תגית: אחוזת בית

דון, פרופסור לגנטיקה באוניברסיטה במלבורן, הלוקה בתסמונת אספרגר, פוצח ב"מבצע רעיה", במטרה למצוא בדרך מושכלת את מי שתהיה אשתו. הוא כותב שאלון מפורט, שנועד לסנן מראש את כל אלה שתכונותיהן תהיינה מכשול למערכת יחסים שתהיה לפי כוחותיו בהתחשב במגבלות אישיותו – מדד מסת גוף גבוה, העדפה לגלידה מסוימת, עישון, אי-עמידה בזמנים וכדומה – ומקווה לטוב. לחייו נכנסת רוזי, שמרבית תכונותיה הפוכות מן הרצוי, וכצפוי – כמה שבלוני, כמה שטחי, כמה קורץ להוליווד – היא זו שלה יינשא בסופו של דבר.

גרהם סימסיון מתאר בסוף הספר את התהליך הארוך שקדם להוצאתו לאור, והתיאור הזה לא הפתיע אותי, שכן המאמץ ניכר בתוך הטקסט. אני לא מעריכה ספרים שמלאכת הכתיבה כל-כך בולטת בהם, שאפשר ממש לחוש בהם את תהליך החשיבה של הסופר, את ה"תפירה" של העלילה. הטכניקה אולי היתה נסלחת אם התוכן היה מפצה, אבל לפנינו יצירה שטחית, שאפשר לנחש את סופה כבר מן העמוד הראשון, והדרך מן ההתחלה אל הסיום פשוט משעממת ונטולת אמירה של ממש. אם התכוון הסופר – ויש לי הרגשה שלא היתה לו שום כוונה כזו – לפתוח צוהר אל עולמם של הלוקים בתסמונת, לדעתי הוא נכשל, שכן גיבורו מצטייר כדמות ליצנית ולא כאדם מעורר הזדהות. רוב הזמן היה לי חשד סמוי שהסופר ראה מול עיניו את שלדון קופר, ובנה עבורו עלילה. יוצרי "המפץ הגדול" עשו זאת טוב יותר.

בשורה התחתונה: אפשר לוותר

The Rosie Project – Graeme Simsion

אחוזת בית

2013 (2013)

תרגום מאנגלית: סיון בסקין

במהלך אירועי כיכר טיינאנמן בחודשים אפריל עד יוני 1989, נורה גיבור הספר דאי ויי ושקע בתרדמת. הוא אמנם משותק לחלוטין ונראה כצמח, אך מסתבר שהוא ער לסביבה, שומע ומריח וחש חלקית, וזכרונו לא נפגע. העלילה מסופרת מפיו בגוף ראשון, והיא נעה בין זכרונותיו למתרחש סביבו בהווה.

דאי ויי נולד לאחר שאביו הוקע כימני ונשלח למחנה חינוך מחדש. מכיוון שאמו נאלצה ללבוש חולצה שעליה נכתב "אשתו של ימני", לא הסכים אף רופא לסייע בלידה, ודאי ויי נולד על רצפת מסדרון בית החולים. התמונה הקטנה הזו מקפלת בתוכה את אימת הטירוף הסיני החל מימי מאו, ובמידה רבה עד ימינו. דאי ויי מתאר את חייו כילד בצל הבושה, שלא פגה גם לאחר שאביו שוחרר מן המחנה ושמו טוהר. האב ניהל יומן, ובו תיאר את הזוועות שעברו עליו ועל חבריו במחנה, זוועות שהדירו שינה מעיני, ואני מתארת לעצמי כיצד השפיעו על מי שבאמת חוו אותן או הנחילו את הטראומה לקרוביהם.

אירועי טיינאנמן של 1989 פרצו בשל רפורמות שהנהיגה הממשלה. הסטודנטים, שהובילו את האירועים, מצאו את הרפורמות בלתי מספקות, מעין עלה תאנה על השחיתות ועל הדיכוי, ויצאו להפגין בכיכר המרכזית של בייג'ינג. דאי ויי היה שותף פעיל לאירועים כאחראי על הבטחון בכיכר מטעם הסטודנטים. הספר מתאר, כאמור, את כל מהלך חייו של דאי ויי, אך עיקרו מוקדש לאירועים בכיכר שעה אחר שעה. המספר יורד לפרטי פרטים של מה שהתרחש שם, כולל התארגנות לוגיסטית, התחבטויות באשר לדרך הנכונה להביע מחאה, הפחד מתגובה נוקשה של השלטונות, המריבות הפנימיות בין הסטודנטים לבין עצמם, ההתמודדות עם מזג האויר החם והגשום, ועוד פרטי פרטים. כשקראתי תהיתי אם הסופר ערך תחקיר כל-כך מדוקדק, או שהוא מדמיין פרטים, אבל מסתבר שהאמת פשוטה יותר: הוא היה שם. למרות שנעצר פעמיים קודם לכן, ספריו נאסרו להפצה בסין, והוא נאלץ להמלט להונג-קונג, כשפרצו אירועי טיינאנמן הוא חזר לבייג'ינג לתמוך במחאה, והיה מעורב בפעילות בכיכר. ארבעה ימים אחרי הטבח של ארבעה ביוני הוא שב להונג-קונג. עד היום הוא גולה מארצו ומתגורר בלונדון.

בדומה לגיבור הספר, גם מא ג'יאן, יליד 1953, חווה כילד טראומה משפחתית. סבו, שהיה בעל אדמות – מעמד שדינו מוות בסין של מאו – הוצא להורג על ידי המשמרות האדומים, שמצאו דרך מקורית להמית אותו: הם מנעו ממנו לשתות. כשמא ג'יאן התבגר, הוא אמנם עבד כצלם בשירות התעמולה, אבל היה מעורב בפעילות למען החופש לפרט. מכיוון שחווה בעצמו את ימי מאו, דנג שיאופינג וממשיכיהם, התיאורים של החיים בסין, כפי שהם מובאים בספר, אמינים ומשכנעים. הוא נוטה לפירוט יתר, ואולי יהיו מי שימצאו את הפירוט מייגע, אבל בעיני רוב הזמן ההעמקה בפרטים הקטנים, אפילו השוליים, מרחיבה את היריעה, ומאפשרת לחוש את מה שחשו האנשים שהיו שם. בשליש האחרון של הספר ניתן היה לדעתי לקצץ בתיאורי תחושותיו של דאי ויי כצמח, אבל מכיוון שהתיאורים האלה משקפים גם את שהתרחש בסין בעשר השנים שאחרי טיינאנמן, יש בהם ענין, כך שהם לא מיותרים רק לעתים ארכניים יתר על המידה. הכתיבה המפורטת והבחירה לא לחלק את הספר לפרקים, יוצרות ספר דחוס, עמוס, שאינו מאפשר מנוחה גם כשהוא הופך פיוטי. אפילו הרגעים הרומנטיים שהמספר חווה נגועים בפוליטיקה ובפחד. אבל לקורא הסבלני צפוי תגמול מלא: שני קווי העלילה – העבר וההווה – מתלכדים בסופו של הספר בקרשנדו מהדהד ועוצר נשימה.

לצד העלילה המרכזית, מעניין לעקוב אחרי קורותיהן של דמויות בשולי הארועים. אמו של דאי ויי, לדוגמא, היא דמות מרתקת, המייצגת במידה רבה את שורדי המשטר, האנשים שמתמרנים על בסיס יומי בין קשיי המחיה להטרדות המשטרה. היא נעה הלוך ושוב מאמונה להתרסה, מחוסר אונים למניפולציות, מטינה כלפי בעלה ובניה למסירות אימהית, משפיות לטירוף. חייה הם מאבק יומיומי להשרדות בעולם כאוטי.

"תרדמת בייג'ינג" מצטרף לשורה של ספרים מרשימים, המבוססים על ביוגרפיה או על התנסות אישית, אודות ההיסטוריה של סין במאה העשרים, כמו "ברבורי פרא" מאת רונג ג'אנג, שחוותה כילדה וכמתבגרת את "מהפכת התרבות", "לחיות את המוות" מאת ג'אנג שיאנליאנג, שבמשך עשרים ושלוש שנים היה כלוא לסירוגין במחנות עבודה ובמחנות כפיה, ו"בלזק והתופרת הסינית הקטנה" מאת דאי סיג'י, שחווה שלוש שנים במחנה חינוך מחדש.

Beijing Coma – Ma Jian

אחוזת בית

2014 (2009)

תרגום מאנגלית: ענת מוניץ (המקור הסיני תורגם לאנגלית בידי בת זוגו של הסופר, פלורה דרו)

"אני ליאונה" כבש אותי מהעמוד הראשון, שבו נכתב רק ספר ראשון ובו אני נולדת ביבשת אפריקה ונודדת ממנה. היום כבר לא כותבים כך – מסתפקים במספר הפרק, או מחברים כותרת מתחכמת –  וגל של נוסטלגיה לספרים של פעם הציף אותי. קיוויתי שלא אתאכזב בהמשך, ותקוותי התגשמה. "אני ליאונה" הוא ספר יחודי מכותרת חלקו הראשון ועד לשורת הסיום בסופו של הספר השנים-עשר ובו שד ואש גיהינום, חרטה, אהבה ותקווה לעתיד.

ליאונה נולדה באפריקה לאב ישראלי ולאם אמריקאית, שנפגשו בקיבוץ. עברו שנתים מלידתה ועד שניתן לה שמה ליאונה, כשהוריה הוכרחו להנפיק עבורה דרכון בשל מעבר בין מדינות אפריקאיות. עד אז כונתה קופיף, שמש, צפרדעונת, מנגו, ובהמשך חייה ניתנו לה שמות נוספים – לי, לולי, לאה. הוריה אהבו אותה, אך היו בבחינת נעדרים מבחינת הטיפול בה: האב שימש כיועץ חקלאי, והרבה בנסיעות, והאם היתה טיפוס מרחף, שקועה בעצמה, מקוללת במיגרנות. ליאונה אימצה לעצמה גישה חיובית כשבאה לתאר את קורותיה:

אלמלא היו הורי עסוקים כל כך, אפשר ששפע התפנוקים שהקיף אותי היה משחית את אופיי עד שלא היה בכוחי לעמוד בנסיונות הקשים שבאו אחר כך. ואולי שיחק לי מזלי שאבי נעדר הרבה, יותר ויותר הוא נדרש להיעדר, ושאמי, ככל שאהבה אותי, לא תמיד היתה פנויה לפנק אותי ולעתים השאירה את המלאכה הזאת לאחרים. ואם נדמה לכם שציניות מסתתרת מאחורי הטקסט הזה, טעות בידכם. ליאונה נחנה בחוסן הנפשי ובאופטימיות של פוליאנה, בלי העליצות של הילדה הספרותית, אבל עם ראית העולם הנדיבה. שנים רבות תעבורנה לפני שתרשה לעצמה להביע כעס.

תיאור הולדתה, כילדה אהובה שלבואה חיכו בשלוש יבשות (ההורים באפריקה, הסבא והסבתא באמריקה והסבתא בישראל), שימש לה גם הוא כתמיכה וכנחמה:

אבי נהג לספר שלרגע לא בכיתי: משהחלטתי לצאת לאור העולם השרתי מעלי כל דאגה וספק, וחרף משקלי הדל, משקל של זבובונת, התבוננתי בשקט נסיכותי בפנים המחייכות שגהרו להציץ בי מבעד לכילה.

"על מה היה לה לבכות?" אמרה לו אמי. ולי אמרה לא פעם: "אין עוד תינוקת שככה חיכו לבואה בשלוש יבשות".

כריכת הספר מציגה את תמונתו של הצייר פרנץ אייבל "נערה קוראת", והיא משקפת את אחד המרכיבים המהותיים בחייה ובאישיותה של ליאונה, קריאת ספרים. ליאונה מתיחסת לגיבורי הספרים כאל אנשים של ממש. סופי הרעה והאומללה של הרוזנת דה סגיר, ג'יין אייר, היתקליף, דמויותיו של דיקנס, ובראשן דייויד קופרפילד שעל-פי המשפט הפותח את ספרו לא ידע אם יהיה גיבור חייו, אבל בהחלט שאף להיות, ואף ליאונה כמוהו. כל אלה ואחרים, כמו גם החיים המתוארים בספרים, מלווים אותה כאילו היו חלק מן המציאות. הנה דוגמא לדרך בה היא משלבת תיאורים ספרותיים בארועים יומיומיים:

מאחור הבחנתי ששערו של הבחור שמנוני ומלוכלך… עורך הדין עשיר, את זאת ידעתי. וצעיר בניו מוזנח כאחרון העניים ונשלח לשמש כנהג. אולי הילד הזה מאוס על אביו. אולי הוא ממזר: חי בחדר צר בעליית הגג, מתאמץ לשרת ולהתחבב, ובכל זאת לא יזכה באף נתח קטן מירושתו של האב.

חייה של ליאונה משתנים, כששתי הסבתות מגיעות למסקנה שהחיים באפריקה מסוכנים, והן עושות את כל הדרך הארוכה ממקומותיהן כדי לשכנע את המשפחה לעזוב. האב והאם מחליטים להשאר, אבל מאפשרים לסבתות לקחת איתן את ליאונה. הילדה בוחרת לעבור לקיבוץ עם הסבתא הישראלית. ילדת טבע, ללא השכלה מסודרת, תולעת ספרים, דוברת עברית ספרותית, לא רגילה לחברת ילדים, וככזאת היא נדרשת להשתלב בבית הילדים הקיבוצי. תוך פרק זמן קצר היא מסומנת כמוזרה, וחברתה הקרובה היחידה היא זקנה תמהונית. לא אכנס לפרטי העלילה מכאן ואילך כדי להמנע מספוילרים.

בנסיונות הלא קלים שיהיה על ליאונה לעבור, היא תזכר מדי פעם בחוויה שעברה בבית הספר של הנזירות, שבו למדה פרק זמן קצר לפני שעזבה את אפריקה. בשל עבירה שולית שלא באשמתה, היא נידונה לרכון לפני מנהלת המוסד ולספוג עונש מכות. ההחלטה "לא לרכון" שוב לעולם מלווה אותה כמוטו. ההחלטה הזו, כמו ההשענות על זכרונות היותה ילדה אהובה בשלוש יבשות, יחד עם הנדיבות הטבעית והאופטימית שלה, מהווים את מסד אישיותה. למרות שהעקרונות הללו לא משתנים לכל אורכה של התקופה המתוארת בספר, ליאונה היא גיבורה מתפתחת. גיל הראבן בראה דמות אמינה של ילדה, שהתפתחה בעקביות לדמות אמינה של נערה ושל אשה צעירה.

הקריאה בספר היא חוויה נעימה וסוחפת. השפה מרשימה, הדמויות חיות, וליאונה לא במהרה תישכח. אוהבי קריאה ייהנו למצוא בו אינספור אזכורים לספרים טובים, המשתלבים במהלך הארועים בטבעיות ובחן.

לקריאת העמודים הראשונים

הוצאת אחוזת בית

2014

כותרת משנה: שיחות עם עצמי

נלסון מנדלה הוא מדמויות המופת של זמננו. האיש ישב בכלא קרוב לשלושים שנה, שבמהלכן היה נתון לשרירות ליבם של הסוהרים, מכתביו ברובם לא נשלחו לנמעניהם, ומכתבים שנשלחו אליו לא תמיד הגיעו, שעות הביקור אצלו קוצצו בעקביות, וכשאמו נפטרה ובנו נהרג בתאונת דרכים לא אפשרו לו לצאת ללויות. ועוד לא הזכרתי את הסיבה שהביאה אותו לכלא – מדיניות האפרטהייד הגזענית המרושעת. כתוצאה מכל אלה היו רוב בני האדם יוצאים לחופשי חדורי שנאה ותאוות נקם, אבל מנדלה בחר בדרך של הידברות ושיתוף פעולה, והביא למהפך של ממש בדרום אפריקה. באחד הקטעים שהרשימו אותי ביותר בספר, הוא מתכנן ארוע ברביקיו, ורוצה להזמין אליו כמה מן הסוהרים, כולל סוהר שהתעלל פיזית באסירים. לגמרי נקי מרגשות טינה.

יש משהו מטעה בשם הספר, שכן מנדלה אמנם נתן את ברכתו למיזם, אבל לא היה שותף לביצוע. השם "שיחות עם עצמי" נושא הבטחה לקטעי הגות מעמיקים, אבל הספר נערך מתוך תפיסה אחרת לגמרי. הוא מורכב מדברים שכתב מנדלה במשך השנים – קטעים מתוך מכתבים, פסקאות מתוך ספר המשך לאוטוביוגרפיה שלא ראה אור, הערות ותזכורות לעצמו – ומקטעי שיחות עם מראיין ועם ידיד שתיווך בינו לבין המו"ל של ספרו האוטוביגרפי (ראה אור בעברית בשם "לוחם חרות").

בתחילה לא הבנתי את ההגיון שבמבנה הזה, שכן לפחות בחמישים העמודים הראשונים הוא נראה לי מקוטע ובלתי קוהרנטי. אבל בהדרגה עלתה וצפה דמותו של מנדלה מתוך קטעי הדברים, והמנהיג והאיש הפרטי נעשה מוכר וקרוב. התערובת של קטעי מדיניות ותפיסת עולם, עם קטעים פרטיים של אדם בודד העוקב בתאו אחר משקל ולחץ דם, ועם כאבו של איש משפחה שמורחק מילדיו, מתחברת לשלם הגדול מסכום חלקיו. אין ספק שנלסון מנדלה ראוי להיות מצוטט ומוכר. בנוסף להיכרות עם מנדלה למדתי מהספר עובדות שלא ידעתי אודות המאבק באפרטהייד.

הנה ציטוט (חלקי) של דברים שאמר מנדלה בענין תפיסתו את בני האדם:

סטנגל (המראיין): אנשים אומרים, "הבעיה הגדולה של נלסון מנדלה היא שהוא מגזים בנכונות שלו לראות את הטוב אצל אנשים אחרים". איך אתה מגיב על זה?

מנדלה: …אומרים את זה ממש מאז שנות הנעורים שלי, ואני לא יודע… אולי באמת יש בזה גרעין של אמת. אבל אם אתה דמות ציבורית, אתה חייב להניח שאנשים הם בעלי יושרה עד שיוכח ההפך… רק כאשר מוכח ההפך, רק אז אתה צריך להתמודד עם הענין, עם הפרת האמון הזאת, ולשכוח מזה. משום שבחיים זאת הדרך להסתדר עם אנשים… חובתנו היא לעבוד עם בני אנוש כבני אנוש, לא משום שאנחנו חושבים שהם מלאכים… אני לא רוצה לפחד מהעובדה שאדם עושה כמה טעויות ויש לו חולשות אנושיות. אני לא יכול להרשות לעצמי להיות מושפע מזה.

בשורה התחתונה: ספר ראוי מאוד לעיון.

Conversations with Myself – Nelson Mandela

הוצאת אחוזת בית

2013

תרגום מאנגלית: קובי מידן

באפריל 2003, כשההפגזות האמריקאיות ניפצו חלונות בביתו בבגדד, נטל עלי את אשתו ואת שבעת ילדיהם, העמיס מעט חפצים על המונית שלו, וניסה להמלט. הוא האמין שאם יסע בין שתי משאיות, יהיה מוגן מהדף. לרוע המזל שתי המשאיות האלה היו יעד לטילים. אשתו הספיקה להשליך מבעד לחלון את התינוקת חאורה, שיצאה כמעט ללא פגע. שאר בני המשפחה נפצעו ונכוו. חלקם נהרגו במקום, האחרים מתו מפצעיהם באותו היום או למחרת. זהרה בת השלוש, שנכוותה בכל גופה, אושפזה במצב קשה בבית חולים.

האלה ג`אבר, עתונאית לבנונית-בריטית מוערכת, הסתובבה בבתי החולים של בגדד, וליבה נחמץ למראה הקורבנות החפים מפשע, ובעיקר למראה הילדים הסובלים. בעקבות פגישה שלה עם ילד שידיו נקטעו, החליטה להשתמש בכוחה כעתונאית ולגייס תרומות לסיוע לילדים. מערכת ה"סאנדיי טיימס" ביקשה ממנה לאתר ילדה יתומה פצועה שתהיה "הפנים של הקמפיין". לאחר שעברה בכמה בתי חולים הגיעה האלה אל זהרה, ונפשה נקשרה בנפש הילדה, שהיתה מסוממת מתרופות להקלת הכאב, וחבושה כמעט כולה. משהו בפנים היפות של הילדה נגע ללבה של האלה, והיא נרתמה באופן אישי לנסיונות הנואשים להציל את חייה.

האלה ג`אבר כורכת את סיפורה האישי בסיפורה של המלחמה בעירק ושל קורבנותיה. האלה, ילידת לבנון, נשואה לצלם עתונות בריטי. לאחר כמה שנות נישואין התברר לה כי היא עקרה. היא נקלעה למשבר אישי קשה, עברה סדרה מתישה של טיפולים, אך לשווא. עם השנים למדה לחיות עם האכזבה והתסכול, והשקיעה את עצמה בקריירה מרשימה של כתבת חוץ, שסיקרה כמה מזירות המלחמה הקשות ביותר במזרח התיכון. המפגש של האלה עם זהרה הצית בה מחדש את יצר האמהות שמעולם לא כבה. בעצה אחת עם בעלה הציעה לסבתה של זהרה לאמץ את שתי האחיות שניצלו.

הספר מיטיב לתאר את זירת המלחמה הסבוכה בעירק, ומצליח להלך בין הטיפות ולא להפוך לפוליטי. ליבה של האלה נתון לקורבנות שנקלעו לאש על לא עוול בכפם. היא מתארת ארועים, אבל לפחות בספר אינה נוקטת עמדה או מפרשת את הגורמים שמאחורי המלחמה. היא רואה את הטוב ואת הרע בכל צד: בסצנה לקראת סוף הספר, שמדגימה את הגישה הזו, היא מתארת את החיילים האמריקאים ששירתו בעירק כשהם בחופשה בביתם, ומוצאת את הצד האנושי בחיילים הקשוחים שפגשה בעירק.

הספר נוגע ללב בסיפור האנושי של האלה, מעניין בהיבט של חיי העתונאים המסקרים את המלחמה, ופותח חלון אל עולמם של הקורבנות.

The Flying Carpet To Baghdad – Hala Jaber

הוצאת אחוזת בית

2011 (2009)

תרגום מאנגלית:  דנה אלעזר-הלוי

 

כשהגיע ג'ון סטיינבק לגיל המופלג של חמישים ושמונה שנה, נוכח לדעת שכבר מזמן לא הזדמן לו להפגש עם אמריקה, שעליה הרבה לכתוב (מכאן שמו המלא של הספר "מסעותי עם צ'רלי בחיפוש אחר אמריקה"). לפיכך הזמין טנדר (שזכה לשם רוסיננטה), בנה עליו ביתן מגורים, ויצא לדרך (בפינת הרכילות יש לציין, שסטיינבק סבל מהידרדרות בבריאותו, ואף איבד את הכרתו מספר פעמים ללא סיבה ברורה. אשתו סברה שהמסע נבע גם מהצורך להוכיח לעצמו שאינו זקן). התלווה אליו כלבו צ'רלי (ראו את השניים בתמונה שעל הכריכה). המסע התחיל בניו-יורק, עלה צפונה, חצה את ארה"ב ממזרח למערב, ירד דרומה לאורך החוף עד קליפורניה, חזר מזרחה לטקסס, והסתיים בניו-אורליאנס.

נתחיל מהסוף: באחרית דבר טוען ג'יי פאריני שסטיינבק יכול היה להעלות את רמת הספר אם היה יוצא בהצהרות נבואיות אמיצות יותר על ה"אמריקניות" (זה לא הניסוח  המדויק, אבל זו רוח הדברים). מכיוון שלא עשה זאת, נותרנו עם ספר מסע מקסים. האם היה מקום לצפות לביקורת כלל אמריקאית? לדעתי לא. סטיינבק בחר במודע לעבור בעיקר באזורים כפריים, לא ביקר בכל המדינות, ולבטח לא ערך מחקר מדעי. הוא תיאר את התרשמותו מן המקומות שראה ומאנשים שפגש. בעיני, יותר משזהו ספר על אמריקה, זהו ספר על סטיינבק באמריקה, ובזה יופיו וכוחו. סטיינבק עצמו לא התיימר לספר סיפור אוביקטיבי על אמריקה. באמירה צדדית סיפר על ביקור שערך בפראג. בדרכו חזרה משם פגש מכר שלו, וכשהשוו חוויות והתרשמויות נראה היה שכל אחד מהם ראה פראג שונה. לפיכך הוא בא לספר על אמריקה כפי שנראתה לו, ולא יותר מזה. לפעמים נוצרת תחושה שהוא עדין במתכוון בניסוחיו, נמנע מהלעביר ביקורת בוטה, אבל כשמגיעים לפרק על ניו אורליאנס מגלים שכשהוא כועס ומאוכזב אין לו בעיה להביע זאת. האמירה הכללית הגורפת היחידה שלו מתיחסת ל"אמריקניות": לדבריו, יש דבר כזה, וכתוצאה מכך המשותף בין אמריקאי מהצפון הקר לאמריקאי מהדרום העמוק רב יותר מזה שבין אמריקאי ואנגלי, לדוגמא, גם אם כלפי חוץ אורח חייהם דומה.

הספר כתוב בשילוב של רצינות והומור. מובאים בספר תיאורי טבע יפיפיים לרוב, תיאורי מפגשים עם אנשים שונים לאורך הדרך, והערות של סטיינבק על מה שראו עיניו. הוא מרבה להתייחס לאיכות הסביבה, הרבה לפני שהנושא הפך אופנתי (הספר נכתב ב-1960), ומתאר בעצב את ערמות הזבל והגרוטאות שהאדם מייצר. הוא מקבל את הקידמה, אך בו בזמן מצר על אובדן הפשטות הכפרית. הוא מתעב את העיור, למרות הכרחיותו, ומתנחם במחשבה על תנועת המטוטלת שהיום נעה מן הכפר אל העיר, ומחר – כשהעיר תגדל עד להתפקע – תנוע חזרה מן העיר החוצה.

אחד הפרקים מוקדש לביקורו של סטיינבק בעיר הולדתו סלינס שבקליפורניה. הוא מגיע למסקנה שאליה הגיע תומס וולף: אי אפשר לחזור הביתה (You can’t go home again– שם ספרו של וולף). הבית כבר אינו מקומו, אבדו ריחות ילדותו ונופי נעוריו, וכבר מזמן אינו חלק מן החברה המקומית. למרות קבלת הפנים לה הוא זוכה, הוא ממהר להסתלק משם.

התחנה האחרונה במסע היא בניו אורליאנס. באותם ימים התקבלו לראשונה שני ילדים שחורים לבית ספר לבן. מדי בוקר ומדי צהרים התיצבה בשערי בית הספר קבוצת אמהות, ובחרפות וגידופים קידמה את פני הילדים השחורים, כמו גם את פני ההורים הלבנים שהעזו להמשיך לשלוח את ילדיהם אל בית הספר. סטיינבק מתאר בזעזוע את ההתבהמות של "המריעות", כפי שכונו ע"ש צעקותיהן, ומתאר גם כמה מפגשים עם שחורים ולבנים בדרכו החוצה מניו אורליאנס. פרק מריר המסיים ספר מתוק. אין פלא שלאחר החוויה הזו די יצא לו החשק להמשיך לטייל, או כפי שהוא הגדיר זאת – המסע החליט לבוא אל סופו.

ספר מעניין, כתוב בכשרון, קריא, ומומלץ מאוד.

ולקינוח, ציטוט של קטע שאהבתי במיוחד: 

נראה שבתור סופר היתה לי ילדות בת מזל. סבי, סמיואל המילטון, אהב כתיבה טובה, וגם ידע מה זה, והיו לו כמה בנות משכילות, ביניהן אמי. לפיכך, בסלינס, בארון הספרים הגדול העשוי עץ אגוז ודלתות זכוכית, היה אפשר למצוא דברים מוזרים ונהדרים. הורי מעולם לא הציעו אותם, ודלתות הזכוכית כמובן שמרו עליהם, אז נאלצתי לגנוב דברים מהארון ההוא. זה לא היה אסור בבית, אבל גם לא עודדו את זה. היום אני חושב שאילו אסרנו על ילדינו הבורים לגעת בדברים הנפלאים שבספרות שלנו, אולי הם היו גונבים אותם ומוצאים בהם עונג כמוס.

Travels with Charley in Search of America – John Steinbeck

הוצאת אחוזת בית

2007 (1962)

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר