תגית: אור אלבסנדרוביץ'

במהלך החודשים מאי עד אוקטובר 1893 נערכה בשיקגו התערוכה העולמית לציון 400 שנה להגעתו של קולומבוס לאמריקה (התערוכה כונתה לכבודו "הקולומביאנית"). היתה זו התערוכה הגדולה ביותר באותה מאה. למארגני התערוכה הקולומביאנית היו שתי מטרות שאפתניות: להעניק לשיקגו, שסבלה מתדמית נמוכה, מעמד שווה (או לפחות קרוב) לזה של ניו-יורק, ולהאפיל על הישגי היריד שנערך כמה שנים קודם לכן בפריז, יריד שלכבודו הוקם המגדל הגבוה ביותר בעולם באותה תקופה, מגדל אייפל.

שיקגו של אותם ימים היתה עיר שחורה, פשוטו כמשמעו. עשן מזוהם כיסה אותה בכל שעות היממה, והצחנה היתה לעתים קשה מנשוא. התעשיה המרכזית בעיר היתה זו של האיטליזים, והקולות והריחות שעלו משם מיררו את חיי התושבים. נוספו לזה מערכת ביוב לא מוצלחת, צואת בעלי חיים, ופגרי סוסים שננטשו ברחובות לאחר שעייפו מהובלת כרכרות. יחד עם זאת היתה שיקגו כרך תוסס שמשך אליו אלפי אנשים, ובתחילת העשור האחרון של המאה ה-19 היתה העיר השניה בגודלה בארה"ב.

התערוכה העולמית, לעומתה, כונתה "העיר הלבנה". בניניה המרשימים תוכננו במיטב המסורת האדריכלית הקלאסית ונצבעו לבן. אדריכלות הנוף המוקפדת, פרי מוחו של מי שתכנן את הסנטרל פארק בניו-יורק, יצרה מראות משובבי עין. בתקופה שבה אמצעי התאורה העיקרי היה גז, העיר הלבנה הוארה באלפי נורות חשמל. היא הציגה חידושים בתחומים רבים – מזון, תעשיה, תחבורה ועוד. גולת הכותרת מבחינת הקהל הרחב היה הגלגל הענק הראשון בעולם, שתוכנן ונבנה במיוחד עבור התערוכה. המטרה לשבור את שיאי פריז הושגה פעמיים: הנקודה הגבוהה ביותר בגלגל היתה גבוהה יותר ממגדל אייפל, וביום העצמאות האמריקאי נרשם שיא יומי של מבקרים – מעל 700 אלף, פי שלוש מן השיא של פריז.

אריק לארסון מספר במקביל את סיפוריהן של שתי הערים באמצעות שני אישים: דניאל ברנהיים, האדריכל שהיה הכוח המניע של התערוכה (מי שתכנן, בין השאר, את בנין המגהץ בניו-יורק), וה' ה' הולמס, רוצח סדרתי, בעל מלון בשיקגו, מלון שנבנה כדי לאכסן את המבקרים בתערוכה, ובו העלים הולמס עשרות אנשים. לפחות 50 איש נעלמו במלון, שרידי גופותיהם של 9 איש נמצאו, וההערכות מדברות על רוצח שקטל קרוב ל-200 איש. באחד המאמרים שקראתי אודות הספר נאמר שלארסון ניסה למצוא קוים מקבילים בין שני האישים. אני חושבת שכותב המאמר רואה מהרהורי לבו, ואין לחפש בספר את מה שאין בו. השיטה של שני סיפורים המסופרים לסרוגין אין בה יותר מאמצעי לספר את סיפורה של העיר מכמה היבטים, ואין סיבה לחפש מעבר לזה.

לארסון מיטיב לתאר את עבודת הנמלים הסיזיפית שהיתה כרוכה בהקמת התערוכה מאפס בתוך שתי שנים. על רקע התערוכה הוא מתאר את החברה האמריקאית באותה תקופה, את המשבר הכלכלי, את מאבקיהם של איגודי העובדים, את המבנה החברתי. גם תיאוריו את אישיותו והתנהלותו של הולמס מצוינים. אהבתי במיוחד את אינספור האזכורים של אישים ומאורעות מוכרים וקישורם לתערוכה או למשפט של הולמס. כך, לדוגמא, הוא מספר שאביו של וולט דיסני עבד בהקמת התערוכה, וסיפוריו על העיר הקסומה הלהיבו את בנו. הוא מיצר על שמרק טוויין לא הגיע לסקר את היריד: טוויין הגיע לשיקגו, חלה, שכב 11 יום במלון וחזר כלעומת שבא. הוא מתאר את המאבק על שיטת התאורה של התערוכה – זרם ישיר או זרם חילופין. הוא נכנס לפרטים כמו סוג האדמה, מזג האויר וחומרי בנין, ועושה זאת בדרך שמשתלבת יפה בסיפור בלי להפוך לטכני מדי. אהבתי במיוחד את האזכור של עו"ד קלארנס דארו, שהתנגד להטלת עונש מוות על הולמס, וחזר על טיעוניו במשפט של ליאופולד ולב, המתואר באחד הספרים האהובים עלי, "כפיה" מאת מאיר לוין. התוצאה של אלפי הפרטים שזוכים לתשומת לבו היא יצירה מעניינת ונעימה לקריאה.

The Devil in the White City – Erik Larson

הוצאת בבל

2008 (2003)

תרגום מאנגלית: אור אלכסנדרוביץ'