תגית: אופוס

כותרת משנה: קומדיה של חוק וצדק

"האלוהים שלך עשה לך את כל זה. האם תקלל אותו? או שמא תזחל אליו על גחונך כמו כלב מוכה?". שאלה זו מונחת לפתחו של אלכסנדר הרגנשיימר (או אלק גראהם) בסיומה של מסכת התעללות, ככל הנראה אלוהית, שעבר. אלכסנדר, כומר בהכשרתו ומנהלן בממסד הדתי בעיסוקו, יצא לשיט תענוגות במימון 'הכנסיות המאוחדות למען הענווה', המוסד שבו הוא פעיל, מלכ"ר שמחלק משכורות נאות ובונוסים לעובדיו. במהלך השיט הוא וחבריו הוזמנו לצפות בארוע שבטי של הליכה על גחלים, וכשנענה לאתגר להתנסות בעצמו, מצא שהעולם סביבו השתנה, הספינה אליה שב היא לא זו שממנה ירד לארוע, וכל סובביו, הבלתי מוכרים לו, זיהו אותו כאלק גראהם. בימים הבאים, אולי בשנים הבאות שכן הזמן והמציאות הופכים נזילים, עולמו ישתנה שוב ושוב. בדומה לאיוב התנ"כי הוא יספוג מכה אחר מכה, יאבד את כל שהיה ברשותו, ייטלטל בין נדודים בעירום על הכביש המהיר להילה של קדוש בעולם הבא, יחווה חוסר ודאות קיצוני, יתמודד עם שאלות של אמונה, אבל גם ימצא אהבה.

אלק הוא התגלמות כל מה שרע בשמרנות הקיצונית ובממסד הדתי. הסתגלנות שלו למצבו מעוררת חיבה מסוימת – "הבנתי שמצבי הוא בדיוק אותו מצב ביש של כל בני האדם החיים סביבי: איננו יודעים מי אנחנו, מנין באנו או מדוע אנחנו כאן. הדילמה שלי לא היתה שונה משלהם, רק טריה יותר" – אבל פרט לכך הוא צדקן ומתחסד, שוביניסט, גזען, אנטישמי ונעדר כל סובלנות. הארגון שבו הוא מתגאה, 'הכנסיות המאוחדות למען הענווה', מונה בין השגיו גזר דין מוות בשל הפלה, מתמודד עם "הבעיה היהודית" – האם יש פתרון הומני לבעיה? ואם לא, מהו הפתרון? – שם לו למטרה השתקת נשים פמיניסטיות ויעוד אלסקה לפתרון בעית הכושים, ומתנגד למדע בכלל ולאסטרונומיה בפרט – "תן לאסטרונום טלסקופ גדול יותר ושחרר אותו לנפשו, הנח לו לעבוד בלא פיקוח, והדבר הראשון שיעשה יהיה לנחש ניחושים מזיקים המכחישים את האמיתות העתיקות של הבריאה". כאלכסנדר הרגנשיימר הוא היה נשוי לאביגיל, אשה שהוא מתעב, וכאלק גראהם הוא מאוהב במרגרט, סקנדינבית המאמינה, אוי לאוזניים שכך שומעות, באודין. הוא אמנם מתנגד לגירושין, וכמובן לניאוף, אבל מצליח למצוא לעצמו צידוק ולהוציא את עצמו מהכלל. למרות שהוא מעריץ את מרגרט, הוא מנסה לכפות עליה את קוד הלבוש הצנוע שלו – "ראי, יקרה, היי הגיונית. את יודעת שבדרך כלל אינני מחלק הוראות. אבל אשה חייבת לציית לבעלה" – ומוטרד עד מאוד ממה שצפוי לה, כמי שלא נולדה מחדש בחסות ישו, בבוא יום הדין, שעל פי כל הסימנים הוא קרוב להתרחש.

בהקדמה לספר הוא מוגדר כסאטירה על כמה מהכוחות בארצות הברית שאיימו להרוס את כל הקידמה הליברלית שניתנה לחרויות האישיות ולחופש. הנשק של היינליין במאבקו היה כשרונו לספר סיפור שנקרא בהנאה ללא קשר למסריו, ולשגר מסרים עטופים בסאטירה שעוקצם ושנינותם אינם מוסווים כלל. במרכז העלילה העמיד גבר שנראה חיובי, קורבן מעורר הזדהות וחמלה של כוח גדול ממנו, שדווקא משום הנורמליות שלו ומשום סבלו המכלול של אמונותיו ושל ערכיו מצטייר מפלצתי יותר ומפחיד יותר. היינליין מעביר תחת שבטו את העסקנים בשם הדת, יוצא נגד התפיסה של אל הדורש כניעות – "אלוהים הוא אולי האל היחיד שהעלה בדעתו את ההרגל המגונה המשונה הזה – אני לפחות לא מכיר כוכב אחר או מקום אחר ביקום שלי שמתבצעת בו סגידה לאלוהים", כך נאמר לאלק – מלגלג על תפיסת הגמול שבגן עדן והענישה שבגיהינום, ומאמין שאדם זכאי לאושר פשוט בביתו ולשחרור מכבלי היסורים הנפשיים שכופים עליו הדוברים בשם הדת. את כל אלה הוא כורך בעלילה מד"בית מותחת למדי, משעשעת עד מצחיקה, מעוררת מחשבה, ורלוונטית כפי שהיתה לפני כארבעה עשורים.

מומלץ בהחלט.

Job: A Comedy of Justice – Robert A. Heinlein

אופוס

2023 (1984)

תרגום מאנגלית: ח. י. גליקזם, צפריר גרוסמן

כותרת משנה: כיצד מנהיגים גדולים מעוררים השראה לנקוט פעולה

סימון סינק מגדיר את יעודו כך: "לעורר באנשים את ההשראה לעשות את הדברים שמעוררים בהם השראה, כדי שיחד נוכל לשנות את העולם". ההשראה, כך הוא אומר – ולא רק הוא – היא כוח מניע רב עוצמה, ובבסיסה מונחת השאלה "למה". משעה שה"למה" מוגדר וברור, נדרש "איך" יעיל כדי להוציאו אל הפועל. ה"מה", שהוא במקרים רבים האופן בו עסקים מגדירים את עצמם, הוא התוצר הסופי של שני הראשונים, פועל יוצא ולא מניע.

את התיאוריה שלו סינק משרטט כשלושה מעגלים החובקים זה את זה, כשה"למה" הוא הפנימי שבהם וה"מה" החיצוני. בהמשך דבריו הופכים המעגלים השטוחים לקונוס, המזכיר בצורתו מגפון, וקודקודו – ה"למה" – משמיע דרכו את חזונו. מרביתו של הספר עוסק בישומה של תפיסתו בעולם העסקים, אך הוא מחיל אותה גם על תנועות חברתיות ועל מנהיגות פוליטית, כשהדוגמא שאליה הוא חוזר היא המצעד לוושינגטון בהשראתו של מרטין לותר קינג.

הרעיון שבבסיס התיאוריה עושה רושם נכון והגיוני. השראה, מטרה ברורה (שאינה רווח כספי), איש חזון כריזמטי, משמעת ודבקות בחזון, גיוס אנשים שה"למה" תואם את תפיסתם – כל אלה תורמים לחוסנה של חברה ולשגשוגה. את כל זה אפשר היה לומר בהרצאה בת שעה, כולל זמן לשאלות, והבעיה הראשונה עם הספר הזה היא היותו הרצאה שנמתחה בכוח. התוצאה היא ברברת מרובה עד שהוא מגיע לענין, וחזרתיות מעייפת, לא רק בדקלום אותם משפטי מפתח שוב ושוב ("אנשים לא קונים את מה שאתם עושים, הם קונים את הלמה אתם עושים זאת"), אלא גם בשימוש שוב ושוב באותן דוגמאות. חברת אפל היא בעיני סינק דוגמא ומופת להוכחת טענתו, ובשלב מסוים הספר מתחיל לקבל צביון של מניפסט לתפארת ג'ובס ואפל עד כדי אי נעימות.

הבעיה השניה בספר היא היומרנות של הכותב. את שלושת המעגלים שלו הוא מכנה "מעגל הזהב", ומשווה אותם בלי להתבלבל לחיתוך הזהב. יתרה מזו, הוא גורס בפשטנות מביכה שמבנה מעגל הזהב שלו משקף בדיוק את מבנה המוח, והוא "מעוגן בעקרונות הטבעיים של הביולוגיה". כשסינק עובר מדו-מימד לתלת-מימד, הוא כותב, "זה לא צירוף מקרים שמעגל הזהב התלת מימדי הוא בצורת קונוס"… כאילו לא הוא עצמו יצר את הקונוס הזה. קביעות מפוקפקות שכאלה, בצירוף החזרות המרובות, מעניקות לספר גוון לא נעים של שטיפת מוח המתאימה לכת, לא להרצאה מלומדת.

דוגמאות הדגל של סינק הן אפל והארלי דייוידסון, שתי חברות שהשכילו להקים קהילות של מעריצים, לקוחות שיסכימו לשלם יותר ולספוג שירות ברמה בלתי מספקת, מתוך הזדהות עם ה"למה" שלהן. למרות שאני מסכימה עם הטיעון הבסיסי שלו בזכות ה"למה", כלומר כוחו של חזון וחשיבותו, אני מניחה שאפשר לפרש את התופעה של שתי החברות הללו גם בדרך אחרת. מן הצד השני, כשהוא מתייחס למיקרוסופט שאחרי גייטס כאל "סתם עוד חברת תוכנה", קשה שלא לפתח התנגדות לספר ולכותבו. התנגדות לא פחותה מעורר היחס המזלזל שלו בהחלטות אמפיריות. יתכן שכנואם המבקש לעורר מוטיבציה הוא אינו יכול להשאיר מקום לגווני ביניים ולסימני שאלה, אבל כקוראת לא די לי באמירות פסוקות.

הספר ראה אור במקור ב-2009. תמוהה בעיני ההחלטה לתרגם אותו כעת, כשמרבית הדוגמאות בו איבדו רלוונטיות לאור התפתחויות שארעו במהלך השנים שעברו.

למתעניינים, הנה תמצית רעיונותיו של סינק מפיו בהרצאה בת חמש דקות.

Start with Why – Simon Sinek

אופוס

2020 (2009)

תרגום מאנגלית: כנרת היגינס-דוידי

ברוס פייק, פרמדיק בשנות החמישים לחייו, נקרא לביתו של נער שמת מחנק. למרות שהוא מעיד על עצמו שאינו אדם נוסטלגי, ושיכולים לחלוף שבועות מבלי שיחשוב על ימי נערותו אי-אז בשנות השבעים, מקרים כגון זה מחזירים אותו אל עיירת הולדתו בדרום מערב אוסטרליה, ואל חברו לוני. לא בכדי דווקא מקרה חנק הוא שמעורר בו את הזכרונות, שכן, כפי ששמו של הספר מעיד, הנשימה היא מוטיב משמעותי בסיפורו.

פייקלט, כפי שכונה בנעוריו, היה ילד-טוב-אוסטרליה. "אהבתי להיות בבית הספר. בכתה שרר שעמום מרגיע שגרם לחלק ממני לפרוח […] אהבתי ספרים – את ההפוגה והפרטיות שהציעו לי". הוא גדל בעיירה, שפרנסתה היתה על המנסרות שבה, בן יחיד להורים שגרתיים, כמעט משעממים. איוון לון, שכונה לוני, היה שונה ממנו לגמרי, בן לאם שנטשה ולאב אלים, חובב תעלולים ומתיחות, עבריין בהתהוות. בניגוד למופנמות השקטה של פייקלט, ללוני תמיד היו אנרגיות מטורפות. הוא היה נפש תזזיתית שגרמה לך לפרוץ בצחוק או לחוש הלם. הוא השליך את עצמו אל העולם. החברות ביניהם החלה בתחרות עצירת נשימה על קרקעית הנהר, והפכה לקשר קרוב ויומיומי. אביו של פייקלט אסר עליו לצאת אל הים, ככל הנראה משום שנוכח במקרה טביעה של חבר, אבל יחד עם לוני פייקלט אוזר עוז להפר את האיסור. השניים מתמכרים יחדיו לריגוש שבגלישה על הגלים.

אל חיי שני הנערים נכנס ביל סנדרסון, המכונה סנדו, גבר כבן שלושים וחמש, גולש נועז, להוט אחר סיכונים ואחר אתגרים. השניים מאמצים אותו כגורו, ופייקלט מרגיש כי צעידה בעקבותיו עשויה להבהיר לו אם הוא יכול לעשות משהו יוצא דופן או שהוא אדם רגיל. אווה, אשתו של סנדו, סבורה שההרפתקנות שלו נובעת מפחד להזדקן, ומכנה את דבריו "זיבולי מוח של גורו", אבל השניים מעריצים אותו, והולכים אחריו מסכנה מטורפת אחת לסכנה מטורפת עוד יותר. פייקלט המבוגר סבור בדיעבד שהאלטרנטיבה היתה גרועה יותר – להשאר בבית הספר כצוערים בצבא, "הכל כדי להכין אותנו לבגרות שבקושי הצליחה לשמור על כבודה בסוף מלחמת וייטנאם. סנדו נטה לסוג מסוים של פנטזיות ילדותיות, והמדינה לפנטזיות מסוג אחר". בזמן אמת דבקותם בסנדו נבעה במידה מסוימת מהתמכרותם לפחד. "כשלא היה לי את זה, התגעגעתי", מודה פייקלט. שנים רבות אחר כך, עדיין הוא משווה כל רגע שמח, כל נצחון, לשכרון העונג שברכיבה במרומיו של גל ולרוחב חומת המים.

טים ווינטון, חובב גלישה, שמיקם את העלילה במקום ובתקופה בהן היה הוא עצמו נער, מתאר את התבגרותו של פייקלט דרך מערכת היחסים המשתנה שלו עם לוני ועם סנדו ואווה. הוא מטפח אשליות ומתפכח, קושר חברות שנפרמת, מעריץ ומפתח מבט ביקורתי יותר. יחסיו עם הוריו הופכים בוגרים יותר, יש לו חברה ראשונה, קשר מיני ראשון. האם יוסיף לעקוב אחר לוני מאתגר לאתגר, או שיבחר לנהוג בהגיון למרות שיסתכן בהערכת עצמו כאדם רגיל בלבד? כך או כך, בחירותיו יוסיפו ללוות אותו כל חייו, והתנסויותיו כנער ישפיעו על חייו כבוגר.

"נשימה" מצטיין בתיאורים חיים של אנשים ונופים, ובראש כולם תיאורי הים, על כוחו הבלתי מרוסן, רעשיו וצבעיו. הסופר ניחן ברגישות להלכי רוח ולפרטים המרכיבים את השלם, והסיפור אמין, תוסס ומסעיר.

קטעים מהסרט

Breath – Tim Winton

אופוס

2009 (2008)

תרגום מאנגלית: בתיה זיסו

"גנבת הספרים" הוא סיפורה של ליזל, בת עשר כשהעלילה נפתחת בגרמניה בינואר 1939. ליזל, בת לאב קומוניסט שנעלם ולאם שאינה יכולה לגדל אותה, עושה את דרכה עם אמה ועם אחיה ברכבת אל עיר קטנה בין מינכן לדכאו, שם יופקדו הילדים בידי משפחה אומנת תמורת תשלום. האח הצעיר נפטר תוך כדי נסיעה, ומובא לקבורה באחת התחנות בדרך. ליזל, בתחושה שנותרה לבדה בעולם, מנותקת מאמה ונאצלת להסתגל לחיים במחיצת משפחת הוברמן, פאפא ומאמא חדשים. האם החדשה נוקשה, גסת לשון, כופה את חוקיה באלימות. האב, לעומתה, הוא מלאך ארך-רוח, יושב בלילות לצדה של ליזל הסובלת מביעותים, ומשקיע שעות בהדרכתה בקריאה ובכתיבה. שניהם, כך יתברר בהמשך, אוהבים את ליזל בדרכם, ושניהם גם יחד ייחלצו להסתיר את מקס, יהודי נמלט.

יחודו של הספר בזהותו של המספר ובסגנונו. הסיפור מסופר בגוף ראשון מפיו של המוות, המצוי בכל מקום – בתאי הגזים, בשדות הקרב, בערים המופצצות – ועובד בשנים המתוארות בספר ללא הרף. במבוא הוא מציין את הפעמים הספורות בהן פגש את ליזל, אך הוא מתאר כל פרט בחייה כמספר יודע-כל. הוא מספר על הסתגלותה למשפחתה החדשה, על מאבקיה לרכוש לה מעמד בקרב הילדים ברחוב, על חברותה האמיצה עם בן השכנים, על לימודיה, ועל המשיכה שלה לספרים. המוות מתאר את האוירה השוררת בעיר ובגרמניה לפני המלחמה ובמהלכה, את היחס ליהודים, את הנאצים הנלהבים, את המתנגדים המעטים ואת הרוב האדיש (חבר במפלגה, לא שונא יהודים, חש הקלה כשהם מסולקים, תוהה אם באמת צריך לגרש אותם, צריך לפרנס את המשפחה וזה העיקר – כך הוא מתאר בתמציתיות את מה שהוא מכנה "הפוליטיקה הסותרת" של אחת הדמויות). סגנונו כמו דיווחי, משובץ בהערות צדדיות, שהן לעתים הסבר מילוני של מונח, או הרחבה של פרטי עלילתי, או רשימה של מה שיסופר בהמשך. כדרכו של המוות, הוא אדיש לרגשות, ויחד עם זאת מצליח בתיאוריו להביע במדויק את שחשים גיבוריו. הסגנון המיוחד הזה הוא בעיני הישג ספרותי נאה .

לעומת הסיפוריות המוצלחת והדמויות הנכנסות אל הלב, המסרים שהסופר מבקש לשוות לספר שטחיים למדי. הנה מה שיש לו לומר על מה שאיפשר את השואה: "אנשים עשויים לספר לכם שגרמניה הנאצית הושתתה על אנטישמיות, על מנהיג מעט קנאי ועל אומה רווית דעות קדומות ושנאה, אבל כל זה לא היה מוביל לדבר אילולא אהבו הגרמנים פעילות מסוימת אחת – לשרוף", הווה אומר, האשמה באופיו של העם, באלימות המושרשת בו, קביעה שהיסטוריונים יחלקו עליה. הסופר עצמו סותר את דבריו שלו, כשהוא מספר לקראת סיום את שרואות עיניו בסידני שבאוסטרליה עשרות שנים אחר כך: "כמה מכוניות חלפו על פנינו בשני הכיוונים. נהגיהן היו היטלרים והוברמנים, ומקסים, רוצחים, דילרים ושטיינרים…", רוצה לומר שמה שהתרחש בגרמניה הנאצית יכול לקרות באוסטרליה של ימינו. אז זה לא ענין של תאוות האש הגרמנית? בנושא אחר, כשהוא מתאר את הגרמנים המצטופפים במרתף כשעירם מופצצת, הוא שואל: "האם הגיע להם דבר-מה טוב מזה, לאנשים האלה? כמה מהם רדפו אחרים באופן פעיל, שרויים בהתעלות עקב ניחוח מבטו של היטלר, חוזרים על משפטיו, על פסקאותיו, על כתביו? האם רוזה הוברמן היתה אחראית? מסתירתו של יהודי? או האנס? האם לכולם הגיע למות? לילדים?". שאלה רטורית מן הסתם שתשובתו עליה שלילית, אבל היא אינה יורדת כלל לעומק הדילמה. ברור שלא מגיע לילד שלא חטא לבלות לילות באימת מוות, אבל להציג את השאלה במנותק מהקשרן של ההפצצות ומהדיון המורכב בהן, יש בזה משהו מן הפרובוקציה. יש לי הרגשה שאחד המסרים העיקריים שהסופר מבקש להדגיש קובע כי "מאז 1933 תשעים אחוזים מהגרמנים הפגינו תמיכה ללא סייג באדולף היטלר. זה משאיר עשרה אחוזים שלא עשו כן". ובכן מה? אותם עשרה אחוזים, שאת נציגיהם לכאורה הוא מבקש להאיר, גם לא הפגינו אי-תמיכה ללא סייג, ושתיקה, כפי שנהוג לומר, כמוה כהסכמה.

"גנבת הספרים" אינו סיפור על השואה, למרות ליל הבדולח והמסעות הרגליים המפרכים לדכאו, ולמרות היהודי שבמרתף. עיקרו של הספר הוא סיפור התבגרות בתקופה שהציבה קשיים יוצאי דופן. ככזה, אם מניחים בצד את המסרים ומצליחים להשלים עם היות השואה רקע לסבלם של הגרמנים, הוא נוגע ללב.

The Book Thief – Markus Zusak

אופוס

2007 (2005)

תרגום מאנגלית: ורד טוכטרמן

"השיר הארוך" נכתב לכאורה ב-1898 על ידי יולי, אשה זקנה, שבעברה היתה שפחה בג'מייקה. מי שמעודד אותה לכתוב הוא בנה, בעל בית דפוס מצליח, שקצת התעייף מלהיות מאזין יחיד לסיפורה, וקצת מונע מהכרה בחשיבות המורשת לדורות הבאים.

הסיפור מתרחש ברובו במחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה. ג'מייקה, שהיתה חלק מן האימפריה הבריטית, היתה אחת מיצואניות הסוכר הגדולות ביותר, וכלכלתה שגשגה על גבם של העבדים. יולי נולדה כתוצאה מאונס אמה השפחה על ידי המשגיח הלבן במטע קני הסוכר. בעודה ילדה נותקה מאמה, ונלקחה אל בית האדונים לשרת את אחותו המפונקת של בעל המטע. החיים החלו להשתנות בחג המולד 1831, עם פריצתו של מרד עבדים בהנהגתו של סמואל שארפ, מטיף בפטיסטי. המרד, שכונה גם "המלחמה הבפטיסטית", נמשך אחד-עשר ימים בדרישה לחופש ולשכר תמורת עבודה, ודוכא באלימות. העבדים נותרו רכושם של אדוניהם, אך בעקבות ההתקוממות החל תהליך של אמנציפציה, וב-1934 בוטלה העבדות. המצב החוקי אמנם השתנה, אך תחושת הבעלות של הלבנים לא התפוגגה, והשחורים המשיכו לסבול מרדיפות, מדעות קדומות, מהשפלה ומאפליה.

כל הכיעור שבעבדות נמצא בספר הזה: הקלות הבלתי נסבלת של השליטה בחיי העבדים, העונשים הקשים על עברות קלות, ההתנשאות הלבנה, וגם ההתרפסות של העבדים המפוחדים, ההזדהות שלהם עם בעליהם השנואים, הסכסוכים ביניהם לבין עצמם, הרצון של חלקם "להתקדם ללבן" באמצעות זיווג עם בהירי עור. מה שמייחד את הספר הוא בעיקר סגנונה של יולי, הנאבקת בין הרצון לספר סיפור אמיתי לנטיה לספר סיפור יפה, בין השאיפה לכֵנות לקושי להתמודד עם כל הסבל שחוותה. אולי בשל הצורך בהפוגות מן הסיפור הקשה היא נוטלת לעצמה הפסקות כדי לתאר ויכוחים עם בנה על טיבו של הספר המתהווה, הפסקות שמקלות גם על הקורא. את הסיפור העיקרי היא מספרת בגוף שלישי, מרחיקה את עצמה מיולי שבסיפור, אולי למען הנייטרליות, אולי כדי לא לחיות שוב את חייה. היא אינה מפארת את עצמה, ואינה מסתירה היבטים בלתי מחמיאים, כמו הסיוע שהושיטה לגבירתה לזהות את המשתמטים מעבודה, או התמיכה שלה באדון החדש במטע, שהוא גם "בעלה" בסתר, כשהוא דורש מן העבדים המשוחררים לזנוח את העבודה באדמותיהם ולהתגייס לעבודה באדמותיו. יולי עושה שימוש בהומור דק ובציניות סמויה למחצה, המעצימות את האבסורדים שבתופעת העבדות, אך כליה העיקריים הם פשטות ובהירות סיפורית.

הספר נכלל ברשימה הקצרה של מאן בוקר ב-2010, לגמרי בצדק.

The Long Song – Andrea Levy

אופוס

2013 (2010)

תרגום מאנגלית: נורית לוינסון

 

במהלך המהפכה הצרפתית הציע שארל-מוריס דה טליראן, אז בישוף העיר אוטן ומאוחר יותר אחד הדיפלומטים המשפיעים בתקופתו, להלאים את רכוש הכנסיה. במנזר מונטלאן, אי-שם בהרי צרפת, נחרדה אם המנזר לשמע הידיעה. במנזר הוחבאה לפני מאות שנים מערכת שחמט עתיקה, האוצרת בחובה נוסחה רבת עוצמה שיכולה להביא לחורבן העולם או לגאולתו. בצר לה החליטה אם המנזר לשתף את נזירותיה בסוד המערכת, ולהפקיד בידי כמה מהן את כליה, כלי לנזירה. מיריי, פרח נזירות כבת שש-עשרה, נבחרה כאשת קשר לכל הנשים, ונשלחה עם בת דודתה לפריז, לחסותו של הצייר וחבר האספה הלאומית, ז'אק-לואי דויד.

מאתים שנה אחר-כך, קתרין, צעירה ניו-יורקית, אשפית מערכות מיחשוב ובעלת תואר במוזיקה, מסתבכת עם מעסיקיה כשהיא מסרבת להטות מכרז, ונשלחת למשימה באלג'יר. בדיעבד מתברר כי כוחות גדולים יותר פועלים ברקע, וכי קתרין היא ה"נבחרת", זו שמכוח השושלת ומכוחן של אמונות עתיקות נועדה לגלות את המערכת הפלאית ואת סוד כוחה.

"השמונה" מגולל לסירוגין את סיפוריהן של שתי הצעירות. כוחו במחקר ההיסטורי המעמיק, שבזכותו הדמויות הבדויות משתלבות באופן משכנע בארועים היסטוריים, ומקיימות קשרים עם דמויות שהיו. במקומות רבים בספר סקרנותי התעוררה, וחיפשתי ברשת מקורות לאימות ולהרחבה. אציין כדוגמא אופיינית את רצח ז'אן-פול מארה, שכל שידעתי עליו עד כה היה הנצחתו, שרוע מת באמבטיה, בציור של ז'אק-לואי דויד. מארה, מראשי המהפכנים, שהוליך את המהפכה אל שלטון הטרור, נרצח על ידי שרלוט קורדה, אוהדת הז'ירונדינים. בגרסתה עתירת הדמיון של קתרין נוויל, הרוצחת היא מיריי, שהתחזתה לשרלוט, אבל שרלוט היא זו שהוצאה להורג לאחר שהבריחה את מיריי מן הכלא. כשמנפים את הפנטזיה, גם זו דרך ללמוד היסטוריה.

חולשתו של הספר היא בגודש הפרטים ובעלילה מרובת החורים. נדמה שהסופרת ביקשה לכלול בספר כל דמות מפתח וכל פיתול היסטורי – מכשלה שספרי ביכורים רבים נכשלים בה – עד שבשלב מסוים הספר פשוט הפך מעייף מדי והחל לאבד אמינות. לעומת הדקדקנות במחקר ההיסטורי, הדיוק בפרטי הסיפור הבדוי הוזנח, ואי הסבירות הלכה והחריפה. במהלך הקריאה שקלתי מדי פעם נטישה, אבל הפן ההיסטורי פיתה אותי, עד שאחרי כארבע-מאות עמודים, כשני-שליש הספר, הרגשתי שהחולשות גוברות על החוזקות, והחלטתי שדי לי.

The Eight – Katherine Neville

אופוס

2011 (1988)

תרגום מאנגלית: אילה שלו

"עמדות קרב" מתרחש בשנת 1808 על רקע יחסי בריטניה-ספרד ומאבקן על השליטה בדרום-אמריקה. הפריגטה לידיה, בפיקודו של קפטן הוריישיו הורנבלואר, מגיעה לחופי ניקרגואה לאחר שבעה חודשים בים, במטרה לסייע למורדים נגד השלטון הספרדי. הורנבלואר, אדם מאופק ומוסרי, נדרש להלחם לצדו של אל סופרימו, מנהיג המורדים האכזר, שהכינוי שבחר בו מעיד על הזיות הגדלות שלו ועל עוצמתו. לאחר קרבות מוצלחים, במהלכן הוכנעה ספינת דגל של הספרדים, מתבשר הקפטן על שינוי במפה הפוליטית: בריטניה וספרד הן כעת בנות ברית, על רקע השתלטותו של נפוליאון על ספרד, ובן הברית של אתמול הוא היריב של היום.

פורסטר מיטיב לתאר את החיים על הפריגטה ואת מהלך הקרבות. הורנבלואר – שדמותו שאבה השראה מקברניטים בני זמנו, ביניהם האדמירל נלסון (שגם שמו הפרטי הוריישיו) – הוא אדם שקל להזדהות אתו, על מעלותיו ועל חולשותיו. לצדו מתוארים קציני הספינה, איש איש ואופיו המובחן. הקורא מתוודע אל אורחות החיים בספינה המנוהלת כראוי, לומד להכיר ברמה סבירה וקלה לעיכול את מבנה הספינה ואת תלותה במזג האויר ההפכפך, ומלווה דקה אחר דקה את הקרבות, את ההחלטות לחיים או למוות המתקבלות תחת לחץ, ואת דבקותם של אנשי הצוות במשימותיהם תחת הנהגתו של הקפטן הקשוח והנערץ.

פורסטר מוסיף לספר תבלין רומנטי בדמותה של ליידי ברברה, בת אצולה צעירה, המתעקשת לעלות על הספינה כדי להמלט ממגפה שפרצה על החוף בפנמה. ליידי ברברה היא בת למשפחת וולסלי רבת העוצמה, היכולה לחרוץ את גורלו של הורנבלואר לקידום או להשפלה, וכתוצר נאמן של מערכת המעמדות הבריטית הוא מתקשה לסרב לבקשתה, למרות שעל הפריגטה אין תנאים מתאימים לנוכחותה של אשה. פורסטר, בחוכמה ובטוב טעם, מותיר את הרגשות המתפתחים בין הליידי לקפטן בשולי העלילה.

שמו של הספר במקור הבריטי הוא "השיבה המאושרת" (The Happy Return), כשם חלקו השלישי של הספר, המרמז על סופו הטוב. במהדורה האמריקאית ניתן לו השם Beat to Quarters, ביטוי שמשמעותו קריאה אל כל אנשי צוות הספינה להערך בעמדות קרב. שם הספר בעברית מבוסס על הגרסה האמריקאית.

סדרת הורנבלואר כוללת אחד-עשר ספרים (אחד מהם בלתי גמור), המלווים את הקריירה הימית של גיבורם. "עמדות קרב" הוא הספר הראשון שנכתב, אם כי אינו הראשון כרונולוגית.

אל פורסטר התוודעתי בספר "התותח", שהרשים אותי מאותן סיבות של כתיבה שוטפת ובהירה ושל הרקע ההיסטורי. גם כאן, כמו ב"התותח", חסר לי נספח שיפריד בין האמת לבדיה, אבל ברשת השלמתי את המידע החסר.

מומלץ

Beat to Quarters – C. S. Frester

אופוס

2007 (1937)

תרגום מאנגלית: טל ארצי