צירוף השמות של הספר ושל הסופר עשוי להעלות על הדעת צרור סיפורים שופעי הומור, שבהם הסופר מתאר בשנינות האופיינית לו את המצבים המביכים שאליהם נקלעים הגיבורים שברא. בפועל, אם כי מצוי בסיפורים הומור מוסווה, מדובר בכולם ביסורים שעוברים גיבוריהם, יסורי נפש שמעמידים אותם בפני ההכרח להחליט בין מספר ברירות, שאף אחת מהן אינה מושלמת. פאר פרידמן, שתרגם את הספר, מסביר באחרית דבר את ענין שמו: בשנות העשרים של המאה הקודמת התואר, שמשמעותו כעת היא "מביך" בלבד, נשא גם משמעויות של יסורים מענים. "ככלות הכול", הוא כותב, "זה מה שעושה לאדם המבוכה: גם היום היא מציקה לו, אם לא מייסרת ממש".
פותח את הספר הסיפור "האבות", יצירת מופת המקופלת בתוך מספר קטן של עמודים. ילדה בת שש, שהיתה בבת עינו של אביה, הולכת לעולמה. האב, שעולמו חרב, נאלץ לפני שנים להחליט החלטה קשה: הילדה בבירור אינה שלו, אלא תוצאה של בגידתה של אשתו. הוא בחר להיות אב. הסיפור נודד אל פרשת האהבים של האם, אל הלגלוג של העיר כולה המודעת לפרשה, ומגיע גם אל האב הביולוגי. "באדמה מלוא האת קובר הקברן את בתם של שני אבות", כך מסתיים הסיפור, ומבלי להוסיף דבר ברור שצ'אפק שואל כאן, וגם עונה, מיהו האב, מהו אב. את הסיפור ניתן לקרוא באתר עברית.
החלטות קשות, הסובבות בעיקר סביב דילמות הקשורות ביחסים עם האנשים הסובבים את הגיבורים, הן גם לב הסיפורים הבאים. הגיבורים, אגב, אינם בהכרח אנשים שקל להזדהות איתם או שהלב יוצא אליהם, כדוגמת האב ב"האבות". ב"שלושה", לדוגמא, אשה בוגדת נקלעת בין בעלה למאהבה, מתעבת את חמדנותו של הראשון ואת אדישותו של השני. כך גם ב"הבריון" שבו אדם, שנוהג בכוחנות ובשרירות לב בעבודתו, מנסה להבין מה עובר בראשה של אשתו ושל חברו שאתו היא כנראה מתכננת לברוח, מתחבט כיצד לשמור אותה מאושרת, ובסופו של דבר נותר בחייו האישיים בריון כפי שהוא בחייו העסקיים. בסיפור זה בולטת עד מאוד העובדה שאת כל ההתלבטויות המעשיות והפילוסופיות האיש מבצע עם עצמו, ואף לא לרגע אחד אינו מעלה בדעתו לשוחח עם הנוגעים בדבר, לשמוע את דעתם, לנסות לפענח אותם באמצעות תקשורת ישירה. המוטיב הזה של חיפוש משמעות במעשיהם של אחרים יחד עם העדר תקשורת מסייעת, חוזר בכל הסיפורים. בחלקם הקֶצר התקשורתי נגרם בשל הבדלי מעמדות – הדבר בולט בעיקר ב"בארמון", שם מורה, שנשכרה ללמד את ילדי הרוזן והרוזנת, קצה ביחס שהיא זוכה לו מצד מעסיקיה – ובחלקם בגלל זרות שהתנחלה בין קרובים עם השנים והשגרה וחוסר הנחת.
במרבית הסיפורים אם נמצא הומור הוא חבוי, ובדרך כלל ציני או שחור, כמו במשפט הזה מתוך "האבות": "היא פסעה בשבילי החיים מובלת בידו של אביה, בחיקו שכבה חולה, ועתה ברכו את שם האלוהים על שמתה בגיל שש, רכה בשנים, ותוכל להיות למלאך". מעט יוצא דופן במכלול הוא הסיפור "החולצות" שמתאר אדם פזור נפש שמגלה אחרי שנים שסוכנת הבית שלו מרמה אותו. תיאור חשדותיו משעשע למדי, אבל כמו הסיפורים האחרים גם הוא מתכנס לבחירה כיצד לנהוג בה, האם לסלק אותה כגנבת או להניח לדברים להמשך כי הוא רגיל אליה. צ'אפק מסובב בסופו של דבר את הדילמה לכיוון אחר, זה של יסוריה של האשה שנתפסה בקלקלתה ונעלבה: "אתה רואה, אמר לעצמו, לכל אדם חולשתו שלו, אך אין דבר שיפגע בו יותר משתזהה אותה. אח, כזו רגישות מוסרית אדירה מטפח האדם באשמותיו! אח, כמה שברירי ועדין עד כאב הוא בקלקוליו! משש את הרוע החבוי בו, והאזן אז: האין זו זעקת הכאב והפגיעה המשיבה לך! האמנם אינך רואה כי בבואך לשפוט את האשֵם, שופט אתה את הפגוע?"
הסיפורים הם אמנם בני יותר ממאה שנה, אך הדילמות האנושיות הן אותן דילמות, והכתיבה של צ'אפק לא איבדה עם השנים מטעמה הטוב ומחוכמתה. פאר פרידמן תרגם יפה, כפי שאפשר להתרשם מן הציטוטים שלמעלה, וכתב אחרית דבר מאירת עיניים, והספר מומלץ מאוד.
Trapné Pvídky – Karel Čapek
אפרסמון
2026 (1921)
תרגום מצ'כית: פאר פרידמן
