץ של שתי האחיות לבחור את דרכן, לעמוד על זכותן לאהבה ולעצמאות, בא על גמולו, כשהסופרת מספקת להן בסופו של דבר שלוות נפש המשפיעה על הקשרים שלהן עם הזולת.

זהו ספר על גזענות, שמותירה את השחורים בתחתית הסולם החברתי. גם בתחתית הזו יש שווים יותר, כלומר הגברים, ושווים פחות, כלומר הנשים. וכמו שהשחורים ברובם, לפחות על פי הספר, הפנימו את נחיתותם, כך הנשים ברובן הפנימו את חולשתן, ואלה כמו אלה בוחרים רוב הזמן לא להאבק, עד שמגיעים מים עד נפש. אצל סילי נקודת השבר היא גילוי המכתבים המוסתרים. היא מאבדת אמון בכל, כולל באלוהים שהיה עבורה אוזן וכתף. "אלוהים היקר", היא כותבת כשהיא מגלה אמיתות קשות על חייה ועל משפחתה, "אתה בטח יושן". נדרש השכל הישר של שוגר כדי לגרום לסילי לתפוס את אלוהים לא כגבר לבן עב זקן וכחול עיניים, אלא כישות של יופי ושל שמחה. "אני חושבת שזה מעליב את אלוהים, אם את עוברת ליד צבע ארגמן באיזה שדה איפה שהוא ולא שמה עליו", אומרת שוגר, וסילי בסיומה של שיחתן אומרת, "כל כך הייתי עסוקה בלחשוב עליו, שאף פ'ם לא שמתי לב באמת לשום דבר שאלוהים עושה. לא גבעול של דגן (איך הוא עושה את זה?), לא לצבע ארגמן (מאיפה זה בא?), לא לפרחי-בר הקטנים. כלום". שוגר היא גם זו שמערערת באוזני בילי על תפיסת הגברים כעליונים: "הגבר מקלקל הכל. הוא על הקופסת גריסים שלך, בתוך הראש שלך, ובכל דבר שיש ברדיו. הוא מנסה לעשות שתחשבי שהוא בכל מקום. ברגע שאת חושבת שהוא בכל מקום, את כבר חושבת שהוא אלוהים. אבל הוא לא".

אליס ווקר עסקה בנושאים אלה גם בספר מוקדם יותר, "ההזדמנות השלישית", שסגנונו מוצלח פחות, אבל נושאיו מעניינים. על "הצבע ארגמן" זכתה בפרס פוליצר לספרות 1983, והעיבוד שנעשה לו בכיכובה של וופי גולדברג מוצלח.

צובט לב, מעורר מחשבה ומומלץ.

The Color Purple – Alice Walker

לדורי

1984 (1982)

תרגום מאנגלית: שלומית קדם

מרגרט אטווד מפגינה – שוב – ב"תועות בזמן" את כשרונה ככותבת סיפורים קצרים. אלה שבחלקו הראשון של הספר ובחלקו האחרון שאובים מן הביוגרפיה שלה ושל בן זוגה גרהם גיבסון, וכמו ב"אי-סדר מוסרי" גם כאן היא מכנה אותם נל וטיג. חלקו האמצעי של הספר כולל סיפורים עצמאיים, בדויים, שמספקים, בדרכה המיוחדת של אטווד, נקודות תצפית בלתי שגרתיות על האנושות.

הסופרת היתה בת שמונים ושלוש כשהספר ראה אור. אני מציינת עובדה זו משום שמרבית הסיפורים, בעיקר אלה של נל וטיג, מסופרים על ידי אשה בגילה שהתאלמנה לא מכבר, אשה שמקבלת את הזיקנה ואת יתרונותיה וחסרונותיה בטבעיות. הכתיבה שלה רעננה – היא עדיין שואלת שאלות ללא מענה – עוקצנית לעתים, חדה ומפוכחת, ואת מגבלות גילה היא נושאת בהשלמה ובתבונה.

הסיפור הראשון משעשע, כשהוא מתאר נסיונות ללמוד עזרה ראשונה בעקבות דרישת החברה המעסיקה את בני הזוג. כרגיל אצל אטווד, היא אינה מצטמצמת לגבולות של עלילה יחידה או של נושא יחיד. הסיפור מתנתב אל הפער שבין המוּדעוּת המתמדת לסכנות כיום, בעיקר משום שיש דרכים למנוע אותן או למצער להתכונן אליהן, ובין אי-המוּדעוּת בעבר. ההעדפה שלה ברורה: "מוטב להאחז באשליית הבטחון. מוטב לאלתר. מוטב לצעוד ביער הסתווי הזהוב, לא מוכנים כמו שצריך, לדקור בריכות קפואות במקלות הליכה, לנשנש שוקולד, לשבת על בולי עץ קפואים, לקלף ביצים קשות תחת אבקת השלג המוקדם, כשהיום מאפיל. ואף אחד לא יודע איפה את. האם הם באמת היו פזיזים כל כך, לא מודעים כל כך? כן. אי-המודעות שירתה אותם נאמנה".

"שני גברים חרוכים" יוצא דופן בשני חלקי הספר המוקדשים לנל ולטיג, משום שאינו עוסק ישירות בהם, אלא בשני אנשים שהכירו בצרפת ושחלקו איתה את סיפור חייהם. "הם ידעו איזה טיפוס אני, וידעו – למעשה בנו על כך – שיום יבוא ואספר על חייהם. למה הם רצו בכך? למה מישהו רוצה בכך? אנחנו סולדים מהרעיון שנהפוך לחופן אבק, ותחת זאת מבקשים להפוך למלים. לנשימה בפיותיהם של אחרים". הסיפור מספר על חברות שנוצרה בין שני גברים שונים מאוד זה מזה, כשחוויות המלחמה הנפרדות שלהם מקשרות ביניהם.

גם "ארוחת צהרים מאובקת" סובב סביב המלחמה, ובמרכזו אביו של טיג שכונה בז"ע, בריגדיר זקן עליז, אם כי העליזות שימשה לו מסכה בלבד, שכן שב משדות הקרב של מלחמת העולם השניה אדם אחר משיצא אליהם. הסופרת תוהה על היכולת של זוג שהופרד לשש שנים קשות להשתקם – "איך זה לחיות עם גבר שנוכח רק למחצה? המחצית השניה נותרה זנוחה מעברו השני של האוקינוס האטלנטי, בנוף חרב שאין להעלותו על דל שפתיים". בז"ע סייע בשחרור עיר בהולנד (שגמלה לו בקריאת רחוב על שמו), היה ממשחררי וסטרבורק, והגיע לברגן-בלזן ימים מספר אחרי הבריטים. ניירותיו, שעברו לידיה של הסופרת, מספרים לה, חלקית, על מחשבותיו בשדה הקרב, כפי שבאו לידי ביטוי בשירים שכתב תוך כדי המלחמה, ומותירים שאלות פתוחות כמו הקשר שלו עם מרתה גלהורן, שמכתב ממנה מצוי אף הוא בין הניירות. לעולם, כך נראה, לא באמת תכיר אותו. "אני יכולה לומר רק: אני שומעת אותך. או, אני שומעת משהו. או, אני מנסה לשמוע משהו. כן?", היא אומרת בלבה לבריגדיר המת.

מסיפורי נל וטיג אזכיר גם את "אלמנות", ובו הסופרת עונה במכתב לשאלת ידיד שדרש בשלומה, ומתארת את תחושת האלמנוּת, את החיים כאלמנה. המכתב הזה לא נשלח, שכן "אתה נמצא מעבר לנהר. שם יקיריך עדיין לובשים דמות מוחשית. בצד הזה, האלמנות. ובינינו זורם נהר שאין לחצות אותו". במקומו היא כותבת מכתב כמעט "גנרי", מכתב חביב, שאינו אומר בעצם דבר משמעותי כלשהו על עצמה ועל חייה אחרי מות בן זוגה.

במרבית הסיפורים בחלקו האמצעי של הקובץ נוכחת מגפה כלשהי, מן הסתם בהשפעת הקורונה, או שמתרחש ארוע דרמטי שמאפשר לסופרת להרחיק את נקודת ההתבוננות שלה. "קונכיית צדפה" הוא סיפור הוצאתה להורג של היפאטיה, המספרת אותו בגוף ראשון, כשהיא ממשיכה להתבונן באנושות בשנים שעברו מאז. "רבים בעולמכם אוחזים בדעה שמאז תקופתי חלה התקדמות, שאנשים נעשו אנושים יותר, שהזוועות שנפוצו באותה עת פחתו עם השנים, אם כי לא ברור לי איך אדם ששם לב למתרחש סביבו מסוגל לחשוב כך". היא מתייחסת ליצוגים שלה באמנות כאשה צעירה, למרות שהיתה לפחות בת חמישים במותה, לעתים עירומה – "מושא ענין קבוע אצל גברים מסוג מסוים" – ותוהה אם זכתה כשנמנעה ממנה הזיקנה או שהפסידה: "אני מנסה להביט בצד החיובי: לא נאלצתי לשאת את השפעות הזיקנה המופלגת. מה עדיף, אני שואלת את עצמי, שלולית או שקיעה? לכל אחת קסם משלה".

נקודות התבוננות מיוחדות במציאות מצויות גם ב"הראיון המת", ראיון בדוי עם ג'ורג' אורוול, ב"גריזלדה חסרת הסבלנות", שבו חייזר מחזיק אנשים בבידוד ומספר להם סיפור מערער מוסכמות, וב"מותרים לכל", שהוא, בעיני, מעין מחווה ל"מעשה השפחה".

שמו של הספר בתרגום מילולי הוא "בחורות זקנות ביער". חיבבתי אותו יותר מאשר את השם שנבחר למהדורה העברית, שבעיני הוא עָצוּר מדי מכדי להשמע "אטוודי" (סער ורדי, ראש מחלקת ספרות מתורגמת בהוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר, מעיר: באנגלית Babes in the Woods  הוא בערך המקבילה העברית ל"תינוקות שנשבו". תוספת המילה Old לפני הוא אוקסימורון חמוד, אבל אי אפשר לקרוא לספר בעברית "תינוקות מקשישים שנשבו". לכן הפתרון היה למצוא חלופה בעברית מתוך הסיפור בעל אותו שם, שתהיה הכי קרובה למה שהסופרת ניסתה בעצם לומר כאן. לא רק שהשם החדש לקוח ישירות מתוך הספר – הוא גם קיבל את ברכתה האישית של אטווד).

הזכרתי על קצה-קצהו של המזלג כמחצית מן הסיפורים שבספר. האחרים טובים לא פחות, וכולם תורגמו היטב על יד קטיה בנוביץ'. למען האמת, קצת קשה לכתוב עליהם, בעיקר משום שלספר רק את העלילה מחטיא לגמרי את איכותם. קסמם וחוכמתם נובעים מן השפע שבכל אחד מהם, מן היכולת של הסופרת לזרום קדימה ולצדדים תוך שהיא גורפת אל תוך העלילה פרטי משנה, שכולם יחד מספקים חוויה שהיא גם מהנה לקריאה וגם מחייבת הרהור.

מומלץ בהחלט, כמובן.

Old Babes in the Wood – Margaret Atwood

מחברות לספרות

2025 (2023)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'

כותרת משנה: ה' באייר תש"ח (14.5.1948) – הדרמה המופלאה של הקמת המדינה

"בוודאי, לא קשה לחייך כעת על האמונה ההיא, ולהטיל ספק בחלום שהמדינה תוכל לפתור הכל, ולא קשה להוכיח עד כמה היו עיוורים, ותמימים ואולי רק מדוכדכים לבלי שאת, ועד כמה היו פזיזים להאמין ואולי גם פתטיים, ואיך שכחו את המציאות ואת גבולות הדמיון ואת תחומי הריאליות, כשם שהתעלמו מן התביעה הפלסטינית שבצדם ומכל מציאות המזרח התיכון, או מאכזריות חוקי הכלכלה שאינם נמסים מן המילה מדינה, וגם לא התפלספו על המדינה שאיננה אלא כלי, והכל תלוי בידי מי ולאן, ועוד ועוד – אבל אלה היו שתיים-שלוש השנים שלא שאלו שאלות ושהעולם כולו התקפל והיה לתביעה אחת, לרצון אחד, ולאמונה אחת מסונוורת אור גדול, ואיך כל-כולו של אדם אחד ושל עם אחד התקפלו אז לנקודה האחת – מדינת היהודים. רגעים כאלה אינם קורים אלא אחת בחיי עם, פעם בהיסטוריה ובוודאי בחיי אדם, ובין אם הייתה זו התשובה הנכונה לגמרי או לא – הרגע הזה כשכל העולם התקפל עד לנקודה רושפת זוהרת אחת, ואיש קטן אחד היה רץ לפניהם ומניף ידיו וקורא לבוא וכולם אכן הם באים-רצים אחריו ורבים מהם לא ירוצו עוד – מי שהיה שם לא ישכח עוד איך הייתה לו בחייו הפעם האחת ההיא, הפעם ההיא כשכל הכל כולו היה דבר אחד" (ס. יזהר)

ביום שישי, ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, בשעה 16:00, זמן קצר לפני פקיעת המנדט הבריטי, במוזיאון התל-אביבי שבבית דיזנגוף בשדרות רוטשילד 16 בתל-אביב, הכריז דוד בן-גוריון על הקמת המדינה. היה זה, כפי שתיאר ס. יזהר בציטוט שלמעלה, רגע חד-פעמי. צניעות ופשטות אפיינו אותו, ואף הדגישו את חשיבותו, כפי שכתבו אודותיו כתבים בעיתוני התקופה ואנשים שנכחו בו: "הפשטות שמסביב הוסיפה הוד לא ישוער"; "תבוא שעה ונדע להעריך את גודל הצניעות, שבה הכריז עם לוחם על מדינתו, על משאת נפשו שנתקיימה"; "ללא מליצה, ללא טקס חגיגי, במעשים ערוך המעמד, שהוא כולו מחייב וחדור אחריות". בן-גוריון עצמו, בענייניות אופיינית ובריאליזם מפוכח, כתב אותו ערב ביומנו: "בארבע אחה"צ הוכרזה העצמאות היהודית והוקמה המדינה. גורלה בידי כוחות הבטחון".

מרדכי נאור ליקט ממקורות רבים את סיפורו של אותו יום מזויות שונות, ואף הוסיף מאמרים מרחיבים. הספר, שנפתח בנוסח ההכרזה בעברית ומסתיים בתרגומים לאנגלית ולערבית, משלב יחדיו ארועים כמו תיאור יומו האחרון בארץ של הנציב הבריטי בסיומו הפורמלי של המנדט; פרטים טכניים בארגון הטקס בהתראה של עשרים וארבע שעות תוך שמירה על חשאיות; דיווחיו של הקונסול האמריקאי לממשלתו והערכותיו לגבי המלחמה הצפויה לפרוץ; ניסוח ההכרזה וההצבעה על עצם קיומה; ביוגרפיות של החותמים על המגילה כולל אלה שנותרו בירושלים הנצורה וחתמו ימים רבים אחר כך; התחושה באותו יום בקרב הכוחות הלוחמים; הפעילות בארצות-הברית ובאו"ם להשגת הכרה במדינה החדשה; מקומה של ההכרזה במרקם החוקי והחברתי במדינה; נפילת גוש עציון והתחנה בנהריים באותו היום ממש; ההתיחסות לארוע בעיתונות הישראלית ובעיתונות היהודית בתפוצות; ועוד ועוד.

בלטה בעיני יותר מכל העובדה שלמרות חילוקי הדעות, והיו אינספור כאלה, היתה תחושה עזה מאוד של אחדות. הדבר בא לידי ביטוי הן בבחירת מקום ההכרזה – כזה שלא יהיה מקושר למפלגה כלשהי או לאמונה דתית – הן בתמיכה הציבורית הגורפת שהביעו אישים מכל קשת העמדות, והן ברשימת החותמים על ההכרזה שכללו נציגים רוויזיוניסטים וקומוניסטים, שבשאר הימים לא נמצאו בכפיפה אחת עם "אנשי שלומנו". זאב שרף, שריכז את כל ההכנות לכינונם של מוסדות השלטון והמשפט, העיד כי "הוויכוח [על הנוסח ועל ההיערכות ליום שאחרי] התנהל באותה רוח שאפפה את הכל – רוח של אחדות גדולה, סבלנות וכיבוש היצר".

מרדכי נאור, בצרפו יחד ארועים גדולים ופרטים קטנים, מהלכים מדיניים והתארגנות לוגיסטית, מיטיב ליצור תמונה של יום מרטיט, שעוצמתו וחשיבותו עודם אתנו.

מומלץ מאוד.

ספרית יהודה דקל

2014

"מקסיקו" הוא ממואר המתאר שנה בחייה של הסופרת רינת שניידובר. רינת, ילידת מקסיקו, עלתה לארץ עם משפחתה כשהיתה בת ארבע. אחרי מספר שנים חזרה המשפחה למקסיקו. בסיום התיכון עלתה לבדה לארץ. בשנת 2008, כשהיתה כבת שלושים, נסתה לחזור להתגורר במקסיקו, בעיקר מסיבות כלכליות, יחד עם בת זוגה עמית. הספר מתאר בגוף ראשון את התנסויותיה בשנה זו.

קשה לכתוב סקירה על הספר, משום שאישיותה של הסופרת היא במידה רבה נושא מרכזי בו, וכתיבה לגופו של סופר היא גישה שאני נמנעת ממנה. אעקוף את הנושא הזה, ואציין רק שהכתיבה של רינת מצטיינת במודעות חדה, בביקורת עצמית, וברמת חשיפה גבוהה גם כשהתוצאה שלה היא הצגתה באור שאינו תמיד מחמיא. הערכתי את ההיבט הזה של הספר ואת המוכנות לתאר דברים כהוויתם. למרות שהיא מצטיירת כאדם אינטנסיבי מאוד, אדם של קצוות – "את בנאדם טוטאלי שרק יודע לאהוב או לשנוא", היא מצטטת את עמית – היא רואה בבירור, גם אם לעתים בדיעבד, את גווני הגוונים שבין הקצוות, ויודעת לתת להם מלים.

יש בספר כמה וכמה היבטים מעניינים. היחסים בין בני המשפחה המפוצלת בין שלוש מדינות – ישראל, מקסיקו וארצות הברית; היחסים בין בנות הזוג, שנראות כל כך שונות זו מזו; חווית ההגירה, ובמקרה זה הגירה חוזרת ונשנית, שבגינה מתקיימת תחושה מתמדת של שונוּת, של אי שייכות עד כדי נידוי פה ושם; הצצה אל החברה המקסיקנית על פערי המעמדות בתוכה; ועוד. הסופרת מספקת גם מבט אל מאחורי הקלעים של כתיבת ממואר. לדוגמא, היא מתלבטת איך לתאר תהליכים באופן מובנה ומאורגן, למרות שבחיים האמיתיים אין תהליכים לינאריים. האם אין בכך משום עיוות ולמעשה שקר? ועל כך עונה בת זוגה: "זה לא שאת עומדת למבחן בהיסטוריה פה. את בסך הכל מספרת סיפור וכדי שיבינו את הסיפור שלך, את חייבת לסנן את האינפורמציה, ללטש, לעקם".

אהבתי את הרעיון להוסיף בסיומם של כמה מן הפרקים מעין ראיונות קצרצרים עם דמויות שהופיעו בהם. הניגוד בין מה שהסופרת זוכרת כאמת לאמיתה, או בין מה שהיא חושבת שאחרים חשו, למה שהם אומרים באותם ראיונות, מספק נקודה למחשבה על תעתועיו של הזכרון, וגם תזכורת לכך שאנשים, אפילו הקרובים לנו ביותר, אינם ספר פתוח בפנינו.

למרות כל המעלות, אני צריכה להודות שבמשך חלק ניכר מן הזמן הספר נותר מרוחק ממני. אולי בגלל שהאישי בו משתלט על הכללי. אם הייתי מכירה את הסופרת היכרות אישית, אולי הייתי מרגישה אחרת, אבל אני מכירה רק את הפרסונה הספרותית שלה, בעיקר כמי שכתבה את "סיפור הצלחה" המוצלח מאוד. בעוד ב"סיפור הצלחה" הסופרת כתבה כתיבה סובייקטיבית על אדם הבדוי, ואפשרה לאנשים רבים למצוא אזורי השקה אתו, ב"מקסיקו" היא מרוכזת במידה רבה בעצמה, והקוראת הח"מ נותרה חלק מן הזמן בחוץ. "למרות שאני כותבת סיפור אוטוביוגרפי, חשוב לי שכל סצנה תצדיק את הקיום שלה, שיהיה בה משהו שיהדהד אותי, את המצב שבו הייתי נתונה בזמן שחוויתי אותה, וזה קשה כי לפעמים דברים קורים סתם, ואת לא ממש מוצאת בהם משמעות עמוקה או את המורכבות שאת מחפשת", היא כותבת. אני מאמינה שהסופרת מצאה את המשמעויות המבוקשות, אבל מבחינתי לעתים לא מצאתי בסצנות הכתובות נקודות אחיזה, גם אם הערכתי מאוד את כושר הביטוי ואת הכשרון לתת מלים לתחושות. קוראים שונים מן הסתם ימצאו בו נקודות אחיזה משלהם.

אפיק והתחנה

2025

ג'ון גרישם, המוכר בזכות ספרי המותחנים המשפטיים שכתב, קיבץ בספר זה שבעה סיפורים קצרים. רובם ככולם נוגעים במידה כזו או אחרת בהיבט משפטי כלשהו, אבל עיקר עניינם הוא התבוננות בדמויות בעיירה קלנטון שבמדינת מיסיסיפי בעת שהן נקלעות לסיטואציה החורגת מן השגרה.    

"מסע דמים" מספר על מסעם של שלושה צעירים אל ממפיס כדי לתרום דם לצעיר מהעיירה שנפצע בתאונת עבודה. גרישם מתאר בלגלגנות, שלא נעדרת ממנה חיבה, את הצירוף המשעשע של בחור אחראי למדי עם בתול שנפעם מן העיר הגדולה ועם מסומם ואלכוהוליסט שאינו מסוגל להתמודד עם חולשותיו. כשכל אחד מושך לכיוון שונה, וכולם בקלות דעת נגררים אחרי האחרים, טוב לא יכול לצאת מזה גם אם הכוונות טובות. את ההיבט המשפטי, הלגלגני אף הוא, מספק עורך דין, המבליח מבלי שנקרא אל בית אמו של הפצוע, מבטיח הרים וגורם למשפחה להבטיח "להתעלם מעורכי דין אחרים – סתם חבורה של רודפי אמבולנסים – ולנדות כל חוקר ביטוח שיתגנב למקום כנחש".

"להביא את ריימונד" הוא סיפור נוגע ללב על אשה ושני בניה, הנוסעים אל הכלא לקראת ההוצאה להורג של הבן הצעיר. שלושת הבנים הם פליטי האלימות הקשה של אביהם, שלמרבה המזל התפוגג בשלב כלשהו מחייהם. הבכור פרש מחיי פשע, השני עדיין שקוע בהם, אך הוא מטפל במסירות באמו. השלישי הרחיק לכת, ומצפה לו, כאמור, עונש מוות. עד הרגע האחרון הצעיר, שהוא פנטזיונר יומרני, מאמין שעורכי הדין שהוא מעסיק על חשבונם של אמו ואחיו יושיעו אותו.

גיבור "תיקים מצחינים" הוא עורך דין בעיירה הקטנה, שאיכשהו מצליחה לפרנס את עורכי הדין הרבים השוכנים בה. הוא קץ בקטנוניות של עבודתו, הוא קץ באשתו, וכשנופלת לידיו הזדמנות פז בזכות תיקים פתוחים ישנים, שאת קיומם כמעט שכח והוא מכנה אותם 'מצחינים', הוא מנצל אותה כדי לשנות את חייו כליל, תוך שהוא מרמה על ימין ועל שמאל.

איש עסקים נוכל וראוותן, שחולשתו העיקרית, פרט לכסף, היא הימורים, מנצל בסיפור "קזינו" אינדיאני זקן כדי להקים קזינו למרות התנגדות גורפת של הסביבה, תוך שהוא עושה שימוש בחוק המאפשר לאינדיאנים חרות רבה על אדמותיהם. לקזינו יש השפעה בלתי צפויה על חייו של זוג אחד, ובסופו של דבר גם על חיי אותו איש עסקים.

"חדרו של מייקל" הוא הנוקב שבין השבעה. עורך דין, שהגן לפני שנים על רופא רשלן שגרם ללידתו של תינוק פגוע מוח, נאלץ לעמוד פנים מול פנים מול הילד, שמצבו לא הוטב עם השנים, ולהכיר בנזק שגרם כל אחד מן השקרים שהשמיע בזחיחות במהלך ההגנה.

את "נווה מרגוע" מספר בגוף ראשון נוכל, שעובר מבית-אבות אחד למשנהו, עובד שם כמה חודשים, מביא לשינוי צוואה כלשהי של אחד הדיירים לטובתו בעזרתו של חבר עורך דין, נוכל אף הוא, וממשיך למוסד הבא. בעיני הוא עצמו הוא ככל הנראה מעין דון קישוט הנלחם באינספור הפרות החוק ומקרי הרשלנות של המוסדות, שעל הנהלתם הוא מותח, בצדק, כך נראה, ביקורת קשה.

הסיפור האחרון, "ילד משונה", הוא הנוגה שבהם. הומוסקסואל יליד המקום, שבחר להתרחק בשל נטייתו שסימנה אותו כמשונה, ונודה במידה רבה על ידי משפחתו, שם אל העיירה כשהוא חולה איידס ונוטה למות. ידידות ענוגה נרקמת בינו ובין אשה שחורה מבוגרת, כשהוא מורחק מן הצד הלבן של העיירה אל הצד השחור, כדי שימות שם ולא ידביק איש מן הלבנים.

ג'ון גרישם מפגין בסיפורים את אותה מיומנות שמאפיינת את ספריו. דמויותיו ברורות מאוד, אמינות מאוד. הסיטואציות שהוא בורא מלאות חיים. הוא אינו מייפה את המציאות, ואינו "מנפח" אותה לטובת הבדיה. יש לו היכרות מעמיקה עם נושאי כתיבתו, וסגנונו מצטיין בשילוב של ריאליזם חד, שזור לעתים בציניות משועשעת, בצירוף חמלה על החלשים והפגועים. הסיפורים זכו לתרגום נאה של בועז וייס, והספר מומלץ בהחלט.

Ford County – John Grisham

מודן

2010 (2009)

תרגום מאנגלית: בועז וייס

שנת 1933 בארץ-ישראל. בתל-אביב וביפו השכנה מתגוררים אלה בצד אלה בני לאומים שונים, יהודים ששבים למולדת, ביניהם יוצאי גרמניה שנמלטים מן הנאציזם העולה; ערבים שרואים בעין רעה את ההתישבות היהודית; טמפלרים שהגיעו לארץ כדי לקרב את הגאולה, וכעת בהשפעת השליט הגרמני החדש הם מאמצים תפיסת עולם גזענית ומתבדלת; בריטים שמבקשים לקדם את האינטרסים של מדינתם; ועוד. קפה לורנץ, שנבנה על ידי הטמפלרים ב-1886 בין תל-אביב ליפו, מהווה נקודת ציון ונקודת מפגש לבני כל הלאומים.

אל קפה לורנץ מצטרף כעובד חדש מקס לנגר, צעיר יהודי, חבר בברית הבריונים. מקס הוא צעיר בטלן למדי, חי על כסף שאביו שולח מלובלין ועל חסדיה של אשת בעל הבית שלו בתל-אביב. אחרי רצח ארלוזורוב, כשחברי ברית הבריונים סומנו כחשודים מיידיים, מקס ירד פחות או יותר למחתרת, וכשנלקח בסופו של דבר לחקירה הוצעה לו עסקה מטעם הבריטים – ריגול אחרי הטמפלרים בתמורה לניקויו מכל חשד בפרשה. קפה לורנץ הוא מקום מתאים להאזנה לשיחות לא לו. קפה לורנץ הוא גם המקום שבו עובדת גרטה, הצעירה הגרמניה שבה הוא מאוהב ושמאוהבת בו. כן, הרוויזיוניסטים, שמקס נמנה עמם, מתנגדים לכל מגע עם הגרמנים – טינתם כלפי ארלוזורוב נבעה, בין השאר, מנסיונותיו לרקום איתם הסכם – כן, הטמפלרים שוללים מכל וכל התקשרות בין אשה משלהם לגבר יהודי, אבל אידיאולוגיה לחוד ואהבה לחוד.

איזה סיכוי יש לאהבה בין יהודי לגרמניה, בתקופה שבה הטמפלרים נוהים אחרי היטלר, והיהודים כתגובה מחרימים את תוצרתם? בתקופה שבה הבריות מצופפות שורות ומתבצרות בתוך עצמן? קלוש למדי.

על רקע זה משיב רון עמיקם לחיים את המקום ואת התקופה. סביב סיפורה של אהבה חסרת סיכוי הוא מתאר את פרטי הפרטים הפיזיים המרכיבים את היומיום, מציג את המחלוקות הקורעות את הציבור היהודי, פורש את התיאוריות השונות סביב רצח ארלוזורוב, וטווה עלילה של יצרים גועשים – פרטיים ואידיאולוגיים – ושל אהבה עדינה. את אלה הוא עושה בלשון הקרובה במידה רבה לזו של התקופה, ובשילוב של רצינות והומור.

מי רצח את ארלוזורוב? כנראה לעולם לא נדע בוודאות, אבל הפרשה ממשיכה לעורר ענין ודמיון למעלה מתשעה עשורים לאחר שהתרחשה. התיאוריות נעות מרצח מקרי, דרך רצח על רקע אישי בידי אשתו או בידי הזוג גבלס, ועד רצח פוליטי על ידי ברית הבריונים או דווקא על ידי אנשי שלומו של הנרצח כדי להבאיש את שם יריביהם. רון עמיקם מצא דרך מעניינת לספר על כל אלה כשהוא משוטט שיטוט נוסטלגי בארץ-ישראל של שנות השלושים.

נעים לקריאה ומומלץ.

כנרת זמורה

2024

"המועקה זה דבר שלא משתנה, היא כל הזמן פה, וכל הזמן שם […] אני חושב שיש מלא מועקה, כמו שכבה כזאת שמכסה את כולם, כמו ציפוי כזה, כמו בוץ, ממש כמו בוץ […] הדכאון זה דבר מפיל, זה דבר משתק, אבל המועקה לא. אין לה התפרצויות, היא כמו שטפון שקט. היא יכולה להתנפח או להתכווץ, אבל היא תמיד באוויר", כך מנסה אורי קרביץ להסביר לקב"ן את תחושותיו במחנה הטירונים ובחיים בכלל.

עמיחי שלו, מפיו של אורי, מתאר גהינום עלי אדמות, לא רחוק מכאן במחנה דותן. קבוצה של חיילים בעייתיים, לכולם סעיף נפשי, מגיעה לטירונות במחנה. רובם ככולם נושאים מטען של מצוקה, ניכור, השכלה חלקית מאוד, תחושת חוסר ערך. כבר באוטובוס בדרך למחנה מתבלטים הבריונים ומסומנים החלשים, ומה שמתחיל ככאפות משפילות מתפתח למסכת התעללות ולאכזריות קשה. אם מטרת הגיוס לאפשר להם דרך להשתלב, למצוא לעצמם מקום, הדבר אינו ניכר. להפך, התחושה הכללית היא של חוסר תכלית. נדמה שהנערים נמצאים שם רק משום שהחוק מחייב, אבל למפקדים במקום אין באמת רצון, ואולי גם לא יכולת, למצות את הטירונות כדי להביא תועלת לשני הצדדים. החיים משתרכים להם תחת גשם מקפיא על אדמה בוצית, ללא פעילות שיש בה טעם, והאלימות משתוללת.

כשמתברר שכמעט כל החיילים ייאלצו להשאר בבסיס בשבת, מתעורר מרד זוטא, והמיועדים להשאר מכריזים על כוונות התאבדות. חלקם סובלים בבירור מבעיות נפשיות, אחרים נסחפים אחריהם, וכולם בדרך זו או אחרת אחוזי יאוש ולהוטים לשים קץ לפארסה הסהרורית שהם חווים.

עד כמה הדברים המתוארים בספר קרובים למציאות? ההרגשה שלי היא שכמו בספרו הקודם שקראתי, "בדידות מזהרת", עמיחי שלו בוחר בקיצוניות, אומללות ללא פשרות וללא הפוגה. בשני הספרים הוא מפגין עוז ביטוי, שמאפשר הזדהות עם דמויותיו על סבלותיהן. כאן כמו שם הוא אינו מאפשר אף קרן של אור, וההקצנה, מבחינתי, פוגעת משמעותית ביכולת למצוא אחיזה בסיפור ופוגעת באמינותו.

לכן, גם הפעם, ההמלצה מסויגת.

ידיעות ספרים

2010