תגית: אוקטב מירבו

"יומנה של משרתת" כשמו כן הוא, יומן שנכתב על ידי משרתת צרפתיה – דמות בדויה – בשלהי המאה התשע-עשרה. סלסטין, אשה צעירה שגדלה בעוני בחברת אם שיכורה שהתדרדרה לזנות, מתחילה לעבוד בנחלה בנורמנדי. בשנתים שקדמו למועד כתיבת היומן החליפה שנים-עשר מקומות עבודה, והיא "יכולה לומר בגאווה שראיתי חדרים ופרצופים ונשמות מלוכלכות… בלי סוף". בעלי המקום הם אשה קמצנית ובעלה הכנוע, וחבר העובדים כולל טבחית רטנונית וגנן-עגלון שתקן, שניהם "איכרים מטומטמים" בעיניה. ביומנה סוקרת סלסטין את קורותיה במקום החדש, ומספרת את זכרונותיה מעבודותיה הקודמות.

בדומה ל"זכרונותיו של חבר", גם כאן אוקטב מירבו מעביר ביקורת חברתית באמצעות יצירה ספרותית, וגם כאן הוא מפקיד את מלאכת הביקורת בידי דמות שנויה במחלוקת. סלסטין אמנם רוב הזמן אינה דוחה כמו החבר שארל, אך כמוהו אין בפיה מילה טובה על איש, ערכי המוסר שלה מעוותים, ותפיסתה את עצמה לוקה באשליה עצמית ובחוסר מודעות או בחוסר כנות. די אם אציין שלאחר שהיא מנתחת ללא רחם את אישיות המעסיקים, את תלונותיהם ואת חוסר שביעות רצונם, ברגע שמזדמן לה להעסיק משרתים משלה כל שיש לה לומר, ולא במפתיע, הוא "הן תובעניות כל כך, המשרתות בשרבור, ושקרניות, והוללות! זה לא ייאמן וזה מגעיל". יש משום פרובוקציה ספרותית במתן הבמה לדמות ראשית שלכאורה ניחנה במבט מפוכח, ובעצם לוקה בכל החוליים שהיא מונה באחרים, ובעיני בדרך זו מירבו דווקא מעצים את המסרים שהוא מבקש להעביר.

סלסטין מתארת חברה מושחתת ומקוטבת, המורכבת מבני המעמד הגבוה שאינם ראויים לתואר זה  – "מעסיקי השתייכו למה שמקובל לכנותו החברה הגבוהה של פריז; במלים אחרות, מסייה היה בן אצולה חסר פרוטה, ואיש לא ידע מהיכן בדיוק באה מדאם" – וממעמד המשרתים הזוכים ליחס משפיל, רע מזה שזוכות לו חיות המחמד. מעמדן של המשרתות גרוע במיוחד, בהיותן טרף לגחמותיהם המיניות של אדוניהן. מצד שני, כי אצל מירבו תמיד יש צד שני, סלסטין ודומותיה אינן מהססות לפלרטט ולפתות כדי להשיג הטבות, ואולי גם כדי לזכות בתחושה כוזבת של שליטה. "פולחן המליון", כפי שסלסטין מכנה את היחס אל העשירים, אינו פוסח על איש. היא עצמה, כך היא מעידה, "כשאני במחיצת אדם עשיר, איני יכולה שלא לראות בו אדם מיוחד במינו ויפה, מין יצור שמימי נהדר". גם אנשי הדת אינם נקיים מפולחן זה, וכשסלסטין הולכת באופן נדיר לוידוי, הכומר אומר לה, "כן… אהה! השתובבת בגופך? זה לא דבר טוב… אלוהים ישמור! זה בהחלט רע מאוד… אבל אם כבר חוטאים, מוטב לחטוא עם האדונים… בתנאי שהם יראי שמים… ולא לבדך או עם אנשים במצבך… זה פחות חמור… זה מעורר פחות את חמתו של האל הטוב…"

ביקורת נוקבת מועברת בספר על הסוכנויות העוסקות בתיווך כוח אדם, תוך שהן דואגות קודם כל לרווחיהן שלהן על חשבון העובדים הנזקקים להן. סלסטין מספרת, לדוגמא, על הנוהג לחייב את העובד בעמלה בגובה אחוז מסוים ממשכורת שנתית, גם אם העובד לא החזיק מעמד במשך שנה בעבודה אליה נשלח. למעשה, הסוכנויות במתכוון משבצות משרתים במקומות בהם ברור שיתקשו להשאר שנה שלמה, אבל גובות מהם את מלוא העמלה. "מה הם סוכנויות העבודה ובתי הבושת הפועלים בפיקוח אם לא ירידי עבדים, דוכנים לממכר בשר אדם?"

הספר ראה באור ב-1900, בעיצומה של פרשת דרייפוס שקרעה את החברה הצרפתית, זמן קצר לאחר שדרייפוס הורשע במשפטו השני, אבל זכה לחנינה מידי הנשיא ושוחרר ממאסרו. תעבורנה עוד שש שנים עד שיזכה לטיהור מלא של שמו. סלסטין מתארת, ללא ביקורת, את האנטישמיות הגואה בסביבתה. לה עצמה אין שום דבר נגד יהודים, אבל פרשת דרייפוס מעוררת בה אדישות בלבד, מן הסתם משום שאינה נוגעת לחייה שלה. למעשה, הגבר שאתו תקשור את חייה, הוא אנטישמי ואנטי-דרייפוסאי פעיל, ואולי גם אנס ורוצח, אבל הפחד שהוא מעורר בה דווקא מושך אותה. עוד היבט שהופך את הדמות הלכאורה אינטליגנטית וחיננית לדוחה ולמפלצתית.

זהו תרגום שני לספר, שתורגם לראשונה ב-1962 על ידי זאב זמירי. תרגומה של אסנת יקירה קולח ובלתי מאולץ, ונעים מאוד לקריאה. את העטיפה הנאה, כולל צדדיה הפנימיים, איירה שרית עברני.

"יומנה של משרתת" הוא ספר שנון, ציני, כתוב בכשרון רב, מעורר מחשבה, ולמרות ריחוק הזמן עדיין רלוונטי.

Le Journal d’Une Femme de Chambre – Octave Mirbeau

הכורסא ותשע נשמות

2018 (1900)

תרגום מצרפתית: אסנת יקירה

בעת הקריאה ב"זכרונותיו של חבר" נדמה כי העולם מאבד את כל צבעיו ואת כל יופיו. שארל ל', קופאי אפרורי, רואה סביבו עולם אפור ומכוער, החל בו עצמו – ומשום כך הוא משתדל לא להביט בראי – עבור באשתו ובהוריהם, וכלה בסביבה הצרפתית, בעיקר הפריזאית, של תקופתו, שלהי המאה התשע-עשרה. על פנימיותו, בניגוד לחזות החיצונית הדלה, הוא אומר כי להבות אש מרהיבות שאינן כבות לעולם, שאיש אינו משער את נפלאות יופין, דוגרות שם. גם הטקסט שעל הכריכה מצהיר על הניגודיות הזו – "שארל ל', פקיד אפרורי ושתקן, מואס בטפשות ובכיעור האנושיים, ומפתח לעצמו עולם פנימי עשיר, מלא דמיון וחלומות סוערים". ההצהרה הזו שגויה בעיני, וסברתו של שארל שעולמו הפנימי מרהיב היא בגדר אשליה עצמית. חלומותיו של שארל, כמו עולמו הפנימי כולו, נגועים גם הם באותה אפרוריות מכוערת, והוא אמנם מדווח על מיאוס, אך בפועל כמעט נהנה לדשדש באומללות.

תחילתם של הזכרונות עוסקת בחייו הפרטיים של שארל. הוא מתאר את ילדותו בצילה של אם שתלטנית ואנוכית, שדיכאה אותו בין השאר באמירה "ילד לא צריך לדבר", אשר גרמה לו להתבודד ולהסתגר, תכונות מהן לא השתחרר גם בבגרותו. בהיותו כבן עשרים נשלח על ידי אמו לעבוד בפריז, שם התגורר בחדר מוזנח שבחרה עבורו, והתארח מדי שבוע אצל חברי המשפחה, אנשים דלים ומשעממים. כשהמארח החליט ששארל צריך להתחתן עם בתו, צעירה מכוערת ואפורה, כמובן, הנישואים יצאו אל הפועל מבלי שיביע הסכמה או התנגדות. בחלקו זה של הספר בולט המוטיב של ההשפעה של סביבת הילדות על הגבר הבוגר: שארל, שהורגל להיות ילד בלתי מוערך, הפך לגבר בלתי מוערך. מהוריו "העתיק" את מתכונת היחסים הזוגית, אשתו הפכה להיות דומה לאמו, קולנית ומתלוננת ושתלטנית, והוא למד לשתוק שוב, בדומה לאביו.

המשכם של הזכרונות יוצא מן התחום הפרטי אל הציבורי. שארל מספר על ארוע שהביא למעצרו ולכליאתו ליום אחד בבית הכלא שלא באשמתו. כאן נחשף לעוני ולמצוקה, והוא משתף בכתיבתו במסקנותיו. כך, לדוגמא, הוא כותב על כליאת ילדים: חברה המגדלת בשטח הפקר מושחת שכזה ילדים בני עשר לצד נערים שכבר טעמו את טעם הפשע, האם יש לה הזכות להלין כאשר היא מניבה פושטי יד, סודומיטים ורוצחים? האם יש לה הזכות להעניש אותם? הוא מתוודע לחיי העניים, ועומד על העוולות שבהתעלמות מהן. בפי אנשי פריז השבעים הוא שם את המשפט "העניים היחידים הם אלו הבוחרים להיות עניים, אלו המתעקשים לדבוק באומללות בניגוד לרצוננו".

אם נדמה ששארל חווה הארה שתשנה את חייו, בא הוא עצמו ואומר כי אמנם חווית הכלא חקקה בו רחמנות ומרדנות, אך "חולשתי הגופנית ורתיעתי מלהביע את עצמי בפומבי מנעו מהתחושות הללו להפוך לפעולות ממש". בפועל אפילו את סביבתו המיידית לא הצליח לשפר, כמו שהוא עצמו מודה ברגע של גילוי לב ומודעות עצמית כנה: "אשתי, הבריה שהיתה ראויה לרחמי יותר מכל אדם אחר, היא שסבלה מקשיחות לבי יותר מכולם". קשה לחמול עליו, בעיקר משום שבניגוד לחמלה שהוא מביע כלפי האנשים שפגש בכלא או באזורים הנידחים של העיר, הוא מביע דעות חריגות, כמו הצדקה של רצח בנימוקים כמעט היטלראים: "לבריות חסונות ומאושרות נחוץ מרחב, כשם שנחוץ לעצים בריאים או לצמחים חזקים; אלה אינם יכולים לגדול ולהגיע למיצוי יכולת הצמיחה שלהם אלא אם הם טורפים את הצמחים העלובים, החלשים והמיותרים, שאין בהם תועלת לעולם, שגונבים את מזונם ואת האמצעים להתפתחותם… האין זה נכון גם לבני האדם?"

אוקטב מירבו היה סופר בלתי שגרתי, שקרא תיגר על המתכונת המקובלת של הספרות, והחזיק בדעות חברתיות מהפכניות על סף האנרכיה. ב"זכרונותיו של חבר" הוא פורש את רעיונותיו, שמקצת מהם הצגתי כאן. הפקדת רעיונותיו בידיו של אדם מעורר מחלוקת ואף דחיה, נראית בעיני מעין פרובוקציה שמטרתה לעורר מחשבה דווקא בשל ההתנגדות.

"זכרונותיו של חבר" דומה בהיבטים רבים ל"הזר" של קאמי, שנכתב למעלה מארבעים שנה אחריו: האדישות, הפסיביות, הדעות החריגות, הביקורת על מערכת המשפט, ועוד. הספר קריא, מעורר מחשבה, וראוי לדעתי לקריאה שניה.

Les Mémoires de mon Ami – Octave Mirbeau

2017 (1898 – 1899, 1919)

לוקוס

תרגום מצרפתית: רותם עטר