"אבא חלליות" הוא המשכו של "אבא מתחיל", שבו, כשמו, יונתן ורדי החל להתרגל למעבר מלא-הורה להורה. את תחושותיו הביע באמצעות מכתבים קצרים שכתב לבתו הבכורה נינה בשלוש השנים הראשונות לחייה. הספר החדש נפתח עם לידתו של הילד השני, אלישע, והוא מורכב ממכתבים לשני הילדים, בעיקר לבכורה, ומקטעים שכתב לעצמו.
האם אבהות היא גורל או שאפשר לבחור דרך? אני מנסה בכל כוחי להמלט מהתבנית שירשתי, לדחוף אותה הרחק ממני, אם זה בכלל אפשרי, אבל האם אצליח ליצור מרחב מוגן, לתת את הבסיס היציב של אבא שתמיד אוהב, של אבא ששומע ומקשיב ורואה, אבא שהוא פנס מאיר בדרך ולא צל שיש להתחבא מפניו. אבא שלא צריך לראות חלליות כדי לזכות באהבה ממנו. אנסה ככל יכולתי.
הוריו של יונתן ורדי התגרשו בעודו ילד, ואביו נהרג בגיל צעיר יחסית בתאונת דרכים. עוד קודם לכן לא היה נוכח דיו כאב. בהעדר מודל אבהי לחיקוי, הבן, בהופכו לאב בעצמו, מגשש את דרכו. הדברים שהוא כותב לילדיו ולעצמו משקפים התלבטויות שמלוות כל הורה, אך מועצמות בשל ההיסטוריה הפרטית שלו. "ככל שאני יותר אבא לך, אני מרגיש יותר את האין אבא לי", הוא כותב לנינה.
הקטעים הקצרים בספר מנציחים רגעים מקסימים, וגם מעיקים, ביומיום המשפחתי. משפט מבריק שנינה אומרת, חיוך של אלישע, התמודדות עם המטלות האינסופיות של כביסה-נקיון-אוכל וכיוצא באלה, חיכוכים עם אשתו, הצורך לבחור בין החלטות חינוכיות ולקוות שהבחירה נכונה. נדמה לי שכל הורה, שלוקח את תפקידו במלוא האחריות, ימצא עצמו בקטעים אלה. בין קטעי ההווה משולבים זכרונות העבר, בעיקר חוויותיו מן הצד השני של הקשר הורה-ילד, וניכר מאוד הרצון להיות אב מסוג אחר, לשבור את המורשת המשפחתית של גברים נעדרים.
אודה שיש משהו בחשיפה, בחדירה לאינטימיות המשפחתית, שאינו נוח לי. אחרי כל-כך הרבה שנות פייסבוק ושות', כשהכל משותף ומוחצן, אולי הייתי צריכה כבר להתרגל.
גידול ילדים הוא לא משחק ילדים, הוא אחריות כבדה. "לא להרוס, אני חושב לעצמי, לגדל זה כמו להעביר פסל קריסטל, רק לא יישבר לי בדרך". אמן.
למרות שהוא ספר אישי מאוד, ואולי דווקא משום כך, משום כנותו ויושרו, "אבא חלליות" ימצא מסילות אל ליבם של הורים רבים.
אפיק
2021
עטיפה: טליה בר
סקירות ספרים 