Ethan Frome / Edith Wharton

איתן פרום גדל בחווה בסטרקפילד, מסצ'וסטס. התמזל מזלו, ועמדו לו כישוריו, והוא פנה ללימודים גבוהים, הרחק מחיי הפרך של החקלאות. איתרע מזלו, ואביו חלה, וכבן יחיד הוא נדרש לנטוש את הלימודים ולשוב למשק. מכאן התגלגל ממשבר למשבר. תחילה מת אביו, והוא לקח על עצמו את אחזקת מקום. אחר כך חלתה אמו, ובעזרת זינה, קרובת משפחה, טיפל בה. כשהאם הלכה לעולמה, במקום למכור את החווה ולשוב ללימודים, משאת נפשו, נישא לזינה, שהיתה מבוגרת ממנו בשבע שנים, והפכה חולנית כאמו. כשהיה בן עשרים ושבע נכנסה לחייו האפורים קרן של אור בדמותה של מאטי, קרובת משפחה של זינה, שבאה לגור איתם ולעסוק בעבודות הבית. אנו פוגשים לראשונה את איתן כשהוא בשנות החמישים לחייו, גופו מעוות, ומראהו מעיד על שנים קשות שעברו עליו. המספר של סיפור המסגרת של היצירה מתוודע בהדרגה אל קורותיו של איתן, ואל מכת הגורל הגדולה מכולן שפקדה אותו.

“We never got away – how should you?” seemed to be written on every headstone – זוהי תחושתו של איתן, הלכוד בחיים שלא היה בוחר לעצמו, כשהוא עובר ליד חלקת הקבר המשפחתית בחווה.

קראתי את הספר לפני שנים בתרגומה של טל ניצן-קרן (לפני כשנה הוציאה עם עובד מהדורה מחודשת עם אחרית דבר מאת המתרגמת). הפעם קראתי אותו בשפת המקור.

אני חושבת ש"מהודק" היא מילה המתארת את הספר היטב. כל מילה שקולה, לכל תיאור יש משמעות, ויותר מכל – העלילה כולה מהודקת סביב איתן. יש בספר דמויות נוספות, אבל בסופו של דבר כל מה שאנחנו יודעים עליהן הוא כיצד הן מתפרשות על ידי איתן. מיהי זינה? אשה מסכנה הנגועה במכאובים שאינם מאפשרים לה לחשוב על אחרים, או מפלצת מניפולטיבית שממררת את חיי בעלה ואת חייה של מאטי? אשה פגועה החושדת ברגשותיו של בעלה כלפי הנערה הצעירה, או אשה המבקשת לעצמה עצמאות כלשהי בתוך העוני והמחסור? איתן אינו יודע, לפעמים סבור כך ולפעמים אחרת, ואנחנו מיטלטלים אתו. ומיהי מאטי? נערה מאוהבת או נערה בודדה שכמהה לתשומת לב ולחום אנושי? נערה שמקדמת באומץ וברוח טובה את מה שיביא לה הגורל, או נערה נואשת? איתן חווה אותה לעתים כך ולעתים אחרת.  

איתן הוא אדם בודד להחריד. כשלמד בעיר, אמנם יצא לו שם של אדם סגור, אבל הוא נהנה מהאוירה החברותית, מן השמחה, מהאחווה הסטודנטיאלית. אלה אבדו לו לגמרי כששב לחווה. ימיו עוברים בעבודה קשה, ללא הצלחה יתרה. בביתו אין לו עם מי לדבר. גם עם אנשי המקום אין לו שפה משותפת. כשמאטי נכנסת אל חייו, התקשורת ביניהם נותרת מינימליסטית. לאיתן אין יכולת, הבאה עם הנסיון ועם הפתיחות, להתבטא במלים. כשהם סוף סוף מדברים, רגע לפני שהיא אמורה לעזוב על פי החלטתה של זינה, התוצאה הרת אסון.

הטבע הקשוח של האזור – העלילה מתרחשת במהלך החורף המושלג והקפוא – משתלב לבלי הפרד בחייו ובאישיותו של איתן. המספר מתאר זאת כך:

He seemed a part of the mute melancholy landscape, an incarnation of its frozen woe, with all that was warm and sentient in him fast bound below the surface; but there was nothing unfriendly in his silence. I simply felt that he lived in a depth of moral isolation too remote for casual access, and I had the sense that his loneliness was not merely a result of his personal plight, tragic as I guessed that to be, but had in it, as Harmon Gow had hinted, the profound accumulated cold of many Starkfield winters

ובתרגומה היפה של טל ניצן-קרן:

הוא נדמָה כחלק מהנוף הנוגה האילם, כהתגלמות יגונו הקפוא, וכל חמימות ורגישות שהיו בו נאצרו מתחת לפני השטח; אך לא היתה שום עוינות בשתיקתו. פשוט נראה שהוא מתקיים במעמקיו של בידוד מוסרי כה מרוחק שאי־אפשר להגיע אליו סתם כך, והרגשתי שבדידותו אינה נובעת אך ורק ממצוקתו האישית, אלא שיש בה, כפי שרמז הרמון גואו, הקור העמוק שהצטבר בחורפי סטרקפילד רבים מדי.

הספרים האחרים של אדית וורטון, שקראתי עד כה, עסקו בחברה הגבוהה. "איתן פרום" יוצא דופן מבחינה זו, אך דומה לאחרים מבחינת האיכות. הסופרת ניחנה ביכולת להתבונן עמוק אל נפשות גיבוריה, ולטעמי בספר הזה, שנעדרת ממנו הלגלגנות שנלוותה לאחרים, היא מביאה את יכולתה זו, לצד כושר תיאור מרשים, לפסגה.

מומלץ מאוד.

Ethan Frome / Edith Wharton

1911

מנהג המקום / אדית וורטון

"אפילו עכשיו לא תמיד הייתה מאושרת. היא קיבלה כל דבר שרצתה, ובכל זאת לעיתים הרגישה שיש דברים אחרים שהייתה עשויה לרצות אילו ידעה על קיומם"

משפט זה, המופיע לקראת סיומו של הספר מתמצת את אישיותה של אנדין, הדמות הראשית, שסביב סיפורה הפרטי מתארת אדית וורטון את החברה הגבוהה של ניו יורק בתקופתה. בעיר הולדתה של אנדין, במערב התיכון של ארצות הברית, היא נישאה נישואי בזק ואולצה לבטל אותם באותו החפזון. בשאיפתה לעושר ולמעמד גררה איתה את הוריה, שאינם מסוגלים לעמוד בפני תשוקותיה ומצבי הרוח שלה, לניו יורק. כאן נישאה לגבר שהעריץ אותה, וכמו הוריה נכנע לכל גחמותיה, אך התברר שהוא מעדיף את הבדידות בשניים על פני התענוגות שבהם חשקה. הבעל הבא, בעל תואר של רוזן, התגלה כצרפתי מדי בהשוואה לאמריקאיות המועדפת עליה. הבעל האחרון בסדרה, זה שאתו מסתיים הספר, הוא מספיק עשיר ומספיק חובב חברה, אבל משמתברר לאנדין שהוא לא יוכל להתמנות לשגריר, המדרגה הבאה שעליה היא מבקשת לטפס, היא שוב מתוסכלת. "מאחורי כל הסנוורים הללו נותרה עננה שחורה זעירה. נודע לה שיש דבר שלעולם לא תוכל להשיגו, דבר שלא יופי ולא השפעה ולא הון עתק לא יוכלו לקנות לה. היא לעולם לא תהיה אשת שגריר; וכשפסעה לקראת אורחיה הראשונים אמרה בליבה שזה התפקיד היחיד שאותו נועדה למלא באמת".

אנדין היא זיקית, מתאימה את עצמה לבני שיחה, כלומר אלה שיוכלו להועיל לה בהשגת מטרותיה המשתנות. "אנדין הייתה עצמאית בכל נפשה ובכל מאודה ועם זאת חקיינית נלהבת. היא רצתה להפתיע את כולם ולגלות מעוף ומקוריות, אך בעל כורחה התאימה את עצמה תמיד לאדם האחרון שנקרה על דרכה, והתנגשות האידיאלים שנבעה מכך הקשתה עליה מאוד כל אימת שנדרשה לבחור בין שני אופני פעולה". אין לה שום רגש של כבוד לערכים, למסורת, למשפחה, ונאמנותה למכריה משתנה על פי צרכיה. עולם המושגים שלה לקוח מרומנים זולים, והיא בוחרת בדרכי התנהלות השאולות מהם. נושאי השיחה שלה מצומצמים בהתאם, אם כי יש לה יכולת לרכוש אוצר מלים "במידה הדרושה לאישה יפה כדי ליצור רושם של בקיאות". אפילו מקור שמה מעיד עליה: באחד הקטעים המשעשעים הבודדים בספר, בעלה של אנדין מתפעם כשהוא חושב על משמעותו – גל – ועל מקורו במאמר של מונטן, אבל חוטף קיתון של צוננים כשאמה מספרת לו שהיא נקראה על שם מוצר לסלסול שיער שאביה הוציא לשוק בשבוע שבו היא נולדה.

אפשר לייחס חלק מאופייה ומהתנהלותה של אנדין לסביבה, למגבלות שהוטלו על נשים בזמנה, ל"מנהג המקום" שכופה עצמו על הבריות, והסופרת אכן מתייחסת לכך. כמו ב"עידן התמימות" גם כאן היא שמה בפיו של גבר דברי תוכחה על התיחסותם של גברים לנשים, ביניהם "האמריקאי הממוצע מזלזל באשתו […]מדוע לא לימדנו את נשותינו להתעניין בעבודתנו? פשוט משום שאנחנו לא מתעניינים בהן במידה מספקת […] מדוע האישה האירופית מתעניינת הרבה יותר במה שעושים הגברים? כי היא כל כך חשובה להם שהם מערבים אותה! שם היא לא הערת אגב כמו פה — היא במרכז התמונה […] כל אהדתי נתונה להן, למסכנות המרומות, כשאני רואה את ניסיונותיהן הקלושים, המוטעים, להתהדר בשיירים שמשליך להן גבר שדעתו אינה נתונה להן – הכסף והמכוניות והבגדים – ולהעמיד פנים, בפני עצמן וזו בפני זו, שאה הדברים האמיתיים בחיים!". אבל גם בהתחשב רקע התקופה, אנדין היא טיפוס בלתי נסבל. אנוכית, קפריזית, דורכת על גופות, בת זוג ואם נוראה, וקשה עד מאוד לחבב אותה.

נסיונותיה של אנדין לפלס את דרכה אל שאיפותיה, שכאמור אינן ברורות גם לה, מאירים את החברה שבתוכה היא חיה. כמו בנובלות שב"ניו יורק הישנה", גם כאן הסופרת מתבוננת בחברה הגבוהה הניו יורקית, מצביעה על פגמיה, על צביעותה, על הנהנתנות השולטת בה. בספר זה היא מעבירה חלק מן העלילה אל החברה הצרפתית, ומתבוננת בחברה האמריקאית גם על דרך ההשוואה. בפיו של אחד הצרפתים היא שמה את המלים הללו: "אתם באים אלינו ומדברים בשפתנו ואין לכם מושג למה אנחנו מתכוונים; רוצים את אותם דברים שאנחנו רוצים, ואין לכם מושג מדוע; מחקים את חולשותינו, מפריזים במשוגותינו, מתעלמים מכל מה שחשוב לנו או שמים אותו ללעג — אתם באים ממלונות גדולים כמו ערים ומערים קלושות כנייר, שבהן עדיין לא הספיקו לתת לרחובות שמות והבניינים נהרסים עוד בטרם יבשו והאנשים מתגאים בשינוי כמו שאנחנו גאים לשמור על מה שיש לנו — ואנחנו בטיפשותנו מאמינים שמפני שאתם מעתיקים את מנהגינו וקולטים את העגה שלנו, אתם מבינים דבר וחצי דבר מכל מה שמעניק לחיינו הגינות וכבוד".

אדית וורטון היא סופרת בעלת כושר אבחנה מעמיק ויכולת מרשימה לרקום מפרטי חיים יומיומיים עלילה מעניינת ומושכת. למרות שחלפו למעלה ממאה שנים מאז ראה אור, "מנהג המקום" חי ותוסס ובמידה רבה עדיין רלוונטי. הספר זכה לתרגום נאה של מיכל אלפון, והוא מומלץ בהחלט.

The Custom of the Country – Edith Wharton

עם עובד

2022 (1913)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

ניו יורק הישנה / אדית וורטון

אדית וורטון מתארת בארבע נובלות את ניו יורק בשנות הארבעים עד השבעים של המאה התשע-עשרה. יש לדייק ולומר כי לא את ניו יורק כולה היא מתארת, אלא את החברה הגבוהה המבוססת כלכלית והסגורה בעולם משלה. גם אם כל אחת מן הנובלות מתרחשת בעשור אחר, והערכים משתנים קמעא עם חלוף השנים, קוים רבים משותפים לישות הניו יורקית בכולן: אותה סגירות מפני מי שאינו משתייך לחוג האקסקלוסיבי בעיני עצמו, אותה היטפלות לפרטים שוליים והתעלמות ממה שחשוב ומשמעותי, אותה דבקות עיקשת במוסכמות ודחיית מי שחורג מהן ולו במעט, אותה ראיה צרת אופקים של העולם וזלזול במה שמעבר ליומיומי. במידה רבה הנובלות מזכירות בהיבט זה את "עידן התמימות", שהתרחש בשנות השבעים של המאה התשע-עשרה באותו מקום ובאותה חברה. כמו ב"עידן התמימות", שדמויות ממנו מבליחות בנובלות, גם כאן הסופרת מפליאה לרדת לנפשות גיבוריה, ובסכין מנתחים חד לעמוד על צפונותיהם.

"שחר כוזב" הוא סיפורו של צעיר שגדל בצלו של אב דומיננטי, שמבקש להכתיב את עתידו האישי והמקצועי. הצעיר, המאוהב בצעירה "בלתי ראויה" על פי הקריטריונים הנוקשים, נשלח לשנתים לאירופה לטיול ההתבגרות הגדול, או כך נדמה לו. בפועל, כך הוא לומד ממש לפני הנסיעה, הוא אמור לבחור תמונות לפתיחת גלריה שתישא את שמה של המשפחה. במפתיע הוא חורג מן ההנחיות הנוקשות לגבי הקריטריונים לבחירת תמונות, וחוזר עם יצירות מודרניות ששמות אותו לקלס.

"רווקה זקנה", שנגע ללבי במיוחד, הוא סיפורן של שתי דודניות. אחת מהן הולכת בתלם, נישאת ויולדת ילדים. השניה נאלצת להסתיר את הילדה הבלתי חוקית שילדה, ונדונה לחיי רווקה זקנה. שתיהן יחד, בשיתוף פעולה אך גם בעוינות, כפי שהסופרת מיטיבה לתאר, מתמסרות לטובתה של הילדה. האבחנה הפסיכולוגית החדה של הסופרת, שבזכותה היא בראה דמויות אנושיות מורכבות ואמינות, באה כאן לכלל ביטוי מושלם.

"הניצוץ" עוקב אחר אדם שדבק בבחירותיו המוסריות היחודיות, גם כשהוא מתמרן את עצמו בין פנימיותו ובין האהבה לאשתו וההתחשבות ההכרחית בחברה שבקרבה הוא חי. הוא אינו טורח להסביר את עצמו ל"ניו יורק", ומשלם את המחיר.

"יום השנה החדשה" הוא סיפורה של אשה שבחרה בדרך יוצאת דופן לשמר ולתחזק את אהבתה לבעלה ואת נישואיה, ורכשה לעצמה תוך כדי כך מוניטין פגום שליווה אותה עד סוף חייה. ניו יורק הישנה אינה שוכחת ואינה סולחת, ויותר מכל אינה יכולה להכיל את השונה.

כל אחת מן הנובלות הללו מכילה הרבה יותר מן התמצית שלמעלה, וראויה לעיון מעמיק. לצורך הסקירה אסתפק בכמה ציטוטים מייצגים.

על האופי של ניו יורק הישנה:

"זאת הייתה התקופה האפלה של אדישותנו הלאומית, לפני ההתעוררות. המלחמה נראתה לנו רחוקה, לא שייכת לנו, הרבה יותר מכפי שהיא בוודאי נראית לצעירים כיום. כך על כל פנים היה בניו יורק הישנה, ואולי בייחוד בגבולות השבט הקטן של בניה האמידים והעצלים שביניהם גדלתי".

"לגנרל סקול ולמייג'ור דטרנסי הייתה תכונה משותפת אחת – הזהירות המופלגת האופיינית לניו יורק הישנה. מטבע ברייתם התייחסו בחשדנות לכל דבר העלול לשבש את הרגליהם, לגרוע מנוחיותם או להטיל עליהם איזו אחריות חריגה, חברתית או אזרחית; וגם אם בשאר העניינים הייתה מחשבתם איטית, התגלתה בהם מהירות מחשבה על־טבעית כל אימת ששיחה תמימה כביכול הייתה עלולה למשוך אותם להוסיף את חתימתם, לתמוך בכל ניסיון, ולו הקל שבקלים, לחולל רפורמה מוניציפלית או לחייבם לתרום, ולו מעט שבמעט, לכל מטרה חדשה ולא מוכרת".

"אשתו של צ'רלי המסכן משלמת סוף כל סוף על יופייה, על הפופולריות שלה ובעיקר על כך שלמרות מוצאה צ'רלי המסכן מתייחס אליה כאילו הייתה אחת מהם!"

על עולמן של הנשים, שהוא נושא חוזר בנובלות:

"ואחר כך התינוקות, הילדים שאמורים "לפצות על הכול" אבל לא פיצו — אף על פי שהם חמודים כל כך, ובעצם אין לך מושג ברור מה הדבר שחסר לך ועל מה בדיוק הם אמורים לפצות".

"בדעתה של דיליה עלה שבמרוצת חייו הקלים והחביבים הוא לא נדרש מעולם — בדיוק כמו ג'ים שלה — לוותר על דבר שליבו חשק בו. אפילו אוצר המילים של הוויתור והמחוות המקושרות עימו אינם מוכרים לו".

"כל חייה עוצבו ונצבעו באורו הקלוש של עתיד מאושר שהפנתה לו עורף".

"ליזי הייזלדין התרגלה זה כבר לראות ברוב בנות גילה תינוקות שטרם למדו את אמנות החיים. בגלל דחף התגוננות קדמוני, שניסיון חייה שִכלל וחידד אותו, מאז ומתמיד הייתה דרוכה ומפוכחת יותר מאותן בריות מלבבות שהמירו את חדר הילדים בחיי הנישואים כמי שהעבירו אותן מעריסה לעריסה, ושתיהן סוגות בשושנים".

ציטוט אחד להדגמת כושר התיאור היחודי של הסופרת:

בקולה של צ'טי התרונן משהו שדיליה לא שמעה עד אותו רגע, לא אצלה ולא בשום קול אנושי אחר. הד קולה כמו טלטל את העולם המוכר, והשטיח מתוצרת אקסמינסטר געש תחת נעלי הבית המבוהלות של דיליה.

ואחד אחרון על קריאת ספרים:

"היא לא יכלה להאמין שמישהו באמת "אוהב לקרוא". מראשית מגוריהם המשותפים ועד היום נותרה אהבה זאת של בעלה חידה בעיניה כמו בפעם הראשונה שמצאה אותו פתאום שקוע בשתיקה במה שהאנשים שביניהם גדלה היו מכנים "ספר כבד". זה היה המפגש הראשון שלה עם קורא מבטן ומלידה […] ואף על פי כן בסתר ליבה עדיין ראתה בספרים לא יותר מאמצעי עזר, והייתה בטוחה שאין הם מועילים אלא כדי להפיג שעמום, כמו משחק דוּקים או פסיאנס, אף שלדאבון הלב הם מצריכים מאמץ שכלי גדול יותר".

מן הציטוטים הללו אפשר, כך נראה לי, להתרשם, הן מכושר הביטוי והאבחנה של הסופרת, והן מן התרגום הנאה עד מאוד של מיכל אלפון.

ספר מרשים ומומלץ מאוד.

לקריאת פרק ראשון באתר עברית

Old New York – Edith Wharton

עם עובד

2025 (1924)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

עידן התמימות / אידית וורטון

ניו-יורק, שנות השבעים של המאה התשע-עשרה. ניולנד ארצ'ר, עורך דין בשנות העשרים לחייו, בן לחברה המקומית המיוחסת, עומד לעשות את המעשה הנכון ולשאת את האשה הנכונה. מיי היא צעירה מאירת פנים, מחונכת כהלכה, נאה ומסורה, וניולנד יכול רק לקוות שחיי הנישואים שלו לא יהיו דומים לאלה שראה סביבו, צירוף משמים של אינטרסים חומריים וחברתיים המאוגדים בכוחה של בערות מזה וצביעות מזה. אלטרנטיבה לגורל זה מופיעה בדמותה של אלן, בת דודתה של מיי, שחיתה שנים באירופה, נישאה לרוזן, ונמלטה מנישואיה חזרה לניו-יורק. הישות המכונה "החברה הגבוהה" מוקיעה את רצונה להתגרש, ומבקרת את החופש היחסי שהיא מרשה לעצמה, אבל ניולנד מוקסם ממנה. מיי מוכנה לבטל מרצונה את אירושיה לניולנד, אם לבו נתון לאחרת. אלן אינה מוכנה לבחור באושרה שלה על פני אושרה של מיי. וניולנד, חניך נאמן של החברה, נאלץ, לראשונה בחייו, להתמודד עם הטיעון הרה-הגורל של המקרה האישי.

אדית וורטון מתארת בספר את החברה הגבוהה הניו-יורקית של אותה תקופה, חברה של חוקים נוקשים, של הבחנה ברורה בין נכון ללא נכון, של טלטלות רגשיות עזות בגלל שאלות שוליות, ובעיקר חברה של שתיקות ושל העמדות פנים, לטוב ולרע. שערוריות מפחידות יותר ממחלות, "סצנות" אסורות, עבירה על טוהר המידות, כפי שהוא נתפש בעיניהם, היא בלתי נסלחת. והכל בלי דיבורים מפורשים. ניולנד מרגיש כי "התחושה הקטלנית של עליונות המרומז והאנלוגי על פני הפעולה הישירה ושל השתיקה על פני המלים הנמהרות, סגרה עליו כמו דלתות אחוזת הקבר המשפחתית". לא רק בחוגים הנרחבים של החברה שוררות אמות מידה אלה. גם בתוך הזוגיות האינטימית אין מרבים בדיבור ישיר, החל משלב האירוסין, שבו "מה יכלו הוא והיא לדעת באמת זה על זה אם חובתו כבחור "הגון" להסתיר ממנה את עברו, ואילו לה, כמועמדת ראויה לנישואים, אסור שיהיה עבר שיש להסתירו?", והמשך עמוק אל תוך הנישואין. בנו הבוגר של ניולנד יאמר לו שלושים שנה מאוחר יותר: "אתם אף פעם לא ביקשתם שום דבר זה מזה, נכון? וגם לא סיפרתם שום דבר זה לזה. אתם רק ישבתם והסתכלתם זה על זה וניחשתם מה קורה מתחת".

אחד ההיבטים המעניינים של הספר הוא מעמד האשה בזוגיות ובכלל. דווקא בפיו של גבר שמה וורטון את המלים, "נשים צריכות להיות חופשיות – חופשיות כמונו". אבל אותו גבר עצמו, ניולנד, יוותר מאוחר יותר על כל התיאוריות של ימי רווקותו, כשיגיע למסקנה כי "לא היה שום טעם לנסות לשחרר את האשה הנשואה שלא היה לה שמץ של מושג שאינה חופשיה". אין דין אחד לנשים ולגברים בחברה, נשים משחקות תפקיד של תומכות ומתמסרות ומקריבות, והן כבולות אפילו יותר מן הגברים לכללי התנהגות נוקשים (הטרקלין מזדעזע כשאלן קמה ממקומה ומתיישבת במקום אחר, בעוד כללי הנימוס תבעו ממנה להמתין דוממת כאלילה בשעה שהגברים שחפצים לשוחח איתה יחליפו זה את זה לצדה). אבל בדומה לישות החברתית כולה, גם הישות הנשית פועלת מתחת לפני השטח, וניולנד, שמעולם לא הכיר באמת את אשתו ("הוא כבר מזמן ויתר על הנסיונות להפריד בין האני האמיתי שלה ובין התבנית שצרו ממנה המסורת והחינוך"), יגלה בשנים מאוחרות יותר את הכוחות שקבעו את גורלו.

הפרק האחרון בספר מתרחש שלושים שנה אחרי הארועים. דברים רבים השתנו מבחינה חברתית – הצעירים פתוחים יותר, גבולות ה"ראוי" התרחבו, הטכנולוגיה המתפתחת יצרה אפשרויות חדשות. ניולנד, שאחז בזמנו בדעות רדיקליות במקצת, וסלד מכמה מאורחותיה של החברה, הלך בסופו של דבר בתלם, ובמבט לאחור הוא מודה כי "היה גם מן הטוב באורחות החיים הישנים". וזו, כך נראה לי, היא הגישה של הסופרת עצמה, והיא, בין השאר, המעניקה לספר את יחודו ואת עוצמתו. קל היה לכתוב פרודיה מלגלגת על החברה הניו-יורקית הגבוהה של אותן שנים, להצביע בעוקצנות על חולשותיה, על צביעותה ועל פגמיה. אבל הסופרת בחרה בכתיבה משולבת, המעבירה ביקורת אך רואה גם את היופי.

הספר מעוגן בחברה מסוימת מאוד, ואורחות החיים של האנושות כולה השתנו רבות מאז. אבל בני האדם נותרו בבסיסם כשהיו, והשאלות המעסיקות את גיבורי הספר תקפות במידה לא מבוטלת גם היום. משום כך, ומשום הכתיבה המרשימה של אדית וורטון, שגם זיכתה אותה בפוליצר, הספר תוסס ורלוונטי גם בעבור הקורא בן זמננו. עידית שורר תרגמה יפה, ו"עידן התמימות" מומלץ מאוד.

The Age of Innocence – Edith Wharton

כתר

2013 (1920)

תרגום מאנגלית: עידית שורר