תגית: יוסף גלאזמן

אברהם סוצקבר, מחשובי המשוררים ביידיש, התגורר בוילנה כשהעיר נכבשה על ידי הצבא הגרמני ביוני 1941. יחד עם חבריו ניסה להמלט מזרחה, אך ההתקדמות הגרמנית היתה מהירה יותר, והוא שב לעירו. בחלקו הראשון של הספר, "בציפורני הגרמנים", תיאר את התקופה שבין הכיבוש להקמת הגטו, שלושה חודשים מאוחר יותר. הגרמנים, בשיתוף פעולה נלהב של הליטאים, פתחו במסע רצח. במהלך אותו קיץ נרצחו בפונאר 35,000 יהודים, כמעט מחצית מן הקהילה. אלה ששרדו סבלו מחוקים מגבילים ומהשפלות. סוצקבר עצמו נתפס יום אחד ללא הטלאי, ואולץ – יחד עם רב זקן ונער צעיר – לרקוד ערום סביב מדורה בה הועלו באש ספרי תורה. בספטמבר 1941 הוקמו שני גטאות בעיר – אחד מהם הושמד תוך זמן קצר – וסוצקבר החל בפעילות בתחומי התרבות, כתיבה, בימוי, עבודה עם נוער ועוד. במסגרת העבודות שנאלץ לבצע עבור הגרמנים צורף למה שהיהודים כינו "בריגדת הנייר" – מיון ספריות וארכיונים יהודיים: חלק מן האוצרות הועברו לגרמניה, הרוב הושמד. סוצקבר וחבריו הצליחו להציל כמה מסמכים, והטמינו אותם במקומות מסתור שונים בגטו. את קורות הגטו תיאר בחלקו השני של הספר, "מאחורי השער". חלקו השלישי של הספר, "ארגון הפרטיזנים", מוקדש לפעילות המחתרת בראשותם של יצחק ויטנברג, אבא קובנר ויוסף גלאזמן. בספטמבר 1943, ממש לפני חיסול הגטו, הנהגת המחתרת, שעד אז סברה שיש להגן על הגטו מבפנים, קבלה את העמדה לפיה מקומו של הפרטיזן ביערות, וקבוצות של לוחמים החלו מבקיעות לעצמן דרך החוצה. סוצקבר נמנה עם אחת הקבוצות הללו. במרץ 1944, בהשפעת "הוועד היהודי האנטי-פשיסטי", נשלח מטוס סובייטי להעביר את סוצקבר ואת אשתו מן השטחים שבשליטת גרמניה למוסקבה. חלקו הרביעי והאחרון של הספר, "באפר הלוחש", מתאר את הנסיונות שעשו הגרמנים להשמיד הוכחות לרציחות בפונאר, שם נקברו בקברי אחים 100,000 איש, מהם 70,000 יהודים.

הסופרים איליה ארנבורג ווסילי גרוסמן יזמו מפעל תיעוד תחת השם "הספר השחור", שנועד לתעד את מעשי הגרמנים בשטחים הסובייטים. ספרו זה של סוצקבר היה אמור להוות חלק מן התיעוד שלא יצא אל הפועל, ו"גטו וילנה", שנכתב בין מרץ לדצמבר 1944 במוסקבה ובוילנה, ראה אור כספר עצמאי במוסקבה ובפריז. במבוא לספר מטופלת בדקדקנות יתרה סוגית ההבדלים – המזעריים – בין שתי ההוצאות, המיוחסת ברובה לדוקטרינה הסוביטית ולצנזורה שהפעילה. הכותבים טוענים שמסיבה זו לא ניתן דגש מספיק לשיתוף הפעולה של הליטאים, וחלקו של אבא קובנר הלא-קומוניסט מוזער. לא מצאתי לזה סימוכין בטקסט עצמו. כמו כן דנים הכותבים בהרחבה בשאלה מדוע לא התייחס סוצקבר בספר לשירה שכתב בגטו. שאלה תמוהה ושאינה במקומה, לדעתי, הן משום שיש התיחסות מסוימת לשירה, והן משום שזכותו של סוצקבר לבחור מה לכלול בספר. בקצרה, המבוא, שנראה לי מעניין בשעת קריאתו, איבד מטעמו נוכח עוצמתו של הספר, וטוב היה אילו נכתבו הדברים באחרית דבר במקום במבוא, או בספר מחקר נפרד.

הספר משלב בין הציבורי לפרטי. סוצקבר התייחס בספר לחוויותיו שלו, אבל הסתמך רבות על עדויות של אחרים כדי להביא בפני הקורא את סיפורה השלם של קהילת וילנה בתקופת השואה. למעט התיאור הרגשי של ההשפלה שעבר לפני תקופת הגטו, כמתואר למעלה, בשלושת חלקיו הראשונים של הספר שמר הכותב רוב הזמן על נוסח מרוחק של מתעד, ויצר יריעה רחבה של קורות התקופה, תוך שהוא עוסק בכל ההיבטים של החיים ושל המוות בגטו ובסביבתו. לרגשותיו נתן דרור מועט במשפטים ציניים בודדים:

קיטל שחקן. זמר. הוא בוגר בית ספר למשחק בברלין ובית ספר לרצח בפרנקפורט. את התורות שלמד בכל אחד מבתי הספר הוא איחד איחוד "הרמוני" […]. ביודעו שבגטו פועל ארגון פרטיזנים לא סמך נויגבאואר אלא על קיטל לבדו, ששמו ברציחת יהודים נודע לתהילה, ותהילתו הגיעה עד הנה ממרחק מאות קילומטרים […].

על החוויות האישיות הקשות שלו עצמו דיווח כמעט בלקוניות:

הלכתי אל אמי. היא בישרה לי שתהיה שמחה: אשתי ילדה ילד בבית החולים של הגטו. אמי שכחה את החוק שקבע מורֶר – כל יילוד בגטו יש להמיתו. יום לאחר שובי כבר לא היה ילד: פקודתו של מורֶר מולאה.

טרם התעשתי מן האסון עם הילד, וכבר אסון חדש: אני הולך אל אמי, והיא נעלמה. נודע לי שאוברהרט, הסוכן הגרמני, הוא האחראי לכך. הוא בא בלילה לרחוב שפיטלנה 7, שם גרה אמי, ולקח את דרי החצר כולם לכלא, ומשם – לפונאר.

סוצקבר היטיב לתאר את טירוף התקופה, את סחרור החוקים וההגבלות שהשתנו חדשות לבקרים:

אי אפשר למנות את סדרת החוקים והפקודות שהושתו על הגטו. אנסה להביא רק צרור קטן לשיפוטו של האדם הנורמלי, אם יוכל להבין זאת.

בספר ניתן ביטוי עז לאכזריות, לדרך בה תעתעו הגרמנים בקהילה היהודית המבועתת, וגרמו להם למרות הרציחות האינסופיות להאמין שיש תקווה:

לשכתו של נויגבאואר בגסטפו השכילה להטעות בעורמה את האוכלוסיה בכל מיני אופנים. מאה מהחטופים נשלחו באמת לעבודה ליד פסקוב. משם הם כתבו מכתבים. שמחה אחזה ביהודי וילנה, כל אחד מהם חשב שבנו חי, שאביו ישוב בקרוב.

אותו ברונו קיטל, שהוזכר קודם, תואר כך, באחד מתיאורים רבים של חדוות הרצח:

בעת חיסול גטו וילנה ציווה קיטל על עושי דברו שיוציאו בשבילו החוצה פסנתר. הוא התיישב והתחיל לנגן. באותה שעה חשפו הכאפונעס מָלינה [מקום מחבוא], והוציאו משם בחור יהודי. הבחור בכה, התחנן שישאירו אותו בחיים. כשהוא ראה את קיטל ליד הפסנתר, הוא נפל לרגליו. קיטל שלף את האקדח שלו, ובעוד יד אחת יורה בבחור לא הפסיקה ידו השניה לנגן.

ולצד אותם תיאורים בלתי נתפסים, גם רגעים קטנים של חסד:

על הקונצרט הראשון בגטו: כאוויר הרים לחולה ריאות, כך השפיעה התזמורת על תושבי הגטו. יופיו של העולם, למענו התעורר הרצון להלחם.  

על הספריה שנפתחה על ידי הרמן קרוק ב-10 בספטמבר 1941, ימים בודדים לאחר כינוס היהודים בגטו: אנשים שבימים כתיקונם קראו רק לעתים רחוקות מיהרו עתה לספריה. ספר נעשה חבר, היה נחמה בבדידות. במָלינות,  במערות התת-קרקעיות, לאורו של בדל נר, לאורה של קרן אור זעומה שחדרה מבעד לסדק קראו ספרים […] בנובמבר הצטמצמה אוכלוסית הגטו בארבעים אחוז, ואילו מספר הספרים שנקראו גדל כמעט בשליש.

לסיפורן של דמויות רבות ניתנה במה בספר, לוחמים, אנשי תרבות, אנשים שסיכנו את עצמם בהברחות חוזרות ונשנות של מזון ושל נשק, אנשי היודנראט שסוצקבר לא שפט, ואנשי המשטרה היהודית ובראשם דסלר, שאותו שפט לחומרה. וגם יאנובה ברטושביץ', שבמשך תקופה הסתירה אותו (עד ששכן ראה אותו, ולכן עזב וחזר לגטו), ולא הסתפקה בכך אלא דאגה גם למזון למשפחתו:

פעם אחת תפס אותה שוטר בשעה שתחבה את הלחם. הוא איים עליה שאם תעשה כן עוד פעם, תירקב בכלא לוקישקי. למחרת היא שבה והלכה אל השער, תחבה תחתיו את הלחם והביאה לי מכתבים.

כאמור, בשלושת החלקים הראשונים של הספר הסגנון מאופק למדי. החלק הרביעי שונה מבחינה זו. סוצקבר מתאר, מפי עדים, את הנסיונות להשמיד עדויות לרצח בפונאר. שמונים יהודים, כבולים ברגליהם, נאלצו לבצע את העבודה, שתוכננה בקפדנות של מהנדסים, החל מחפירת הקברים והוצאת הגופות, דרך הקמת המוקדים לשריפת הגופות, וכלה בטיפול בעצמות שלא נשרפו ובאפר. נאסר על היהודים להתייחס לגופות כגופות. המילה שהותר להשתמש בה היתה "פריטים", ואף נקבעה שיטה לחישוב מספר ה"פריטים" במקרה של גופות בלתי שלמות. בשעות שאחרי העבודה נאלצו היהודים להתגורר בתוך בור עמוק. לקראת סיומו של הפרק המזעזע הזה, שקראתי באותה חלחלה בה נכתב, סוצקבר, שביקר בפונאר במהלך העבודה על הספר, התפרץ:

שהאדם חזק יותר מהמוות – חשתי לראשונה רק היום, ב-18 ביולי 1944, כשהלכתי לפונאר, אל קברותיהם של יותר ממאה אלף איש. איך אני יכול לרשום בשלווה כזאת את חוויותי, איך אני יכול בכלל לכתוב על מה שראיתי שם – בעצמי איני מסוגל לתפוס.

אמי בפונאר, יַלדי, חברי, מה אני אומר? הרי אף אחד איננו עוד, הרי את גופיהם שרפו על המוקדים ואת עצמותיהם כתשו, שלא יישאר שום זכר. נדמה לי שגם לבי נשרף על המוקד. דבר-מה אחר הולם בקרבי. השנאה אולי.

(ביוני 2016 נחשפה מנהרת הבריחה שנחפרה על ידי היהודים שהועסקו בהשמדת הראיות לרצח)

"גטו וילנה" הוא מסמך מרשים וחודר אל לב, שיחודו בכתיבה המהלכת בתבונה בין עדות לתיעוד, ובמועד כתיבתו סמוך כל כך לארועים. ספר קשה לקריאה אך מומלץ מאוד.

ווילנער געטא / אברהם סוצקעווער

עם עובד

2016 (1944)

תרגום מיידיש: ויקי שיפריס

מבוא: אברהם נוברשטרן וג'סטין קאמי

"שקט, שקט" (שטילער, שטילער), השיר על פונאר, הולחן בגטו על ידי הילד אלכסנדר וולקוביסקי (תמיר), אז בן 11. את המלים כתב שמרקה קצ'רגינסקי, איש תרבות ופרטיזן. התרגום הוא של אברהם שלונסקי

שֶׁקֶט, שֶׁקֶט, בְּנִי נַחְרִישָׁה!
כָּאן צוֹמְחִים קְבָרִים,
הַשּׂוֹנְאִים אוֹתָם נָטָעוּ
פֹּה מֵעֲבָרִים.
אֶל פּוֹנַאר דְּרָכִים יוֹבִילוּ,
דֶּרֶךְ אֵין לַחְזֹר,
לִבְלִי שׁוּב הָלַךְ לוֹ אַבָּא
וְעִמּוֹ הָאוֹר.
שֶׁקֶט, בְּנִי לִי, מַטְמוֹנִי לִי,
אַל נִבְכֶּה בִּכְאֵב!
כִּי בֵּין כֹּה וָכֹה בִּכְיֵנוּ
לֹא יָבִין אוֹיֵב,
גַּם הַיָּם גְּבוּלוֹת וָחוֹף לוֹ,
גַּם הַכֶּלֶא סְיָג וָסוֹף לוֹ –
עֱנוּתֵנוּ זֹאת
הִיא בְּלִי גְּבוּלוֹת,
הִיא בְּלִי גְּבוּלוֹת.

תּוֹר אָבִיב בָּא אֶל אַרְצֶךָ,
לָנוּ סְתָו אָבֵל
אוֹר גָּדוֹל בַּכֹּל זָרוּעַ,
וּסְבִיבֵנוּ לֵיל.
כְּבָר הַסְּתָו יַזְהִיב צַמֶּרֶת,
הַמַּכְאוֹב יִגְבַּר,
שַׁכּוּלָה הָאֵם נִשְׁאֶרֶת:
בְּנָהּ הוּא בְּפּוֹנָאר.
מֵי הַוִּילְיָה הַנִּכְבֶּלֶת
כְּבָר יִשְּׂאוּ דָּכְיָם,
זוֹעֲפִים קִרְעֵי הַקֶּרַח
נִשָּׂאִים לַיָּם
תְּמֻגַּר חֶשְׁכַת יָמֵינוּ,
אוֹר גָּדוֹל יִזְרַח עָלֵינוּ,
בּוֹא, פָּרָשׁ, עֲלֵה!
בִּנְךָ קוֹרֵא,
בִּנְךָ קוֹרֵא.

שֶׁקֶט, שֶׁקֶט, אַל בְּסַעַר,
מַבּוּעֵי הַלֵּב!
עַד אֲשֶׁר חוֹמוֹת תִּפֹּלְנָה,
נֵאָלֵם בִּכְאֵב.
אַל נָא, בְּנִי לִי, אַל תִּצְחַק נָא!
לֹא עֵת צְחוֹק עַכְשָׁו:
צַר הָפַךְ אֶת אֲבִיבֵנוּ
לְעָלֶה בַּסְּתָו
אַט יְפַךְ נָא הַמַּבּוּעַ:
שֶׁקֶט, בֵּן רַחוּם!
עִם הַדְּרוֹר יָשׁוּב גַּם אַבָּא
נוּמָה, נוּמָה, נוּם.
וּכְמוֹ וִילְיָה הַמְּשֻׁחְרֶרֶת,
כְּאִילָן עוֹטֶה צַמֶּרֶת,
עוֹד תִּזְכֶּה לְאוֹר
בְּבוֹא הַדְּרוֹר,
בְּבוֹא הַדְּרוֹר!