תגית: אחים

דניאלה, גלעד, ארז ומור הם ילדיהם של רופא מנתח בכיר ושל רופאת חדר מיון שפרשה מעבודתה. המשפחה מתגוררת בוילה בשכונת יוקרה חיפאית, נודדת לארצות הברית לתקופה מסוימת בעקבות עבודת האב ושבה ארצה, הצאצאים למדו בבתי ספר טובים, דניאלה בבגרותה היא ציירת וצלמת מוערכת, גלעד איש הייטק מבוסס, ארז החייל כדורסלן מוכשר שזוכה לגור בוילה ביחידה עצמאית המצוידת במיטב מכשירי הכושר, מור הצעירה היא עדיין תלמידת תיכון. החיים הטובים של היפים והעשירים. האמנם?

מאחורי החזות היפה מסתתרת אומללות אינסופית. אם המשפחה היא פסיכופתית מתעללת, משיתה על ילדיה עונשים פיזיים ונפשיים ללא סיבה וללא תכלית, משסה אותם זה בזה, גורמת להם לחשוד זה בזה עד כדי שנאה הדדית. האב מעדיף לשקוע בעבודתו, להותיר את ה"חינוך" בידי אשתו, ולא לשאול שאלות מיותרות. כל אחד מן הארבעה חווה את משטר האימה בדרכו, ומתמודד עם מכאוביו ועם תסכוליו רוב הזמן לבדו. דניאלה וגלעד, שהתגוררו בצעירותם יחדיו באותה יחידה שבה מתגורר כעת ארז, מצאו לזמן מה נחמה זה בזרועות זה, מוסיפים את סוד הטאבו של גילוי עריות לסודות שהם מסתירים מן העולם כולו. לארז ולמור אין את הנחמה הזו. מור בטוחה שארז הוא פריבילג שנהנה מן השפע המורעף עליו ביחידה המבודדת שלו, ושונאת אותו משום כך. ארז, שמשלם ביסורים עבור השפע, בטוח שמור אינה סובלת כמוהו ושונא אותה משום כך. אמם מזינה את השנאה ההדדית הזו, "מטפלת" בכל ילד בנפרד.

הספר נפתח כשדניאלה, שחייה הם כאוס של חיפוש דרך ומפלט בתחום האמנות ושל כניעה לניצול מיני, נזרקת על ידי הסוכן הנצלן שלה, ובמקום להתאבד, כפי שתכננה תחילה, היא מחדשת את הקשר עם גלעד שנותק למספר שנים, כי אין אדם בעולם שמכיר אותה טוב יותר ממנו, ואין מי שאוהב אותה יותר ממנו. גלעד, הפדנטי עד כדי כפייתיות, מקצה לה חדר בדירתו, ומעמיד עצמו לרשותה כדי שתוכל לארגן את חייה מחדש. העלילה שמתגלגלת מכאן חושפת את שעבר על ארבעת האחים מילדותם ועד היום, ואם כי היא כואבת ומייסרת היא גם מצביעה על כוחה של אחווה אחאית להביא לשחרור, או למצער להתרחקות מן הפגיעה ולבטחון.

גל אלגר כותבת מדויק ורגיש. היא אינה נמנעת מתיאורים של העונשים הדרקוניים שהמציאה האם, אך מצליחה לא להגדיש את סאת תיאורי ההתעללות, ומצביעה, בצדק, בעיקר על הנזק הנפשי שנגרם לארבעת הצאצאים, כנראה לתמיד. ארבעת גיבוריה לוקים לא אחת בפגמים, אבל היא אינה שופטת, לא את גילוי העריות, לא את האלימות שפורצת לעתים תחת האיפוק, לא את העוינות כלפי מי שמושיט יד מסייעת. יש כאן בבירור אשמים מול קורבנות, ונפשם של הקורבנות, כפי שמעיד השם המוצלח מאוד של הספר, צרובה. את הצריבה הזו צריך להרגיע, סביבה צריך ללמוד לחיות, אבל למחות אותה כליל אי אפשר. אם יש בספר מסרים, אלה הם, לדעתי: אלימות משפחתית מתחוללת גם בסביבה של רווחה כלכלית וכבוד מן הסביבה, ונזק חמור שנגרם לנפשות צעירות נותר איתן גם בבגרות.

הספר מציג ארבע דמויות שונות מאוד. גם במשפחות נורמטיביות ילדים מתפתחים בכיוונים שונים, אך תחת ה"חינוך" הדרקוני שחוו השונות ביניהם מרתקת, בעיקר בהיבטים של האופן בו התמודדו עם מה שעבר עליהם ושל יחסם כלפי הוריהם. גלעד הוא טיפוס קשוח, גם אם הוא מעורער מבפנים, חדור מטרה להציל את אחיו ואחותו, ומבחינתו אין פתרונות ביניים: "יש רע, יש טוב, תבחר בטוב". הוא אינו מעוניין בתירוצים, בסליחה. בתוכו שוכן ילד שכמֵה לאהבה ולשייכות, אבל הוא יודע שאת העבר אי אפשר לתקן. דניאלה רוצה להבין, ולשם כך היא מוכנה לשמור על קשר עם הוריה ולהתייצב בכל פעם שאמה קוראת לה, גם אם היא יודעת בוודאות שתצא מרוסקת מן הפגישה. "לטוב ולרע, היא אמא שלי", היא אומרת לאחיה שתוהים, כמו הח"מ, על היענותה. בשונה מגלעד היא "מוכנה לסלוח. לכולם. לכל מי שפגע בי אי־פעם", היא רק לא יכולה לדעת אם בקשת הסליחה (של אביה) היא אמיתית או מס שפתיים. ארז, שלמרות הכל מהסס לבחור בבריחה מהבית, מסביר כי "אני לא רוצה מקום בטוח, אני רוצה להרגיש אהוב", ומעדיף להאמין שאמו אוהבת אותו גם אם האהבה המעוותת הזו חורתת בו צלקות. מור, הצעירה מכולם, אולי תהיה זו שתחלים יותר מהאחרים בזכות גילה והסתגלנות שלה והתמיכה של אחיה. פה ושם גם עולה, בעיקר אצל שני האחים המבוגרים, השאלה של הגנטיקה: כמה, אם בכלל, יש בהם מהוריהם? מחשבה מטרידה.

הספר מעלה אל המודעות את נושא האלימות המשפחתית שאסור לטאטא תחת השטיח, והוא מציג באופן חי ארבע דמויות מאובחנות היטב ומעניינות. יחד עם זאת, שני דברים הפריעו לי. האחד סגנוני – לטעמי אפשר היה לקצר אותו מהותית ולהמנע מחזרות, ועוצמתו לא היתה נפגעת, אולי להפך. השני מהותי (המשפטים הבאים כוללים מעין קלקלן) – בדפים האחרונים האב, שהיה בבחינת נעדר מנטלית כל השנים, עובר מהפך ומבקש לפצות את צאצאיו. הסופרת, כך נראה לי, מעניקה לו מחילה שאינו ראוי לה, ואף יותר מזה, מעניקה לו הסבר. דניאלה, שמספרת את העלילה בגוף ראשון מגיעה להכרה כי "הוא היה שקוע כל כך עמוק בעולם ההגיוני שלו, עד שלא העלה בדעתו שקיים עולם מקביל. שטירוף כזה יכול להתקיים". אפשר אולי להבין חברים שחשו שמשהו אינו תקין ונמנעו מלשאול, ואפשר אולי בדוחק להבין אנשי מקצוע שסונוורו ממעמדם של ההורים והדחיקו סימני אזהרה. אבל האב היה צריך לדעת, ואין לו תירוץ.

על אף ההסתיגויות – חשוב ומומלץ.

קינמון

2025

המשורר ויקטור גורדון (דמות בדויה) נמנה עם חברי הוועד היהודי האנטי-פשיסטי, שעזרתו לברית-המועצות בתקופת מלחמת העולם השניה לא עמדה לזכותו כשסטלין החליט לחסלו. ויקטור נלקח למרתפי לוביאנקה, ונשלח אל גולאג, שבו לא היה לו סיכוי לשרוד. לאשתו המשוררת טוניה הוצעה עסקה אכזרית. בוריס מורוזוב, איש הק.ג.ב שהתאהב בה, איפשר לה לחמוק מן הגורל שציפה לויקטור אם תסכים להתגרש מבעלה ולהנשא לו. אם היתה דוחה את ההצעה, היתה חורצת בכך את גורל תינוקם אלכס, שהיה נמסר, אם היה שורד, לבית יתומים סובייטי. היא נישאה לבוריס, וילדה בן נוסף, דמיטרי. אלא שבברית-המועצות של סטלין איש לא היה בטוח. כשהיה אלכס בן שלוש ודמיטרי בן שנתיים, הוצאה טוניה להורג. על קיר תאה הספיקה לחרוט הודעה לבוריס, ובה ביקשה שיציל את שני הילדים, והביעה את בטחונה שאחותה נינה, שהתגוררה בארצות-הברית, תסכים לקבל את אלכס. בוריס הספיק לשלוח ילד אחד אל נינה ואת השני לבית יתומים לילדיהם של גיבורים סובייטיים, בטרם הועמד אף הוא בפני כיתת יורים.

עלילת "האחים" עוקבת אחר גורלם של שני הילדים שהופרדו אל עולמות שונים לחלוטין. אלכס חי בניו-יורק אצל נינה, שהיתה קומוניסטית אדוקה ומעולם לא התערתה באמת במקומה החדש. הוא נאבק על מקומו בחברה האמריקאית בתקופה שבה כל מה שהריח מקומוניזם היה מפחיד ושנוא. בהדרגה גיבש לעצמו דעות משלו, ואף נקלע לעימותים עם דודתו, שסירבה להתפכח גם כשהעובדות טפחו על פניה. הוא רכש חברים, נהנה מחיים נוחים, מצא אהבה, ובמימונה של נינה המשיך בלימודים גבוהים. את דמיטרי זכר בקושי, ורק כשגילה במקרה שהוריו הוצאו להורג כבוגדים, ולא נהרגו בתאונה כפי שסיפרה לו נינה, ניסה לאתר את האח הנעלם. הוא לא קיבל תגובה.

דמיטרי מצא את עצמו בגיהינום. בית היתומים היה מקום מושחת, והילדים סבלו מרעב ומקור. כדי לשרוד הם נאלצו לגנוב, לרמות, לנקוט באלימות. הוא הפך קשוח, קר לב, נחוש לא לתת לנסיבות לרמוס אותו. כשגילה שאביו הוצא להורג רק משום שהיה נשוי ליהודיה, או כך ספרו לו, התעוררה בו שנאה כלפי היהודים כולם. היתה רק דרך אחת שבה יכול היה ללכת, דרכו של אביו אל הק.ג.ב.

לא אוסיף פרטים על העלילה. מיכאל בר-זהר רקם סיפור מותח, שמשלב יחדיו במיומנות רבה את הסיפורים האישיים של האחים עם עלילות ביון מורכבות הכרוכות בארועים אמיתיים. בין האישים והארועים בספר אזכיר את הרצח ביער קאטין, פרשת הזוג רוזנברג, משבר הטילים בקובה, ריינהרד גהלן, הפלישה לאפגניסטן, ארגון פמיאט, ועוד. עולם הביון, שלדעתי בר-זהר הוא מטובי כותביו, הוא מבוך אינסופי שמתנהל בו משחק מוחות אכזרי, וגיבוריו הם בו זמנית מפעילים ובובות על חוט.

מדי פעם אני חוזרת אחרי שנים אל ספרים שאהבתי, סקרנית לגלות אם עדיין אעריך אותם. פעם אחת בלבד קראתי ספר בשנית מיד לאחר שסיימתי את הקריאה הראשונה. מה שנחשף עמודים ספורים לפני סיום הספר שומט לסת, ומאיר באור חדש את כל מה שהתרחש קודם לכן. אין כמעט מנוס מלשוב ולקרוא אותו עם המידע הזה, ולתהות יחד עם שני האחים על הגורל ועל האופן בו מתעצבים בני האדם, אופיים ודרכם. זו היתה, אם כן, קריאה שלישית אחרי שנים רבות, והספר עדיין מרתק.

מומלץ מאוד.

הוצאת מגל

1994

אי-שם, במקום לא מזוהה, בלבו של מדבר, פורח פרדס, ולידו מתגוררים אמד ועזיז, תאומים בני תשע, עם הוריהם. המדינה בה הם חיים שרויה במלחמה שנסיבותיה אינן ברורות, ומעבר להרים המקיפים אותה משוגרות פצצות קטלניות, אחת מהן הורגת בפתח הספר את סבם ואת סבתם של הילדים. המלחמה המתמשכת כבר השפיעה על חייהם של השניים: בתי הספר נסגרו, לאזורים מסוימים אסור להתקרב, חבר בן גילם נעלם, והם מבינים שהקריב את חייו כדי לנקום באויב. כעת מתדפקת המלחמה על דלתם ממש. אחד ממנהיגי האזור מביא אל אביהם חגורת נפץ, ודורש ממנו לבחור באחד מבניו כמרטיר הבא. אי אפשר להמשיך לתאר את העלילה מבלי להכנס לספוילרים, ולכן אעצור כאן.

כשסיימתי לקרוא את הספר כבר היו כתובים לי בראש ראשי פרקים לסקירה שלילית. הוא נראה לי תלוש. ההמנעות של הסופר מהתיחסות כלשהי לנסיבות סכסוך הדמים, הנחת העובדות על הנייר ללא פרשנות, נראתה לי כדרך להתחמק משאלות אמיתיות. המינימליזם של הסגנון נראה לי עצלני. לקראת סיומו של הספר, מיכאל, מחזאי אמריקאי, אומר לאח ששרד: "אתה צודק, אני לא יודע כלום. העזתי לכתוב מחזה על מלחמה בלי לדעת כלל מה היא נושאת בחובה, ומה היא מעוררת". חשבתי שזהו מקור החולשה של הספר, הסטריליות של הכתיבה ממרחק. אני עדיין חושבת שזו נקודה לחולשה, אבל לאחר שנתתי לספר יום לשקוע, אני רואה בו הרבה מעבר למה שראיתי קודם לכן.

"הפרדס" הוא ספר מתעתע, אף לרגע אינו חד-משמעי. פרטים משמעותיים מתגלים במהלך העלילה, ומשנים את כל מה שחשבנו עד לגילוי. הדינמיקה בין האחים מרתקת – האומץ והפחד, הכעס על הגורל וקבלתו, הבחירה בחיים או במוות – ואף אחד מהם אינו מאופין כדמות חד-גונית מובדלת. הבחירה להתמקד בילדים מנטרלת מצד אחד את כל הפוליטיקה שברקע, ומאפשרת להתמקד בשאלות הקשות שמתעוררות במלחמה. מצד שני הבחירה הזו מותירה את המבוגרים בצד, לא מספיק מפוענחים. יש לכאורה אלטרנטיבה להציל את הילדים – אחותה של האם המתגוררת באמריקה מפצירה בה להצטרף אליה – איזו אם לא תלחם כלביאה לממש את האלטרנטיבה? איזה אב יסכים להקריב את בנו בלי להתקומם? ובכלל, איזו תרבות היא זו החוגגת את המוות? אין בספר התיחסות לנושאים אלה, מן הסתם במתכוון (אם כי נדמה לי שאפשר לפרש את הדרך בה תיאר את החגיגות כהבעת דעה בדבר חוסר הברירה של החוגגים). טרמבלה מנקה את העלילה מכל מה שסביב הנושא שבחר להעמיד במוקד. החוסר הזה הפריע לי, אבל אולי די במה שכן נכלל בספר. גם כך, כפי שהוא, הוא גורם לי לחשוב עליו מחשבות דמויות מטוטלת, פעם כך ופעם אחרת.

מיכאל, המחזאי שהוא אולי בן דמותו של טרמבלה, כתב את המחזה על המלחמה מן המניעים הבאים:

הוא לא כתב את הטקסט אך ורק כדי לעורר את מחשבותיהם של תלמידיו. גם הוא עצמו הגה בשאלת הרוע. קל מדי להאשים את הרוצחים או את חיות הטרף שביצעו את פשעי המלחמה. בוודאי ובוודאי כשהמאשים חי רחוק מן הנסיבות שחוללו את הסכסוכים הללו, ששורשיהם אבדו בנבכי ההיסטוריה. מה היה עושה הוא במצב כזה? האם היה מסוגל, כמו אלפי גברים אחרים, להרוג בשם ההגנה על רעיון, על פיסת אדמה, על גבול, על דלק? האם גם הוא היה שוקל להרוג חפים מפשע, נשים וילדים? או שמא היה לו האומץ לסכן את חייו ולסרב לפקודה להרוג בלחיצה על ההדק אנשים חסרי ישע?

האסוציאציה שלי מתיאור מיקום העלילה היתה צפון אפריקה. במאמרי ביקורת שנכתבו בשפות אחרות מצאתי אסוציאציה של המזרח התיכון. אני מניחה שיהיו קוראים ישראלים שיראו באמד ובעזיז ילדים פלשתינאים, וכבר ראיתי הערת ביקורת על הבחירה של המתרגמת במילה מרטיר – זו המילה שבחר הסופר עצמו – ולא בשאהיד. בעיני הבחירה הזו נכונה: היא עוקבת בנאמנות אחרי ההחלטה של הסופר, ונמנעת מהמרה של הכללי בפרטי. גלישה לדיון בפרטי היא מן הסתם בגדר בלתי נמנע, ונקודת הראות המרוחקת על מגבלותיה – איש חגור בחגורת נפץ הוא איום ממשי עבור הקורא הישראלי ותמונה בעתון עבור הכותב הקנדי – עשויה לתרום.

לספר מצורפת אחרית דבר מעניינת מאת המתרגמת.

L’orangerie – Larry Tremblay

תמיר // סנדיק

2016 (2013)

תרגום מצרפתית: רוני אפרת