תגית: אוכל

כותרת משנה: סיפורה של ידידות בלתי צפויה

איזבל וינסנט, עתונאית וסופרת קנדית המתגוררת בניו-יורק, מספרת ב"ארוחת ערב עם אדוארד" את סיפור ידידותה עם אדוארד, אביה של חברתה. אחרי שנים של כתיבה עתונאית באזורי קרבות, השתקעה איזבל עם בעלה, צלם עתונות, בניו-יורק. בתקופה בה נפתח הספר חיי הנישואים של השניים מצויים במשבר עמוק. אדוארד, גבר כבן תשעים, עובר אף הוא תקופה לא קלה, לאחר שאשתו מזה למעלה מששים שנה נפטרה. יתכן שהיה בוחר להתאבד, לולא השביעה אותו אשתו לפני מותה שידבק בחיים. ואלרי, חברתה של איזבל, הציעה לה לבקר מדי פעם אצל אביה אדוארד. אולי בקשה לספק לאיזבל מפלט מצרות היומיום, אולי רצתה לוודא שאביה לא יהיה בודד בעוד היא רחוקה ממנו. כדי לפתות את איזבל להיענות להצעה ציינה ואלרי שאביה הוא בשלן מעולה. איזבל אינה בטוחה מה גרם לה לקבל את ההצעה, אולי הבדידות, אולי הסקרנות. מכל מקום, השניים התחבבו זה על זה מן הרגע הראשון. הקשר ביניהם נמשך מספר שנים, ואדוארד סיכם אותו כך: "בזכות ארוחות הערב נוצר בינינו קשר. הענקנו זה לזה את האומץ להמשיך בחיינו. נתנו זה לזה, אך בה במידה גם קיבלנו באותה תקופה שהיתה גורלית לשנינו".

הספר אמור להיות מרגש – שני זרים במצוקה מחזקים ומתחזקים – אבל בעיני הוא די מפוספס. תחילה חשבתי שהוא ספר עזרה עצמית במסווה, אבל ה"טיפים" לחיים המשולבים בספר הם די שטחיים. לאוכל ניתן יותר מדי מקום על חשבון רגש ותובנות, לא רק בתיאור המתכונים של אדוארד, אלא גם בתוך עובדות צדדיות אחרות, כמו מה איזבל אוכלת כשהיא במארב לאדם שאודותיו היא עומדת לכתוב, או באיזו מסעדה היא קובעת פגישות בעניני עבודה. למרות שאיזבל משתפת בפרטי חייה, יש תחושה שהיא מספרת מ"למעלה", שומרת על ריחוק מעצמה, ולכן מקשה על הקורא לחוש את תחושותיה.

בעוד הסיפור של איזבל די מתמסמס, סיפור אהבתם ארוכת השנים של אדוארד ושל אשתו פולה מרגש. האופן בו הוא מתרפק על זכרונותיהם המשותפים נוגע ללב, והאהבה ההדדית בין השניים מעלה דמעות. למרות זאת, פרט להצבת יד זכרון לאדוארד, שנטל על עצמו את איזבל, וידידות אחרות, כ"פרויקט", אני לא רואה סיבה לכתיבת הספר, וכיד זכרון הייתי רוצה לקבל יותר מאדוארד ופחות מאיזבל.

בשורה התחתונה: נחמד בלבד

Dinner with Edward – Isabel Vincent

הכורסא

2017 (2016)

תרגום מאנגלית: אורה דנקנר

ברוב המקרים אני מצליחה לחזות מראש אם אוהב ספר מסוים, אם בגלל היכרות עם הסופר, או בזכות המלצות מקוראים בעלי טעם דומה, וגם בשל תחושות בטן. הפעם לא הייתי בטוחה. מצד אחד ספר שמעוגן בתרבות ההודית, ולא היו לי נפילות של ממש עם ספרים הודים. מצד שני ספר על בישול, שלמען האמת הוא לא כוס התה שלי… חשבתי שאחרי הקריאה אעביר את הספר לאמי, שמחבבת את השילוב התרבותי-קולינרי הזה. אבל האמת היא שעכשו, אחרי שסיימתי אותו, קצת קשה לי להפרד ממנו.

"מסע של מאה צעדים" הוא ספר על תשוקה, על דבקות ביעוד. אני אוהבת ספרים שניכר שנכתבו באהבה ובהתלהבות מדבקת, והספר הזה הוא לגמרי מסוג הספרים הללו. אמנם הוא מסופר בגוף ראשון מפי ילד – ואחר-כך מבוגר – הודי, והסופר הוא בכלל אמריקאי בלי שום שורשים הודים, אבל קל מאוד לשכוח תוך כדי קריאה שהגיבור והעלילה בדויים. ראו את עטיפת הספר – היא משקפת בשלמות את אוירתו. ההתמכרות השלווה, התמימה והמושלמת של הילד לריחם של העלים, מייצגת יפה את הוודאות המלאה שלו בדרך שנועדה לו, את האהבה שלו לעיסוקו (עיצוב העטיפה היפיפיה – סטודיו עדה רוטנברג).

חסן ראג'י נולד במומביי בדירת הוריו הממוקמת מעל המסעדה המשפחתית. בעקבות טרגדיה אישית, הנובעת מן המתיחות הרצחנית בין הינדים למוסלמים, המשפחה נודדת לאנגליה. אחרי שנתיים של התאוששות מאבלם, הם יוצאים למסע קולינרי באירופה, ובסופו משתקעים בעיירה צרפתית, שם הם פותחים מסעדה הודית. חסן משמש כטבח ראשי במסעדה, אבל כשרונו הבולט (הוא מכנה אותו "המקבילה הקולינרית לשמיעה אבסולוטית") מושך את תשומת ליבה של שפית מקומית, שלוקחת אותו תחת חסותה, ופותחת לו את הדלת לקריירה מזהירה.

עלילותיו של חסן רצופות קשיים, החל בטרגדיה בהודו, עבור בשנאת הזרים בה הוא ומשפחתו נתקלים בצרפת, וכלה במצב הכלכלי הקשה שנים מאוחר יותר, שמביא את המסעדנות הצרפתית אלי משבר. ובכל זאת, זהו ספר נעים מאוד לקריאה. המספר ניחן בהומור קל לעיכול, יש לו יכולת מרשימה להשלים עם קשיים, ומעל לכל הדבקות שלו ביעודו מרנינה. איכשהו, אפילו ההתפעמות שלו משחיטת בעלי חיים לצרכי מאכל עברה אצלי בשלום, למרות שאם הייתי קוראת את הקטעים האלה כשהם מוצאים מהקשרם מן הסתם לא היה מתעורר בי חשק לקרוא את הספר כולו. מכיוון שבילוי במסעדות לא נמנה עם תחביבי, ופסגת הקולינריה מבחינתי היא סלט יווני או מרק סמיך במסעדת פועלים, לא נתקפתי רעב למקרא תיאורי האוכל, בעיקר המנות הצרפתיות המסובכות. אני מניחה שחובבי קולינריה ימצאו בספר פן מענג נוסף על זה הספרותי.

The Hundred Foot Journey – Richard C. Morais

ידיעות ספרים

2012 (2008)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'