סקירות ספרים

המוטו שבחר דונלד הרינגטון לספר הוא ציטוט מדבריו של האדריכל פרנק לויד רייט, המתייחס למבנים המקומיים הצנועים המצויים בכל מקום: "אותם מבנים עממיים רבים באים מן האדמה, הם טבעיים. גם אם לעתים קרובות הם שבריריים, ערכם האמיתי קשור באופן אינטימי לסביבה וללב חייהם של האנשים. פעולות בדרך כלל נהגות בכנות ומתבצעות כמעט תמיד מתוך תחושה טבעית. התוצאות הן לעתים קרובות יפות, ותמיד מאלפות". כפרופסור לאמנות של ההיסטוריה, וכיליד מחוז ניוטון בחבל האוזרק שבארקנסו, הרינגטון מתאר את קורותיו של הישוב הקטן, הבדוי אך המציאותי, סטיי מור, לאורך שישה דורות, וקושר בין ההיסטוריה המקומית של הישוב ושל תושביו למבנים שנבנו בו במהלך השנים. זה אולי נשמע עיוני וכבד ודידקטי, אבל הספר רחוק מכך: הוא סיפורי, אוהב, ציני, מצחיק, פנטזיונרי, מעשיר ומאוד מהנה.

שני אחים, ג'ייקוב ונוח אינגלדיו, בוחרים, מסיבות שיתבררו בהמשך העלילה, לעזוב את טנסי, ולנדוד למעלה מאלף קילומטרים מערבה בחיפוש אחר מקום חדש לגור בו. במקום בו יחיו מעתה ואילך הם פוגשים את פנשואו האינדיאני, היחיד שנותר, יחד עם אשתו, בכפר קטן שננטש. נוח החששן והמסתגר יתפוס מרחק, ג'ייקוב, למרות ביישנותו, יצור חברות קרובה עם פנשואו, וינהל אתו דיונים מעמיקים בנושאים שיעסיקו גם את הדורות הבאים, ביניהם בריאה, העולם הבא, אמונה, יחסים בין המינים ועוד. ביתו המעוגל והנייד של פנשואו הוא הראשון המוצג בספר. פנשואו הוא גם זה שיתן לישוב החדש של שני האחים את שמו, סטֵיי מור, על שם המנהג להפציר באורחים להשאר.

המשפחה הבאה שתגיע למקום, אם אלמנה וילדיה הרבים, תאפשר את ההתבססות בישוב ואת העמדת הדור הבא, כשהבת הבכורה תציע לג'ייקוב לחם תירס, ובכך למעשה תציע לו את עצמה כרעיה. ששת הדורות הבאים יראו את השגשוג היחסי של סטיי מור וגם את ההתדרדרות. האחרון בשושלת אינגלדיו ינבור במבנים שהוקמו עם השנים וננטשו כדי ללמוד על קורות אבותיו ואבות-אבותיו.

הרינגטון מתאר ברוח טובה חברה קטנה שדבקה בתמימות, בבערות, באורחות החיים של פעם ("כמו-פעמי" הוא ביטוי חביב עליהם). קידמה, או כמו שהם מכנים אותה "קיד מה", פסולה מעיקרה ונדחית. "כל דבר חדש, כל דבר מתקדם ועתידני, היה תועבה עבור האנשים האלה, ומי אנחנו שנשפוט אותם? 'סטיי מור' היא מילה נרדפת ל'סטטוס קוו'; למעשה, יש אנשים שמאמינים, או שהיו רוצים להאמין, ששמה של העיירה נועד לסמל הפצרה, תחינה, שהעבר יישאר הווה". יעבור זמן רבלפני שחשמל יגיע לישוב, רכב ממונע יצור בהלה ויידחה, לימוד קריאה וכתיבה יהיה נחלת מעטים. הבחירה הזו לדבוק במוכר תהיה אחד הגורמים לנידָחות של המקום, עד כדי כך שכעבור עשרות שנים כשמושל ארקנסו מתבקש לטפל בענין כלשהו בסטיי מור, הוא עונה "שהצוות שלו חוקר את הענין, והבעיה העיקרית היא לאתר את מחוז ניוטון בכלל ואת סטיי מור בפרט".

עלילת הספר שלובה במקומות אמיתיים ובארועים היסטוריים. מחוז ניוטון קיים, וכן הישובים ג'ספר ופרתנון המצויים במרחק כמאה קילומטרים מדרייקס קריק, הישוב עליו ביסס הרינגטון חלקית את סטיי מור. ג'ייקוב משתתף בדיונים על פרישה מהאיחוד, והוא היחיד המצביע נגד (בדומה למושל אייזק מרפי, שפרטים מפעילותו הפוליטית הושאלו לג'ייקוב); ג'ייקוב ונוח מוצאים עצמם נלחמים במלחמת האזרחים האמריקאית; כמה עשורים אחר כך אחד הצאצאים מבקר בתערוכה העולמית בסנט לואיס (אך איש אינו מאמין לתיאוריו); צאצא אחר, שמבקש להיות מיוחד, מקים סניף של הבונים החופשיים (שהחברים בו בבורותם אינם מבינים דבר מן החומר הנשלח אליהם, ומעדיפים לפרש את א.ג.ש.י, הארכיטקט הגדול של היקום, כארגון ג'ינג'ים שיכורים יהירים); בשנים מאוחרות נוצר טרנד של חזרה לאדמה, וכמה עירונים מנסים את מזלם בהשתלבות במקום; ועוד.

הבורות הנאיבית של תושבי סטיי מור משמשת את הסופר ככלי לתיאור ציני של תופעות שונות, ולהבעת עמדה ברורה בנושאים שעסק בהם גם בספרים אחרים. כך, לדוגמא, אנשי המחוז, שאינם מוצאים טעם במלחמה בכלל, ובכזו שמציבה אלה מול אלה אחים וחברים בפרט, נמנעים במכוון מלירות כדי לפגוע. רב-סרן, שבא לבדוק את מהלך הקרבות, טוען כנגד ג'ייקוב: "החשש שלי הוא שאתה ואנשיך, כמו האויב, בסופו של דבר תשכנעו את עצמכם שהמאבק הזה הוא בעצם טיפשות גמורה, ופשוט תבטלו אותו מבלי להתייעץ בדרגים הבכירים". "זה החשש שלך", אמר ג'ייקוב, "והתקווה שלי". בפרק משעשע מגיעים לישוב מטיפים מזרמים שונים, ומנסים, ללא הצלחה, לכבוש את לבבות התושבים, אך אלה מבקשים ענין והגיון, לא רוחניות. הרינגטון מונה בסדר עולה את המניעים ללכת לכנסיה: סקרנות, להתבייש לסרב, תחושת שליחות, רצון להתמזג עם האחרים, תשוקה ללמוד את אמצעי הישועה, תשוקה להיגאל, תשוקה לחיות בגן עדן בעולם הבא, הזדקקות סכיזופרנית להזדקקות, אי-שפיות, קדושה. כשמטיף כשרוני מצליח לכבוש לבבות עם תיאורים חיים מאוד של אהבה וארוטיקה המבוססים על ספרי התנ"ך, אנשי הפינה, שומרי המוסר, אוסרים "לצפות" בהם מטעמי מוסר. המטיף מבטיח לא להראות בכנסיה סרטים לא הגונים, ובמקומם מראה את "סיפורי הקרבות הגדולים בתנ"ך, סצנות של דם ומוות, חרבות מנצנצות ועריפות ראשים, עינויים וביזה ומלקות וקטיעות איברים. האנשים באו בהמוניהם, ואפילו יושבי הפינה בעצמם חזרו לחזות בסיפוריו, וישבו על ספסלם המיוחד בעיניים בוהקות, ואחד מהם נהג לשבח את האקשן עם 'ברכו את האל' ו'אמן' ו"לוהים תפוס 'תם!'". סרקזם במיטבו.

לא רק בענינים שברוח עוסק הספר, אלא גם ביומיום, במנהגים שנוצרו עם השנים והתקבעו גם כשמוצאם והסיבה להם נשכחו מזמן; בשפה היחודית למקום, האופן בו מלים מבוטאות, ומונחים שמובנים רק לבני המקום (וזו הזדמנות לשבח את עבודת התרגום של אסף גברון שהתמודד עם עיברות הניב האוזרקי); ביחסים בין בני זוג, שמפאת ביישנותם הכרונית של בני אינגלדיו זכו לניואנסים מעניינים; כמובן במבנים שנבנו במקום, החל מן הבית הנייד של פנשואו, דרך הבית הקטן והכמעט אטום לאור שבנו האחים ג'ייקוב ונוח, האסם שנבנה בהמשך, חנות הסחורות, ואחרים; ועוד שלל פרטים ופרטי פרטים המרכיבים יחד תמונה תוססת של סטיי מור, של תושביה ושל התקופה בה חיו ששת הדורות.

חלק מן הקסם של הספר נובע מן ההפרזות שבו. אייזק אינגלדיו, לדוגמא, הוא שתקן כרוני. לא אילם, רק אחד שאינו מרבה במלים. הרינגטון נוטל את השתקנות הזו אל הקצה, כשהוא מביא את אייזק כעד במשפט, והשופט מאפשר לעורכי הדין לשאול אותו אך ורק שאלות של כן ולא, שעליהן הוא יכול לענות בנדנוד ראשו מבלי שיצטרך לדבר. לבייויס, בן דור אחר, ביישן כרוני בחברת נשים, הוא בורא מערכת יחסים טלפתית עם אשתו. השניים אינם מחליפים מילה בקול כל ימי חייהם, ואף ישנים בנפרד, עד כדי כך שבניהם סובלים מתחושה שהם עצמם אינם קיימים כלל, שכן אם לא מתקיים כל קשר בין ההורים המסקנה ההכרחית היא שהילדים לא נוצרו. אז כן, ההפרזות אולי חורגות מן ההגיון, אבל החן בהן רב ומהנה עד מאוד.

עוד תרומה לקסם מעניקה המעורבות האישית של המספר בעלילה. הוא אינו מתעד חסר פניות, כפי שהוא עצמו מעיד בהערות כגון זו: "הבית שג'ון גר בו, ובו גידל את משפחתו הגדולה, אפילו לא מאויר במחקר הזה, לא בהכרח בגלל נטית הלב שלי נגד ג'ון, אלא בגלל שהבית לא ראוי לציון משום בחינה, לפחות לדעתי". וגם כגון זו לקראת סיומו של הספר: "סופים מלחיצים אותי, לא בגלל שאני לא יודע למה לצפות, אלא פשוט בגלל שהם סופים, ואין כלום מעבר להם, כמו שאין דבר מעבר למוות ודבר מעבר ליקום".

סופם של המקום, של שושלת אינגלדיו ושל הספר מגיע יחדיו, כשוורנון, האחרון בשושלת, נובר בכל מקום אפשרי בסטיי מור המתפוררת כדי ללמוד על הדורות שקדמו לו, וחושף כל בדל מידע שיש בכוחו להשיג. "הכל שם; תיעוד הולדתה, צמיחתה ונפילתה של סטיי מור בשלמותה. הסיפור שלנו, לכל דעה ומטרה, מסתיים".

ספר מקסים, יוצא דופן ומומלץ מאוד.

The Architecture of the Arkansas Ozarks – Donald Harington

טובי

2007 (1975)

תרגום מאנגלית: אסף גברון

בשנות השמונים, ג'יימס ג'פרסון, מועמד לנשיאות ארצות הברית, מציג עמדה קשוחה נגד יצרניות הנפט הערביות השולטות בשוק. מועד הבחירות קרב, ג'פרסון, המתמודד מול סגן הנשיא המכהן, הוא המועמד המוביל, ואנשי הנפט מבקשים לעצור אותו. בקרב מנהלי אופ"ק חלוקות הדעות אם יש לסלק אותו כליל מן המרוץ, או במלים אחרות מן החיים, או להסתפק בחבלה במעמדו. העמדה המתונה יותר מנצחת, שכן "אינך חייב לרצוח אדם פיסית כדי לקטול את סיכוייו הפוליטיים. אם אתה מצליח ללכלך אותו, להבאיש את ריחו ברבים, ליצור את הרושם שאינו מהימן, או שהוא נוכל, או הומוסקסואל, או מכור לסמים וכיוצא בזה – הוצאת אותו מן המרוץ תכף ומיד". בעזרתו של איש נפט אמריקאי, שעסקיו מקיפים גם תחומים רבים אחרים, הם מחטטים בעברו כדי לחשוף סוד או חולשה או מעשה בלתי הגון שיכתימו את תדמיתו הציבורית.

קלינט קרייג, לשעבר היסטוריון מוערך ועוזרו של ג'פרסון, הדרדר עם השנים לכתיבת מותחנים חסרי ערך. כדי לשקם את שמו ואת הערכתו העצמית, הוא מנסה בדרכי עורמה לשכנע מוציא לאור לחתום אתו חוזה לכתיבת ספר היסטורי-מחקרי נוסף. במהלך שיחה אקראית לכאורה הוא מזכיר רעיון ששמע פעם מן המוציא לאור לכתוב על שוד האוצרות של גרינג, מספר על תיאוריה שפיתח בנושא זה, ומצליח להשיג את החוזה המבוקש. פרטים שיחשוף במהלך התחקיר שיערוך עלולים לסכן את ג'פרסון, והעלילה תסתבך אף יותר כשבתו של ג'פרסון תכנס לתמונה.

מיכאל בר-זהר, היסטוריון וסופר מוכשר, משלב, כרגיל בספרי הפרוזה שלו, עלילה רבת תפניות מדמיונו עם פרטים היסטוריים. בתיאור מסע הבחירות של ג'פרסון הוא משתמש במסמכים אמריקאיים אמיתיים, העוסקים ביחסים עם יצרניות הנפט ובתחזית צריכת הנפט של ברית המועצות, שבשנה המתוארת בספר עדיין סיפקה את צרכי עצמה. בקפיצה לגואנחואטו שבמכסיקו הוא נוטל את הקוראים לביקור אצל המומיות ומספר על ההיסטוריה שלהן. בתיאור מחקרו של קרייג הוא מספר על אוטו בראנדל ומישל סקולניקוב, דמויות מפתח בשוד חפצי הערך של היהודים בצרפת, ועל גרינג, שהצליח לחמוק מתליה אחרי משפטי נירנברג כשהתאבד זמן קצר קודם לכן. סקולניקוב נרצח בספרד, שם נמצאה גופתו החרוכה למחצה ביוני 1945, בראנדל נמצא תלוי בתא כלא במרץ 1947, וגרינג מת כתוצאה מבליעת גלולת ציאניד שעד היום לא ברור כיצד הגיעה לידיו – צירוף שלושת אלה משגר את קרייג לחפש אדם רביעי שכנראה סילק מן הדרך את שותפיו כדי להיות הבעלים היחיד של האוצרות שגרינג אסף והחביא.

בר-זהר, כמו בספריו האחרים, הוא כותב רהוט, מספר עלילה מפותלת שעדיין ניתן לעקוב אחריה מבלי ללכת לאיבוד, בורא דמויות מתקבלות על הדעת, עשיר בידע, ומעניק חווית קריאה מעניינת ומהנה.

מומלץ

ידיעות אחרונות

1986

בהרים הגבוהים של קירגיזסטן נמר שלג מזדקן מודח ממעמדו כזכר אלפא בידי צעירים וחזקים ממנו. הנמרה, שאיתה ידע אהבה ואושר, נטשה אותו ללא נקיפות מצפון לאחר שנמר צעיר גבר עליו בקטטה. המקומיים מכנים אותו ז'אאברס, ברדלס החץ, על שם זינוקו המהיר, אבל גם כישורי המרוץ והציד שלו כבר אינם כשהיו. פה ושם הוא עושה מאמצים אחרונים להפגין את עליונותו, אבל כשהוא נוכח לדעת שמה שהיה כבר לא יהיה, הוא בוחר להתרחק. לבדו הוא נודד בין הפסגות הגבוהות, מחפש מעבר אל פסגה קשה לכיבוש כדי לסיים עליה את חייו. בעבר הגיע אליה בקלות, כעת הוא מתקשה בטיפוס.

בעיר יושב ארסֶן סמנצ'ין במסעדה, ומרגיש כמי שנותר מאחור במרוץ הזמן. עם קריסת ברית המועצות, החברה סביבו שינתה את פניה, והוא מסרב להשתנות איתה. ארסן הוא עיתונאי עצמאי, שדעותיו אולי מקובלות על עורכיו אבל לא על מי שמממן אותם. הוא נטוע עמוק במסורות הקירגיזיות, מהן הוא שואב את כוחו ואת השראתו, אבל התרבות בארצו דוהרת אל המערב ואל המודרנה. עם אידנה, האשה שאהב ושאהבה אותו, חלם להעלות מחזה המבוסס על מיתוס הכלה הנצחית הקירגיזי, אבל היא, שהיתה זמרת אופרה, הפכה לכוכבת פופ, ובחרה לה גבר אחר מתוך עולמה החדש. אחוז יאוש וכאב ארסן מתכנן נקמה אלימה.

צ'ינגיס אייטמטוב מספר סיפור רב ממדים באמצעות שתי הדמויות המקבילות האלו. הגורל, על מופעיו הרבים בעלילה, זימן לשניהם ארועי מפתח דומים, והוא עתיד לזמן להם נקודות עימות ונקודות השקה עד שייפגשו בשיא הדרמטי, ואולי הבלתי נמנע, של חייהם. לארסן נועד תפקיד הצייד, כשהוא נקרא לסייע כמתורגמן לדודו העשיר, המארגן מסע ציד עבור שני נסיכים סעודים שחשקה נפשם בפרוות נמר. לז'אאברס נועד תפקיד הנרדף. מכיוון שהם שנים שהם אחד, תבוסתו של האחד, או נצחונו, יהיו גם תבוסתו, או נצחונו, של השני.

אייטמטוב כותב על אהבה, על כוחה למלא את הנפש ולהאיר עולם קודר, וגם על התהום אליה מוטלים מי שאבדה להם. הוא עוסק בהשלכות של המעבר החד מקומוניזם לשוק חופשי, מעבר שהעשיר זריזים מעטים, והותיר את מרבית האנשים אובדי עצות ואובדי דרך. "אבל עכשו יש לך חופש, אומרים לך. ואתה לך תבין מה שווה החופש אם אין לך הכנסה. אז באים ותולים את כל הצרות של הכפר בתקופת המעבר: נעבור את זה, אומרים לך, וקדימה, לכלכלת השוק החופשי!", אומר לארסן חברו מילדות, אכול טינה ותסכול. באמצעות ארסן הסופר מקונן על דחיקתן של המסורות הישנות מפני תרבות ההמונים הקולנית, הראוותנית, קלת הדעת. הוא כותב גם על איוולתן של המלחמות, על חוסר הטעם שבהרג האינסופי. הוא מצר על ההתמסחרות של הכל – "הלוא דבש נותנים במתנה, הלוא הוא נועד להנאה צרופה, מעדן לפעוט ולזקן, לא משהו לקניה ולמכירה" – חלקית בשל המרדף אחר הכסף, חלקית מחוסר ברירה, שכן אורחות החיים הקודמים נמחקו בחטף ללא שהות מספקת להסתגל. והוא חרד מפני הכחדת בעלי החיים, שהפכו גם הם מוצר מסחרי שנמסר לכל המרבה בתשלום.

בכפר הולדתו שבהרים, לשם מגיע ארסן כדי להתלוות לנסיכים הסעודים, הוא פוגש את אֶלֶס, ואהבה חדשה צומחת. הזהות בין האדם לנמר מגיעה לשיאה כשהם מודים ביניהם לנמרים שבזכותם נפגשו, מכנים זה את זה נמר ונמרה, וקופאים באימה כשרעיון נורא חולף במוחם: "ומה יהיה עלינו אם אנחנו נמרי שלג?". בכפר, שאיבד את מקורות הכנסתו הקודמים, הציד הפך מקור פרנסה כמעט יחיד, וההכחדה ודאית. מה יהיה על האדם לאחר מכן? שמו המקורי של הספר, "כשהרים נופלים (הכלה הנצחית)", מרמז גם הוא אל אותה שאלה. לא נמר השלג לבדו ייעלם, והכלה הנצחית לנצח תקונן.

כמו בספריו האחרים, גם בספר זה האדם והטבע שזורים זה בזה, והעלילה, למרות מכאוביה ומעקשיה, מסופרת באיפוק ובעדינות, מספקת אבחנות דקות ומניחה מקום לאלו של הקורא. דינה מרקון משמרת בתרגומה את התערובת הריאליסטית-מיסטית שאייטמטוב רקח בכשרון, והספר מומלץ מאוד.

Когда падают горы (Вечная невеста) – Чинги́з Тореку́лович Айтма́тов

עם עובד

2012 (2006)

תרגום מרוסית: דינה מרקון

ילדותה של גוון עברה עליה בידיעה שמותה של אמה כריסטינה קרוב. כשהילדה היתה רק בת שלוש, אובחן אצל אמה סרטן שד. בשמונה השנים הבאות היא נלחמה במחלה, אך זו התפשטה לעצמות ולמוח. גוון ואחיה ג'יימי, המבוגר ממנה בארבע שנים נותרו יתומים. בשנים האחרונות לחייה, כשהרופאים נתנו לה רק שנה, ואחר-כך שנה נוספת, עסקה כריסטינה באינטנסיביות, כפי שעסקה בכל דבר בחייה, בהכנת ארגזים עמוסי קופסאות קטנות ומעטפות לילדיה. בקלטת שמצאו השניים אחרי מותה אמרה בין השאר: "הרעיון הזה צץ לי כשחשבתי על האגדה הרוסית על ואסיליסה, כשהאמא גוססת והיא נותנת לבת שלה בובה קטנה שהיא שמרה בכיס. ואז, בזמנים קשים, כשהיא מתמודדת עם אתגרים גדולים שהיא עדיין קטנה מדי וחסרת ניסיון בשבילם, היא מוציאה את הבובה מהכיס והבובה אומרת לה מה הם הסימנים שיעזרו לה לדעת באיזו דרך לבחור. הבובה מייצגת את האינטואיציה של הילדה, את החוכמה הפנימית שלה ואת האהבה של אמא שלה כלפיה. והבנתי עד כמה הייתי רוצה לתת לכל אחד מכם בובה כזאת שתוכל לעזור לכם כשהבעיות יהיו גדולות מדי, או מורכבות מדי, או כשלא יהיה לכם מספיק ניסיון בחיים כדי לדעת באיזו דרך לבחור". הארגזים מכילים מתנות לימי ההולדת, בצירוף ברכה והסבר על הבחירה, וכן מכתבים לאבני דרך בחייהם העתידיים של ילדיה: המחזור הראשון, קבלת רשיון נהיגה, סיום לימודים, אירוסים, לידת ילד ראשון.

ז'נביב קינגסטון היא גוון, שם שנתן לה אחיה ואומץ על ידי כל מכריה. בממואר רגיש, נוגע ללב וחכם, היא מתארת את משפחתה, את הילדות היחודית שלה ושל אחיה בחברתו של המוות, ואת ההתמודדות המייסרת עם האובדן, ובעצם האובדנים, שחוו. היא מספרת על הרע ועל הטוב, על המריבות התכופות בין ההורים, וגם על הרוך ששרר ביניהם; על חיכוכים בינה, המוחצנת והתזזיתית, ובין אחיה המופנם, וגם על הקשר האמיץ שקשר אותם כל חייהם; על רופאים שהכזיבו ועל רופאים שסייעו; על הרפתקאות ושמחות, וגם על דכאונות וקשיים נפשיים. נוכחת מאוד, וחשובה מאוד, התמיכה השופעת שבני המשפחה זכו לה, מחברים, מקבוצות רוחניות שהאם פנתה אליהן, מאנשי מקצוע שגויסו להכין את הילדים למה שמצפה להם.  

"בכל השנים שבהן היה לי הארגז, מעולם לא התפתיתי לפתוח חבילה לפני הזמן", כותבת גוון, ובכך אפשרה לאמה ללוות אותה בכל תחנות חייה. נדמה שכריסטינה חשבה על הכל. היא לא הסתפקה בהכנת מתנות כדי להיות נוכחת ולהושיט יד מן העבר. היא ניסתה לדמיין את ילדיה כמתבגרים וכמבוגרים, ולדבר אליהם כפי שיהיו אז, לא כפי שהיו כשהכירה אותם בחייה. מכתביה אליהם הם מופת של עידוד ושל הכוונה, בנסיון להעניק להם יותר מסתם זכרון נוסטלגי. כך, לדוגמא, זכתה גוון לקרוא ביום שקבלה את המחזור הראשון, במכתב שדיבר על נשיות, על אימהות ועל עצמיות: "גווני, יש לך מוח משובח. בבקשה תנסי לזכור שכל בן שצריך שתהיי פחות ממה שאת, כדי שהוא יוכל לחבב אותך ולהרגיש איתך בנוח, הוא לא מישהו שראוי לחיבה שלך". בארון כבר המתינו לה התחבושות הראשונות שאמה הניחה שם עבורה. כריסטינה לא היססה להתייחס במכתביה ובקלטות שהשאירה ליחסים בינה ובין בעלה, והֵצרה על שלא יכלה לתת לילדיה דוגמא לחיי נישואים טובים. היא הכינה אותם לאפשרות שאביהם יינשא שוב – "אולי אבא התחתן שוב ומצא יחסים מאושרים יותר, שבהם הוא מרגיש על קרקע בטוחה יותר ופחות מנותק, והצליח לספק לכם דוגמה טובה יותר למה שיכול לצמוח מנישואים". בכל פעם שגוון וג'יימי מבקשים לדבר עליה עם אנשים שהכירו אותה, כולל הפסיכולוגית שלה שמחויב לחסיון, הם מגלים שאמם הקדימה אותם, והורתה לכולם לענות לכל שאלה שישאלו, חשופה וחטטנית ככל שתהיה. היא אפילו לקחה בחשבון שהמתנות שהיא משאירה אחריה עלולות להתקלקל או ללכת לאיבוד, מה שבאמת קרה מספר פעמים, וכתבה: "בבקשה תזכרו, אמנם המתנות האלה יקרות בגלל המשמעות שלהן, אבל הן בסך הכול חפצים". אשה מרשימה באמת, בבית ובחוץ (עמותה שהקימה בגיל עשרים ושלוש, לפני נישואיה ולפני לידת ילדיה, להזנת קשישים עניים קיימת ופעילה עד היום).

באחד ממסריה כריסטינה אמרה שבחרה להנשא לאיש שהיתה בטוחה שיהיה אב טוב, וגוון וג'יימי אכן בורכו גם באב מסור. פיטר היה טיפוס הופכי לאשתו הקפדנית עד פדנטיות, בעל דמיון עשיר, חובב הרפתקאות ומעשי קונדס, ילדותי משהו לעתים, אולי פחות רגיש לצרכי היומיום אבל תומך ללא סייג במשברים הגדולים. הוא התמודד עם דכאון, שילדיו לא היו מודעים לו, קרס תחת משבר כלכלי שהוא ואשתו חוו, אבל למרות הקשיים ולמרות מריבות קולניות שבקעו מחדר ההורים הילדים חוו סביבה בטוחה ואוהבת. אם נותרו משקעים בשל חיכוכים שנוצרו עם השנים, הסופרת, כעת בשנות השלושים לחייה, אינה דשה בהם. "קיבלתם בחיים האלה כמה קלפים מצוינים וכמה קלפים גרועים מאוד", אומר לגוון ולג'יימי דודם. צריכים לנצל את הטובים ולהתמודד עם הגרועים.

קל לגלוש בספר כזה לסכריניות, אבל קינגסטון אינה נופלת לפח הזה. הכתיבה שלה כנה, חשופה, בלתי מתייפייפת. היא כותבת על משפחה אוהבת, על סביבה תומכת, אבל גם על כעסים, על מריבות, על כאבים, ואין אלה סותרים את אלה. אחרי שנים של התמודדות עם ילדות בצל המוות ועם כל מה שצמח ממנה, לטוב ולרע, היא משדרת אופטימיות. דנה אלעזר-הלוי העניקה לספר תרגום נאה ורגיש, והספר מומלץ בהחלט.

לקריאת פרק ראשון באתר עברית

Did I Ever Tell You? – Genevieve Kingston

מטר

2025 (2024)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי

מונה, בת ארבע-עשרה, התייתמה בגיל שבע משני הוריה, ואומצה על ידי דודתה ודודה, בעלי מאפיה. היא אוהבת לעבוד במאפיה, לא מפריע לה להתחיל יום עבודה בארבע בבוקר, והידיעה שאולי תהיה היורשת של המקום ואלה יהיו חייה מעתה ועד עולם נוחה לה. לשביעות הרצון שלה מחייה תורמת גם העובדה שהיא קוסמת. לא בעלת כוחות על, לא שולטת באיתני הטבע, אלא קוסמת "בקטן", קוסמת של לחם. היא יכולה לשכנע בצק לתפוח ולהיאפות כראוי, מסוגלת לגרום לעוגיות ג'ינג'רברד לרקוד להנאת הלקוחות, מצליחה לטפח מחמצת המשמשת, לצד השימושים המקובלים, גם כמעין כחיית מחמד. קסמיה קטנים ובעלי תועלת שולית, ודי לה בכך. היא עצמה אינה מגזימה בתיאור כוחותיה: "ככה זה כשאת קוסמת — כמעט בכל דבר את לא יודעת מה את מסוגלת לעשות עד שאת ממש עושה את זה, ולפעמים גם בדיעבד את לא בטוחה מה בדיוק עשית".

בעולמנו, הפוחד מן השונה ודוחה אותו, קוסמים מוצאים עצמם נתונים לחוקים מגבילים, אבל לא בעיר בה מתגוררת מונה. בחצרה של הדוכסית השלטת משרתים כמה קוסמים רבי כוח, ובעיר מתגוררים באין מפריע מספר קוסמים צנועים יותר, המשתלבים באוכלוסיה, גם אם פה ושם יש מי שאינו מרוצה משכנותם.

בוקר אחד, כשמונה פותחת את המאפיה, היא מוצאת שם את גופתה של נערה צעירה מוטלת על הרצפה. כפי שיסתבר עד מהרה, מישהו אינו מוכן להשלים עם נוכחותם של קוסמים בעיר, ומונה עלולה להיות הבאה בתור. מאחורי הקלעים רוחשים משחקי כוח, תאוות שלטון, אינטריגות פוליטיות, ועד מהרה תמצא עצמה מונה מגויסת, עם כוחותיה הצנועים, לתפקיד הגיבורה. מצוידת בבצק, ומתוגברת בנער עבריין, בעוגיה מנחמת, במחמצת זועפת, ובקוסמת משונה שרוכבת על סוס מת, היא תתייצב למלחמה באויבים מבית ומחוץ.

אורסולה ורנון, תחת שם העט ט' קינגפישר, יצרה מה שהיא מגדירה כספר ילדים אפל למדי. הספר בהחלט מתאים לנוער, ואכן יש בו אפלוליות, אבל כקוראת שמזמן אינה נוער אני יכולה להעיד שנהניתי ממנו הנאה מרובה. הדמיון הפורה של הסופרת, המקוריות של העלילה, הדמויות המתוארות היטב, החן הרב של המספרת יחד עם ההומור והמודעות העצמית שלה – כל אלה נארגים יחד לסיפור שכיף לשקוע בו. להנאה הזו תורמות גם הבלחות מעוררות מחשבה, ביניהן השאלה מתי, אם בכלל, עוזבים מקום שבו החיים עומדים בסכנה ממשית – "אז אם לא לעזוב, ולא להתחבא פה לנצח, איזו ברירה נשארה לי?", תוהה מונה כשהיא חשה נרדפת; התהיה על שלטון העובר בירושה למי שלא ניחן בכישורים המתאימים – "יש לי חשד שיש לה פחות כישרון מולד בענייני שלטון מכפי שיש לי באפייה", היא אומרת על הדוכסית שנרדמה בשמירה על העיר שבחסותה; ההכרה בחוסר היכולת לשלוט ברוע ששוחרר – "מה עלה על דעתי? אם את אופה לחם מרושע, הוא לא ישמע בקולך רק כי את מבקשת יפה", היא מבינה בדרך הקשה; ועוד.

גילי בר-הלל סמו חתומה על התרגום, ונדמה לי שעל קסמיה אין צורך להכביר מלים. את הכריכה היפה עיצב מורן דיין מסטודיו גם וגם.

מומלץ.

לקריאת פרק ראשון באתר עברית

A Wizard's Guide to Defensive Baking – T. Kingfisher

מטר

2020 (2025)

תרגום מאנגלית: גילי בר-הלל סמו

איש הארכיב הותיק בארכיון הציבורי בלונדון בקיא במקצועו, אך ידוע גם בהתקפי הבלבול הקלים שלו. בלבול שכזה מגלגל לידיו של סטודנט להיסטוריה מכתב שלא אמור היה לראות. סיווג הסודיות של המכתב, שכבר אמור היה להיות משוחרר לציבור, הוארך שוב ושוב, ואיכשהו, בעודו סודי ביותר נצמד אל תיק מסמכים שנמסר לידי הסטודנט במקום התיק שאותו ביקש לקבל. בטרם הבחין הארכיבר בטעות הבין הסטודנט שלפניו מסמך מעניין ביותר, והוא הגניב אותו אל תוך תיקו. טעות תמימה זו והתגובה הספונטנית בעקבותיה תפתחנה מרדף אלים וגם תיבת פנדורה של סודות אפלים בצמרת הק.ג.ב. והסי.אי.אי.

כרגיל בספרי הביון של מיכאל בר-זוהר, ומן הסתם כך גם בעולם הביון, שום דבר אינו כפי שהוא נראה. ג'יימס ברדלי, סוכן סי.אי.אי. שמגויס למשימה להשיג את המכתב, ומגייס בהמשך את עצמו להציל חפרפרת אמריקאית שהושתלה בשורות הק.ג.ב. ולחשוף חפרפרת רוסית שהושתלה בשורות הסי.אי.אי., עתיד ללמוד זאת על בשרו. במרדף אחרי המכתב הוא פוגש את סילבי, צעירה צרפתיה שהיתה זמן מה בת זוגו של הסטודנט ומצאה עצמה שקועה עד צוואר בתסבוכת בינלאומית שמסכנת את חייה. סילבי להוטה לא לעמוד מן הצד בזמן שג'יימס משגר את עצמו למשימות מסכנות חיים. ג'יימס מצדו נחוש לשמור על חייה אחרי שכבר איבד אשה וילדה בגלל משחקי הביון. הם משלבים כוחות, ומגלים, אולי כמו כל סוכן, ששימשו פיונים במשחק גדול שאת סודותיו לא יכלו לנחש.

עוד כרגיל בספריו, גם כאן בר-זוהר משלב עובדות ופרטים היסטוריים בעלילה בדויה, ומעבה אותה בידע ובאמינות. בין השאר הוא מתאר פה את האינטריגות בצמרת הסובייטית, ואת מעמדו המשתנה של יורי אנדרופוב, שבתקופה המתוארת בספר הוא ראש הק.ג.ב. לפני שמונה במפתיע לתפקיד המזכיר הכללי של המפלגה, כלומר למנהיג ברית המועצות. הוא מתאר גם את פרשת העריקה האמיתית של טייס המיג ויקטור בלנקו ב-1976 בצירוף מזימה בדויה שמשתלבת בעלילה.

וכרגיל אחרון: בר-זוהר מפגין בקיאות בנושאים שעליהם הוא כותב, ומצטיין בכתיבה בהירה שמצליחה לפרום את הסבך, ובאיזון מוצלח בין סיפורים אנושיים, כולל קמצוץ רומנטיקה, לעלילות ריגול מותחות.

מומלץ, כמובן.

ספרי ידיעות אחרונות

1983

בשנת 1933 הוקמה בצפון ים המלח שכונה שנשאה את השם "רבת אשלג", אך תושביה קראו לה בפשטות "השכונה". כפי ששמה מעיד עליה, היא היתה סמוכה למפעלי האשלג, אז "חברת האשלג הארץ ישראלית", ונועדה לשכן את משפחות העובדים היהודים. המשפחות התגוררו בדירות במבנים בני שלוש קומות הצופים אל ים המלח, ונהנו משירותים כמו צרכניה, גני ילדים, בית ספר ועוד. ממזג האויר, בימים שלפני המזגנים, הם נהנו פחות. ב-1948, כשההגנה על הישוב המבודד נראתה בלתי אפשרית, הנשים והילדים פונו מן המקום. חלק מן הפועלים עזבו, ואלה שנותרו עברו לסדום. אזור צפון ים המלח נותר אחרי מלחמת העצמאות בידיה של ירדן. מעט מאוד שרידים מצויים כיום במקום בו שקקו חיים במשך חמש-עשרה השנים הללו.

נירה קמחי עוזרד מקימה את השכונה לתחיה. הסיפור מופקד בידיה של מרגלית, דמות בדויה המבוססת על דמויות אמיתיות. שנים רבות אחרי אותה תקופה היא קוברת את אחיה קובי בסמוך לקברי הוריה, וחשה לבד לגמרי, "יתומה מהורים ומאח". מוכת יגון היא נוסעת חודש אחר-כך, אחרי האזכרה, אל צפון ים המלח, המקום בו עמדה שכונה ילדותם. "אין לך מה לחפש כאן", היא שומעת את קולו בראשה, ואת מה שאין לחפש היא מוצאת כשהיא עוצרת בדרכה חזרה לקרוא בדפים שכתבה כילדה.

מרביתו של הספר הוא סיפורה של מרגלית הילדה ושל משפחתה בלשונה של המספרת הצעירה. היא מתארת פכים קטנים מחייהם של הילדים במקום, כמו חוויות בבית הספר, מתנה שקיבלה ליום ההולדת, משחקי ילדות וכיוצא באלה, לצד ארועים היסטוריים כפי שהשתקפו בפריזמה של ילדה עירנית, סקרנית ונוחה להתרשם. לצד פרטים יומיומיים, כמו פתרונות יצירתיים להתמודדות עם החום הגהינומי, היא מספרת על הקיבוץ הסמוך, על היחסים עם העובדים הערבים, על יחסים בינאישיים בתוך המשפחות וביניהן, על הלילה של החלטת האו"ם, על החרדות מפני המלחמה הקרבה, ועל הפינוי. למרות נקודת המבט הצעירה, השכונה על שמחותיה ועל מכאוביה מצטיירת בשלמות, והפרשנות הילדית שאולי לעתים אינה שלמה בשל גילה מוסיפה לה לווית חן.

שמחתי על ההזדמנות ללמוד על ארועים שלא הכרתי, ונהניתי מאוד מן השפה המדויקת של הספר המשמרת יפה מושגים של פעם מבלי להקשות על הקורא של היום. בסיום הספר מצטטת מרגלית מכתב שכתב לה אביה, שכאמור פוּנה לסדום בנפרד ממשפחתו, מכתב שמסתיים במלים "כמו שלומדים בבית הספר על מלחמות היהודים מלפני אלפיים שנה, כך ילמדו על מעשינו. כתבנו דף מזהיר בהיסטוריה על אומץ וגבורה, ומפחד אני שלא יזכרו אותנו. מי יודע". מי יתן והספר יתרום לזכרון.

פרופ' יואב אלון, נכדו של מנחם ספיבק, מהנדס בחברת האשלג הארץ־ישראלית, שאמו ודודו גדלו בשכונה, צירף סוף דבר מעניין לספר, ובו הוא מספר על ההיסטוריה של השכונה במשולב עם ההיסטוריה הפרטית של משפחתו. להרחבה נוספת הנה מאמר מ"דבר" במלאות שבעים שנה לפינוי.

כתוב היטב, מעניין ומומלץ.

פטל

2025

דניאלה, גלעד, ארז ומור הם ילדיהם של רופא מנתח בכיר ושל רופאת חדר מיון שפרשה מעבודתה. המשפחה מתגוררת בוילה בשכונת יוקרה חיפאית, נודדת לארצות הברית לתקופה מסוימת בעקבות עבודת האב ושבה ארצה, הצאצאים למדו בבתי ספר טובים, דניאלה בבגרותה היא ציירת וצלמת מוערכת, גלעד איש הייטק מבוסס, ארז החייל כדורסלן מוכשר שזוכה לגור בוילה ביחידה עצמאית המצוידת במיטב מכשירי הכושר, מור הצעירה היא עדיין תלמידת תיכון. החיים הטובים של היפים והעשירים. האמנם?

מאחורי החזות היפה מסתתרת אומללות אינסופית. אם המשפחה היא פסיכופתית מתעללת, משיתה על ילדיה עונשים פיזיים ונפשיים ללא סיבה וללא תכלית, משסה אותם זה בזה, גורמת להם לחשוד זה בזה עד כדי שנאה הדדית. האב מעדיף לשקוע בעבודתו, להותיר את ה"חינוך" בידי אשתו, ולא לשאול שאלות מיותרות. כל אחד מן הארבעה חווה את משטר האימה בדרכו, ומתמודד עם מכאוביו ועם תסכוליו רוב הזמן לבדו. דניאלה וגלעד, שהתגוררו בצעירותם יחדיו באותה יחידה שבה מתגורר כעת ארז, מצאו לזמן מה נחמה זה בזרועות זה, מוסיפים את סוד הטאבו של גילוי עריות לסודות שהם מסתירים מן העולם כולו. לארז ולמור אין את הנחמה הזו. מור בטוחה שארז הוא פריבילג שנהנה מן השפע המורעף עליו ביחידה המבודדת שלו, ושונאת אותו משום כך. ארז, שמשלם ביסורים עבור השפע, בטוח שמור אינה סובלת כמוהו ושונא אותה משום כך. אמם מזינה את השנאה ההדדית הזו, "מטפלת" בכל ילד בנפרד.

הספר נפתח כשדניאלה, שחייה הם כאוס של חיפוש דרך ומפלט בתחום האמנות ושל כניעה לניצול מיני, נזרקת על ידי הסוכן הנצלן שלה, ובמקום להתאבד, כפי שתכננה תחילה, היא מחדשת את הקשר עם גלעד שנותק למספר שנים, כי אין אדם בעולם שמכיר אותה טוב יותר ממנו, ואין מי שאוהב אותה יותר ממנו. גלעד, הפדנטי עד כדי כפייתיות, מקצה לה חדר בדירתו, ומעמיד עצמו לרשותה כדי שתוכל לארגן את חייה מחדש. העלילה שמתגלגלת מכאן חושפת את שעבר על ארבעת האחים מילדותם ועד היום, ואם כי היא כואבת ומייסרת היא גם מצביעה על כוחה של אחווה אחאית להביא לשחרור, או למצער להתרחקות מן הפגיעה ולבטחון.

גל אלגר כותבת מדויק ורגיש. היא אינה נמנעת מתיאורים של העונשים הדרקוניים שהמציאה האם, אך מצליחה לא להגדיש את סאת תיאורי ההתעללות, ומצביעה, בצדק, בעיקר על הנזק הנפשי שנגרם לארבעת הצאצאים, כנראה לתמיד. ארבעת גיבוריה לוקים לא אחת בפגמים, אבל היא אינה שופטת, לא את גילוי העריות, לא את האלימות שפורצת לעתים תחת האיפוק, לא את העוינות כלפי מי שמושיט יד מסייעת. יש כאן בבירור אשמים מול קורבנות, ונפשם של הקורבנות, כפי שמעיד השם המוצלח מאוד של הספר, צרובה. את הצריבה הזו צריך להרגיע, סביבה צריך ללמוד לחיות, אבל למחות אותה כליל אי אפשר. אם יש בספר מסרים, אלה הם, לדעתי: אלימות משפחתית מתחוללת גם בסביבה של רווחה כלכלית וכבוד מן הסביבה, ונזק חמור שנגרם לנפשות צעירות נותר איתן גם בבגרות.

הספר מציג ארבע דמויות שונות מאוד. גם במשפחות נורמטיביות ילדים מתפתחים בכיוונים שונים, אך תחת ה"חינוך" הדרקוני שחוו השונות ביניהם מרתקת, בעיקר בהיבטים של האופן בו התמודדו עם מה שעבר עליהם ושל יחסם כלפי הוריהם. גלעד הוא טיפוס קשוח, גם אם הוא מעורער מבפנים, חדור מטרה להציל את אחיו ואחותו, ומבחינתו אין פתרונות ביניים: "יש רע, יש טוב, תבחר בטוב". הוא אינו מעוניין בתירוצים, בסליחה. בתוכו שוכן ילד שכמֵה לאהבה ולשייכות, אבל הוא יודע שאת העבר אי אפשר לתקן. דניאלה רוצה להבין, ולשם כך היא מוכנה לשמור על קשר עם הוריה ולהתייצב בכל פעם שאמה קוראת לה, גם אם היא יודעת בוודאות שתצא מרוסקת מן הפגישה. "לטוב ולרע, היא אמא שלי", היא אומרת לאחיה שתוהים, כמו הח"מ, על היענותה. בשונה מגלעד היא "מוכנה לסלוח. לכולם. לכל מי שפגע בי אי־פעם", היא רק לא יכולה לדעת אם בקשת הסליחה (של אביה) היא אמיתית או מס שפתיים. ארז, שלמרות הכל מהסס לבחור בבריחה מהבית, מסביר כי "אני לא רוצה מקום בטוח, אני רוצה להרגיש אהוב", ומעדיף להאמין שאמו אוהבת אותו גם אם האהבה המעוותת הזו חורתת בו צלקות. מור, הצעירה מכולם, אולי תהיה זו שתחלים יותר מהאחרים בזכות גילה והסתגלנות שלה והתמיכה של אחיה. פה ושם גם עולה, בעיקר אצל שני האחים המבוגרים, השאלה של הגנטיקה: כמה, אם בכלל, יש בהם מהוריהם? מחשבה מטרידה.

הספר מעלה אל המודעות את נושא האלימות המשפחתית שאסור לטאטא תחת השטיח, והוא מציג באופן חי ארבע דמויות מאובחנות היטב ומעניינות. יחד עם זאת, שני דברים הפריעו לי. האחד סגנוני – לטעמי אפשר היה לקצר אותו מהותית ולהמנע מחזרות, ועוצמתו לא היתה נפגעת, אולי להפך. השני מהותי (המשפטים הבאים כוללים מעין קלקלן) – בדפים האחרונים האב, שהיה בבחינת נעדר מנטלית כל השנים, עובר מהפך ומבקש לפצות את צאצאיו. הסופרת, כך נראה לי, מעניקה לו מחילה שאינו ראוי לה, ואף יותר מזה, מעניקה לו הסבר. דניאלה, שמספרת את העלילה בגוף ראשון מגיעה להכרה כי "הוא היה שקוע כל כך עמוק בעולם ההגיוני שלו, עד שלא העלה בדעתו שקיים עולם מקביל. שטירוף כזה יכול להתקיים". אפשר אולי להבין חברים שחשו שמשהו אינו תקין ונמנעו מלשאול, ואפשר אולי בדוחק להבין אנשי מקצוע שסונוורו ממעמדם של ההורים והדחיקו סימני אזהרה. אבל האב היה צריך לדעת, ואין לו תירוץ.

על אף ההסתיגויות – חשוב ומומלץ.

קינמון

2025

הסקירה כוללת פרטים מרכזיים בעלילה

מסלול חייו של ויליאם סטונר נקבע מלידה. הוריו היו חקלאים שעבדו בפרך על אדמתם, ויליאם סייע להם מאז היה ילד, ועם סיום התיכון היה ברור שיישאר במקום וימשיך בדרכם. אבל אביו חשב אחרת. האיש, שכמו אשתו ובנו, שתק רוב חייו, הפתיע כשנשא באוזני הבן דברים אודות חשיבותה של ההשכלה, ושלח אותו ללמוד חקלאות באוניברסיטה, מוותר לארבע שנים על עזרתו. ב-1910 הרחיק סטונר בן התשע-עשרה לראשונה מביתו, והחל ללמוד באוניברסיטת מיזורי. בשנה השניה, כשהשתתף בקורס חובה מבוא לספרות אנגלית, שהיה עבורו עולם חדש, בלתי מוכר ומטיל מורא, השתנה מסלול חייו כליל. הוא נטש את לימודי החקלאות, ובחר בלימודי ספרות. בשנתיים האחרונות ללימודיו "הוא נעשה מודע לעצמו כפי שלא היה מעולם". עם סיום התואר החליט להשאר באקדמיה. לבם של הוריו אמנם נשבר, אך הם בחרו לקבל את בחירתו ושחררו אותו לדרכו החדשה.

"סמוך לסף תודעתו קיננה תמיד מורשתו הקדומה, אותו ידע עמוק שהנחילו לו אבות אבותיו, שחייהם היו קשים, מסוגפים וחסרי ודאות, ושיטת הפעולה המקובלת עליהם היתה להפנות לעולם האכזר פנים חסרי הבעה, נוקשים וקודרים". ג'ון ויליאמס מתאר בספר את חייו של סטונר, שנתקלו במהמורות בכל תחום, ועם כולן התמודד באותן קבלה והשלמה, ללא הפגנת רגש סוער, על פי אותה מורשת קדומה. הוא שאף לחברוּת, וזכה בשני חברים שאחד מהם נהרג במלחמת העולם הראשונה והשני נדחק מתוקף תפקידו לעימות אתו. הוא רצה בדבקוּת שבנישואין, אך "כעבור חודש ידע שנישואיו נכשלו; כעבור שנה הפסיק לקוות שהמצב ישתפר. הוא למד לשתוק ולא להתעקש על אהבתו". בתו היחידה נסחפה על ידי אשתו הנוירוטית לחיים של סבל. כשזכה באהבה נאלץ לוותר עליה בגלל לחצים ומוסכמות. הוא רצה להיות מורה, ונקלע שלא בטובתו לסכסוך עם ראש החוג שהצר את צעדיו. בגיל ארבעים ושתים "מצא את עצמו תוהה אם חייו ראויים שיחיה אותם". על סף מותו בשנות הששים לחייו "הרהר בכישלון המשתמע מן הסתם מחייו". ג'ון ויליאמס, במפתיע, אמר על גיבורו שהיו לו חיים טובים מאוד. וסטונר, אכן, לא מת אומלל. ביומו האחרון חזר ושאל את עצמו "למה ציפית?", ואולי הגיע למסקנה שכל זה, כשלון או הצלחה, אינו חשוב.

"סטונר" הוא ספר שמתנהל לאט, בטון רגוע לכאורה, מתאר חיים שגרתיים למדי. אבל השגרה הזו מכילה זרמים שוצפים, גלובליים ופרטיים. שתי מלחמות עולם, השפל הגדול, וגם אשה שהוסללה לתפקיד יחיד בלתי מספק, מיניות מודחקת מתסכלת, הורות מסרסת, משחקי כבוד ותככים באקדמיה, תשוקה לידע ולהנחלתו, ועוד.

אדית, אשתו של סטונר, שנלחמת בו על לא עוול בכפו, היא דמות מעניינת בפני עצמה. "החינוך שהוענק לה התבסס על ההנחה שכל חייה יגוננו עליה מפני המאורעות הדוחים שעלולים להיקרות בדרכה, וחובתה היחידה היא להיות בת זוג חיננית ומושלמת למי שיגן עליה – היא השתיכה למעמד חברתי וכלכלי שבו נחשבה ההגנה הזאת למחויבות כמעט קדושה", והיא הגיעה אל הנישואין נטולת כל יכולת לפתח אישיות משל עצמה ולראות את האדם שבבן זוגה. את כל המשאבים המודחקים שבה היא פורקת באופן שמאמלל את סטונר, את בתם גרייס, וגם אותה עצמה. החיבה (של הסופר ושל הקוראים) אמנם שמורה לסטונר, אך אדית ראויה לחמלה. בכל כוחה נסתה לשחק את התפקיד היחיד שהוטל עליה ולהשתחרר ממנו בו זמנית, והתוצאה היתה הרסנית.

סטונר, למעט שינוי מסלול לימודיו, ולמעט תרגיל שעשה בשלב מאוחר בחייו כדי להשיב לעצמו קורסים שנלקחו ממנו, מניח לעצמו להסחף אל ארועים בחייו ולהשלים עם המקומות שאליהם הוא מגיע. כך הוא גם נסחף אל פרשת אהבים עם קתרין, וכך הוא גם מסיים את הפרשה. קתרין, בשונה מאדית, אולי משום שלא הגיעה מרקע בורגני שמרני, בחרה בחיים של לימוד ושל הגשמה עצמית, והאהבה בינה ובין סטונר צמחה על הרקע הפורה הזה. לראשונה בחייו גילה שחיי הרגש וחיי הרוח מעצימים זה את זה.

האקדמיה תופסת מקום נרחב בעלילה, כפי שתפסה בחייו של סטונר. אחד משני חבריו של סטונר מימי הלימודים אבחן כי האקדמיה מיועדת לאנשים שלא יכולים להסתדר בעולם, מקום מפלט שכל מה שרע בעולם החיצוני אינו יכול להכנס אליו. בשנים מאוחרות יותר סטונר נלחם, בפעם היחידה בחייו, כדי למנוע שילוב של סטודנט שמערער את ערכי האקדמיה, כדי שלא ייפגע המקום היחיד שאליו הוא מרגיש שייך ושבו הוא מוגן. המאבק נכשל. "הוא חלם על סוג של יושרה, על סוג של טוהר שלם; ונתקל בפשרה ובמתקפת זוטות מסיחות דעת".

מעבר לסיפור כתוב כהלכה, דמות מתחבבת וצובטת לב, ורבדים מעניינים, נדמה לי שהספר עוסק בדרכו במשמעות החיים. האם היו לסטונר חיים טובים, כפי שטוען הסופר? משעה שמצא את הטון הנכון בשיעוריו, הוא היה מרצה פופולרי שהצליח להדביק את תלמידיו בהתלהבותו, וזה בעצם מה שרצה יותר מכל. מצד שני, הוא, כאמור, מנה על ערש דווי את כשלונותיו. ויחד עם זאת, אולי די בנחמות זוטא, בהישארות דבר מה ממנו בספר שכתב גם אם איש כבר אינו קורא אותו. ואולי אין משמעות לחיפוש אחר משמעות.

שרון פרמינגר העניקה לספר תרגום מצוין, נטע גורביץ הוסיפה אחרית דבר מעניינת, והספר מומלץ מאוד.

Stoner – John Williams

ידיעות ספרים

2011 (1965)

תרגום מאנגלית: שרון פרמינגר