תגית: אהרן אמיר

מר ביזוואז, תושב טרינידד ממשפחה הודית, מת בהיותו בן ארבעים ושש, מספר שבועות אחרי שפוטר מעבודתו. במספר עמודים בפתח הספר סוקר הסופר את חייו של גיבורו, חיים של מצוקה ושל סכסוכים, שגולת הכותרת שלהם היא הגשמת החלום לחיות בבית משלו, משוחרר מכבלי משפחת אשתו שבצלה חסה רוב ימיו. אמנם הבית נקנה בחופזה, מבלי לתת את הדעת על אינספור ליקוייו שמעולם לא תוקנו, ואמנם מר ביזוואז שקוע בגינו עד צוואר בחובות שאין לו סיכוי להחזיר, אבל הוא חושב בסיפוק כי "מה נורא ודאי היה זה, לעת הזאת, להיות בלעדיו; למות בין בני משפחת טולסי, בתוך העניות של אותה משפחה גדולה, מתפוררת ואדישה; להשאיר את שאמה והילדים ביניהם, בחדר אחד; גרוע מזה, לגמור את החיים בלי שנסית אפילו לתבוע לעצמך את מנת חלקך תחת השמש; לגמור את החיים ולמות כמו שנולדת, מיותר ומקופח".

מר ביזוואז נולד בחצות, שעה לא מוצלחת על פי האמונה המקומית. על פי תווי פניו קבע הפאנדיט כי הוא עתיד להיות נואף, בזבזן ושקרן, וכי ימיט אסון על אביו. הוענק לו השם מוֹהוּן, האהוב, אך הוא בהחלט לא חש ככזה. אחרי שאביו מת כשצלל לאגם כדי להציל את בנו שבטעות סבר כי טבע, והתממשה נבואת האסון, עברו הילד עם אמו ואחותו להתגורר בחדר אחד בבקתת חומר בחצר האחורית של דודתו. חיים של תלות ושל בושה ציפו לו מעתה והלאה. הוא ניצל את כשרונו בשרטוט אותיות כדי להתפרנס בדוחק כצייר שלטים, אבל חש שאינו חי ממש. "הוא התחיל לחכות, לא רק לאהבה, אלא שהעולם יגלה את מתיקותו ואת הרומנטיקה שבו. הוא דחה את כל הנאתו בחיים עד ליום ההוא". בהלך רוח זה נחו עיניו על שאמה הצעירה. הוא העז להגניב אליה פתק אהבה, וחיש קל מצא עצמו נשוי לא רק לאשתו אלא לכל משפחתה, שנוהלה ביד רמה על ידי אמה של שאמה ועל ידי גיסה.

אחרי ההקדמה הנוגה, ואחרי תיאור ילדותו העצובה של מר ביזוואז, הלב יוצא אליו. ואז מהפך. במקום לטפח אושר עם האשה שבה בחר, הוא בוחר להלחם בכל. במשפחה שסיפחה אותו אליה, באשתו, בילדים שיוולדו לו. הוא הופך בתוך יום לגס רוח, רודן, מתנשא בזכות השכלתו היחסית, שולל הכל. הוא עוזב בכעס, חוזר כנוע, עוזב שוב וחוזר חלילה. הוא עוקר מחדרו בבית המשותף עם שאמה ועם הבת שנולדה להם כדי לנהל חנות מכולת של המשפחה, ומביא אותה אל עברי פי פחת. מנסה לבנות בית, וכושל. שב ומסתכסך עם משפחת אשתו, ומאמלל את ילדיו. אותה תחושה קדומה שאינו חי באמת ממשיכה לפקוד אותו, כי "מעולם לא נטשה אותו ההרגשה שאיזו מטרה נעלה יותר מזומנת לו". משפחתה של שאמה אכן דוחקת אותו לשוליים, אבל הוא מצדו אינו עושה שמץ של מאמץ אמיתי להיטיב את חייו, ורוב הזמן הוא די מעורר בחילה.

ולא שאין לו פוטנציאל לחיות חיים טובים יותר. במשך כמה ימים של חסד הוא שרוי לבדו עם בנו, והוא מנצל זאת לעורר בילד ענין במדע ובטבע. אבל דבקותו בבית המתפורר שבנה לעצמו הורסת גם את ההזדמנות הזו. מר ביזוואז הוא, כאמור, משכיל יחסית לסביבתו, אבל אינו מנצל את ידיעותיו כדי להיטיב את חייו. נוח לו יותר להתקרבן. "הוא האשים את אביו; הוא האשים את אמו; הוא האשים את בני טולסי; הוא האשים את שאמה. אשָם תכף לאשָם והכל שימש אצלו בערבוביה". רק אחרי לידת ילדו הרביעי, כשהחיים בבית טולסי הפכו בלתי נסבלים, קם והסתלק מבלי לומר שלום בתחושה ש"העבר היה מזויף, שורה של תקלות מתעתעות. החיים האמיתיים ומתיקותם המיוחדת היו לפניו: עדיין היה מתחיל". לראשונה בחייו נקט יוזמה והשיג עבודה כעיתונאי, והפך לאדם בעל ערך בעיני עצמו ובעיני אחרים. זה לא שינה במאומה את יחסו כלפי בני משפחתו. גם כשבמקרה שמע את שאמה משוחחת עם המנהלת שלו במשרה הבאה שהשיג, והבין כי "מעולם לא דימה בנפשו ששאמה מתמצאת עד כדי כך ויש לה דעות קדומות חותכות כל כך", לא השתנה דבר ביניהם. חיים שלמים בוזבזו בתחושה של המְתנה מתמדת, בהחלטות חפוזות, בהפסדים ובכשלונות.

וכל הזמן דיבוק הבית, מתפורר ככל שיהיה, הסמל לעצמאות, לזהות נפרדת, לניצחון, מעניק תחושה של בעלות, של שליטה.

ו.ס. נאיפול ביסס את הספר על משפחתו שלו, ואולי משום כך נגע ללבי יותר מכולם הבן אנאנד, בן דמותו שלו, שכאבו בשל נסיבות חייו מתואר בחיות יתרה. הכתיבה שלו מצוינת, מדויקת, אמינה, והספר זכה להכלל ברשימות קריאה נחשבות בצדק. לא ברור לי אם ביקש להבהיר את התנהלותו של אביו, אבל מבחינתי נותרה בלתי פתורה השאלה מדוע דחף מר ביזוואז את עצמו במו ידיו עמוק יותר ויותר אל זרועות האומללות למרות כישוריו וכשרונותיו, וחבל. יחד עם זאת, ולמרות סלידתי מדמותו, הספר, בתרגומו היפה של אהרן אמיר, ריתק אותי.

A House for Mr Biswas – V. S. Naipaul

זמורה ביתן

1985 (1961)

תרגום מאנגלית: אהרן אמיר

"מעשי הרצח ברחוב מורג" נחשב לסיפור הבלשי המודרני הראשון. במרכז הסיפור נמצא מוחו האנליטי של אוגוסט דופין, פריזאי צעיר שירד מנכסיו, וחי מבלי לעבוד מן ההכנסות הזעומות שמספקת לו שארית אחוזת אבותיו. הפינוק היחיד שהוא מרשה לעצמו הנו קניית ספרים, ובעת חיפוש אחד ספר נדיר פגש במספר, שחיפש אף הוא את אותו הספר.

המספר, המתרשם מכושר ההתבוננות והניתוח של ידידו החדש, מתאר מפיו את תכונתו זו כ"כּלפיו כמו נשאו מרבית האנשים חלונות בחזיהם". כשפרשת רצח מסתורית של אם ובתה מסעירה את העיר, והמשטרה והעיתונות מנסות להבין כיצד חמקו הרוצחים מחדר שנראה נעול מבפנים, דופין, להנאתו וללא ציפיה לתגמול, מפעיל את יכולותיו ומפענח את התעלומה. כמו ב"תעלומת מרי רוז'ה", שנכתב שנה אחריו, גם כאן דופין מעיין בדברים שנכתבו אודות הפרשה ומסיק את מסקנותיו שלו. הפעם הוא גם יוצא אל זירת הרצח כדי לאמת את השערותיו, ומשהוא משוכנע שפיצח את המסתורין הוא אף מביא אליו בדרכי עקיפין אדם המעורב ברצח וזוכה לאימות סופי. בשונה מ"תעלומת מרי רוז'ה", הפעם ירדתי לסוף דעתו של דופין בשלב מוקדם למדי, והסיום לא בא לי בהפתעה. אולי משום כך, למרות ש"מעשי הרצח ברחוב מורג" מוערך יותר, השני הוא שנשא חן בעיני יותר. כך או כך, יש להעריך את החידוש שבו, ואת היותו אבן פינה לסוגה שלמה.

את הסיפור פותחת מסה בשבחו של הכושר האנליטי. הנה הפיסקה הפותחת בתרגומו המאתגר של אהרן אמיר, ולאחריה, לשם הבהרה, המקור באנגלית נוחה לבריות.

סגולות־השכל אשר בשם סגולות‏־הנתוח תכוּנינה, אין הן עצמן נתנות לנתוח כי‏־אם במעט. רק על פי פעולותיהן נעריכן כמו. בין שאר דברים יודעים אנו עליהן כי מקור עונג רב ביותר תהיינה לאשר תוּכבּרנה עליו. כאשר ישמח החזק בכושר גופו וישׂישׂ על תרגילים אשר יקראו את שריריו לפעולה, ככה יעלוֹז הנתחָן באותו מעלל־הרוח אשר יתיר־סבוּכוֹת. מפיק הוא עונג אף מפעוּטי המעשים אשר יעירו את כשרונו ויעוררוהו. חובב הוא חידות, דברי־משל וכתבי־חרטוּמים; ובפתרו את אלה יגלה מדת שנינוּת אשר כיוצאת־מגדר־הטבע תראה לתבונה הרגילה. ואמנם, כל מראיִת הרוח־ממרום תהיה לפתרונותיו, אשר אליהם הביאתהו תמצית השיטה בטהרתה.

The mental features discoursed of as the analytical, are, in themselves, but little susceptible of analysis. We appreciate them only in their effects. We know of them, among other things, that they are always to their possessor, when inordinately possessed, a source of the liveliest enjoyment. As the strong man exults in his physical ability, delighting in such exercises as call his muscles into action, so glories the analyst in that moral activity which disentangles. He derives pleasure from even the most trivial occupations bringing his talent into play. He is fond of enigmas, of conundrums, of hieroglyphics; exhibiting in his solutions of each a degree of acumen which appears to the ordinary apprehension præternatural. His results, brought about by the very soul and essence of method, have, in truth, the whole air of intuition.

קראתי את הסיפור בפרויקט בן-יהודה. מאז 1965, כשתורגם בידי אהרן אמיר, הוא ראה אור בתוך קובצי סיפורים בתרגומים שונים.

מהנה.

The Murders in the Rue Morgue – Edgar Allan Poe

מחברות לספרות

1965 (1841)

תרגום מאנגלית: אהרן אמיר

בשנת 1841 יצאה מרי ססיליה רוג'רס בת העשרים מביתה בקונטיקט לבקר את דודתה. שלושה ימים אחר-כך נמצאה גופתה בנהר ההדסון. ממצב הגופה היה ברור כי נרצחה. הרצח זכה לתשומת לב רבה של הציבור, העניין בו לובה על ידי העיתונות, והמשטרה, שהתקשתה לפתור את התעלומה הציעה פרסים למי שיוכל לספק מידע. אדגר אלן פו הפקיד את החקירה בידיו של הבלש הספרותי אוגוסט דופין, שאותו יצר ב"רציחות ברחוב מורג", והעביר את הפרשה על כל פרטיה המדויקים לפריז.

דופין הוא בלש מן הזן של הרקול פוארו ושרלוק הולמס, שנוצרו על פי הדגם שלו. הוא עובד באמצעות ההגיון, נותן דעתו לסיפורים צדדיים ולפרטים שנראים שוליים, ואינו נתפס לתיאוריות אינטואיטיביות ושבלוניות. לצדו מסייע עוזר מעריץ, לא ממש מבריק אבל בהחלט מסור.

חלק הארי של הספר מוקדש להפרכת ההשערות שהועלו בעיתונות, עליה אומר דופין כי "שומה עלינו לזכור כי, בדרך כלל, לעורר שאון ופליאה – לחדש חדוש – זוהי תכלית עתונינו, ולא דוקא לקדם את ענינה של האמת. את המטרה האחרונה ישמשו רק כאשר תראה להם חופפת את הראשונה". הוא מקלף את ההשערות אחת לאחת, ומוכיח את חוסר ההגיון ואת חוסר העקביות שבהן. בהמשך הוא מתייחס לממצאים שהתגלו בשלבים מאוחרים של החקירה, ודוחה את המסקנות שאליהן הגיעו המשטרה והעיתונות. לסיום הוא מציע פתרון אפשרי, אולי היחיד ההגיוני, ומציע כיווני חקירה כדי לאמת את השערתו.

אדגר אלן פו היה הראשון שהפך פרשת רצח אמיתית לספרות. למרות שאין בסיפור "אקשן" – דופין אינו יוצא כלל מביתו – המעקב אחר מוחו של הבלש מרתק.

קראתי את הספר בפרוייקט בן-יהודה בתרגומו המפותל והמאתגר של אהרן אמיר. לא ידוע לי אם קיים תרגום נוסף לספר, אולי כסיפור בקובץ.

מעניין ומומלץ.

The Mystery of Marie Rogêt – Edgar Allan Poe

מחברות לספרות

1956 (1842)

תרגום: אהרן אמיר

כותרת משנה: מחרוזת סיפורים מחיי עיירה באוהאיו

עשרים ושניים סיפורים מרכיבים את הקובץ "וינסבורג, אוהאיו", שכתב שרווד אנדרסון בהתבססו באופן חלקי על עיירת הולדתו קלייד שבצפון אוהיו. הסיפורים, שנכתבו בשנים 1915 עד 1919, מציגים את דיוקנה של עיירה אמריקאית קטנה רגע לפני פרוץ העידן התעשייתי. כל אחד מן הסיפורים עומד בפני עצמו, ומשותפת לכולם בעיקר דמותו של ג'ורג' וילארד, צעיר בן העיירה, המתגורר עם הוריו במלון שבבעלותם, ועובד ככתב בעתון המקומי, "הנשר של וינסבורג". כמה מן הדמויות מופיעות ביותר מסיפור אחד, לעתים כדמות ראשית, לעתים כאזכור אגבי, והקישורים הללו מגבשים את הסיפורים הנפרדים ליצירה אחת.

הסיפור הראשון, "ספר הגרוטסקה", משמש כעין מבוא. סופר מזדקן, שמתקשה להציץ ממיטתו על העצים שמחוץ לחלונו, מזמין נגר כדי להגביה את המיטה, ומגלגל בראשו דמויות שהכיר. את הסיפור, בתרגום מאוחר יותר של רחל פן, אפשר לקרוא כאן. הסיפור האחרון, "יציאה", חותם את פרשת חייו של ג'ורג' בוינסבורג. בין שני אלה משרטט הסופר את דמויותיהם של כמה מאנשי העיירה, כולם סובלים מרמה כזו או אחרת של קשיי תקשורת, מבדידות ומקושי להגדיר את מקומם בחיים. הבדידות מפעפעת בהווית העיירה, ומובעת בסיפורים כמו "הרפתקה": "ובהפכה פניה אל הקיר החלה לאלץ את עצמה לעמוד באומץ לב בפני העובדה כי רבים הם אשר נידונו לחיות ולמות בגפם, אפילו בוינסבורג". ג'ורג' וילארד מעורר בכל אחד מהם מודעות חדשה, חלקם חשים צורך להפתח בפניו. הם משליכים עליו מהרהורי לבם, תוצאה של קנאה או של קירבה, ואיש מהם אינו רואה את ג'ורג' האמיתי, כפי שאיש בעיירה אינו באמת רואה את זולתו. "תפקידו" זה של ג'ורג' נרמז בסיפורים השונים, ובא לידי ביטוי מלא ב"תמהוני": "הוא חש כי ג'ורג' וילארד שייך לעיירה, אפייני לעיירה, מייצג באישיותו את רוחה של העיירה. אלמר קאולי לא היה מאמין כי גם לג'ורג' וילארד יש ימים שבהם אומלל הוא, כי רעבונות סתומים ותשוקות כמוסות לא תכונינה בשם פוקדים גם אותו".

שרווד אנדרסון מיטיב לבטא תחושות ורגשות באמצעות אפיזודות מרוכזות ואמירות תמציתיות. על חנוך בסיפור "בדידות" הוא כותב כי "שני ילדים נולדו לאשה שנשא", ואין צורך ביותר מכך כדי לתפוס את תחושת הבדידות שחש האיש במשפחה שהקים. על אותו חנוך הוא מספר קודם לכן כי ביקש לחזר אחרי אשה שפגש ברחוב, אבל "פתאם נתבהל הבחור וברח. האשה היתה מבוסמת, והמקרה בידח את דעתה". אופיו של הבחור, פחדיו, הקושי שלו לתקשר עם נשים – כל אלה נמצאים בתיאור הזה.

אהרן אמיר תרגם יפה, כרגיל. יחד עם זאת יש היבטים משעשעים בתרגומו, אולי ברוח התקופה. בסיפור הארוך ביותר, "יראת אלוהים", מבקש אדם בשם ישי מאלוהים שיוולד לו בן. בדמיונו הוא אביו של דוד, ראש שושלת מפוארת. מבוקשו ניתן לו רק אחרי דור, כשנולד נכדו דויד. רחל פן, בתרגום מחודש, חמישים שנה אחרי זה של אהרן אמיר, השיבה לשניים את שמותיהם, כפי שהם במקור – ג'סי ודייויד – והתנערה מן הפרשנות הבלתי נחוצה שבתרגום לשמות עבריים.

שרווד אנדרסון נחשב אחד מחלוצי הכתיבה המודרנית, וההתמקדות של סיפוריו בהלכי רוח ולאו דווקא בעלילה היתה פורצת דרך. העצב השפוך על הסיפורים מכביד רגשית על קריאתם ברצף, אבל אינו גורע דבר מאיכותם, כמובן, והספר מומלץ בשני תרגומיו.

Winesburg, Ohio – Sherwood Anderson

עם עובד

1959 (1919)

תרגום מאנגלית: אהרן אמיר

ארבעים ושתים שנה ישנו לואיס ובנימין ג'ונס זה בצד זה, במיטת הוריהם, במשק שלהם שקרוי היה "החזון".

לואיס ובנימין, תאומים ולשים הקרובים לגיל שמונים, נולדו בחווה בגבול אנגליה-ויילס בתחילת המאה העשרים. בקטנותם ידעה רק אמם להבדיל ביניהם, כעת לואיס גבוה יותר וחסון יותר, עוסק בעבודות המשק. בנימין, החלש גופנית מאחיו, עוסק בעיקר בעבודות הבית. עם מותה של אמם האלמנה עברו לישון במיטתה, אותה המיטה שהביאה עמה לאחר שנישאה לאביהם עם סיומה של המאה התשע-עשרה. טביעות גופם יצרו שקעים במזרון, כלי המיטה כבר מתפוררים, שמיכת הטלאים שתפרה אמם כבר בלויה, אבל השניים, נאמנים לזכרה, אינם משנים דבר בבית.

"על הגבעה השחורה" משחזר את חייהם של שני האחים, שפיתחו סימביוזה מינקות, ומעולם לא השתחררו ממנה. לואיס, שנחשב הבכור, לא פחד מחושך ומזרים, וכשאחיו הפחדן, מוצץ האגודל, החולם חלומות בלהה, ספג חבטה או פציעה, היה זה לואיס ששאב את הכאב, קיבל אותו על עצמו, ופרץ בבכי. דלקת ריאות שלקה בה בנימין, סימנה את ראשית התפצלות דרכיהם, וקיבעה את היחסים ביניהם. האם מרי, שהיתה משכילה וראתה עולם בטרם נישאה לעמוס החוואי, העניקה לבנימין חינוך ביתי משובח בעת שהחלים, ולואיס, שניסה לסגור את הפער, גילה שידו על התחתונה. באותה עת נתן לואיס לבנימין לשמור על כספו, ומאז ולמשך כל ימי חייהם בנימין החסכן והקמצן שלט על תקציבם. אולי כתחליף לתסכוליו גילה לואיס ענין חדש בתעופה, ותשוקתו לא פגה עד סוף ימיו. חייהם התפצלו שוב בשנה האחרונה למלחמת העולם הראשונה. עמוס הצליח להפעיל פרוטקציה כדי למנוע את גיוסם, אבל הצהרותיו הפציפיסטיות של בנימין גרמו לגיוסו למרות מאמצי אביו. בעוד לואיס נשאר בחווה, בנימין חווה התעללות בשורות הצבא. אולם המלחמה שהפרידה היא גם המלחמה שאיחדה: מנודים ומבוזים בשל השתמטות משירות קרבי, הפנו השניים עורף לעולם המודרני והסתגרו בחוותם. לבנימין נוח היה בכך, ולואיס – נתון לשליטת אמו ואחיו – השלים עם המגבלות שנכפו עליו.

הספר מתאר את חייהם הקשוחים של החוואים – בני משפחת ג'ונס ושכניהם – חיי עמל יומיומי מפרך, המקשיח את הגוף ואת הנפש. הוא מציג את האופן בו אנוכיותם של הורים גורמת לילדיהם לשלם מחיר קשה מנשוא: במקרה של לואיס ובנימין היתה זו דווקא אמם הנערצת ורבת התושיה שתמרנה אותם להשאר רווקים ומבודדים. באמצעות האחים המסוגרים משקף צ'טווין את ארועי המאה העשרים, ואת השתנותו של העולם סביבם. ואולי המוטיב המרכזי הוא כוח שלטונו של החלש, הכוח שיש לבנימין הענוג על לואיס תאב החיים. עלה בדעתו [של לואיס] שהוא לא רק מפחד להכאיב לבנימין אלא הוא מפחד ממנו, אבל למרות נסיונות להתנתק, הסימביוזה האחאית מנצחת.

ברוס צ'טווין, הידוע בעיקר ככותב ספרי מסעות, ביניהם "נתיבי שיר", כתב ספר רגיש ומלא חיים. בסגנון מינימליסטי, כמעט דיווחי, הוא מיטיב לתאר הן את הסביבה החיצונית, והן את המתרחש בתוך נפשותיהם של גיבוריו. מומלץ בהחלט.

On the Black Hill – Bruce Chatwin

ספרית מעריב

1984 (1982)

תרגום מאנגלית: אהרן אמיר

כריכה: אמי רובינגר

רגטיים הוא סגנון מוסיקלי בעל שורשים בקהילות האפרו-אמריקאיות, שהיה פופולרי בין השנים 1895 ו-1919. הספר "רגטיים" מתרחש באותה תקופה, ומתאר את החברה אמריקאית של תחילת המאה העשרים.

דוקטורוב כתב יצירה קליידוסקופית, שתמונותיה מתחלפות ומציגות כל אחת בנפרד מבט על החברה מזוית יחודית. התמונות שוזרות יחדיו לבלי הפרד דמויות היסטוריות עם דמויות בדויות, ונעות בין עשירי החברה לנדכאיה, בין שחורים ללבנים, בין תעשיינים לאנרכיסטים, בין גברים לנשים. קורותיה של משפחה אחת מובילות את העלילה – אם ניתן בכלל לדבר על עלילה מסורתית ברובו של הספר – וכל סיפורי המשנה לכאורה משתלבים בזה שלה לכלל סיפור כלל-אמריקאי.

זיגמונד פרויד, שביקר בארצות הברית ב-1909, אמר כי, "אמריקה היא טעות, טעות ענקית", והסופר מוסיף, "לא מעטים בחופים אלה [היו] מוכנים להסכים עמו". אמריקה שדוקטורוב מתאר סובלת מאבטלה עמוקה, הפועלים משתכרים משכורת רעב, ילדים יוצאים לעבוד, נסיונות התאגדות נתקלים בהתנגדות ברוטלית, והפערים בין עשירים לעניים בלתי נסבלים. הנרי פורד ממציא את פס היצור, כך ש"לא רק שחלקי המוצר המוגמר יוכלו להחליף זה את זה, אלא שגם אנשים המייצרים את המוצרים יהיו בעצמם חלקים היכולים להחליף זה את זה". נשים הן "יצור מעשה ידיהם" של גברים, כפי שאומרת אמה גולדמן – "אמה האדומה" האנרכיסטית והפמיניסטית – כשהיא מנסה לשכנע את אוולין נסביט – דוגמנית ושחקנית שהתפרסמה כשבעלה רצח את מאהבה, האדריכל סטנפורד וייט – להסיר את המחוך החונק. ובתוך כל אלה מבעבעת גזענות מכוערת, שהארוע הנובע ממנה מאחד יחדיו את כל התמונות הקליידוסקפיות ליצירה מגובשת.

"רגטיים" אמנם נטוע בתקופה מוגדרת, כחצי מאה לפני כתיבת הספר (וכמעט מאה שנים לפני זמננו), ויש עניין רב במבט ההיסטורי-חברתי שהוא מציע, אך הוא רלוונטי גם עשרות שנים אחרי תקופתו, שכן כמה וכמה מן התופעות המטרידות של היום שורשיהן כבר אז. דוגמא בולטת אחת מוצגת בעת סיקור משפטו של הארי קנדל תוֹ, בעלה של אוולין נסביט. העתונים עקבו בדקדקנות אחר עדותה של אוולין, אולי אלת המין הראשונה של הזמנים המודרנים, ואנשים ממולחים הבינו כי יש תהליך שבכוחו מצטיירת בתודעת הציבור דמותם של אנשים מסוימים, המוזכרים תכופות בחדשות, כאילו היתה רבת מימדים מכפי שהינה במציאות […] תמהו אם יוכלו לייצר אנשים כאלה לא מתוך המקריות של מאורעות שבחדשות. לידתן של תרבות הידוענים ושל שימוש מניפולטיבי בכוחה של העיתונות.

רשימת האישים והארועים המשולבים בספר היא אינסופית ומגוונת – בוקר ט. וושינגטון, הודיני, צ'רלס ויקטור פאוסט, פרנץ פון פאפן, הארכידוכס פרדיננד, אנשי הראינוע, שחקני בייסבול, ועוד ועוד. לעתים הם ממלאים תפקידי מפתח, כמו ג'יי פי מורגן, איש הכספים הכל יכול. לעתים הם משמשים להרחבת יריעת הסיפור, כמו רוברט פירי מגלה הארצות, שהגיע לקוטב ב-1909, אך בדיעבד התברר שהחמיץ אותו בארבעים קילומטר. דוקטורוב מרמז לכך כשהוא מתאר כיצד פירי סובב סביב עצמו שוב ושוב, מנסה לאתר את המיקום המדויק של הקוטב (תיאור זה מהדהד תיאור אחר, כעשרים עמודים קודם, שבו הסופר תיאודור דרייזר, המתוסכל מביקורת שלילית, משנה את כיוון ישיבתו לילה שלם ואינו מוצא לו מקום). בין אם הם נוטלים חלק אקטיבי בעלילה, ובין אם הם משחקים תפקיד צדדי או מוזכרים באמרת אגב, כולם יחד משקפים את פני החברה האמריקאית בתקופתם. אמרת אגב שכזו, כדוגמא, מופיעה לקראת סיומו של הספר: כשמסתיימת הפרשה שבמרכז שלישו האחרון של הספר, פרשה ששורשיה בגזענות כלפי נגן רגטיים שחור העור, נוסע אחד מגיבוריה דרומה, ועובר בעיירות בג'ורג'יה, מקום שם דברו אזרחים בצלם הדל של האילנות בכיכרות על תלית היהודי ליאו פראנק בשל מה שעולל לנערה נוצריה בת ארבע-עשרה, מרי פייגן. ללמדך שלגזענות פנים רבות (ליאו פראנק היה קורבן לעלילה, והקו-קלוקס-קלאן ביצעו בו לינץ').

מפתה מאוד לבדוק ללא הרף את כל הפרטים שבספר, לאמת או לשלול את תקפותם. אמנם פניתי שוב ושוב לרשת, אבל עד מהרה הגעתי למסקנה שגם במקומות בהם דוקטורוב בדה ארועים ודמויות, הם מבוססים במידה משמעותית ומניחה את הדעת על המציאות. באחד מחיפושי מצאתי כי דוקטורוב עצמו אמר, בהתייחס לדברים שכתב על מורגן ועל פורד: “I’m satisfied that everything I made up about Morgan and Ford is true, whether it happened or not.”

"רגטיים" הוא ספר מרהיב, המצטיין במלאכת הרכבה מושלמת, ברוחב יריעה, ובתיאורים חיים ויפיפיים שתורגמו לעברית עשירה ומענגת בידי אהרן אמיר.

Ragtime – E.L. Doctorov

זמורה ביתן מודן

1976 (1974)

תרגום מאנגלית: אהרן אמיר

שלוש מיצירותיו של המלחין והפסנתרן סקוט ג'ופלין, המזוהה עם סגנון הרגטיים

The Entertainer

Wall Street Rag

Maple Leaf Rag

כותרת משנה: תמיד יש עוד אי אחר

"ששת", כנרמז בשמו, מבוסס על ספרו של דניאל דפו, "רובינזון קרוזו". מישל טורנייה נצמד לפרטים רבים מן הסיפור המקורי, ועטף אותם בקטעים הגותיים ובתהפוכות נפשיות ורוחניות, שכתוצאה מהן גורלו של רובינזון שלו נפרד בסופו של דבר מזה של רובינזון אליבא דדפו.

ספינתו של רובינזון של דפו נטרפה ב-30 בספטמבר 1956. טורנייה הביא את גיבורו אל איי חואן פרננדס (שם שרד אלכסנדר סלקירק, האיש שסיפורו היווה השראה לדפו) בדיוק מאה שנים מאוחר יותר. שניהם ישהו בבדידות במשך שנים רבות לפני שיצטרף אליהם הנער שיכונה בשם ששת, ותעבורנה שנים רבות נוספות לפני שספינה אירופאית תגיע אל חופם. שניהם יכוננו לעצמם עותק של הציויליזציה שממנה הגיעו, ירבו לעיין בתנ"ך, יעסקו בחקלאות ובגידול עיזים, וייהנו מחברתו של כלב שניצל יחד איתם. אבל בעוד רובינזון המקורי מספר על איתנותה של הרוח האנושית, רובינזון של טורנייה חווה טלטלות רגשיות רבות, מודע לחולשותיו, ועומד לא פעם בפני התמוטטות. ההבדלים ביניהם באים לידי ביטוי ממש מן ההתחלה, כשרובינזון המקורי נותן לאי את השם "אי היאוש", יאוש שעליו הוא מתגבר, ואילו רובינזון המאוחר מעניק לאי את השם ספראנצה, תקווה, ומידרדר במהירות ליאוש משתק.

בימיו הראשונים באי מסתער רובינזון במרץ על משימת בנית ספינה, שתאפשר לו לשוט לצ'ילה, היעד הקרוב ביותר לאי. במהרה הוא מגלה כי בהיעדרם של אנשים אחרים מחשבתו מצטמצמת, והוא אינו מסוגל לחשוב על יותר מדבר אחד בכל פעם. כתוצאה מכך, בנה את הספינה הרחק מן החוף, ואין לו שום דרך להביא אותה אל המים. תחושת הכישלון מובילה אותו אל אזור הביצות של האי, שם הוא רובץ בבוץ, ומגלה כי כיוון שגלה מעדת אחיו בני האדם, שהחזיקוהו בחינת חלק מן המין האנושי בלי שיתפוס זאת, חש כי שוב אין כוח בו לעמוד על רגליו. חזיון תעתועים הפוקד אותו מצליח לחלץ אותו ממצבו הנואש, וכשהוא מצליח לארגן לעצמו דיו וקולמוס ומתחיל לכתוב את מחשבותיו נדמה היה לו שבמידת מה גאל את עצמו מתהום הבהמיות שלתוכה שקע, ושב לעולם הרוח. מכאן ואילך הוא נאחז בחוזקה בכל סממן של הציויליזציה כדי לא לשקוע שוב. הוא מביא למערה גבוהה את כל מה שהצליח לחלץ מן הספינה הטרופה, בונה לעצמו מעון רשמי, אליו הוא נכנס רק כשהוא נקי ולבוש כהלכה, כותב מגילת זכויות, קובע דיני עונשים – מחוך זה של מוסכמות ומצוות שאותו חגר בהחלטה נחושה כדי לשמור על זקיפותו. כשהוא מצליח לבנות שעון שקוצב את שעותיו, ומתחיל למנות את הימים, נשלמים החישוקים שהציב לעצמו, והוא מחליט למען שפיותו, כי "מעתה והלאה יהיה כל אשר סביבי מדוד, בדוק, מוכח, מתמטי והגיוני". החלטות לחוד וביצוע לחוד, ורובינזון יעבור גלגולים נפשיים נוספים. כשיתקרב אל גלגולו האחרון עדיין יחרד פן העצמי המעשי שלו יתפוגג בטרם יתפתח העצמי החדש, זה שיאפשר לו לחוות את מה שהוא מכנה "האי האחר", הווה אומר האפשרות לברוח מן המשמעת האכזרית של סידור העבודה והטכסים בלי לחזור בהכרח למדמנה. גלגול אחרון זה הופך אפשרי בזכות אישיותו של ששת, אליו הוא מתייחס תחילה כאל עבד נחות, אך לאחר שאסון הרסני פוקד אותם הוא נעשה ער יותר לבראשיתיות שבו, ומחפש אותה גם בתוך עצמו.

כותרת המשנה של הספר במקור היא "הלימבו של הפסיפיק". בתרגומו היפה של אהרן אמיר, כמו גם בתרגום לאנגלית, כותרת המשנה מתיחסת אל "האי האחר". שתי האפשרויות הולמות את מהותו של הסיפור.

מישל טורנייה בוחן לעומק את השפעתה של הבדידות על היחיד, ומנצל את הסיטואציה היחודית של רובינזון קרוזו להרהורים בשאלות של תרבות וטבע, של משפחה ומיניות, ושל משמעות החיים והמוות. ספר מעורר מחשבה, כתוב היטב ומומלץ.

Vendredi – Michel Tournier

שוקן

1985 (1967)

תרגום מצרפתית: אהרן אמיר

בשנת 1848 הוצאה העבדות אל מחוץ לחוק בכל השטחים שבבעלות צרפת, ביניהם איי גוואדלופ שבים הקריבי. טֶלוּמֶה, המספרת ב"בת האיים הפלאית" את סיפורה של משפחתה, היא נינתה של מינֶרוָה, שפחה משוחררת, שהשתקעה יחד עם עבדים משוחררים אחרים בעיירה, אשר לה נתנו את השם אבּאנדונֶה, עזוב מאין יושב.

למעלה ממאה שנים אחרי השחרור, השחורים בגוואדלופ עדיין נושאים את צלקות העבדות, עדיין מופרדים מן הלבנים ושרויים בעוני. "אני חושבת על אי-הצדק שבעולם", אומרת טלומה הזקנה, "ועלינו הסובלים, המתים בשתיקה מן העבדות לאחר שנגמרה ונשכחה". היא מספרת על תושבי אבאנדונה, ועיירות אחרות, החיים בקושי מאדמתם, ובלית ברירה משכירים עצמם לעבודה במטע קני הסוכר, אמנם לא בתנאי עבדות, אך בשכר זעום. כמו במקומות אחרים, בהם ניצבים זה מול זה מונופול רב כוח ועובדים נטולי כוח, נוצרת תלות שכמעט בלתי אפשרי להשתחרר ממנה. שלא כמו במקומות אחרים, כאן נוסף לניצול גם הפן של הגזענות. טלומה הצעירה אינה חשה בה בחיי היומיום, אך טלומה המבוגרת ערה לה, ועל בעלה השני היא יודעת לספר כי בשל תלאותיו מידי הלבנים עמד נטול נשימה מול "שְחור" נשמתו ותמה במה יוכל לטהר אותה, כך שבאחד הימים יוכל האלוהים להביט בו בלי גועל. "ידי אויב השתלטו על נשמתנו ועיצבו אותה כך שתתקומם נגד עצמה", נהג לומר.

על רקע זה מספרת טלומה על הנשים במשפחתה, החל במינרוה, שננטשה בעודה הרה עם בתה טוּסין, ועבור בויקטואר, בתה של טוסין ואמה של טלומה. נדמה כי הגורל נע בדילוגים לאורך הדורות. ויקטואר חלקה גורל דומה לזה של מינרוה, וילדה שתי בנות לגברים שונים שנטשו אותה. טוסין וטלומה, לעומתן, זכו לאהבה, אך בעוד חייה של טוסין היו רגועים, אלה של טלומה טולטלו שוב ושוב. שיחק לה מזלה, וסבתה, שכונתה בפי כל "מלכה ללא שם", ושויקטואר אמרה עליה כי היא "אשה העוזרת לך שלא להרכין ראש לפני החיים", פרשה עליה את חסותה. טוסין, פמיניסטית הרבה לפני שהמונח נכנס לשימוש, לא הניחה לנכדתה להמעיט מערך עצמה, ועודדה אותה ליטול את גורלה בידיה: "אסור שהסוס יובילך. את היא שצריכה להוביל את הסוס", אמרה לה, וגם "אל תחכי עד שתתלוש אותך הרוח מן העץ ותשליך אותך ארצה. השתדלי להתלש בעצמך, בשעה שאת מוכנה ממש". נאמנה לרוחה של סבתה, ניווטה טלומה את חייה ככל אפשר בכוחות עצמה. כשהאדון הלבן בבית בו עבדה סבר, מכוח צבע עורו, שיוכל לכפות עצמו עליה, נחלצה ממנו ללא פגע. כשגבירתה התבטאה באוזניה באופן מעליב אודות השחורים, הניחה לדברים להחליק מעליה מבלי לגעת בה: "הפקרתי לה את פני העליונים כדי שתיהנה לה, בעלת-הבית, כדי שתהלום בהם, ואני עצמי מתחת נשארתי שלמה, שלמה לגמרי".  וכשתנאי עבודתה הפכו משפילים, קמה ועזבה. כשהיססה, לעומת זאת, לעזוב את בעלה שהיכה אותה, נחלצה סבתה לייעץ ללא היסוס: "הריני מתחננת לפניך, התירי את חייך מחייו, כי לא נאמר שחייבת אשה לשאת את הגיהינום עלי אדמות".

טלומה, בת האיים הפלאית, היא חלק מקהילתה, לטוב ולרע. כל מה שקורה לאחד מבני הקהילה גלוי וידוע לקהילה כולה. יש בכוחה של הקבוצה לצאת כנגד היחיד, אבל כוחה רב לה בעיקר כשמתבקשת תמיכתה. כשנקלעה טלומה למשבר, הושבה לה רוחה בזכות ביקורי בני הקהילה ותשורות קטנות שהוענקו לה. "כל אותם מלים, צחוקים וגילויים של תשומת לב סייעו להושיבני שוב על האוכף, להחזיק בידי ברסן סוסי". כשניתן לה יום חופש נדיר, והבריות היו באים לבקתת הסבתא לשמוע על חייה בבית המעבידים הלבנים, היתה ההאזנה שלהם צרי לנפשה, וכל שרצתה היה להיות "מוקפת פרצופים שבהם אוכל להבחין בכל ניד קל שבקלים כבאדוה על פני המים".

לטבע יש תפקיד מרכזי בספר, גם כקובע גורלות – מבול סוחף יבולים, בצורת מייבשת אותם – וגם כהרחבה של נפש גיבורי הספר. כשטלומה ואלי, אהובה מילדות, מתחילים לחיות יחדיו באהבה גדולה, אהבתם שופעת ומשפיעה על הסביבה, ופותחת תקופה של שגשוג ושל רווחה, של שפע יבולים ושל פריחה. באופן הופכי, מזג אויר הרסני שובר לא רק את מטה לחמם של בני האדם, אלא גם את רוחם, ומשפיע על היחסים ביניהם.

"בת האיים הפלאית" מצטיין בסגנון פיוטי ובסיפור הנכנס ללב. למרות שטלומה אומרת, "אני לא באתי לעולם לשאת את כל משא עצבותו של העולם. אני מעדיפה לחלום", סיפורה הפרטי נושא מסרים ברורים ואוניברסליים, מסרים של חופש, של שוויון, ושל זכותו של כל אדם לאושר פשוט. מומלץ מאוד.

Pluie et Vent sur Télumée Miracle – Simone Schwarz-Bart

עם עובד

1977 (1972)

תרגום מצרפתית: אהרן אמיר

בכתבה של אריאנה מלמד על ג'ורג' אליוט מצאתי מובאות מתוך תלונות של המבקרים בתקופתה של הסופרת, וביניהן "הרומנים שלה אינם מעניקים לקורא את הסיפוק האמנותי הנכון, היינו – התענגות, והם מכריחים אותו לחשוב", "ספריה רוויים בדימויים מעולם מדעי הטבע ולפיכך אינם מיועדים לקהל הרחב", "אין בה יראת אלוהים", ו"היא אינה מכירה כלל בקיומו של סדר חברתי". כלומר, כל מה שהופך ספר מסיפור סתם ליצירה בעלת ערך מוסף. "סיילאס מארנר: האורג מראבלו" הוא יצירה שכזו.

סיילאס מארנר הוא אורג, שבא להתגורר בכפר קטן. באזור בו האיכרים חיים כל חייהם במקום אחד, נדידה מתקבלת כחריג מפליל. בחברה כפרית שידיעותיה מצטמצמות להבנת סימני מזג האויר, מיומנות מקצועית שאינה בתחום עבודת האדמה מעוררת אף היא חשד. האורגים המיומנים, הנודדים עם אומנותם, נדונו לפיכך לחיי בדידות. סיילאס, שהגיע לכפר אחרי שרומה ונבגד על ידי קהילתו, בשל קנוניה שרקמו נגדו ארוסתו וחברו היחיד, לא היה מסוגל מטבעו לפרוץ את חיי היחיד שלו. גם מראהו החיצוני – חיוור, קצר-ראיה, כפוף בשל ישיבה ממושכת מול מכונת האריגה – מבדיל אותו מתושבי הכפר החסונים צרובי השמש. כשנודע בסביבה כי סיילאס בקיא בצמחי מרפא, נוספה לתדמיתו חותמת סופית של כישוף, אף כי סירב לעשות שימוש בבקיאותו זו. האורג חי לו, אם כך, בבית מבודד, מתקשר עם הבריות רק בעניני עבודתו, ואושרו היחיד הוא מצבור מטבעות הזהב, שכרו ההולך ומצטבר בעד עבודתו.

גודפרי קאס הוא מעשירי הכפר. הוא מקווה להנשא לננסי, אחת מבנות הטובים במקום, אך מנוע מלעשות זאת מכיוון שהוא נשוי בסתר לאשה עניה מכורה לאופיום, ולשניים אף תינוקת משותפת. גודפרי חלוש האופי לכוד בין אביו התוקפני והיהיר ובין אחיו הצעיר דאנסטן, נוכל חלקלק הסוחט ממנו כסף כשהוא מאיים לחשוף את הסוד המביש של נישואיו. הספר אמנם קרוי על שמו של סיילאס, אך הוא סיפורם של שני הגברים, המשקפים במידה רבה זה את זה. אסונו של סיילאס יבוא לו מידי משפחתו של גודפרי, ואובדנו של גודפרי ימצא את תיקונו אצל סיילאס.

הספר מצטיין בחדות פסיכולוגית, בבנית דמויות משכנעות, במיקוד העלילה סביב הנושאים המרכזיים. הוא גדוש ביקורת חברתית, כשהסופרת אינה מהססת לנעוץ סיכות ביהירותן של הבריות, באמונותיהן הטפלות, בדעותיהן הקדומות ובצביעותן. כליה של ג'ורג' אליוט הם חמלה מצד אחד וציניות מעודנת בהומור מצד שני. תפיסת העולם שלה, כפי שהיא באה לידי ביטוי בספר זה, היא מוסרית, אך אין זה מוסר מוכתב על ידי אמונות ועל ידי מוסכמות, שעליהן היא מערערת לכל אורכו של הספר (ובשל כך זכתה לביקורות שבפתיחה), אלא על ידי תפיסה בסיסית של טוב ורע. ברוח זו היא מובילה את הסיפור אל סיומו מרחיב הלב והמזכך.

מומלץ מאוד

Silas Marner: The Weaver of Raveloe – George Eliot

כתר

1995 (1861)

תרגום מאנגלית: אהרן אמיר