נאוה, אשה צעירה בשנות השלושים לחייה, שכלה את בעלה ואת בנה בתאונת דרכים. האובדן גורם לה להרגיש שחייה מאחוריה, והיא מצמצמת את רמת הפעילות והמעורבות שלה למינימום, שמאפשר קיום זהיר עם פוטנציאל מינימלי לחשיפה לכאב. היא נועלת את הדירה, בה ניהלה חיי משפחה, ועוברת לגור בדיור מוגן, שם היא מגנה על עצמה בפני המראה היומיומי של משפחות צעירות. במקביל היא נוטשת קריירה כמעצבת פנים, ובוחרת בעבודה חדגונית כקופאית בסופרמרקט. כסף לא חסר לה – הביטוח פיצה אותה על אובדן יקיריה – והעיסוק שבחרה הוא רק דרך להעביר את הזמן, לעמעם את חושיה ולצמצם אותם.
כשאני מתכננת לכתוב סקירה על ספר, היא מתחילה להתגבש מעצמה תוך כדי קריאה. עם הספר הזה נכתבה לה בראשי המלצה בלתי אוהדת. לא הרגשתי את הכאב של נאוה, הדמות שלה היתה לא משכנעת על גבול חוסר אמינות. חשבתי שצריך "כשרון" מיוחד כדי להרחיק ממני את דמותה של אם מיוסרת, ומשפט הפתיחה של הסקירה – "אני אהיה מן הסתם בעמדת מיעוט" – כבר נוסח. אבל זו מירה מגן, ואני בדרך-כלל אוהבת את הספרים שלה ("וודקה ולחם" ו"ימים יגידו אנה" הרשימו אותי), אז השעיתי את ההסתיגויות והמשכתי. וככל שהתקדמתי בקריאה נאוה הלכה והתקרבה אלי. במבט לאחור, נראה לי שהסופרת בכשרונה הצליחה לגרום לי להרגיש את הניתוק של נאוה, ומשום כך הרגשתי גם אני מנותקת ממנה. נאוה חושבת שהיא מבינה את הבחירות שהיא עושה, היא אטומה לדעות אחרות, ולמען האמת קשה להתווכח איתה או להפעיל כנגדה טיעונים הגיוניים: זו הדרך שלה להתמודד, וההשתבללות הזו נחוצה לה.
את חלקו האחרון של הספר קראתי במתח ובתקווה. המפנה לקראת הסיום הפתיע אותי. לא צפיתי התרה כזו, ולמרות זאת השתכנעתי לגמרי שהיא אפשרית, אפילו הגיונית למרות שכולה רגש.
בשורה התחתונה: כואב אך מומלץ
כנרת זמורה ביתן
2014
סקירות ספרים 