כותרת משנה: מסע אל לבה השבור של אפריקה
הנרי מורטון סטנלי נכנס להיסטוריה כשמצא ב-1871 את דייויד ליווינגסטון, חוקר הארצות האבוד, סמוך לאגם טנגניקה, ובירך אותו במשפט שנחקק בזכרון הקולקטיבי, "ד"ר ליווינגסטון, אני מניח?". אבל פועלו של סטנלי לא הסתכם בזאת. שלוש שנים אחר כך, במימונם של שני עיתונים, יצא לחקור לראשונה את נהר קונגו לכל אורכו, ארבעת אלפים ושבע-מאות קילומטרים, מנקודת המוצא שלו ועד שהוא נשפך אל האוקינוס האטלנטי. המסע, שנמשך שלוש שנים בתנאים קשים וגבה את חייהם של רבים ממשתתפיו, היווה נקודת מפנה בגורלם של תושבי האזור. סטנלי יכול היה להזכר כחוקר בעל הישגים, אבל מעורבותו הפעילה, שנתיים אחרי תום המסע, בהכשרת קונגו כנחלה פרטית של המלך הבלגי ליאופולד, סללה את הדרך לשנים של סבל, דיכוי ורצח של המקומיים.
מאה ושלושים שנה אחר-כך יצא העיתונאי הבריטי טים בוצ'ר בעקבותיו של סטנלי. כשמוּנה בוצ'ר לכתב של הטלגרף באפריקה, למד כי העיתון שהעסיק אותו היה אחד המממנים של מסעו של סטנלי, וחווה רגע של התגלות ושל תחושת יעוד. במשך כשלוש שנים חקר לעומק את האפשרויות לעשות את דרכו מלבה של אפריקה ועד האוקינוס, ובכל אשר פנה נתקל בקשת של תגובות שנעו בין ספקנות לאזהרות חמורות. היה אף מי שהתייחס לתכניותיו כאל "משאלת מוות". קונגו שבוצ'ר דמיין לא היתה קונגו שהוא עתיד היה לפגוש. שנתיים לפני שהבלגים הסתלקו מן המדינה, יצאו אמו של העיתונאי וחברתה לסיור אפריקאי, מעין מסע התבגרות, וקונגו שבזכרונותיהן הצטיירה שמדינה רגילה שברגילות, כזו ששתי נערות לבנות צעירות עשויות לטייל בה בבטחה. אבל קונגו של אחרי קבלת העצמאות היא מדינה עניה שבעניות, מוכת מלחמות שבטיות, מדינה שבה למעלה מאלף איש נרצחים בפעילויות מעין מלחמתיות מדי יום, מדינה שעֲברה מחוק, והיא משמשת מגרש משחקים קטלני לכנופיות גרילה. הרעיון שאדם יחיד, ועוד כזה שבולט בעורו הלבן, יוכל לשוט לאורך הנהר או לצעוד לצדו, נראה לכל מי שנשאל מטורף. טים בוצ'ר לא שעה לאיש. תגובות שליליות גרמו לו לשקוע בלימוד מעמיק של האזור. תגובות מעטות ומהוססות של אולי דרבנו אותו לצאת לדרך. ב-2004 נחת בלובומבאשי, העיר שמתחנת הרכבת שלה יצאו אמו וחברתה ברכבת לנסיעה חוצת קונגו ב-1958, ופתח במסע הרה סכנות ויסורים שארך שישה שבועות עד שהשלים את המשימה שבחר לעצמו.
תיאוריו של בוצ'ר את ששת השבועות הם שילוב של היסטוריה, נופים, היכרות עם דמויות, ניתוח פוליטי, ובעיקר קינה. "עשיתי את דרכי במדינה שיש בה יותר עבר מעתיד, מקום שבו מחוגי הזמן אינם נעים קדימה, אלא אחורה", הוא מספר. "החוקים הנורמליים להתפתחות הפוכים כאן בקונגו. היער, לא העיר, מספק את המקלט הבטוח ביותר, וסבים הם אלה שנחשפו לעולם המודרני יותר מנכדיהם". קונגו, שנקרעה בידי קולוניאליסטים אירופים מצד אחד, סוחרי עבדים ערבים מצד שני, וציידי עבדים אפריקנים בתווך, לא הצליחה לשקם את עצמה כשניתנה לה העצמאות. כבר מלכתחילה היתה שסועה בין כוחות מנוגדים מבפנים. מובוטו ססה סקו, ששלט בה במשך שלושים ואחת שנים החל מ-1965, הכריז על עצמו כאל, הלאים הכל לטובת עצמו ולטובת מקורביו, ונהג בקונגו גרוע מכפי שנהג בה ליאופולד הבלגי, כשהוא רודה בעם ומניח לכל סממני הקידמה להחרב. בוצ'ר קושר את מצבה הפוליטי העגום של קונגו לעובדה שהקולוניאליסטים מנעו מן המקומיים להחזיק בכל משרה בכירה שהיא, ולכן כשעזבו את המדינה לנפשה לא היו בה אנשים שהיו מוכשרים דיים לנהל אותה, והיא נפלה בידי דיקטטורים.
למה מדינות אחרות בעולם הצליחו להחלץ ממורשת הקולוניאליזם וקונגו לא? אולי משום שנלקחה ממנה כל תחושה של ריבונות ושליטה, בעיקר אחרי ועידת ברלין שבה חילקו ביניהם מדינות אירופה את אפריקה. בוצ'ר סבור שמה שקונגו (ומדינות אחרות באפריקה) צריכה הוא תחושה של חוק וסדר, הרבה יותר משהיא זקוקה למשלוחי סיוע ותרומות צדקה. יש המון כסף באפריקה, שרק מעטים נהנים ממנו, ולא הוא שיפתור את הבעיות של אפריקה, אלא מערכת צדק מתפקדת ותרבות שלטונית. מונו"ק, כוח השמירה על השלום מטעם האו"ם, אינו יעיל והוא חסר מיקוד, אבל זהו תוצר ישיר של גישת הקהילה הבינלאומית כלפי בעיות סבוכות. מועצת הבטחון אינה עונה לשאלה "מה הדבר הנכון לעשות?", אלא "מה המינימום שביכולתנו לעשות?". "כמו למקומות רבים אחרים באפריקה, גם אל קונגו העולם כבר למד להתייחס כאל עניין אבוד", הוא כותב.
"נהר הדם" הוא תיאור נוקב של מדינה הרוסה ושל חברה מיוסרת. בוצ'ר העמיק לחקור את ההיסטוריה ואת ההווה של הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, והשילוב של אלה עם היכרות קרובה עם קונגולזים שפגש ועם תיאורי הנוף ותלאות המסע יוצר ספר מרתק ונוגע ללב.
Blood River – Tim Butcher
עם עובד
2009 (2007)
תרגום מאנגלית: אורית הראל
סקירות ספרים 