תגית: אווה מנסה

"חטאים קלים" הוא קובץ המכיל שבעה סיפורים, כל אחד מהם נושא כותרת של אחד משבעת החטאים שדינם מוות על פי הנצרות: עצלנות, גרגרנות, תאוות בשרים, זעם, גאווה, קנאה, חמדנות. אני מתקשה למצוא מלים לתאר את הסיפורים, מהסיבה הפשוטה שלמרות שעברה רק יממה מאז הקריאה, הם כבר הספיקו להתערפל בזכרוני, ולמען האמת הם החלו להתפוגג כבר במהלך הקריאה. למעט שניים מן הסיפורים – זעם וחמדנות – כולם אינם מהודקים מספיק, סובלים מעודף פרטים ומחוסר בהירות, ובמילה אחת משעממים.

עודף הפרטים, לדעתי, הוא הליקוי הגדול ביותר של הסיפורים. דמויות רבות מדי צצות ללא הקשר וללא הסבר, פרטים ביוגרפים מיותרים נזרקים לחלל הסיפורי, וכתוצאה מכך המוקד נעלם והסיפור נמרח. שני הסיפורים שהזכרתי קודם חמקו מהליקוי הזה, ולכן הם נהירים יותר, חדים יותר, גם אם הקשר לכותרות שנבחרו להם מאולץ.

בחרתי לקרוא את הספר הזה כי הערכתי את כשרונה של הסופרת בספר קודם שתורגם, "וינה". אם כאן הפריע לי ריבוי הפרטים, ברומן הוא דווקא יצר פסיפס ביוגרפי וחוויתי מעניין. למרות שברומן יש מקום נרחב יותר לבריאת כמה מוקדים לסיפור, הוא היה ממוקד מאוד בנושא מרכזי, בעוד דווקא הסיפורים הקצרים לא הצליחו להבנות סביב חוט שדרה מרכזי. ברומן בלט מאוד ההומור השנון של הסופרת, ובסיפורים הוא טבע בים המלל.

בשורה התחתונה: אפשר לוותר.

Lassliche Todsunden – Eva Menasse

הוצאת מטר

2013 (2011)

תרגום מגרמנית: עופרה קק

בפרק הלפני אחרון של הספר מצאתי שני משפטים שמסכמים יפה את ההתיחסות שלי לצד ה"טכני" של הספר:

המשפחה הזו בה העובדתי היה לעתים קרובות לא ברור, בה הכל הגיע לידי שלמות רק אם היה אפשר לנסח אותו כסיפור עם שורת מחץ.

סיפור המשפחה שלנו כולו עשוי אנקדוטות מיופות מצד אחד, ובשל כך חורים בולטים עוד יותר מן הצד השני.

הספר הוא פסיפס, אלבום משפחתי, ובו דמויות וארועים מחיי שלושה דורות בוינה – הסב היהודי הנשוי לקתולית, בתם ושני בניהם, וצאצאיהם של שני הבנים – מסופר מפיה של אחת הנכדות. חלק מהארועים מתוארים בהרחבה, חלקם ברפרוף, פה ושם חסר רצף עלילתי, חלק מהדמויות לא לגמרי מפותחות. לפעמים קיבלתי את הרושם שרק מאורעות שניתן לעשות מהם סיפור מתוארים כאן, ורק אם אפשר לצרף להם פאנץ` ליין, והנה זה בדיוק מה שהסופרת אומרת על משפחתה – אנקדוטות עם שורות מחץ וחורים בעלילה.

האם המבנה הסיפורי הזה פוגם בספר? לא בהכרח. עיקרו של הסיפור הוא לא הדיוק ההיסטורי. עיקרו האחד הוא סיפור הגלגולים שעוברים בני המשפחה בעולם לא יציב, ועיקרו השני, הקשור מן הסתם לראשון, הוא שאלת הזהות העצמית של בני המשפחה. שאלת הזהות עוברת כחוט שני בכל עלילותיהם – לפעמים היא מונעת על ידי כוחות חיצוניים, כמו בתקופת השואה, לעתים היא מונעת על ידי חיבוטים פנימיים. לדוגמא, המשפחה המעורבת הלא דתית הזו נקלעת לסחרחורת, כשיום אחד מגלה אחד הנכדים שעל פי ההלכה הם כבר מזמן לא יהודים, תודות לסבתא הנוצריה. אני עוד צריכה לברר עם עצמי למה בעצם זה היה כל-כך אכפת להם. התשובות נמצאות בספר, אבל אני עדיין קרובה מדי לקריאה וצריכה להניח לדברים לשקוע.

כך או כך, עם תשובות או בלעדיהן, הספר מעניין לקריאה, וכתוב בחינניות רבה ובהומור מדבק.

הנה דוגמא לסצנה מן הפרק הראשון. הסבתא מתקשה להפרד ממשחק ברידג` בבית קפה, למרות שהיא יודעת שהיא עומדת ללדת בכל רגע, ומגיעה הביתה ברגע האחרון ממש. כשהסבא מגיע, הוא נשלח להביא את המיילדת, ומתפתח הדיאלוג הצעקני הבא:
"אתה אשם בכל," צעקה סבתא שלי, "אתה איחרת לבוא לקחת אותי!"
"איפה הצעיף שלי," צעק סבא שלי בעומדו ליד הפתח, "את היית צריכה ללכת הביתה יותר מוקדם!"
"אתה הדבקת לי את התינוק הזה," צעקה סבתא שלי, "בתיבה שליד הדלת!"
"בטח התעקשת לגמור את הסיבוב עד הסוף," צעק סבא שלי, "באיזו תיבה?"
"עם איזו שיקסע הסתובבת?" צעקה סבתי "עיוור שכמותך, על יד הדלת אמרתי לך"
"בחייך, עזבי אותי בשקט", אמר סבא שלי בכניעה, כשמצא את הצעיף שלו והתכונן לצאת. כי כפי שכולם ידעו, גם אלה שכמעט ולא הכירו אותו, האהובות שלו היו יהודיות, וחוץ מזה ברוב המקרים גם נשואות. אף פעם לא היו לו יחסים עם שיקסע. הוא הכיר רק שיקסע אחת מקרוב – האשה שלה היה נשוי.
בנסיבות האלה הגיע אבי לעולם: כבן של סוכן יהודי ליינות ומשקאות חריפים, ושל קתולית, גרמניה מחבל הסודטים, אשר פרשה מן הכנסיה.

Vienna – Eva Menasse

הוצאת מטר

2008 (2005)

תרגום מגרמנית: מיכאל דק