ברוניסלבה וייס, או בשמה הצועני פאפושה, היתה משוררת וזמרת פולניה, בת הקהילה הצוענית. בניגוד למקובל בקהילתה היא ידעה קרוא וכתוב, ונאלצה לשמור על ידיעותיה בסוד בשל התנגדות סביבתה לחריגה מן המוסכמות. בבגרותה שמע אותה המשורר פולני הידוע יז'י פיצובסקי שרה משיריה, וזיהה את כשרונה. הוא פרסם את יצירותיה, ופאפושה זכתה למוניטין. תהילתה היתה בעוכריה, כשחברי הקומפאניה שלה, קבוצת המשפחות שבחברתה חיתה, האשימו אותה בבגידה בקהילה, בהסגרת סודותיה התרבותיים, ובשיתוף פעולה עם הגאדז'ה, הזרים, שאילצו את הצוענים להתיישב בבניני מגורים ולחדול מחיי נדודים בקראוונים. פאפושה נודתה לחלוטין מקהילת הצוענים, ובמקביל נותקו קשריה עם פיצובסקי. שלושים וארבע שנים חיתה בבדידות עד שנפטרה ב-1987 (קישור לסרט אודות פאפושה).
"זולי" נכתב בהשראת סיפורה של פאפושה. קולום מק'קאן העביר את הסיפור לסלובקיה, העניק לגיבורת הספר את השם החריג זולי (קיצור השם הגברי זולטן), בנה סביבה קהילה תוססת, וברא דמות של גבר ממוצא אירי-סלובקי שעסק באיסוף שיריה של המשוררת הצועניה והתאהב בה. זולי, חריגה מאז ילדותה בזכותו של סב עצמאי בדעותיו שעודד אותה ללמוד, נידונה להיות נרדפת, ליפול בין כל הכסאות, ולשלם מחיר מלא על עצמיותה.
באמצעות דמותה של זולי מק'קאן מתאר את הרדיפות הרצחניות שסבלו הצוענים, רדיפות שנתמכו על ידי שנאת הציבור כלפיהם, שנאה שנבעה מדעות קדומות ומפחד מהשונה. ללא קשר למשטר המתחלף, הצוענים נפלו קורבן, הן למשמר הלינקה, הזרוע הצבאית של המפלגה הלאומנית הסלובקית, הן לנאצים שנהגו בהם כפי שנהגו ביהודים, והן לסובייטים ששחררו את צ'כוסלובקיה והשתלטו עליה. המשבר בין זולי לקהילתה פרץ כשהממשלה, בפרץ של פטרונות מתנשאת, חוקקה חוק שחייב את הצוענים להתיישב, וכפתה אותו באלימות. זולי, מלאת כבוד לקהילה ולמסורת, שאמנם חיבבה את ההערכה שזכתה לה מצד הגאדז'ה, אך האלטרנטיבה הלבנה הזרה מעולם לא היוותה בעיניה תחליף לחיים שאליהם הורגלה, מצאה עצמה שעיר לעזאזל בשל תסכולם וכאבם של בני קהילתה. האשה הצעירה, שהגדרתה העצמית היתה תמיד שלובה בזו של קהילתה, נפלה בתפר שבין העולמות, ודינה נחרץ לנידוי ולפיכך לגלות. בניגוד לבידודה המוחלט של פאפושה, מק'קאן מעניק לזולי נחמה בדמותו של גבר איטלקי, שהמשפט שהיא אומרת אודותיו מסכם היטב את המסר העיקרי של הספר, רֵעות אנושית שאינה מתחשבת באחרוּת, אינה מבחינה בה כלל:
שאלתי את אנריקו מדוע הוא לא שאל אותי מאומה על דבר היותי צועניה, והוא השיב מדוע מעולם לא שאלתי אותו על כך שאיננו צועני.
היתה זו אולי התשובה היפה ביותר שקיבלתי בימי חיי.
מק'קאן, שלבו נתון לצוענים הנרדפים, אינו צובע את גיבוריו בשחור ולבן. הוא אינו מתכחש לגניבות, לבורות, לאלימות הגברים כלפי נשותיהם הכנועות, לנישואי ילדות. מה שמק'קאן אינו מבין, מה שבלתי ניתן להבנה ולקבלה, אלה השנאה והפחד, האפליה והרדיפה.
אינני יכולה להסביר מדוע כה רבים מהם שנאו אותנו כל כך במשך שנים כה רבות […]. הם מרגישים בנוח רק כשהשוט מתנופף מעל ראשיהם, ועם זאת כה רבים מאתנו חיו את חייהם כשהם מצוידים בנשק לא יותר מסוכן מאשר שיר […]. יש לנו שוטים משלנו ורשעים משלנו, יקירה שלי, אבל אנו מאוחדים יחדיו באמצעות שנאתם של אלה שמקיפים אותנו […]. ובעוד שאני קיללתי כה רבים מאנשי שלי, את ידנו הכבדה, את לשוננו הדו-משמעית, את הטפשות הריקנית שלי עצמי, אפילו הגרוע מבינינו מעולם לא הגיע לדרגתו של הגרוע שבהם […]. הם מגלחים את ראשינו ואומרים: אתם גנבים, אתם שקרנים, אתם מזוהמים, מדוע אינכם יכולים להיות כמונו?
מבחינה ספרותית "זולי" דומה יותר ל"הצד האחר של האור" מאשר לספריו האחרים של מק'קאן, כשהוא מספר סיפור יחיד מכמה נקודות מבט ובכמה נקודות זמן ("יסתובב לו העולם הגדול" ו"לחצות אוקינוס" מאגדים מספר סיפורים שונים סביב נקודה משותפת אחת). בדומה לשלושת הספרים האחרים, גם הספר הזה ניחן ברגישות, בנקודת מבט רחבה, בעוגנים היסטוריים ובעושר תוכני וסגנוני.
"זולי" הוא ספר רגיש ומרגש, בעל מסר ברור של סובלנות ושל כבוד ליחודיות של הזולת, כתוב באמפתיה ובכשרון גדול, ומאוד מומלץ.
Zoli – Colum McCan
כנרת זמורה ביתן דביר
2009 (2006)
תרגום מאנגלית: אביבה ברושי
סקירות ספרים 