תגית: אברהם סוצקבר

כותרת משנה: אוטוביוגרפיה של תופת, אמנות ותקווה

אברהם סוצקבר, שהיה מראשוני מתעדי השואה, כתב ב-1944 את קורות גטו וילנה. בין הדמויות שתיאר בספרו נכלל הילד שמואל בק (נקרא בספר בטעות זלמן, שיבוש של סאמק, גרסת שמו בפי מכריו). בינואר 1943 הציגה בפניו ידידתו המורה רחל סרבסקי את תלמידה בן התשע. "חשתי שבילד הזה יש דבר מה חזק מכל אלה שקיבלו על עצמם להשמיד את עמנו", כתב סוצקבר, והוסיף, "בערב ההוא נודע לי שלכל הפלאים בגטו וילנה נוסף עוד פלא: זלמן בק […] ימים שלמים, גם בחורף כשהכפור הקפיא את אצבעותיו הדקיקות, השקופות, הוא ישב בפינה וצייר". תשעה חודשים אחר-כך, לפני בריחתו מהגטו, הלך סוצקבר להפרד מן הילד, והתרשם מפסל שיצר בהשראת משה של מיכלאנג'לו. כעבור כשלושה חודשים ביקש להבריח אותו ממחנה העבודה אליו נשלח עם הוריו, אך השמירה שתוגברה הכשילה את הנסיון. באורח אירוני משהו, שבחיו של סוצקבר כמעט וחרצו את גורלו של הילד, כשעלה הרעיון מלפני שלטונות ברית המועצות להעביר אותו אחרי השחרור לבית-ספר למחוננים במוסקבה. אמו רבת התושיה הצליחה להמלט אתו מערבה.

הילד הזה, שהרשים לא רק את סוצקבר, אלא גם את האמנים האחרים בגטו, היה בבגרותו לצייר בעל שם. בשנות הששים לחייו ישב לכתוב את זכרונותיו. בסיומו של הספר הוא מנסה להבין את מניעיו: "מדוע כתבתי את ספר הזכרונות שלי, אם לא כדי לשחזר את העולם ההוא במלואו ולהפרד ממנו לשלום כיאה וכיאות? […] האם התהליך הזה יעניק לי תחושה חדשה וחזקה יותר של חירות פנימית? זו תקווה שאפתנית למדי"

הספר נפתח ונסגר באותו אלבום שהזכיר סוצקבר. אצל בק הוא נקרא "הפנקס", ספר רשימות שהכיל נתונים מחיי קהילה יהודית, וחשוב יותר מבחינתו של הילד הצייר – הכיל דפים ריקים שעליהם יכול היה לצייר. את הפנקס מסרו לידיו המשוררים היידיים אברהם סוצקבר ושמרקה קצ'רגינסקי, וכמה מן הציורים שצייר בו מופיעים בספר. במרץ 1944, כשהיה אחד הבודדים שניצלו מאקצית הילדים, אבד לו הפנקס. שנים רבות עברו בטרם זכה לראות אותו שוב, אחרי שהתגלה בארכיון של מוזיאון ליטאי.

השואה היא הארוע המכונן בחייו של בק. הוא פותח בה ושב אליה בהמשך. אבל הספר הוא גם סיפור משפחתו של בק לפני המלחמה, והוא חי ותוסס, מצויר במלים, כמובטח בשם הספר, משעשע לעתים, ריאליסטי מאוד. במילותיו של עמוס עוז, שכתב הקדמה לספר: "נכנסתי אל הספר הזה כמי שהולך אל בית הקברות להתייחד עם המתים, והנה מצאתי עצמי בנשף חי וחם ומרתק. מצויר במלים? ודאי, אך ראה זה פלא: גם מסופר בצבעים, בגוונים, בבני-גוונים, במראות, בקווים ובתוים דקים ומדויקים, ומעל הכל – מסופר בכל שפעת עושרו של האור". מדויק.

"אמנם הייתי עד לארועים הרי גורל רבים, כילד בן שבע, שמונה או תשע, אך התובנה הישירה שלי, יצירתית או אינטואיטיבית ככל שתהיה, היתה מוגבלת לילדותיות שבתפיסה שלי. בלי כל ידע של זכרון קולקטיבי, בלי הֶקשר גיאוגרפי והיסטורי, לא יכולתי לתפוס את מלוא המשמעות של מה שהתרחש סביבי. כבוגר היה עלי ללמוד מחדש את ההיסטוריה הזאת מפרספקטיבה רחבה יותר". שמואל בק ממחיש היטב את אותה תפיסה ילדותית, עד כמה שניתן היה להיות ילד בתנאים שחייבו התבגרות מהירה כדי לשרוד, ומשלב אותה עם נקודת המבט של הגבר המבוגר שצמח מתוך הטראומה. התוצאה חכמה ומרגשת.

"עשרה נסים חסרי שחר היו השיעור המינימלי להישרדות", הוא מנסה להסביר את הפלא של הישארותו בחיים. את אחדים מן הנסים הללו חוללו הוריו. האב, שהיה טיפוס גנדרן חובב נשים, התגלה בגטו כ"אישיות בעלת חיוניות גדולה, תושיה, אומץ לב ופיקחות". מבעוד מועד הכין לילד מחבוא לשעת הצורך, ושם החביא אותו אחרי האקציה, בהמתנה שהאם, שהצליחה לחמוק החוצה, תכין לו מקלט. כשקיבל ממנה את האות, נשא את הילד על גבו בתוך שק, כאילו נושא קרשים לעבודה, ופשוטו כמשמעו ניער אותו מתוך השק אל מעבר לחלון, שם המתינה אשת קשר. האם, אשה מרשימה ורבת תושיה, הצילה אותו שוב ושוב, גם בתקופת הגטו וגם בבריחה הארוכה והמסוכנת מליטא. ברגע של משבר, כשהאם היתה על סף שבירה והחלה ללכת אתו למקום האיסוף של הילדים, הצילה אותם חברה. "מה את עושה? השתגעת?", היא שאלה את האם. "אני לא יכולה להמשיך. רק רציתי שהכל ייגמר…", ענתה האם המותשת, ואז אספה את כל כוחותיה כדי להמשיך להאבק. ביום האחרון ממש, רגע לפני השחרור, כמעט הוסגרו לידי הגרמנים על ידי משתף פעולה ליטאי, אך עוד נס ארע להם והאיש נהרג מול עיניהם בטרם הספיק להלשין.

בתקופה האחרונה של המלחמה בליטא, אחרי שהאב נרצח מעט לפני יום הולדתו השלושים ושבעה, מצאו האם והבן מקלט במנזר, שם אספו הגרמנים אוצרות ספרותיים שנבזזו מארכיונים, ממוזיאונים וממוסדות. שלושה חסידי אומות עולם – ג'וזאס סטאקאוסקאס, ולאדאס ז'מאיטיס ומריה מיקולסקה – הכינו חדר סודי מוקף ספרים, ממש מתחת לאפם של הגרמנים, והחביאו בו יהודים. דמות מרכזית נוספת בהצלתם היתה זו של הדודה יאנינה, שהתנצרה שנים רבות קודם לכן, ואת קשריה עם בכיר בכנסיה ועם הנזירות ניצלה לטובת משפחתה.

כאמור, לצד ארועי השואה, בק מספר גם על משפחתו, והוא עושה זאת בחיבה ובחן. פרק משעשע במיוחד מוקדש למאבק בין אמו לחמותה, מאבק מנומס שבא לידי ביטוי באורך מכנסיו של הילד. בבואו לבקר את סבתו, היתה זו מוסיפה פיסת בד למכנסיו כדי להאריכם. בשובו הביתה היתה אמו פורמת את התוספת. סאמק, שהיה ילד יחיד ונכד ראשון לסביו ולסבותיו משני הצדדים, זכה לשפע אהבה ותשומת לב, ובפרק משעשע נוסף הוא מתאר את התחרות שניהלו שתי דודות על תשומת לבו.

גם עולמם של השורדים בשנים שאחרי המלחמה מקבל ביטוי עז ומפורט, בדמות נדודי האם ובנה מליטא לפולין ולגרמניה, והשהות בת השלוש השנים במחנה העקורים בלנדסברג בהמתנה לעלילה ארצה. באותו מחנה פגשה האם את מי שיהפוך להיות אביו החורג של בק, וזכרו נוכח ברבים מציוריו. שנים רבות אחרי השהות בלנדסברג ימצא עצמו בק בקטע וידאו המוקרן במוזיאון השואה בוושינגטון, ובו הוא נראה מצייר דמויות מרחובות המחנה. הציור שהוא מצייר באותו וידאו תלוי ליד חדר העבודה בביתו.

אחרי תום המלחמה, אנשים סיפרו אינספור סיפורים על קרוביהם. "הדיבורים על אנשים מעברנו, וביחוד על הנספים, העניק לנו תחושה שאנחנו מצילים אותם מהשמדה. כאילו המתים נקראו לטהר אותנו מרגש האשם על ששרדנו". אחרי מות אמו, בהיותה רק כבת ששים, לא נותר מי שיספר על אנשים שהיו ואינם. "מצויר במלים" מעניק חיים לבני משפחתו של הכותב, ביניהם שני סביו שנעלמו יחדיו ואין יודע לאן, ושתי סבותיו שנלקחו ביום כיפור, מספר חודשים אחר-כך, לפונאר ונרצחו שם.

הספר מעוטר בתמונות המשפחה ובכמה מציוריו של בק. ההתבוננות בציורים מועשרת כשנוספת להם ההבנה העולה מן הטקסט. על הכריכה מופיע ציורו "זכרונות ילדות".

מלאכת התרגום הופקדה בידיה האמונות של כרמית גיא. חבל שההוצאה עשתה עבודה טובה פחות בהגהה, והותירה מספר בלתי סביר של שגיאות מביכות. מגיע לספר המצוין הזה כבוד רב יותר.

אסיים בציטוט נוסף מדבריו של עמוס עוז: "רק לכאורה, רק על פניו, מוקדש הספר הזה למוות. לאמיתו של דבר, זהו שיר הלל מופלא, אוֹדָה, המנון ססגוני לכבוד שלל כוחות החיים, האהבה, היצירה ושמחת החושים".

מומלץ מאוד.

Painted in Words – Samuel Bak

כנרת זמורה

2024 (2001)

תרגום מאנגלית: כרמית גיא

אברהם סוצקבר, מחשובי המשוררים ביידיש, התגורר בוילנה כשהעיר נכבשה על ידי הצבא הגרמני ביוני 1941. יחד עם חבריו ניסה להמלט מזרחה, אך ההתקדמות הגרמנית היתה מהירה יותר, והוא שב לעירו. בחלקו הראשון של הספר, "בציפורני הגרמנים", תיאר את התקופה שבין הכיבוש להקמת הגטו, שלושה חודשים מאוחר יותר. הגרמנים, בשיתוף פעולה נלהב של הליטאים, פתחו במסע רצח. במהלך אותו קיץ נרצחו בפונאר 35,000 יהודים, כמעט מחצית מן הקהילה. אלה ששרדו סבלו מחוקים מגבילים ומהשפלות. סוצקבר עצמו נתפס יום אחד ללא הטלאי, ואולץ – יחד עם רב זקן ונער צעיר – לרקוד ערום סביב מדורה בה הועלו באש ספרי תורה. בספטמבר 1941 הוקמו שני גטאות בעיר – אחד מהם הושמד תוך זמן קצר – וסוצקבר החל בפעילות בתחומי התרבות, כתיבה, בימוי, עבודה עם נוער ועוד. במסגרת העבודות שנאלץ לבצע עבור הגרמנים צורף למה שהיהודים כינו "בריגדת הנייר" – מיון ספריות וארכיונים יהודיים: חלק מן האוצרות הועברו לגרמניה, הרוב הושמד. סוצקבר וחבריו הצליחו להציל כמה מסמכים, והטמינו אותם במקומות מסתור שונים בגטו. את קורות הגטו תיאר בחלקו השני של הספר, "מאחורי השער". חלקו השלישי של הספר, "ארגון הפרטיזנים", מוקדש לפעילות המחתרת בראשותם של יצחק ויטנברג, אבא קובנר ויוסף גלאזמן. בספטמבר 1943, ממש לפני חיסול הגטו, הנהגת המחתרת, שעד אז סברה שיש להגן על הגטו מבפנים, קבלה את העמדה לפיה מקומו של הפרטיזן ביערות, וקבוצות של לוחמים החלו מבקיעות לעצמן דרך החוצה. סוצקבר נמנה עם אחת הקבוצות הללו. במרץ 1944, בהשפעת "הוועד היהודי האנטי-פשיסטי", נשלח מטוס סובייטי להעביר את סוצקבר ואת אשתו מן השטחים שבשליטת גרמניה למוסקבה. חלקו הרביעי והאחרון של הספר, "באפר הלוחש", מתאר את הנסיונות שעשו הגרמנים להשמיד הוכחות לרציחות בפונאר, שם נקברו בקברי אחים 100,000 איש, מהם 70,000 יהודים.

הסופרים איליה ארנבורג ווסילי גרוסמן יזמו מפעל תיעוד תחת השם "הספר השחור", שנועד לתעד את מעשי הגרמנים בשטחים הסובייטים. ספרו זה של סוצקבר היה אמור להוות חלק מן התיעוד שלא יצא אל הפועל, ו"גטו וילנה", שנכתב בין מרץ לדצמבר 1944 במוסקבה ובוילנה, ראה אור כספר עצמאי במוסקבה ובפריז. במבוא לספר מטופלת בדקדקנות יתרה סוגית ההבדלים – המזעריים – בין שתי ההוצאות, המיוחסת ברובה לדוקטרינה הסוביטית ולצנזורה שהפעילה. הכותבים טוענים שמסיבה זו לא ניתן דגש מספיק לשיתוף הפעולה של הליטאים, וחלקו של אבא קובנר הלא-קומוניסט מוזער. לא מצאתי לזה סימוכין בטקסט עצמו. כמו כן דנים הכותבים בהרחבה בשאלה מדוע לא התייחס סוצקבר בספר לשירה שכתב בגטו. שאלה תמוהה ושאינה במקומה, לדעתי, הן משום שיש התיחסות מסוימת לשירה, והן משום שזכותו של סוצקבר לבחור מה לכלול בספר. בקצרה, המבוא, שנראה לי מעניין בשעת קריאתו, איבד מטעמו נוכח עוצמתו של הספר, וטוב היה אילו נכתבו הדברים באחרית דבר במקום במבוא, או בספר מחקר נפרד.

הספר משלב בין הציבורי לפרטי. סוצקבר התייחס בספר לחוויותיו שלו, אבל הסתמך רבות על עדויות של אחרים כדי להביא בפני הקורא את סיפורה השלם של קהילת וילנה בתקופת השואה. למעט התיאור הרגשי של ההשפלה שעבר לפני תקופת הגטו, כמתואר למעלה, בשלושת חלקיו הראשונים של הספר שמר הכותב רוב הזמן על נוסח מרוחק של מתעד, ויצר יריעה רחבה של קורות התקופה, תוך שהוא עוסק בכל ההיבטים של החיים ושל המוות בגטו ובסביבתו. לרגשותיו נתן דרור מועט במשפטים ציניים בודדים:

קיטל שחקן. זמר. הוא בוגר בית ספר למשחק בברלין ובית ספר לרצח בפרנקפורט. את התורות שלמד בכל אחד מבתי הספר הוא איחד איחוד "הרמוני" […]. ביודעו שבגטו פועל ארגון פרטיזנים לא סמך נויגבאואר אלא על קיטל לבדו, ששמו ברציחת יהודים נודע לתהילה, ותהילתו הגיעה עד הנה ממרחק מאות קילומטרים […].

על החוויות האישיות הקשות שלו עצמו דיווח כמעט בלקוניות:

הלכתי אל אמי. היא בישרה לי שתהיה שמחה: אשתי ילדה ילד בבית החולים של הגטו. אמי שכחה את החוק שקבע מורֶר – כל יילוד בגטו יש להמיתו. יום לאחר שובי כבר לא היה ילד: פקודתו של מורֶר מולאה.

טרם התעשתי מן האסון עם הילד, וכבר אסון חדש: אני הולך אל אמי, והיא נעלמה. נודע לי שאוברהרט, הסוכן הגרמני, הוא האחראי לכך. הוא בא בלילה לרחוב שפיטלנה 7, שם גרה אמי, ולקח את דרי החצר כולם לכלא, ומשם – לפונאר.

סוצקבר היטיב לתאר את טירוף התקופה, את סחרור החוקים וההגבלות שהשתנו חדשות לבקרים:

אי אפשר למנות את סדרת החוקים והפקודות שהושתו על הגטו. אנסה להביא רק צרור קטן לשיפוטו של האדם הנורמלי, אם יוכל להבין זאת.

בספר ניתן ביטוי עז לאכזריות, לדרך בה תעתעו הגרמנים בקהילה היהודית המבועתת, וגרמו להם למרות הרציחות האינסופיות להאמין שיש תקווה:

לשכתו של נויגבאואר בגסטפו השכילה להטעות בעורמה את האוכלוסיה בכל מיני אופנים. מאה מהחטופים נשלחו באמת לעבודה ליד פסקוב. משם הם כתבו מכתבים. שמחה אחזה ביהודי וילנה, כל אחד מהם חשב שבנו חי, שאביו ישוב בקרוב.

אותו ברונו קיטל, שהוזכר קודם, תואר כך, באחד מתיאורים רבים של חדוות הרצח:

בעת חיסול גטו וילנה ציווה קיטל על עושי דברו שיוציאו בשבילו החוצה פסנתר. הוא התיישב והתחיל לנגן. באותה שעה חשפו הכאפונעס מָלינה [מקום מחבוא], והוציאו משם בחור יהודי. הבחור בכה, התחנן שישאירו אותו בחיים. כשהוא ראה את קיטל ליד הפסנתר, הוא נפל לרגליו. קיטל שלף את האקדח שלו, ובעוד יד אחת יורה בבחור לא הפסיקה ידו השניה לנגן.

ולצד אותם תיאורים בלתי נתפסים, גם רגעים קטנים של חסד:

על הקונצרט הראשון בגטו: כאוויר הרים לחולה ריאות, כך השפיעה התזמורת על תושבי הגטו. יופיו של העולם, למענו התעורר הרצון להלחם.  

על הספריה שנפתחה על ידי הרמן קרוק ב-10 בספטמבר 1941, ימים בודדים לאחר כינוס היהודים בגטו: אנשים שבימים כתיקונם קראו רק לעתים רחוקות מיהרו עתה לספריה. ספר נעשה חבר, היה נחמה בבדידות. במָלינות,  במערות התת-קרקעיות, לאורו של בדל נר, לאורה של קרן אור זעומה שחדרה מבעד לסדק קראו ספרים […] בנובמבר הצטמצמה אוכלוסית הגטו בארבעים אחוז, ואילו מספר הספרים שנקראו גדל כמעט בשליש.

לסיפורן של דמויות רבות ניתנה במה בספר, לוחמים, אנשי תרבות, אנשים שסיכנו את עצמם בהברחות חוזרות ונשנות של מזון ושל נשק, אנשי היודנראט שסוצקבר לא שפט, ואנשי המשטרה היהודית ובראשם דסלר, שאותו שפט לחומרה. וגם יאנובה ברטושביץ', שבמשך תקופה הסתירה אותו (עד ששכן ראה אותו, ולכן עזב וחזר לגטו), ולא הסתפקה בכך אלא דאגה גם למזון למשפחתו:

פעם אחת תפס אותה שוטר בשעה שתחבה את הלחם. הוא איים עליה שאם תעשה כן עוד פעם, תירקב בכלא לוקישקי. למחרת היא שבה והלכה אל השער, תחבה תחתיו את הלחם והביאה לי מכתבים.

כאמור, בשלושת החלקים הראשונים של הספר הסגנון מאופק למדי. החלק הרביעי שונה מבחינה זו. סוצקבר מתאר, מפי עדים, את הנסיונות להשמיד עדויות לרצח בפונאר. שמונים יהודים, כבולים ברגליהם, נאלצו לבצע את העבודה, שתוכננה בקפדנות של מהנדסים, החל מחפירת הקברים והוצאת הגופות, דרך הקמת המוקדים לשריפת הגופות, וכלה בטיפול בעצמות שלא נשרפו ובאפר. נאסר על היהודים להתייחס לגופות כגופות. המילה שהותר להשתמש בה היתה "פריטים", ואף נקבעה שיטה לחישוב מספר ה"פריטים" במקרה של גופות בלתי שלמות. בשעות שאחרי העבודה נאלצו היהודים להתגורר בתוך בור עמוק. לקראת סיומו של הפרק המזעזע הזה, שקראתי באותה חלחלה בה נכתב, סוצקבר, שביקר בפונאר במהלך העבודה על הספר, התפרץ:

שהאדם חזק יותר מהמוות – חשתי לראשונה רק היום, ב-18 ביולי 1944, כשהלכתי לפונאר, אל קברותיהם של יותר ממאה אלף איש. איך אני יכול לרשום בשלווה כזאת את חוויותי, איך אני יכול בכלל לכתוב על מה שראיתי שם – בעצמי איני מסוגל לתפוס.

אמי בפונאר, יַלדי, חברי, מה אני אומר? הרי אף אחד איננו עוד, הרי את גופיהם שרפו על המוקדים ואת עצמותיהם כתשו, שלא יישאר שום זכר. נדמה לי שגם לבי נשרף על המוקד. דבר-מה אחר הולם בקרבי. השנאה אולי.

(ביוני 2016 נחשפה מנהרת הבריחה שנחפרה על ידי היהודים שהועסקו בהשמדת הראיות לרצח)

"גטו וילנה" הוא מסמך מרשים וחודר אל לב, שיחודו בכתיבה המהלכת בתבונה בין עדות לתיעוד, ובמועד כתיבתו סמוך כל כך לארועים. ספר קשה לקריאה אך מומלץ מאוד.

ווילנער געטא / אברהם סוצקעווער

עם עובד

2016 (1944)

תרגום מיידיש: ויקי שיפריס

מבוא: אברהם נוברשטרן וג'סטין קאמי

"שקט, שקט" (שטילער, שטילער), השיר על פונאר, הולחן בגטו על ידי הילד אלכסנדר וולקוביסקי (תמיר), אז בן 11. את המלים כתב שמרקה קצ'רגינסקי, איש תרבות ופרטיזן. התרגום הוא של אברהם שלונסקי

שֶׁקֶט, שֶׁקֶט, בְּנִי נַחְרִישָׁה!
כָּאן צוֹמְחִים קְבָרִים,
הַשּׂוֹנְאִים אוֹתָם נָטָעוּ
פֹּה מֵעֲבָרִים.
אֶל פּוֹנַאר דְּרָכִים יוֹבִילוּ,
דֶּרֶךְ אֵין לַחְזֹר,
לִבְלִי שׁוּב הָלַךְ לוֹ אַבָּא
וְעִמּוֹ הָאוֹר.
שֶׁקֶט, בְּנִי לִי, מַטְמוֹנִי לִי,
אַל נִבְכֶּה בִּכְאֵב!
כִּי בֵּין כֹּה וָכֹה בִּכְיֵנוּ
לֹא יָבִין אוֹיֵב,
גַּם הַיָּם גְּבוּלוֹת וָחוֹף לוֹ,
גַּם הַכֶּלֶא סְיָג וָסוֹף לוֹ –
עֱנוּתֵנוּ זֹאת
הִיא בְּלִי גְּבוּלוֹת,
הִיא בְּלִי גְּבוּלוֹת.

תּוֹר אָבִיב בָּא אֶל אַרְצֶךָ,
לָנוּ סְתָו אָבֵל
אוֹר גָּדוֹל בַּכֹּל זָרוּעַ,
וּסְבִיבֵנוּ לֵיל.
כְּבָר הַסְּתָו יַזְהִיב צַמֶּרֶת,
הַמַּכְאוֹב יִגְבַּר,
שַׁכּוּלָה הָאֵם נִשְׁאֶרֶת:
בְּנָהּ הוּא בְּפּוֹנָאר.
מֵי הַוִּילְיָה הַנִּכְבֶּלֶת
כְּבָר יִשְּׂאוּ דָּכְיָם,
זוֹעֲפִים קִרְעֵי הַקֶּרַח
נִשָּׂאִים לַיָּם
תְּמֻגַּר חֶשְׁכַת יָמֵינוּ,
אוֹר גָּדוֹל יִזְרַח עָלֵינוּ,
בּוֹא, פָּרָשׁ, עֲלֵה!
בִּנְךָ קוֹרֵא,
בִּנְךָ קוֹרֵא.

שֶׁקֶט, שֶׁקֶט, אַל בְּסַעַר,
מַבּוּעֵי הַלֵּב!
עַד אֲשֶׁר חוֹמוֹת תִּפֹּלְנָה,
נֵאָלֵם בִּכְאֵב.
אַל נָא, בְּנִי לִי, אַל תִּצְחַק נָא!
לֹא עֵת צְחוֹק עַכְשָׁו:
צַר הָפַךְ אֶת אֲבִיבֵנוּ
לְעָלֶה בַּסְּתָו
אַט יְפַךְ נָא הַמַּבּוּעַ:
שֶׁקֶט, בֵּן רַחוּם!
עִם הַדְּרוֹר יָשׁוּב גַּם אַבָּא
נוּמָה, נוּמָה, נוּם.
וּכְמוֹ וִילְיָה הַמְּשֻׁחְרֶרֶת,
כְּאִילָן עוֹטֶה צַמֶּרֶת,
עוֹד תִּזְכֶּה לְאוֹר
בְּבוֹא הַדְּרוֹר,
בְּבוֹא הַדְּרוֹר!