תגית: אוקראינה

אולנקה, אשה אוקראינית שנמלטה לפינלנד מסיבות שתתבררנה בהמשך, מבלה שעות בגינת כלבים. לכאורה היא מתאווררת שם, מוצאת פינה לקרוא במנוחה. בפועל היא מתבוננת במשפחה שנוהגת להגיע למקום באופן קבוע. אשה נוספת מגיעה לגינה ומתיישבת לידה. גם אשה זו, דריה שמה, מתעניינת במשפחה, אבל לא פחות מכך היא מתעניינת באולנקה, לחרדתה של זו האחרונה. מתח רב שורר בין שתי הנשים, יחד עם טינה וחשדנות. עלילת הספר, המתרחשת בהווה בהלסינקי ובעבר בעיקר באוקראינה, מסופרת מפיה של אולנקה, ומנוסחת כנסיון להסביר לגבר, ששמו יוודע בהמשך, את קורות חייה, ואת השתלשלות העניינים שהביאה לנפילתה מחיים נוחים לחיים של נמלטת על נפשה.

אולנקה, שברחה מחיים של עוני ואלימות אל נסיון לבנות קריירת דוגמנות בפריז, מצאה עצמה בסופו של דבר מצטרפת אל אלפי הבנות האוקראיניות שתורמות ביציות או משמשות כפונדקאיות. בשלב מאוחר יותר קודמה לתפקיד מתאמת בין התורמות למשפחות המקבלות. היא מתארת עולם של כפיה, של זלזול ברווחתן של התורמות, של ניצול מצוקה ויתמות כדי לגייסן. הבנות הואבסו בהורמונים, היו מהן שחלו, או איבדו שחלות, או שרחמן נוקב בטעות. חלקן נאלצו לחזור למרפאה כלקוחות אחרי שאיבדו את היכולת ללדת. היא מתארת עולם שבו הלקוחות הן הכל, והתורמות הן רק כלי, ללקוחות יש בטחון משפטי, ולתורמות אין זכויות כלל. משיצאו מכלל "שימוש", איש לא התעניין בגורלן.

היא מספרת גם על חֶברה שנעה ממלחמה למשבר פוליטי וחוזר חלילה, וסובלת מפערים חברתיים, מאלימות ומשחיתות, מכוח בלתי מרוסן הנתון בידי אליטות. אולנקה חוותה עוני וגלות ושכול רב-דורי, ונאלצה להמלט מפני כוחות חזקים ממנה, עד שקצה בחייה שהיו מאז ומתמיד בגדר מאמץ מתמשך לתמרן בין מכשולים הרי סכנה.

הספר רצוף אזכורים של ארועים אמיתיים ושל אישים ומקומות אמיתיים, ביניהם המהפכה הכתומה, מרכז מנורה בדניפרו, ירוט מטוס מלזי על ידי הרוסים ב-2014, העיר סניז'נה (שאת מוצאן ממנה אולנקה ודריה טשטשו), ועוד. ריבוי האזכורים הללו מקשה על הקריאה עבור מי שאינו בקיא בקורותיה של אוקראינה, אך מצד שני ממריץ ללמוד אודותיה.

מבלי שיש לי יכולת להשות מקור לתרגום, נראה לי שרות שפירא עשתה עבודה טובה בתרגומו של הספר מפינית לעברית, ומכל מקום שפתה עשירה ומהנה.

אולנקה בונה את סיפורה כמעט כעלילת מתח, כשהיא חושפת באיטיות עוד ועוד פרטים עד לגילוי משמעותי לקראת סיום. לטעמי, הספר יכול היה לצאת נשכר מקיצוץ משמעותי בחזרות הרבות שבו, אבל גם כפי שהוא מצאתי בו עניין, הוא פתח לי פתח אל עולם פחות מוכר, ונגע ללבי.

בהזדמנות זו אשוב ואמליץ על ספר נוסף מאת סופי אוקסנן, "הטיהור".

Koirapuisto – Sofi Oksanen

עם עובד

2024 (2019)

תרגום מפינית: רות שפירא

כשאנה היתה תינוקת נרצח דימה, אביה היהודי, בבאבי יאר. אמה הנוצריה לודה, שניסתה להציל אותו מבורות ההריגה, נרצחה יחד אתו, ואנה גדלה אצל סבתה. כשהרתה בהיותה בשנות הארבעים לחייה, ונותרה אם יחידנית ללא בעלה שנטש, גילתה שבהעדר מודל אימהי אין לה מושג איך לגדל את ויטה התינוקת. לתובנה הזו הגיעה שנים אחר-כך, כשויטה המבוגרת כבר היתה מכורה לאלכוהול, לגברים מזדמנים ולטלנובלות, ובתורה לא היה לה מושג איך לגדל את בתה קטיה. אנה, שכאמור לא הצטיינה כאם, נטלה על עצמה את האחריות על נכדתה קטיה, נחושה לא לטעות הפעם.

שלוש הנשים מתגוררות יחדיו בדירה מוזנחת באוקראינה. אנה, שהיתה קופאית בסופר, היא כעת גמלאית. באיחור רב גילתה את הספריה המקומית, ובחירות הספרים האקראיות שלה הובילו אותה אל העולם המורכב והקסום של המיתולוגיה היוונית, ממנה היא שואבת רוגע ותובנות (ומכאן שם הספר). ויטה מטפלת בדיירי בית אבות, מתקשרת עם גברים לא מתאימים, ומעדיפה את השתיה ואת הטלויזיה על פני כל דבר אחר. קטיה, עדיין בת עשרה, מחונכת על ידי סבתה לעצמאות יחסית. היא מתקשה בלימודים, ומתקשה ביצירת קשרים עם בנות גילה, אבל כשבזכות יופייה היא זוכה בחוזה דוגמנות, היא צוברת בטחון. אנה עדיין מאמינה במרקסיזם, ויטה מאמינה באהבה שמתמהמהת, וקטיה, בשל גילה הצעיר ולמרות קשייה, מאמינה שהכל אפשרי ופתוח.

השלישיה מתפרקת כשקטיה פוגשת את ואדים, אוליגרך יהודי שמתאהב בה, ולוקח אותה אתו לתל-אביב. קטיה הופכת לאשה מוחזקת, כזו שיש לשמור בסוד, בעוד ואדים חי עם אשתו ובתו בירושלים. הוא נדיב, תומך בה וגם בבנות משפחתה שנותרו באוקראינה, אבל ברור ששום דבר טוב לא יכול לצאת מן הסידור הזה.

דמות נשית נוספת היא זו של אקסנה, אשתו של ואדים, שנחושה להשאר צעירה ומושכת, ותעשה הרבה כדי לשמר את אהבתו של בעלה ואת מעמדה כאשתו, למרות ההתנהלות העסקית האפלה שלו, שלה היא מודעת היטב.

למרות כתיבה יפה ומדויקת, נותרתי עם תחושה של אכזבה. הסיפור בסופו של דבר די סתמי, ולא לגמרי נהיר. בראש ובראשונה לא ברור כיצד אנה, שלחמה כל חייה למען רווחתה של נכדתה, אפשרה את החיבור שלה עם ואדים. ההשלמה של ויטה עם המצב, למרות אהבתה לבתה, אולי יכולה להיות מוסברת בחולשת האופי שלה, אבל ההשלמה של אנה אינה מתקבלת על הדעת. היתכן שהמירה את נכדתה ברווחה חומרית? השערה זו אינה מתיישבת עם דמותה כפי שתוארה עד אז. מבלי לחטוא בקלקלנים אומר שגם מה שקרה לקטיה בסיום אינו משכנע. היו לה אפשרויות אחרות. די חיבבתי את אנה, קצת ריחמתי על ויטה ויותר על קטיה, אבל איכשהו הן נותרו מרוחקות על הנייר ולא נכנסו לי אל הלב על מנת להשאר.

בשל כתיבה יפה מצד אחד (תיאור דרכה של אנה אל הספרים, לדוגמא, הוא מלאכת מחשבת), ומה שבעיני הוא חולשה סיפורית מצד שני, אסכם בהמלצה מסויגת.

עם עובד

2024

כותרת משנה: שלושה דורות של אהבה ומלחמה

חיי משפחתו של אואן מתיוס, עיתונאי והיסטוריון, כרוכים בתולדותיה של רוסיה במאה העשרים. סבו, שהיה איש מפלגה מסור, הושלך לכלא והוצא להורג במהלך הטיהורים של שנות השלושים. סבתו הוגלתה למחנה עבודה זמן קצר אחר-כך. אמו לודמילה, שהיתה אז בת שלוש, התגלגלה בשנים הבאות בין בתי יתומים, וסבלה במהלך מלחמת העולם השניה מהזנחה, מרעב וממחלות, שעשו שמות בגופה. אחותה לֶנִינָה, המבוגרת ממנה בתשע שנים, עברה את אותן שנים במוסדות שונים ואצל קרובים. אביו הבריטי של מתיוס נמשך אל התרבות הרוסית, שירת במוסקבה כדיפלומט זוטר, עמד בהצלחה בלחץ לעבוד עבור הק-ג-ב, ואחרי שנים של בליינות התאהב בלודמילה. הק-ג-ב הנקמני מנע את נישואיהם, וכפה עליהם פירוד מייסר של שש שנים. מתיוס עצמו, שגדל בבריטניה, חי מאז ומתמיד בשתי שפות ובין שתי התרבויות. בבגרותו נשלח כעיתונאי לרוסיה, תחילה כתב על החיים בשולי החברה, ואחר-כך על הפוליטיקה של המדינה שעברה תהפוכות מסעירות. כמו אביו, גם מתיוס נשא אשה רוסיה.

דרך נקודות המבט המגוונות הללו מספר מתיוס את ההיסטוריה של ברית-המועצות בכלל, ושל רוסיה ואוקראינה בפרט. כמה מבני משפחתו חוו את ההיסטוריה על בשרם, אחרים צפו בה מנקודת מבטם של זרים ברמה כזו או אחרת של מעורבות אישית. לנינה, שנקראה על שמו של לנין, עדיין מתגוררת במוסקבה. היא חוותה חיים פריבליגיים, כשאביה הקים מפעל וקודם לעמדת ניהול, וחוותה מצוקה אחרי שנעצר ונעלם לנצח מחייה. בנותיה היגרו, ובעלה, שהיה בכיר במשרד המשפטים, מת כתוצאה מהתקף לב לאחר שהממונה עליו האשים אותו שלא דיווח על בת המתגוררת מחוץ למדינה. לודמילה, שהיגרה – למעשה גורשה – מיד אחרי נישואיה, נקרעה, פשוטו כמשמעו, מזרועות אמה בעודה פעוטה, עברה גיהינום בתקופת המלחמה, חייה נכנסו להמתנה ארוכה כשארוסה גורש, ואז נקרעה שוב, הפעם ממולדתה ומאחותה. בניגוד ללנינה וללודמילה, ששרדו את התלאות ושמרו על רוח איתנה, אמן מרתה איבדה את שפיותה באחת-עשרה שנות הגלות שנכפו עליה, ובשובה אל בנותיה מיררה את חייהן. משפחתה של אשתו של מתיוס, לעומתן, הצליחה איכשהו לשמור על שגרת חיים מבלי להנזק. מרווין, אביו של הסופר, מצא עצמו מעורב עד צוואר בפוליטיקה בינלאומית, כשלחם במשך שש שנים ארוכות למען הוצאתה של ארוסתו מרוסיה. הוא והסופר עצמו ראו את המתרחש בעיניים מערביות, ומתיוס תורם את נקודת המבט המקצועית, ומצביע על תהליכים כלכליים וחברתיים.

מתיוס, למרות המעורבות האישית והרגשית שלו, הוא בכל זאת זר, אבל הוא עושה בכתיבתו מאמצים ניכרים להכנס לראשם של תושבי ברית-המועצות, להבין את תגובותיהם לנוכח הטלטלות, הקפריזיות לעתים, של מדינתם. הוא נעזר בעדויות ישירות, בעיקר של הוריו ושל לנינה, ובזכרונותיו ממרתה, ומנסה להשלים פרטים כמיטב הבנתו. כך, לדוגמא, הוא מנסה להכנס לראשו של סבו, בוריס ביביקוב. אחרי שרכושה של המשפחה הולאם, הצטרף בוריס למפלגה, ופעל במסגרתה בנאמנות ובהתלהבות. האם הונע משאפתנות? מחוסר ברירה? ואולי נשבה בחזון על עולם חדש והתמסר לו בכל לבו? די ברור שמשהו נשבר בו נוכח הרעב הנורא ב-1931, שהיה תוצאה ישירה של מדיניותו של סטלין, והוא היה סבור שיש לרכך את המדיניות כדי למנוע הישנותם של אסונות מעין זה. אבל מה עבר במוחו בעת שישב בכלא, נחקר ללא הפוגה, והואשם בדברים שלא היו ולא נבראו? האם הוסיף להאמין בדרכה של המפלגה וקיווה שהטעות תתברר?

לפעמים די בתמונה קטנה כדי להמחיש אבסורד גדול. הספר מציג תמונות רבות כאלה, המצטרפות למסכת חיים פרטית ולאומית שלמה. אחת מהן, שנחקקה בזכרוני, מתארת את חייהן של מרתה ובנותיה אחרי המעצר של אבי המשפחה: זמן קצר אחרי שהושלך לכלא, נערך חיפוש בדירתן. החדרים כולם ננעלו ונחתמו, והשלוש נאלצו להתגורר במטבח ובאמבטיה… לצד שרירות הלב האכזרית מבליחים גם רגעים של חסד, כמעט ניסיים, ביניהם הרגע בו מנהל בית היתומים החליט לא להפריד בין האחיות, למרות הפרש הגילים הגבוה ביניהן, ובעיקר הרגע בו נפגשו השתיים, ממש במקרה, בתום מלחמת העולם, האחת מזת-רעב, ילדת הפקר, והשניה רבת-תושיה ונחרצת לא לתת לחיים להפריד ביניהן שוב.

ההיסטוריה היא סיפור של מספרים גדולים, לעתים קשים לתפיסה ולהמחשה. הסיפור ההיסטורי בא לעתים לידי ביטוי רב עוצמה, דווקא כשהוא נפרט לסיפורים אישיים, כפי שנעשה בספר הזה, בו אואן מתיוס משלב באופן מעניין את האישי עם הגלובלי. השליטה ביד ברזל של המדינה באזרחיה השפיעה עמוקות על חייהם של בני משפחתו, כמו על חייהם של מליוני אנשים אחרים. הוא מספר את סיפורם מן הזוית הפרטית של חוליה בשרשרת הדורות, וגם מנקודת המבט המקצועית של היסטוריון ועיתונאי האמון על כתיבה פוליטית. "יתומי סטלין" הוא ספר מעשיר ומרגש, מומלץ מאוד.

Stalin’s Children – Owen Matthews

כנרת זמורה ביתן

2010 (2008)

תרגום מאנגלית: מנשה ארבל

כותרת משנה: מסע ללבה הקפוא של סיביר

העתונאי הפולני יאצק הוגו-באדר חלם מאז היותו נער לחצות את סיביר ברכב לבדו בחורף. בהגיעו לגיל חמישים החליט להעניק לעצמו מתנה, מסע ברוסיה ממוסקבה עד ולאדיווסטוק. ב-1957, השנה בה נולד, קיבלו שני כתבים בעיתון סובייטי משימה לתאר את החיים בברית המועצות בעוד חמישים שנה. השניים כתבו ספר בשם "דיווח מהמאה ה-21", ובו ניסו לנבא כיצד ייראו חיי היומיום ב-2007. הוגו-באדר יצא, לכאורה, למסע בעקבות הספר, ובדיווחיו הוא עומד על הפער שבין התחזית למציאות בשטח.

"קדחת לבנה" אינו ספר מסע שגרתי. בדפים הראשונים הסופר מתאר את התנאים הפיזיים הקשים במיוחד עמם נאלץ להתמודד, ומספר מעט על המסלול שעבר. מכאן ואילך הוא מתייחס לעתים רחוקות לתוואי המסע, ובוחר להתמקד בכל פרק בנושא חברתי אחר. כותרת המשנה של הספר – מסע ללבה הקפוא של סיביר – אינה לגמרי מדויקת, שכן הוא משלב דיווחים מנסיעות בשליחות עתונו למדינות שהיו חלק מברית המועצות, והפכו לעצמאיות, כך שהספר הוא בעצם תמונת מצב של רוסיה ושל כמה מגרורותיה לשעבר. חובבי ספרי מסע ייהנו מן הפרק בו הוא מתאר שיט בימת באיקל, כשהוא משלב את סיפור ההתמודדות עם הטבע עם סיפורם של התושבים על גדת הימה.

הוגו-באדר מדווח על מדינה מושחתת בקנה-מידה בלתי נתפס. מדינה שמצהירה על מלחמה בסמים, אך המשטרה שלה מנציחה את המצב ואף סוחטת כספים מסוחרי הסמים. מדינה שלא ניתן להשיג בה דבר ללא תשלומי שוחד ופרוטקשן. מדינה שבה חיי אדם הם מצרך זול. מדינה של מונופולים דורסניים ושל כל דאלים גבר. בקטע מצחיק-עצוב הוא מספר שנסע אחרי משאית שגררה לאיטה משאית אחרת במעלה כביש ארוך שלאורכו פס הפרדה לבן. כמו כל הנהגים האחרים גם הוגו-באדר איבד בשלב כלשהו את סבלנותו ועקף את המשאיות. במעלה הכביש המתינו להם שוטרים, וכל אחד מן הנהגים נאלץ לשלם להם קנס, שרובו נכנס לכיסם הפרטי. המשאיות, לאחר שהגיעו עד השוטרים, הסתובבו וירדו חזרה, רק כדי להתחיל את הטיפוס מחדש, ו"לייצר" עוד משלמי קנסות.

סיביר משתרעת על פני שלושה-עשר מליון קמ"ר, שבעים ושבעה אחוזים משטחה של רוסיה. חיים בה שלושים וששה מליון תושבים, עשרים ושבעה אחוז מאוכלוסית המדינה. שני מליון מתוכם הם בני ארבעים ושמונה עמים מקומיים, שבכל מקום, פרט לאחד (Tuva), הם מהווים מיעוט אתני. פרקים רבים בספר מתייחסים אליהם, אל אורחות חייהם, ואל הקדחת הלבנה ההורגת בהם. הקדחת הזו – Delirium tremens – פוקדת אנשים לאחר התקפי שתיה חמורים, והיא מלווה בהזיות שבמקרים רבים גורמות להתאבדויות. רופאה מקומית, המטפלת בהתמכרות לאלכוהול, אומרת עליהם כך: "אני רואה שהם מתים, גוססים. שואה. הכחדה פיזית. עמים שלמים שותים את עצמם למוות ונעלמים מעל פני האדמה". אפשר לתלות את האשמה במצבה המדרדר של מדינתם, אבל כבר ב-1871 נכתב עליהם, "עוני נורא, הרעב כמעט ממית אותם […] ההתמכרות לאלכוהול שולטת בחלק גדול מהאוכלוסיה ומביאה אותם לדלות". בין אם הסיבה היא חברתית ובין אם היא נובעת מן הסביבה, תוחלת החיים של גברים בסיביר היא חמישים ושמונה.

הוגו-באדר מספר על שפע של זרמים דתיים שצצו עם התבטלותו של האיסור על פולחן דתי, על אמונה בשמאנים, על כתות, על התגלויות חדשות של ישו כולל האמונה – הבלתי נמנעת? – שהיהודים הם בני בריתו של לוציפר.

יש בספר פרקים מזעזעים רבים. אחד מהם מספר על פיצוץ במכרה פחם, על מותם של כורים בתאונות משונות וביסורים, ועל היאחזותם בעבודה מחוסר ברירה: "אלה שהיו בדרך החוצה אמרו שנורא מסריח מגז, שיחזרו, כי יקרה אסון. אבל הם הלכו כי משלמים להם לפי תפוקה. את גלאי הגז הם כיסו במעילים, כדי שאלה לא יצרחו וינתקו את זרם החשמל". על פי "הדיווח מהמאה ה-21" לא היו אמורים להיות במאה שלנו כורים, בזכות שיטה להעלאת הפחם בצינורות אל פני האדמה, ובכל זאת הכורים יורדים ומסכנים את חייהם, רק משום שהשיטה החדשה יקרה יותר.

בעקבות מסע באוקראינה ובמולדובה, הסופר מדווח על סחר באיברים, ועל סחר בנשים ובילדים בהיקף בלתי נסבל. ישראל, למרבה הבזיון, נזכרת בדיווחים האלה יותר מפעם אחת. רופא ישראלי שולח בריונים לפתות עניים לתרום איברים תמורת כסף, ועניים אלה מוצאים עצמם לעתים מושלכים חולים לרחוב, כשבידם רק חלק מן התמורה שהובטחה להם. ישראל מוזכרת כמקום שממנו קשה לנשים שפותו לזנות להמלט, וכמקום שממנו מגיעים קוני ילדים. עצוב מאוד.

הוגו-באדר נפגש עם חסרי בית, עם מסוממים, עם מוסיקאי שוליים, עם נשאי איידס, ומעט גם עם אנשים שהצליחו לבנות את עצמם ביושר למרות תהפוכות השלטון. הוא משרטט תמונה קשה של עוני ומחסור, של חשדנות ופחד, של ניצול החלשים, ושל משטר דורסני למרות המעבר לדמוקרטיה. הסופר מאמין בכתיבה מתוך התנסות אישית, ושליחויותיו העתונאיות נמשכות בדרך כלל תקופות ארוכות, בהן הוא חי בחברת האנשים עליהם הוא כותב. באחד הפרקים האחרונים בספר הוא מסתובב במוסקבה בחברתה של חסרת בית, לבוש בגדים מהוהים ומטונף. בראיון עם צאתו של הספר לאור בעברית אמר בתשובה לשאלה האם הוא אוהב את העם הרוסי: "יש כימיה בינינו. אלה אנשים שיוצרים סביבם אווירה שמתאימה לי ואני מתאים להם. יש להם לב ענק והם יעזרו לך כאשר תבקש. אני יושב עם אדם לילה שלם ומרגיש שאני מכיר אותו כל החיים, שזה החבר הכי טוב שלי, ואני מתאהב בו בהבזק ברק. אני יודע שבבוקר ניפרד ולא ניפגש לעולם. ככה אני אוהב לעבוד. לחבק את הגיבורים שלי". הקשר הבלתי אמצעי שלו עם דמויותיו וחיבתו אליהם ניכרים בספר.

"קדחת לבנה" הוא ספר מזעזע במובנים רבים, אך הוא מרתק ומאפשר היכרות עם עולם המצוי בעיצומו של מהפך. מומלץ.

Biała gorączka – Jacek Hugo-Bader

כנרת זמורה ביתן

2012 (2009)

תרגום מפולנית: מרתה סטנקביץ'