תגית: אילת שמיר

כותרת משנה: מסות מימי מלחמה

עשרים וארבעה כותבים נענו לפנית כתב העת "פנס" לכתוב מסות אישיות על טקסטים ספרותיים שאליהם הם שבים בימים אלה, הימים שאחרי 7 באוקטובר 2023, ודרכם הם מתבוננים אל קרעי המציאות. כמה מהם מבקשים נחמה ומפלט בטקסט, נמנעים מלגעת ישירות באסון. אחרים מחפשים את המלים שתהיינה מסוגלות לתפוס את שהתרחש ומתרחש, או בוחרים להתייחס ישירות וללא מסווה אצמנותי לאשמה ולאחריות. כמספר הכותבים כן מספר אופני ההתמודדות, והמגוון, כך נדמה לי, משקף נאמנה את הלכי הרוח ואת רחשי הלב של כולנו.

לא אזכיר כאן את כולם, אלא אסתפק בדוגמיות מאלה שדברו בשמי או עוררו בי הרהור.

לי ממן כותבת על בחירות הקריאה בימים אלה. כמוני היא פונה אל הישן והמוכר, ונותנת לכך הסבר מדויק: "הפְּנים גדוש וכבד-מועקה מכדי לפנות מקום למילים חדשות, הוא זקוק לטעמים המוכרים שישיבו לו מעט אוויר".

אילאור פורת מתייחס לשינוי שחל בשפה היומיומית, בַּמלים שמשנות משמעות והקשר: "כל מילה וכל סיטואציה נטענת כרגע במשמעויות חדשות ואקטואליות".

נועם תירוש כותב על הבטחון שאבד: "אבל יותר מכול אני חושש מהרגע שבו איאלץ לפתוח את הדלת. חושש מהצעד המהוסס החוצה אל עולם שכבר לא ניתן לבטוח בו".

ז'יל אמויאל כותב על ההכרח במלחמה ברוע למען עתיד ילדינו, וחוזר אל "אשכב לישון בצהרים", מכתבו של סטיבן האגרד לשני בניו, כשיצא להלחם בגרמנים: "ועם זאת: ועם זאת! אנחנו נלחמים על עצם קיומנו: בזה אין לי צל צילו של ספק. וכל הרגשות הנעלים שבעולם לא יועילו לנו כשנשוב לעפר, או כשאנו נהיה עבדים ונשותינו — רכוש של תאוות כוח אכזרית ומעוותת. בעל כורחי אני חש שמוטב לשנוא את הגרמנים ולנצח במלחמה מאשר לאהוב אותם ולהפסיד בה".

רובי נמדר מוצא עידוד דווקא אצל קהלת הנתפס כקודר, ואוחז בפרשנות לפיה קהלת אינו אדם יחיד אלא מקבץ קולותיהם של כותבים רבים: "היופי הזה, שקורן מן הספר באור יקרות, מעודד כעת את רוחי ומזכיר לי שאף על פי שכעת רע מאוד, רע ומר, רוח האדם וחירותה חיים וקיימים לעד"

אריאל הורוביץ מקשר בין פרק אודות מגן אכילס באיליאדה לתמונה שלווה שצולמה ליד קיבוץ מפלסים ב-2021, נורמליות שנרמסה במלחמה: "השדה ודאי נראה אחרת עכשיו. מעליו רועמים טילים ונשמעות יריות. אולי חיילים עוברים לידו בדרכם לעזה. הסתכלתי שוב על האיש בשדה, שמעתי את השקט שסביבו".

שרי שביט כותבת על הספר "חיית החושך" של אורי אורלב, שחווה כילד על בשרו את טראומת השואה: "ספר מקורי, מרגש ורלוונטי בעבור ילדים שחיים בצל מלחמה עקובה מדם ואיבדו את הביטחון הבסיסי שלהם בעולם".

עד כאן על קצה המזלג מתוך מבחר מסות מעניינות, הכתובות מתוך הלב ונכנסות אל הלב. יש משהו מאחד ומחזק בגישוש המשותף אחרי ביטוי למה שקשה לבטא במלים. מומלץ בהחלט.

כתב העת פנס ואפרסמון

2023

כותרת משנה: סופרות כותבות על נשיות

"נקשרות" הוא קובץ הכולל שבעה סיפורים פרי עטן של סופרות ישראליות, וששה שנכתבו על ידי סופרות צרפתיות. הסיפורים הצרפתיים פורסמו ב-2020 כחלק ממחאת #MeToo, ונועדו להביא לידי ביטוי את חווית הנשיות מנקודת מבטן של הכותבות. הסיפורים הישראלים תורמים לקובץ את זוית הראיה של הכותבות הישראליות.

עורכות הספר בחרו לפתוח בקורבנוּת ובמסכנוּת מבית מדרשה של אילנה ברנשטיין, בחירה מקוממת ושאינה במקומה. הקורבנוּת נוכחת גם בכמה מן הסיפורים האחרים. נשים מצמצמות את עצמן, מתאימות את עצמן כדי למצוא מקום וקול. קולן של נשים דעתניות, עצמאיות, המכירות בערכן ואינן מודדות את שווין מנקודת מבט שוביניסטית, נעדר כמעט לגמרי. לא זה צריך להיות היצוג של קולה של הנשיות, לפחות לא בעולם המערבי של ימינו. למעט מקרי קיצון של אלימות ושל טרור, לנשים בעולם המערבי יש אפשרות בחירה, אפשרות להגדיר את עצמן לא מתוך השוואה לגברים אלא מתוך עצמיותן. מאבק על סגירת פערים צריך להיעשות מן העמדה המוצקה של הזכות הלגיטימית לשוויון, לא מן ההתמסכנות. משום מה, דווקא כמה נשים כותבות מנציחות את הנחיתות שנגדה הן מבקשות להתריס.

לכותבות לא ניתנו הנחיות בדבר תוכן הסיפורים ורוחם, ובכל זאת במרביתם המסר השתלט על העלילה הסיפורית, וחבל. אם כבר מבקשים להעביר מסר, עדיף בעיני הסגנון המאמרי של מארי דריוסק בסיפורה "בבריכה". בקול צלול היא אומרת ברורות כי לא הנשים צריכות להשתנות כדי למנוע הטרדות ותקיפות, אלא הגברים. חבל שהגיבורות של אילנה ברנשטיין ושל מליס דה קרנגל, לדוגמא, לא ניחנו באותה תובנה – האחת מקטינה את עצמה כדי לזכות סוף סוף בבן זוג, השניה מסגלת לעצמה קול נמוך כדי להשמע גברית יותר, ולכן סמכותית יותר.

הקובץ כולל סיפורים טובים יותר וטובים פחות, אך למעט המגדר של הכותבות ושל הדמויות הראשיות לא מצאתי כל הצדקה לכנס אותם יחד.

לצערי, לא אוכל להמליץ על הספר.

אריה ניר ומודן

2022

לבו של "נטל ההוכחה" הוא התיק המשפטי בו מטפל רומנו, עורך-דין חיפאי ותיק. מרשו הוא איסמעיל, נגר ערבי-ישראלי תושב טמרה, שעל פי טענת התביעה היכה באמצעות מברגה את אביה של לקוחה שבביתה עבד. כתוצאה מן המכה אושפז המוכה כשהוא שרוי בתרדמת. לארוע היה עד אחד בלבד, בילאל, בנו של איסמעיל, הסובל מפיגור, ולא ניתן להציל מפיו עדות כלשהי. לקראת סיומו של הספר יתברר לרומנו, החש מעורבות אישית משום שאיסמעיל בנה את מרבית הרהיטים בביתו, כי את המניע לאלימות יש לחפש שלושים שנים קודם לכן, כאשר הנגר עבר חקירה בעינויים כעציר בטחוני. הקורא מודע לכך כמעט מתחילתו של הספר, בשל שיבוצם בטקסט של דברים שכתב איסמעיל לאחר ששוחרר, חבול גופנית ונפשית, ובשל רמז ששתלה הסופרת במשפט אקראי לכאורה.

העלילה, כך נראה לי, היתה יוצאת נשכרת לו תומצתה למסגרת של סיפור קצר. כפי שהוא, הספר נודד למספר מחוזות שאינם קשורים זה לזה, חלקם אף אינם משכנעים. כך אנו מקבלים תיאורים חוזרים על עצמם, ולא כל-כך מעניינים, בעיקר בהקשר של הספר, של יחסיו של רומנו עם הנשים בחייו – גרושתו, אחותו, מזכירתו, אשה נשואה איתה הוא נפגש פעם בשבועיים, ואחרות – של ותרנותו, של הצורך שלו לרַצות. יותר מדי תשומת לב ניתנת לדמויות צדדיות, כמו השותף הבכיר במשרד. כל רגע בספר מתואר לפרטיו, כמו תיאור ה"מלחמה" על הכביש בעת עמידה בפקק, למרות שהתיאורים המפורטים מעכבים את הסיפור המרכזי. יש בספר, בעיני, נסיון להכיל יותר מן הנחוץ מבחינת הענין הספרותי.

ושלא תהיה טעות, אילת שמיר כותבת בכשרון תיאורי גדול. ההתבוננות שלה בסביבה מדויקת ומלאת חיים. בקריאת אותו תיאור של הפקק אפשר ממש לחוש את העצבנות, להריח את ריחות הדלק. בעיקר היא מרבה לתאר את רחובות חיפה, את ריחותיה, את קולותיה, עד כי לפעמים נדמה כי יותר משהיא מציעה סיפור, היא מציעה סיור חוויתי בחיפה. אבל, כמובן, העיר אינה העיקר.

הערה שנוגעת פחות באיכויות ספרותיות: "נטל ההוכחה" הוא ספר עם מסר. לגיטימי, בין אם המסר מקובל או לא. ההעדפה האישית שלי היא למסר שצף מתוך העלילה, לא לכזה שנתמך באמירות מפורשות של הסופר, וכאן יש גם מאלה. מכל מקום, התוצאה הספרותית של להיטות המסר היא אי אמינות באופן בו נחשף המניע.

הייתי שמחה להמליץ על הספר כחוויה תיאורית מהנה, אבל כשהנושא הוא כאב וניכור, וכשהסיפור מדכדך ומעיק, המלצה כזו נראית קצת בלתי הולמת, כמו השתלבות בדמיונותיו של רומנו על הפיכת מנהרות הכרמל לכלא שבו "אלפי עצירים בטחוניים יוכלו לרוץ אחוזי אמוק מקצה לקצה, לעשות כושר, לשיר בילאדי-בילאדי בקולי-קולות, לחנוק ביאוש זה את זה ולדפוק את הראש בדופנות הבטון הקעורים, ועל ההר, מאות מטרים מעליהם, ימשיכו החיפאים לעשות קניות, לרכל, לשתות קפה, להתפעל מהנוף, לשפץ דירות, העיקר שהחיים מתנהלים כרגיל". אסתפק אם כך בדברים שכתבתי עד כה.

עם עובד

2018