עושה רושם שבשנים האחרונות ספרים אודות אנשים זקנים הפכו לאופנה. חלקם עוסקים בכאב בבעיות של מחלות ושיכחה, כמו "אליזבת איננה" ו"חייו השניים של אברם פוץ", אחרים משגרים את הזקן למסע רוחני-פנימי שנועד לסגור מעגלים, כמו "המתיקות שבשכחה", או מוציאים אותו מן המשבצת של חוסר האונים והתשישות, ומשגרים אותו למסע פיסי, כמו "הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם", "ההזדמנות האחרונה של ביל וורינגטון", ו"המסע הבלתי סביר בעליל של הרולד פריי". "אטה ואוטו וראסל וג'יימס" מצטרף לאופנה זו.
אטה בת ה-83 משאירה יום אחד פתק לבעלה אוטו, ובו היא מודיעה לו שיצאה לדרך כדי לראות את הים. היא לוקחת איתה ציוד מינימלי, וכן פתק בו רשומים שמה ושמות בני משפחתה, למקרה שתשכח מי היא. אוטו לא יוצא לחפש אחריה. הוא נשאר בבית, מעביר את ימיו בכתיבת מכתבים אל אשתו, מכתבים שאין לו בעצם לאן לשלוח, וביצירת דמויות מעיסת נייר. מי שכן יוצא לחפש את אטה ולהחזיר אותה הביתה הוא ראסל, שכן וחבר קרוב. במקביל לתיאור מסעה של אטה, כשרק ג'יימס הקויוט נלווה אליה, מגוללת העלילה את קורותיהם של שלושת החברים, החל בילדותם, עבור בהיכרותם כשאטה התמנתה למורה בתיכון בו למדו אוטו וראסל, דרך חוויות מלחמת העולם השניה, וכלה בהווה. באמצעות חייהם הפרטיים של השלושה מתוודע הקורא לחיים בקנדה הכפרית של המחצית הראשונה של המאה ה-20.
למרות ההומור השזור בתיאורי המסע האבסורדי, הספר סובב סביב הכאב. חיי השלושה מושפעים עמוקות מחוויותיהם במלחמת העולם השניה. אוטו שהתגייס חווה ישירות את טראומת אובדנם של חברים. ראסל, שבשל נכותו נותר בבית, התאהב באטה, אך נותר בצד עם שובו של אוטו. ואטה, שחוותה את הריחוק מאהובה, ואת משולש האהבים עם ראסל, חיה כעת, בשנותיה המתקדמות, את הטראומה של אוטו. בשלב מסוים הפתק שלקחה איתה כבר אינו מסייע לזכרונה, ובראשה היא ואוטו הם אותו אדם. לא בכדי בחרה לצאת למסע דווקא אל הים, כי בים איבד אוטו את החבר הקרוב מכולם.
"אטה ואוטו וראסל וג'יימס" הוא ספר רגיש ונוגע. יחד עם זאת הוא ספר שמתנהל יותר מדי על פני השטח, עם המון חורים בעלילה. לעומת הפירוט הרב בו מסופרים פרקי הילדות והנערות, על הבגרות לא נאמר דבר וחצי דבר, והחוסר הזה ניכר כשמנסים להבין את הדמויות לעומק, לגשר על פער השנים בין אז לעכשו, ולהבין את העכשו לאור כל מה שקרה לפניו. בשל החוסרים הללו, זוהי המלצה מסויגת.
Etta and Otto and Russell and James – Emma Hooper
כתר
2015 (2015)
תרגום מאנגלית: ברוריה בן-ברוך
סקירות ספרים 