תגית: אוריין שביט

קורליין, שעברה לדירה חדשה עם הוריה, חוקרת את סביבתה. היא מנסה, בהצלחה מועטה, למשוך את תשומת לבם של הוריה העסוקים בעבודתם, ולכן היא משוחחת עם שתי השכנות מלמטה, שחקניות בדימוס שמתרפקות על עברן, ועם השכן המשוגע מלמעלה שמפעיל קרקס עכברים שאותו אינו מראה לילדה. כשאביה מציע לה להעסיק את עצמה בספירת דברים בבית, כמו חלונות או חפצים כחולים, היא מגלה שמתוך ארבע-עשרה דלתות אחת אינה נפתחת. כשאמה מתפנה לענות לשאלותיה, היא מראה לה שהדלת מוליכה אל קיר לבנים, שככל הנראה נבנה כשדירה גדולה פוצלה לדירות קטנות. אבל כשקורליין פותחת את הדלת בעצמה, היא מוצאת שהקיר נעלם, ומסדרון מוליך אל מעין עולם מראה. בעולם האחר הזה היא מוצאת גרסאות אחרות של הוריה, שפנויים להקשיב לה ומבקשים שתשאר. גם השכנים ידידותיים יותר. לולא הציעו לה ההורים האחרים לתפור כפתורים  לעיניה כדי שתדמה להם, ולולא אחזה בתוך כיסה באבן מחוררת שהעניקו לה השכנות אחרי שהזהירו אותה שסכנה אורבת לה, אולי היתה מהססת בין שני העולמות. אבל היא בוחרת לחזור הביתה. כשהיא מגלה שהוריה האמיתיים נעלמו, היא חוזרת אל העולם האחר במשימת הצלה. מתלווה אליה פה ושם חתול שחור נטול שם, שכמוה יכול לעבור בין העולמות.

ניל גיימן רקח סיפור פנטזיה, מעין שילוב של מוחם המרושע של האחים גרים עם הנונסנסיות של לואיס קרול ועם הדמיון החינני שלו עצמו. בשל הקלילות הסיפורית והפשטנות הוא יכול להתאים לקוראים צעירים, אבל גם מבוגרים כדוגמת הח"מ ימצאו בו יופי והנאה. בתוך האי-גיון העלילתי גיימן מציג דמויות שלמות, מלאות חיים, בעלות אופי מובחן, שקל להתייחס אליהן לחיוב או לשלילה. בעיקרו, בעיני, זהו סיפור על אומץ להתמודד עם פחדים, על תושיה, וגם על אהבה שיכולה לבוא לידי ביטוי בדרכים שונות, כאן בדגש על אהבת הורים וילדים.

הספר תורגם ב-2003 על ידי ורד טוכטרמן. הילית חמו מאיר תרגמה כעת מחדש. הכריכה והאיורים שמתלווים לטקסט הם פרי מכחולה של אוריין שביט.

בפינת האנקדוטה: בראיון אתו סיפר ניל גיימן שהתכוון לקרוא לגיבורה בשם המקובל קרוליין, אך שגיאת הקלדה שביצע נשאה חן בעיניו, וכך זכתה קורליין לשמה המקורי, וגם להזדמנויות רבות לתקן את אלה שטועים בהגיית השם.

בפינת הסקרנות: בדקתי למה האם האחרת מכונה לעתים בֶּלְדָם. המשמעות המקורית של הביטוי היא אשה מבוגרת, אבל בפולקלור היא עברה הסבה לזקנה מרושעת או מכשפה, מישהי מעין זו שפיתתה את הנזל וגרטל.

חביב, קריא, עתיר דמיון ומומלץ.

Coraline – Neil Gaiman

הכורסא

2025 (2002)

תרגום מאנגלית: הילית חמו מאיר

"החוף הרחוק ביותר", השלישי בסדרת ספרי ארץ-ים, מפגיש אותנו עם הרב-מג נץ, הלא הוא גד, שקורותיו כנער וכאדם מבוגר סופרו בשני הספרים הקודמים. ארן, נסיך אחד האיים, מגיע אל בית הספר שבאי רוק בשליחות אביו כדי להביא את הידיעה שהקסם הולך ונעלם מן העולם. נץ יוצא לגלות מי או מה עומדים מאחורי התופעה, שכן בהעדר קסם מתפוגגת גם משמעות החיים, וארץ-ים שוקעת אל שממה וחידלון. למרות שפניו אל הלא-נודע המסוכן, הוא אינו לוקח אתו אף אחד מן המגים האחרים, אלא מציע לארן הצעיר, הבלתי מנוסה ונטול כוחות הקסם, להתלוות אליו.

ארן יחווה מסע חניכה, שתחילתו בהערצה לנץ, המשכו בפקפוק במניעיו עד כדי האשמתו בצרות-עין ובנכונות להקריב אחרים, וסיומו בתובנות. נץ יעדיף להתנהל במסע כאחד האדם, ללא כוחות קסם למעט במקרים חריגים, ולמרות חולשה גופנית קשה ינווט את השניים להתיצבות מול הרוע. עייפות ויאוש שוררים על העלילה, אבל סופו של הטוב לנצח. לא ברעש ובצלצולים, אלא בכוח הנחישות והאמונה.

כדי לעמוד על מלוא המשמעויות של העלילה, אני ממליצה לקרוא את המאמר "על החיים ועל המוות" שכתבה קרן שפי, וצורף בסיום הספר. בניגוד לשני הספרים הקודמים שהערכתי מאוד, הפעם התקשיתי במידה מסוימת להתחבר אל הלך הרוח של נץ ולרדת לפשרו, והמאמר האיר את עיני.

גם אם העלילה כמכלול חמקה ממני מעט, מצאתי בספר אמירות משמעותיות שראויות לציטוט ולתשומת לב. הנה כמה מהן.

נץ לארן: "כשהייתי צעיר, נאלצתי לבחור בין להיות ולעשות. וזינקתי על האפשרות השניה כמו טרוטה על זבוב. אבל כל מעשה שאתה עושה, כל פעולה, כובלים אותך אליהם ואל השלכותיהם ומאלצים אותך לפעול שוב ושוב. ואז, לעתים רחוקות בלבד אתה מגיע למרחב כמו זה, לזמן כמו זה, בין פעולה לפעולה, כשאפשר לעצור ופשוט להיות. או לשאול מי אתה בעצם"

נץ לארן: "דבר אחד ויחיד בעולם יכול להתנגד לאדם שלבו רע. וזהו אדם אחר […] רק רוח האדם, המסוגלת לרוע, מסוגלת גם להתגבר עליו"

כשארן תוהה מדוע נץ לא השיב כגמולם לאנשים שהם בבירור רעים, נץ משיב: "וזאת סיבה שאתנהג כמוהם? שאניח למעשיהם למשול במעשי? אני לא מתכוון להחליט בשבילם, ולא אתן להם להחליט בשבילי!"

נץ לארן: "כבעלי תבונה, אסור לנו לפעול מתוך בורות. כבעלי בחירה, אסור לנו לפעול ללא אחריות"

נץ לארן: "אדם אחד יכול להרוס באותה קלות שבה הוא יכול למשול: להיות מלך או אנטי-מלך". כשארן תוהה מי הם משרתי האנטי-מלך, נץ משיב: "במוחנו. הבוגד, העצמי. העצמי שזועק, 'אני רוצה לחיות, שיישרף העולם כל עוד אני אחיה!' הנשמה הבוגדנית הקטנה בחושך שבתוכנו, כמו תולעת בתוך תפוח"

ואולי המשמעותי מכולם – נץ לארן: "את השער בין האור לחושך אפשר לפתוח, ארן. זה דורש כוח, אבל זה אפשרי. אך לסגור אותו שוב, זה כבר סיפור אחר"

ועוד כהנה וכהנה.

מן הציטוטים אפשר להתרשם גם מתרגומו, הטוב כרגיל, של תומר בן אהרון.

לספר נוספה אחרית דבר מעניינת מאת הסופרת אודות תהליך כתיבת הספר. איור העטיפה היפה הוא של אוריין שביט, ועיצוב העטיפה המושך הוא של סטודיו האיש הירוק.

הספר עומד בפני עצמו, אבל כדאי לקרוא אותו כשלישי בסדרה אחרי קריאת שני קודמיו.

The Farthest Shore – Ursula K. Le Guin

הכורסא

2024 (1972)

תרגום מאנגלית: תומר בן אהרון

טֵנַר נלקחה מהוריה כשהיתה בת חמש, והוכשרה לשמש ככוהנת בקברים של אטואן. ליתר דיוק, היא היתה התגשמותה הגופנית של הכוהנת שמתה, שהיתה בזמנה התגשמותה של זו שלפניה, וכך במשך מאות שנים אל תוך העבר. שמה נלקח ממנה כשהגיעה אל היכל הכס, מקדשם של האלים חסרי השם, ומעתה ואילך כונתה ארהא, הטרופה. היא חיה בבדידות, חברה היחיד הוא סריס העומד עליה לשרתה ומופקד על שלומה. מעמדה הוא של שליטה, אך היא בעצם שבויה של הגורל שנכפה עליה.

גורלה מקבל תפנית חדה כשבהגיעה לגיל חמש-עשרה היא מגלה גבר זר במבוך האפל שתחת ההיכל, מקום שבו איש מלבדה אינו רשאי לשהות. הגבר, המציג עצמו בכינוי נץ הוא הקוסם גֶד, שקורותיו סופרו בספר ארץ-ים הראשון. היא חסה על חייו, הוא מחזיר לה את שמה ובעקיפין את זהותה. "כל אחד מאתנו לבדו חלש, אך עם האמון אנחנו חזקים, חזקים יותר מכוחות החושך", הוא אומר לה, והיא זוכה באפשרות לבחור בחֵירות על פני השעבוד שנכפה עליה.

קרן שפי, באחרית דבר מעניינת, מתייחסת בין השאר למהותם המעורפלת של האלים חסרי השם. אני חושבת שאחד הנושאים המרכזיים בספר הוא הקיבעון, האמונה הבלתי מבוססת בישויות הבלתי ברורות הללו, והשחרור ממנו. עוד בתקופת החניכות, כשהילדה התבוננה באבנים שעל הקברים, היא חשה כי "הן עמדו שם הרות משמעות, ואף על פי כן לא היתה שום דרך לדעת מה כוונתן". דברים שאמרה בתמימות חברתה באותה תקופה פתחו בפניה "עולם זר לחלוטין שלאלים אין כל חשיבות בו", אך היא בחרה להתעלם מאפשרות היותו. כשגֶד, ואחר-כך כוהנת יריבה, מעלים אור במערות שבהן נאסר לעשות זאת, אמונתה מתערערת משום שחסרי השם אינם קוטלים אותם. האם האלים הללו קיימים? האם היו קיימים אי פעם ומתו? עבור מי שלא זכרה דבר מילדותה, והכירה בכל העולם רק את מקום הקברים של אטואן, השאלות הללו מערערות. גֶד סבור כי חסרי השם הם כוחות החושך, ההרס, הטירוף שנוצרים כשבני האדם סוגדים לאכזריות ולרוע, וככאלה הם ממשיים, לא אֵלים אך בעלי כוחות.

לספר מצורפת גם אחרית דבר שכתבה הסופרת ארבעים שנה אחרי כתיבתו. מעניין לקרוא, בין השאר, אודות התייחסותה לנושא של "גיבורה" לעומת "גיבור", ואודות הבחירה לשלב בין כוחותיו של הגבר לאלה של הנערה ולגרום להם לבטוח זה בזה כדי להשתחרר יחדיו.

כמו "הקוסם מארץ-ים", גם הספר הזה כתוב היטב, נושאיו השלובים יחדיו מעוררי מחשבה, הדמויות אמינות, וטנר כובשת לב. תומר בן אהרון העניק לספר תרגום נאה וקריא, שני המאמרים שנוספו לספר מאירי עיניים, והאיור של אוריין שביט על הכריכה מושך והולם.

ואין משפט מתאים לסיום, תמיד והיום, יותר מדבריו של גֶד, "אנו זקוקים נואשות לשלום בעולם".

The Tombs of Atuan – Ursula K. Le Guin

הכורסא

2024 (1970)

תרגום מאנגלית: תומר בן אהרון