תגית: אוסקר וויילד

"סיפורים ואגדות" מכיל מבחר מיצירות הפרוזה הקצרות שכתב אוסקר ויילד. חלקן תורגמו על ידי אליעזר כרמי – חטאו של הלורד ארטור; הספינקס ללא סודות; הרוח מטירת קאנטרוויל; המיליונר לדוגמא; הדייג ונשמתו, והאחרות על ידי חיים תרסי – הנסיך המאושר; הזמיר והשושנה; הענק קשה הלב; הידיד הנאמן; הרקטה המיוחדת במינה; המלך הצעיר; יום הולדת של האינפנטה; הולדת הכוכב; נפש האדם בסוציאליזם; אימרות ופילוסופיה לשימוש הצעירים; פיוטים בפרוזה – האמן, עושה הטוב, התלמיד, המורה, בית משפט אלוהים, מורה החכמה. שני המתרגמים עשו עבודה משובחת, שטעמה הטוב נשמר למרות הזמן הרב שחלף מאז. במהלך השנים ראו היצירות אור בפורמטים שונים, כל אחת בנפרד או בקבצים כאלה ואחרים, וזכו גם לתרגומים נוספים.

יצירותיו של ויילד נכתבו בתקופה קצרה יחסית (הוא נפטר בהיותו בן ארבעים ושש), אך המגוון שלהן מרשים. יש בהן שנינות והגות, אמונה באהבה ובנדיבות אך לעתים גורל מר לנדיבים, זלזול מעודן אך נוקב במעמד וביוקרה חברתית, תיאורים ארכניים ואמירות קצרות, סיפורים עם מוסר השכל וסיפורים משעשעים. לעתים הוא מעניק תגמול הולם בדמות גן עדן למי שלמד לאהוב ילדים ולחלוק איתם את גנו ("הענק קשה הלב"), ולעתים הוא נותן לגיבורו, שהפך מאגואיסט למלא חמלה, תקופת מלוכה קצרצרה בלבד ומוות בגיל צעיר ("הולדת הכוכב"). הוא מקדיש יצירה ארוכה יחסית לשאלת הלב מול הנשמה והאהבה מול העושר והחוכמה ("הדייג ונשמתו"), ויצירה משעשעת במיוחד להבדלים התרבותיים שבין ארצות הברית לאנגליה ("הרוח מטירת קאנטרוויל"). יש הבאים על גמולם בזכות מעשה חסד אחד ("המליונר לדוגמא"), ויש העושים חסדים רבים עד כדי אובדן עצמם ומושלכים ככלי אין חפץ בו ("הנסיך המאושר" ו"הזמיר והשושנה"). האהבה והחמלה מנצחות תמיד, אבל שיטת השכר והגמול או החטא והעונש נדמית אקראית. כמו במציאות.

בין אם הסיפורים מסתיימים באושר ובין אם סיומם מר, הקריאה בהם מענגת תמיד, והמגוון שלהם, כמו גם הבחירות המגוונות בכיווני העלילה, מבטיחים ענין. חלק מן הסיפורים סווגו עם השנים כמיועדים לקוראים צעירים, אך מתחת ל"אגדיות" שבהם הם מעלים לדיון נושאים כבדי ראש של תפיסות חברתיות ומוסריות, ובקריאות חוזרות בגילאים שונים ניתן למצוא בהם רבדים חדשים.

מומלץ, כמובן.

ספרי זהב

1960 (1888 – 1892)

תרגום מאנגלית: חיים תרסי וא. כרמי

שני סיפורים פרי עטו של אוסקר ויילד נכללים בספר זה.

הראשון מביניהם, "הרוח מטירת קאנטרוויל" מציג עלילה מצחיקה עד דמעות, המשקפת מפגש בין-תרבותי. כשמשפחה אמריקאית מתיישבת בטירה בריטית, בעל הטירה חושף ביושר כי במקום מתגוררת דרך קבע רוח רפאים של אחד מאבות-אבותיו. אותו אב קדמון, שרצח את אשתו, נדון לא למצוא מנוחה לנפשו, ומנהג בידו להופיע בפני הבריות ולהפחידן עד אובדן עשתונות. מול כובד הראש שבו הבריטים מתיחסים לתופעה ניצבות האדישות וקלות הדעת של האמריקאים, ויראת הכבוד הבריטית בכל הקשור למסורת המשפחתית מוחלפת בגישה האמריקאית הנעדרת כל פורמליות וטקסיות. הרוח האימתני מוצא עצמו קורבן למעשי תעלולים, והתיאור שלו מסוגר בפחד בחדרו מצחיק ומעורר חמלה גם יחד. אהבה ואמפתיה יגאלו אותו לבסוף מגורלו.

"הדייג ונשמתו" הוא סיפור נוגה. דייג, שהתאהב בבת ים, צריך לבחור אם ללכת אחרי לבו, או לדבוק בנשמתו כולל כל המגבלות המוטלות עליה מטעם אנשי הדת ושומרי המוסר. הוא בוחר בלב, ובמשך תקופה ארוכה מצליח להתגבר על כל הפיתויים שמציגה לו הנשמה כדי שיקבל אותה חזרה. כשהוא נכנע לבסוף, מתברר שהחיבור המחודש אינו צולח. מרית בן ישראל כתבה מאמר מעניין אודות הסיפור, גם אם איני מסכימה עם כל פרשנויותיה, ואסתפק בהפניה אליו. אוסיף רק שכמו ב"הרוח מטירת קאנטרוויל" גם כאן מסתיים הסיפור בכוחה של האהבה.

לא השוויתי מקור לתרגום, אך תרגומו של אליעזר כרמי, למרות קרוב לששים השנים שחלפו מאז ראה אור, רענן. אוסקר וויילד מצוין, כרגיל, בשילוב שבין ציניות שובבה ואמפתיה כבדת ראש, והספר מומלץ בהחלט.

The Canterville Ghost; The Fisherman and His Soul – Oscar Wilde

ספרית תרמיל

1966 (1887, 1891)

תרגום מאנגלית: א. כרמי

שם מלא: טלני, או הצד השני של המטבע

אני מרגישה מרומה. על כריכת הספר מופיע באותיות גדולות שמו של אוסקר ויילד כסופר שכתב את הספר. למעשה, אין שום הוכחה שאכן הספר נכתב על ידו. הטקסט שעל הכריכה האחורית מזכיר את המחלוקת סביב זהות המחבר, אבל קובע – לא ברור על סמך מה – שהיצירה היא "גולת הכותרת של כתיבתו", ואני, בתמימותי, האמנתי. כשהספר נראה לי ירוד, חשבתי תחילה שהאשמה היא בתרגום הקלוקל, והוא קלוקל מאוד, אבל כשמצאתי בספר רק צל חיוור וזניח של השנינות והברק הוויילדי, התחלתי לחשוד, וחיפשתי מידע ברשת. ובכן, "טלני" אינו מופיע ברשימת עבודותיו של אוסקר ויילד בפרויקט גוטנברג ובערך של הסופר בויקיפדיה; בערך המוקדש לספר נכתב שיש הסכמה רחבה על כך שהספר נכתב על ידי צוות של כותבים; מאמר מאת פרופסור לספרות אנגלית שולל את היחוס של הספר לוויילד; ועוד. ספרות ארוטית אינה הסוגה החביבה עלי, ולולא ויילד לא הייתי בוחרת לקרוא את הספר הזה. בדיעבד מסתבר שלא הייתי מפסידה דבר.

העלילה בקצרה: בפריז של המאה ה-19 מתאהב קאמיל דה גרייה בפסנתרן רנה טלני. הספר מתאר בארוטיות על סף הפורנוגרפיה את נסיונותיו המיניים הלא מוצלחים של קאמיל עם נשים, ואת יחסיו מלאי התשוקה עם רנה. הספר נע בין בתי בושת מצחינים לסלונים מפוארים, בין יחסי אהבה ליחסי ניצול, בין אהבה בשניים לאורגיות בכחנליות.

התרגום, כאמור, קלוקל. בתחילה סימנתי לעצמי מראי מקום כדי להדגים את הליקויים, אך כשאלה הצטברו הרמתי ידים. הנה רק שתי דוגמאות להמחשה:

עם שקמתי הרגשתי כל כך חלש ומותש שכאילו הלכתי כשאני שרוי בטראנס.

מיד עם שטלני ראה אותי, השתחרר הוא בבת אחת מאחיזתו של בריאנקורט.

נסתפק בזה, ולא ארחיב על בחירות עריכה תמוהות.

ייאמר לזכותו של הספר, שהוא אינו מותיר את ההומוסקסואליות בשטח המין בלבד, אלא מוצא לנכון להדגיש גם את הקשר הנפשי שבין בני הזוג:

היתה זו גם הנפש הנכספת להפגש עם נפש אחרת, היוצאת אל נפש אחרת. היתה זו הערגה של החושים, ושיכרון משוגע של המוח.

כמו כן ניתנת כאן הזדמנות להציץ אל המתחולל בנפשו של הומוסקסואל בתקופה שבה נטיות לבו הוגדרו כחטא. וכך נכתב על רגשותיו ועל תפיסתו את עצמו:

טבעו בוודאי אינו טוב יותר מכיוון שלא נתן להם ביטוי. הוא רק מרמה את עצמו ומאחז את עיני הכל בכך שהוא מתיימר להיות מה שאינו; אני יודע שנולדתי סדומאי, הליקוי הוא במבנה שלי, לא שלי עצמי […]

פשע נתעב זה נגד הטבע כפי שהורו לנו באמת לא רק האלים עצמם, אלא גם כל האנשים הגדולים של הזמנים הקדומים […]

אני, כמובן, הסתכלתי על כך כעל דבר מפלצתי, חטא […] הרבה יותר גרוע מעבודת אלילים. ואף על פי כן, הייתי חייב להודות שהעולם – אפילו לאחר שערי הכיכר נהרסו – שגשג באופן משביע רצון למרות סטיה זו.

ופה ושם מצאתי בספר משפטים בודדים שיכלו להכתב על ידי וויילד, כמו זה שבעמוד האחרון:

אם החברה אינה דורשת ממך להיות טוב במהותך, היא תובעת ממך לתת הצגה טובה של מוסריות, ויותר מכל, להמנע משערוריות.

הספר שלפנינו ראה אור באותה הוצאה ובאותו תרגום, רק בכריכה שונה, ב-1998.

בשורה התחתונה: לא אהבתי

Teleny or the Reverse of the Medal – Oscar Wilde

אסטרולוג

2014 (1893)

תרגום מאנגלית: שאול שילו