תגית: אוטיזם

במבוא לספר הסופר מנמיך ציפיות: אל תחכו לספר בלשי, אין אהבה בספר, ועוד אזהרות, ולצדן הבטחה – הדמות הראשית אהובה. הדמות המצטיירת בתחילת הסיפור, המסופר בגוף ראשון, אינה מעוררת חיבה. המספר הוא עומָר, גבר איסלנדי בן ארבעים ושלוש בעל מנטליות של בן-עשרה, לא עובד, מתעורר לחמרמורת אחרי לילות של שתיה, ובאופן כללי חדל-אישים ומעורר התנגדות. הקשר שלו עם משפחתו רופף, ובכל זאת הוא מזמן את אחותו ואת אחיו, הצעירים ממנו, למפגש חריג, בו הוא מודיע להם על כוונתו להתאבד. האם זו זעקה לעזרה, או שמא הוא כן באומרו שההצהרה נועדה למנוע מהם הלם ושהוא מבקש שלא יצטערו על מותו?

ההתנגדות מפורקת עם התקדמות הסיפור ועם התרחבות נקודת המבט. ההיכרות עם עומר מעמיקה, התדמית הראשונית מתבררת כשטחית, ואנו מתוודעים לאדם חם, אכפתי, מוכשר, שמתמודד כל חייו עם דכאון, פוביה חברתית וחרדה, וכתוצאה מהם סובל מהערכה עצמית נמוכה ומפתח מחשבות אובדניות. הוא עובד כבר למעלה מעשרים שנה בגן ילדים, מטפח קשר ידידות אמיץ עם שכן אוטיסט, מסור עד עמקי נשמתו לאחותו ולאחיו, ובעברו סופר מצליח למדי. בשל בעיותיו הוא מצד אחד אינו מסוגל לקיים קשרים ארוכי טווח, ומצד שני חרד ללא הרף שהמצוקה שלו תפגע ביקרים לו ולכן הוא מתנתק גם מאוהביו.

אחיו של עומר מצליח לשכנע אותו להפגש עם פסיכולוגית, וזו מספקת לו רשימת מטלות, ומחלצת ממנו הבטחה לבצע אותן ולהפגש איתה שוב חודש לאחר מכן. במהלך התקופה הזו יחולו שינויים בחייו, ואולי יבשרו תקווה. האם יצליח למצוא מנוחה לנפשו ויחזור בו מהצהרת ההתאבדות? יש להגיע לסיומו של הספר כדי לברר זאת.

בין שאר דברים שהערכתי בספר, נהניתי מן השימוש שהסופר עושה במוזיקה. כך, לדוגמא, פס הקול של ערב מוצלח אחד, שבו הוא מארח חברים לפיצה ולריקודים, הוא שיר קצבי ומשפר מצב רוח, Round Around Sue. אותו ערב מסתיים בכמיהה ליכולת לחוש שוב אהבה, ופס הקול שהוא שומע בראשו עדין וצובט לב, I think of Angles.

אוליבר ת'ורסטינסון כתב ספר אישי, שאינו מתיימר להוות ספר עזר לסובלים מבעיות כשל עומר. מפי גיבורו הוא אומר: "אני בספק אם הספר הזה יעזור למישהו. אולי אנשים ישכחו את הבעיות שלהם לזמן-מה, אבל אז הכל יחזור. החיים תמיד חוזרים כשהספר נגמר. הספר הזה לא אמור לעזור למי שמרגיש רע, אבל אם הוא יעזור, מה טוב. אבל אני לא מסתמך על זה. כתבתי את הספר הזה בשביל עצמי". גם אם הספר לא יפתור את בעיותיו של איש, הוא עושה עבודה מצוינת בהצגת ההתמודדות המפרכת עם דכאון ועם חרדה חברתית. ת'ורסטינסון רהוט, ממוקד, כותב בחיות רבה, שירלי לוי תרגמה יפה, והספר מומלץ בהחלט.

Í Hjarta Mínu – Ólíver Þorsteinsson

לסה ספרים

2021 (2020)

תרגום מאיסלנדית: שירלי לוי

עיצוב כריכה: צופיה הרבנד 

ג'ספר בן השלוש-עשרה הוא ילד יוצא דופן. הוא ניחן בסינסתזיה, עירוב חושים, המתבטא אצלו בהמרה של קולות לצבעים, ובפרוסופגנוזיה, חוסר יכולת לזהות פנים. כמי שמצוי על הרצף האוטיסטי, הוא מבין כל דבר כפשוטו, ואינו מסוגל לשקר או להסתיר את האמת. מכיוון שחושיו פועלים בעוצמה מירבית, הוא נזקק לשיטות הרפיה שסיגל לעצמו, סחרור על כסא מסתובב, ספירת שיניו בעזרת הלשון, הסתגרות במאורה שהקים משמיכות בחדרו, ויותר מכל – שפשוף כפתורי הקרדיגן של אמו, שחלתה בסרטן ונפטרה, מותירה אותו לבדו עם אביו. זמן קצר אחרי שאיבד את אמו, שהיתה האדם היחיד שהבין את תחושותיו – לדבריה היא ניחנה באותן תופעות (או שכך ספרה לילד להפיג את בדידותו ואת זרותו), איבד גם את סבתו. אביו עושה כמיטב יכולתו, אך ג'ספר חש כי הוא אינו מסוגל להעניק לבנו את החום שלו הוא נזקק. כשמגיעה דיירת צעירה חדשה לבית שמול ביתם, ג'ספר מאמין שמצא חברה, נפש שתבין ללבו. צבע קולה הוא כחול שמים, קרוב לכחול הקובלט של אמו.

השכנה, בי לרקהאם, טוענת כי היא מבקשת להכניס צבע לרחוב, אך בפועל נוכחותה מחוללת מריבות. בי משמיעה מוזיקה רועמת עד השעות הקטנות של הלילה, מאכילה תוכים רועשים, ומצפצפת על טרוניותיהם של שכניה. כשבי נעלמת, ג'ספר משוכנע שנרצחה. יתרה מזו, הוא מאשים את עצמו ברצח. העלילה נפתחת בחקירת ההיעלמות, ונעה קדימה ואחורה בזמן, מסופרת כולה מנקודת מבטו של ג'ספר, שיבין, בסופו של דבר, שדברים אינם בהכרח כפי שהם נראים, ושהעולם כאוטי יותר מכפי שמצטייר בעיניו של מי שאמנם חי בסחרחרה של צבעים, אך מפרש את סביבתו בשחור-לבן.

שרה ג' האריס מובילה את העלילה באיטיות, עד לסיום שמתאפיין בקצב ארועים מהיר, כמעט עוצר נשימה, כשגילוי רודף גילוי. פה ושם הרגשתי שיש בסיפור יותר מדי חזרות ועיכובים, שנובעים כולם מתיאור חווית היומיום של ילד כג'ספר, אבל נראה לי שהסופרת בחרה בקצב ובפירוט במתכוון. בכל פעם שחשבתי "די", צצה מיד הידיעה שג'ספר חי כך כל הזמן. האפשרות לומר "די" אינה קיימת מבחינתו, ולכן האיטיות בסופו של דבר העצימה את חווית הקריאה מבחינתי. ג'ספר עצמו, לדבריו, אינו מוכן לוותר על כל מה שמייחד אותו. את הצבעים הוא אוהב. לכל השאר הוא מסתגל.

בחרתי בקטע הבא כדי להמחיש את עולמו של ג'ספר. בעת ביקור בגן החיות, הילד מתנתק לכמה רגעים מסבתו ומתבונן בחיות. כשהוא מסתובב חזרה, הוא חש שנותר לבדו, מכיוון שאינו מזהה פנים:

הבטתי סביבי כדי להגיד לסבתא שאני רוצה לחזור הביתה, אבל לא מצאתי אותה. חבורה של חמש נשים התאספה מימיני ושלוש משמאלי. שלוש עמדו בנפרד ובחנו את הטלפונים שלהן. לא זיהיתי אף אחת.

"סבתא!" צעקתי. "איפה את?"

צעקות האקווה-מרין מקולי הסתלסלו כמו דרקון והתרוממו מעל מגרש המשחקים, מוכנות להכות בכולם. בכולם. דמעות זלגו במורד פניי כשהסתובבתי סחור-סחור.

"הצילו! הצילו אותי! איפה את?"

האדמה התנפלה עלי והכניסה לי אגרוף לפנים. הרגשתי משהו חמים ודביק בלחי שלי.

שמעתי שיעול ורוד-לילך צרוד ופסיעות כחלחלות עם קווי מתאר שחורים רועדים. אשה רחשה זיגוגים של מוס פטל כשכרעה ברך לידי.

"אני כאן, ג'ספר. זאת סבתא. נפלת?"

תפסתי בזרועה ונצמדתי אליה בכל הכח. חששתי שאם לא אעשה זאת היא תיעלם בענן של עשן לילכי.

"אל תלכי. אל תלכי. אל תעזבי אותי. אל תעזבי אותי אף פעם".

"צבע הרצח של בי לרקהאם" כתוב בסבלנות ובכשרון, מתורגם בצבעוניות ובטבעיות, ומציג דמויות רב מימדיות משכנעות. באמצעות מבטו המיוחד של ג'ספר הסופרת חושפת את מורכבותה של המציאות, ומתברר כי היא מתעתעת גם במי שחושיו "רגילים". ספר מרגש, שובר לב לעתים, ומומלץ.

The Color of Bee Larkham’s Murder – Sarah J. Harris

אריה ניר

2019 (2018)

תרגום מאנגלית: דורון דנסקי

"המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" מסופר מפיו של כריסטופר, נער כבן חמש-עשרה, שמן הסתם היה טורח לתקן אותי ולומר שהוא בן חמש-עשרה ושלושה חודשים ושלושה ימים, כי כריסטופר זקוק נואשות לסדר ולעובדות מוצקות. הנער, כך מבין הקורא מבלי שהדברים נאמרים במפורש, מאובחן כסובל מתסמונת אספרגר, שעיקריה במקרה שלו הם עירנות קיצונית לפרטים שמטביעה אותו במידע, וחוסר יכולת להבין סיטואציות חברתיות. היאחזות במסגרות קבועות, וארגון המידע בתבניות, מקלים עליו. כתוצאה ממצבו יש בו תמימות הנובעת מהבנת דברים כפשוטם ומחוסר יכולת לשקר.

כריסטופר חי עם אביו לאחר שאיבד את אמו, ולומד בבית ספר לבעלי צרכים מיוחדים. הוא עצמו סבור שזו הגדרה מטופשת: לכולם יש גם צרכים מיוחדים, למשל אבא שצריך לקחת לכל מקום קופסה קטנה של סוכרזית שהוא יוכל לשים בקפה כדי לא להשמין, או גברת פיטרס שמרכיבה מכשיר שמיעה בצבע בז', או שבון שמרכיבה משקפים עם עדשות כל כך עבות שאם אני מרכיב אותם נהיה לי כאב ראש, ואף אחד מהאנשים האלה לא נחשב למישהו עם "צרכים מיוחדים", גם אם יש לו צרכים מיוחדים. לאורכו של הספר כולו כריסטופר מביע דעות שאי אפשר שלא להסכים אתן, אבל שוב ושוב, רגע אחרי שהקורא מסכים עם כריסטופר ותוהה אולי שום דבר אינו משובש אצלו, הוא ממשיך להתבטא באותו סגנון ובאותו הגיון לגבי היבטים שנראים לו חלק ממהלך החיים הסדיר, אבל הם בעצם שונים וחריגים, ומשקפים היטב מצוקות שאולי אינו מזהה אותן ככאלה: חוסר היכולת לאכול דברי מזון שנגעו זה בזה, הגניחות שהוא משמיע כדי לאתחל את עצמו, הבנת אמירות כפשוטן ועוד.

בעיני, אחד ההיבטים החזקים של הספר, פרט להתבוננות אל מה שמתרחש במוחו של מי שנתון תחת השפעת התסמונת, הוא הבניה של הדמויות הנוספות מבלי להשתמש כלל ברגש. כל מה שאנחנו יודעים על אד, אביו של כריסטופר, כדוגמא, הוא מה שהבן בוחר לספר לנו בסגנון עובדתי, ובכל זאת – ואולי דווקא משום היעדר השפעה רגשית שיפוטית – אנו לומדים הרבה גם על ההתמודדות היומיומית של אד עם המעמסה הרגשית והפיסית של החיים במחיצתו של כריסטופר. הנער, שרוב הזמן מסתפק בחברת עצמו, עסוק בעניניו – בכתיבת הספר אודות חקירת הריגתו של כלבה של השכנה, בתכנית להבחן בחמש יחידות במתמטיקה, בחלום להיות אסטרונאוט – בעצם תלוי לחלוטין באביו. הוא אינו מסוגל להתרחץ לבדו, להחליף בגדים, לצאת לקניות, להכין לעצמו אוכל. הוא צורח בפומבי כשהוא לחוץ, מגיב באלימות כשנוגעים בו, מרטיב במכנסיו כשאינו מוצא שירותים נקיים. הידע שלו עצום, בעיקר בשל זכרון מצוין, אך כישורי החיים הבסיסיים לקויים. אין טעם לכעוס עליו, כי הוא אינו מתכוון לרע, ואין לצפות ממנו להכרת טובה ולגילויי אהבה, כי המקסימום שהוא מסוגל לו הוא מגע באצבעותיו של האב, מגע המחליף חיבוק. העומס על האב הוא לפיכך גדול, והמחויבות הנדרשת ממנו טוטאלית.

נדמה לי שאין צורך להציג את הספר: הוא זכה להצלחה בשתי המהדורות – למבוגרים ולנוער – וגם כהצגת תיאטרון. אני חושבת שבדומה לסרט "איש הגשם" הוא עזר לקבע בתודעת הציבור את האוטיזם, ואת האספרגר הנמצא על הקשת האוטיסטית, כתופעה המשלבת חוסר כישורים חברתיים עם ידע מרהיב, כשהמיוחדות עד כדי גאונות בולטת ומעמעמת את הקשיים. בשלב מאוחר יותר הגיעו ספרים שתיארו חד-משמעית את ההתמודדות הבלתי פוטוגנית, הן של האוטיסטים (כמו "אל תפחד כשאני מחבק אותך" מאת פולביו ארווס) והן של הוריהם (כמו "שטום" מאת ג'ם לסטר). לא שהספר אינו מתייחס לקשיים, אבל מכיוון שכריסטופר אינו מתלונן עליהם, כי אינו מודע להם כקושי, ומכיוון שהספר "עטוף" במעין סיפור בלשי, הם מעט נדחקים לשוליים. כנראה לא בכדי זכה הספר לביקורת מצד הלוקים באספרגר שטענו שאינו מתאר אותם במדויק. ויחד עם זאת הקריאה בספר היא חוויה רגשית וספרותית בעלת עוצמה ומומלצת.

The Curious Incident of the Dog in the Night-Time – Mark Haddon

כנרת זמורה ביתן דביר

2004 (2003)

תרגום מאנגלית: אהוד תגרי

הסרט "איש הגשם" קיבע בתודעה הציבורית את האוטיסטים כאנשים מנותקים עד כדי שעשוע, וכבעלי כשרון מופלא עד כדי גאונות, שמייחד אותם. בשנים האחרונות נכתבו ספרים ונוצרו סרטים וסדרות סביב האוטיזם, רובם עוסקים במיוחדות של התופעה ופחות בקשייה. ג'ם לסטר, אב לבן אוטיסט בתפקוד נמוך, קץ בשאלה החוזרת ונשנית "מה התכונה המיוחדת של הבן שלך?". מאחורי החזות הכמעט מיסטית שיצרו הספרות והקולנוע מצויים חיים שלמים של תסכול ושל קשיים, ולסטר החליט לתת להם ביטוי. הספר נכתב אחרי שהסופר מסר את בנו לבית ספר בתנאי פנימיה, ולבֵּן ג'וּל, גיבורו של הספר, "העניק" את הדילמה שייסרה אותו עצמו.

אם לא נלחם, או אם נלחם ונפסיד, זה אומר שמה שיכתיב את שארית החיים שלי, יהיה פעולות המעיים, דפוסי השינה והתנודות האגרסיביות במצבי הרוח של הבן שלי. אם ננצח, הבן שלי יעזוב את הבית בגיל אחת-עשרה וכנראה לא יחזור, אני אהיה חייב לאבא שלי כל החיים, ואשאר לבד ובלי בית.

בן ג'וּל מספר שני סיפורים המתרחשים במקביל וכרוכים זה בזה. הסיפור המרכזי עוסק בדילמת הפתרון הטוב ביותר לבן, לאשתו אמה ולבנם ג'ונה. ג'ונה מצוי ברמת התפתחות של פעוט: הוא אינו מדבר, אינו שולט בצרכיו, נתון למצבי רוח, נטול עכבות. ג'ונה אינו חש פחד, ולכן מהווה סכנה לעצמו ודורש השגחה מתמדת. ככל שהוא גדל וכוחו הפיסי מתעצם, הוא מהווה סכנה גם לאנשים שסביבו. הוריו סבורים שהמקום המושלם עבורו הוא בית ספר בתנאי פנימיה, שנבנה במחשבה על צרכיהם של ילדים כמוהו. הבעיה היא שבית הספר הזה מצוי מחוץ לשטח השיפוט של הרשות בה מתגוררת המשפחה, והרשות, האמורה לממן את לימודיו של ג'ונה – כך על פי תנאי בית הספר שאינו ממומן על ידי הורי התלמידים – מעדיפה פתרונות הולמים פחות ויקרים פחות. אֶמה, עורכת דין במקצועה, מציעה לבן פרידה למראית עין, כי סיכויו של אב יחיד לזכות במשפט גבוהים יותר, כך היא טוענת. בן וג'ונה עוברים לפיכך לגור עם אביו של בן, גיאורג.

כאן נפתח הסיפור השני: שלושה גברים שתקנים מוצאים עצמם בדירה אחת. בין גיאורג ובן לא שררו אף פעם יחסי קירבה, בן חש תמיד שאכזב את אביו, ולמעשה אינו יודע עליו דבר פרט לעובדה שנולד בהונגריה וששרד את השואה. באורח מפתיע, גיאורג נפתח דווקא בנוכחותו של ג'ונה. לנכד, שאינו מסוגל להגיב, וספק אם הוא מבין את הנאמר לו, הוא מספר על עברו. בן מוצא עצמו נאבק עבור עתיד טוב יותר לבנו, מתמודד עם הקירבה הכפויה אל אביו, מנסה לגרד כסף למימון ההליכים המשפטיים, ונלחם בשדים מעברו – אמו שנטשה והתמכרות לאלכוהול. הניתוק מאשתו, שאינה עונה לטלפונים, תורם לתחושת הערעור המתמדת בה הוא שרוי.

אלוהים. זה. היה. קשה. איך אוכל להסביר את זה למישהו? את התחושה של הכשלון המוחלט, את הקרב שהשתולל בתוך ראשי בין אהבה לבין אומללות.

ג'ם לסטר מיטיב לתאר, ללא כחל וסרק, מבלי לחוס על הקורא ועל עצמו, את התסכול הנורא של חייו. קראתי את הספר במועקה גדולה, ולא יכולתי לחדול מלהרהר בו גם כשלא היה בידי. בסופו של הספר לסטר מספר שרצה לכתוב ספר מצחיק, אבל דווקא במקומות בהם הוא משתמש בהומור הספר עצוב עוד יותר, משום שמתחת למסכת הליצן מסתתרים מעמקים של כאב, שהפוגות ההומור הציני אינן מצליחות לפוגג. במשפט אגבי בתחילת הספר הוא כותב: "אני יושב על האסלה הסגורה, מעשן ושותה מתוך בקבוק קטן של וודקה, מנסה לקרוא את לב המאפליה, אבל זה קצת קליל עבור הטעם הנוכחי שלי". לאורכו של כל הספר חשתי כמוהו.

בשורה התחתונה: ספר כן וישיר, כתוב בפשטות עוצמתית, ופותח חלון להיכרות עם עולמם של האוטיסטים ובני משפחותיהם. מומלץ מאוד.

Shtum – Jem Lester

תמיר//סנדיק

2017 (2014)

תרגום מאנגלית: גיא הרלינג

אתחיל מהסוף: לא אהבתי את הספר, לא התחברתי לדמות המספר, לא מצאתי אמינות בתיאוריו, ומאוד לא אהבתי את השימוש בשפה משובשת, ולא משום שספר צריך להכתב בשפה מצוחצחת, אלא משום שלא השתכנעתי שכך ידבר בן דמותו של דוד טוויזר, ומשום שלא נשמרה עקיבות ברמת השפה. לפני שכתבתי את הסקירה פניתי לקרוא סקירות אחרות, וגיליתי שאני בעמדת מיעוט. אז לקחתי זמן לחשוב על הספר, לתת לו לשקוע, הרהרתי במה שמצאו בו אחרים, אבל תחושותי כלפיו לא השתנו.

דוד טוויזר הוא נער הגדל בשנות ה-80 בשכונת מצוקה בקריות. דוד מצוי על הספקטרום האוטיסטי (וזה בעצם מה שפיתה אותי לקרוא את הספר), נכשל בלימודיו, מושפל על ידי חבריו. דוד מתאר את שכניו, שכולם למעט אחד נופלים לסטראוטיפ של המזרחי המסורתי תומך הליכוד (השנים הן שנות שלטונו של בגין). יש שם מצוקה וסמים ואבטלה, וכשאסונות מצטברים בשכונה צץ לו הרב המושיע שסוחף את התושבים לחזרה בתשובה, ומשגר את דוד לישיבה של תלמידים נחשלים בבני-ברק.

מעבר לעילגות של המספר ולמעשיו התמוהים (כולל רצח), שלא בהכרח יכולים להיות מוסברים על ידי אוטיזם, הספר מנסה לגעת בשורה של נושאים חשובים, כמו פוליטיקה, בורות הנובעת מעוני, רגשות קיפוח, דת ועוד. לדעתי נקודת המבט שממנה בחר לתאר את התקופה לא משרתת את הנושא, ויוצרת אי אמון. לדוגמא, בתקופת הבחירות, כשהסופר רוצה להעלות את הרעיון שאנשים מצביעים כעדר מתוך הרגל, גם אם הם פועלים בכך לרעת עצמם, הוא שם בפיו של דוד נאום כמעט רהוט (עמוד 70), שאותו הוא משמיע באוזני שכניו, ובו הוא מביע רעיונות ומפגין ידע ברמה שלא הגיע אליה עד אז ואחר-כך. הקטע הזה לא מתחבר לדמותו של דוד כפי שתוארה בשאר הספר, ומכאן, בין השאר, תחושת חוסר האמינות. איכשהו הפרגמנטים של הספר לא מתחברים לכלל יצירה קוהרנטית, כשיותר מדי מסרים מטופלים על פני השטח, ונמסרים מפי מספר לא משכנע.

אודי אבן מרבה בתיאורים חזותיים, כמו של סגנונות העישון השונים במקומות שונים, או של הנשים במספרה, או של השכן המרבה להניע את ידו כדי להטעין את הרולקס המזויף שלו. יש חן בתיאורים, אך הם חוזרים על עצמם ותופסים יותר מדי נפח. יש לו כמה התבוננויות חדות ואירוניות, כמו המנהג לקבוע את שעת הדלקת הנרות אחרי הסרט הערבי של יום שישי. חבל שאין יותר כאלה.

בשורה התחתונה: התאכזבתי.

גוונים

2013

אנדראה אנטונלו הוא אוטיסט בן 18 (בעת כתיבת הספר לפני כשלוש שנים). אחד מתסמיני האוטיזם אצלו הוא הנטיה לגעת לאנשים בבטן ולחבק אותם. כשהיה צעיר יותר הוריו רכשו עבורו חולצות מודפסות, שעליהן הכתובת "אל תפחד כשאני מחבק אותך", כדי להזהיר מראש ולהרגיע אנשים שאותם חיבק במפתיע. מכאן שם הספר.

להיות הורה לבן אוטיסט זו משימה מסביב לשעון לכל החיים. אנדראה תלותי לגמרי, כולל בפעולות פשוטות כמו צחצוח שיניים וקשירת שרוכי נעליים. הוא זקוק להשגחה בלתי פוסקת, אחרת הוא עלול להעלם. אבל מעבר לעול הפיסי, מירב התסכול של הוריו הוא בהיותו של אנדראה כמעט בלתי נגיש. הוא מחבק, הוא מחייך, אבל התקשורת המילולית שלו מוגבלת לתגובות לקוניות בנות מילה או שתיים, שלא תמיד קשורות באופן הגיוני לנושא. אחרי שנים של הכשרה הוא למד להביע את עצמו בשיחה כתובה במחשב. לא תמיד אפשר לשכנע אותו לכתוב, אבל כשהוא נפתח ומביע את עצמו, הוא מעלה על המסך משפטים שמעידים על מחשבות עמוקות, על תסכול ועל סבל.

"אתה צריך להבין את המועקה שלי. חרדה גדולה אני מרגיש."

"אני אדם כלוא במחשבות של חופש. אנדראה רוצה להירפא."

"אנדראה מבקש עזרה ראש מבולבל אני מרגיש רע.

(במה אתה צריך עזרה?)

לרפא את המצב של האוטיזם שלי. נמאס לי להיות ככה."

אנדראה אוהב לצייר, בדרך-כלל בצבעים עזים. כשנשאל מה הוא מרגיש כשהוא מצייר, ענה בכתב: "הצבעים הם מצבי הרוח שלי והמילים שאני לא מצליח להגיד."

פרנקו, אביו של אנדראה, יצא אתו לחופשה בארה"ב. הם שכרו אופנוע בפלורידה, ורכבו עליו עד קליפורניה. משם החליטו להמשיך למרכז אמריקה, ובסופו של המסע שוכנעו להגיע לברזיל. הספר הוא סיפורו של המסע הזה, מסופר בגוף ראשון מפי האב, כפי שכתב הסופר אחרי שנה של שיחות. קשה לי למצוא את המילים כדי להביע עד כמה הוצפתי ברגשות של חמלה ואמפטיה ואהבה. למרות שזהו סיפור כואב של התמודדות עם קשיים בלתי עבירים, הוא אופטימי ומלא שמחת חיים, כשגם אנדראה וגם פרנקו יודעים למצות הנאה מכל רגע. פרנקו אינו מסתיר מחשבות של חרדה מפני העתיד, ומספר בגילוי לב על רגעי שבירה, אבל יותר מהכל זהו סיפור של אהבה גדולה.

אני ממליצה מאוד לצפות בתמונות באתר הזה לפני קריאת הספר. הן מעניקות לספר מימד חזותי, ומקרבות את הדמויות ואת העלילה אל לב הקוראים. מן התמונות ניבט צעיר מאושר, רגיל לגמרי למראה, וכואב הלב לחשוב שבמציאות אין זה כך. ב-youtube אפשר למצוא ראיון בשלושה חלקים (באיטלקית) עם פרנקו, ובחמש הדקות הראשונות של חלקו השני סרט המציג את אנדראה בביתו.

"אל תפחד כשאני מחבק אותך" כבש אותי מתחילתו ועד סיומו בחום ובאהבה העולים ממנו, ואני ממליצה עליו מכל הלב.

Se Ti Abbraccio Non Aver Paura – Fulvio Ervas

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2013 (2012)

תרגום מאיטלקית: מונה גודאר